אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר שופטים

סדר ראה

יח (ד"ה בכל שעריך) ר"ל שעריך הנזכר כאן הוא כנוי לעיירות כמו בשעריך תאכלנו ואין ביאורו שער כמו וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך שבא הרבות שערי חצירות ושערי עיירות. ולכן תרגם אונקלוס ע"ה בכל שעריך האמור כאן בכל קרוך אבל על מזוזות ביתך ובשעריך תרגם ובתרעך מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה לשבטיך) ר"ר שאינו דבוק עם נותן לך הסמוך רק עם תתן לך (ד"ה לשבטיך) ר"ל שתיבת לשבטיך מיותר שהרי אם נותן שופטים בכל עיר יש בתי דינין הרבה בכל שבט וע"כ פירוש לשבטיך, שמלבד בתי דינין שימנה בכל עיר ימנה נוסף רזה ב"ד לכל שבט וכתב הרא"ם ז"ל. ולפ"ז יחסר ויו והשיעור כאלו כתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ולשבטיך עכ"ל. וענין התמנות הב"ד לכל שבט ושבט ביאר הרמב"ן ז"ל הובא ברא"ם וז"ל שיחייב הכתוב למנוח ב"ד לכל שבט על כל השבט והוא ישפוט את כל השבט ואח"כ ממנים ב"ד לכל עיר ועיר ואעפ"י שכולן שווין במנין כ"ג לדיני נפשות וג' לדיני ממונות מ"מ הב"ד הממונה על כר השבט הוא לשבט כסנהדרי גדולה לכל שבטי ישראל והגדולים בחכמה על הבתי דינין של העיירות המה יתמנו על כל השבט ותחתיהם יתמנו על כר עיר ועיר וענין הראשית של ב"ד השבט הוא באופן זה. א' שאין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון, אלא בב"ד שבעירם ולא שבעיר אחרת ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת. אבל ב"ד השבט יכול לכוף את כל אנשי שבט ולדון בפניהם ואפי' היו הנידונין בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של השבט אזילנא. וכן אם נסתפקו בעלי הדין של העיירות יבואו לב"ד הגדול של השבט וישאלו. וכן אם הוצרכו לגזור ולתקן דבר על השבט שלהם גוזרין ומתקנין הכל כמנהג סנהדרי גדולה עכ"ל:

(ד"ה ושפטו) ר"ל שאינו ציווי לדיינים. רק ציווין לישראל למנות דיינים שופטי צדק. והכרח פירוש זה כמ"ש בספרי הובא ברא"ם שלדיינים באה האזהרה בפסוק שאחריו ולא תטה וגו' זהו מן הספרי. ולבד זה הסברא מחייבת ג"כ הפירוש הזה כי אין ממנהג הכתוב לכלול הציווי לישראל ולדיינים בפסוק אחד. ועוד אחרי שנצטוו ישראל למנות להם דיינין מן הסברא שנצטוו ג"כ למנות להם דייני צדק:

יט כאן ובדבורים שאחריו יישב רש"י ז"ל האזהרות הכפולות עפ"י מדרש"י רז"ל שבאו האזהרות בהדרגה על דרך למעלה מזה ולמעלה מזה. ומה נעים הפירוש הזה:

(ד"ה דברי צדיקים) ר"ל שאין זה סמיכות הקנין דברים של הצדיקים רק סמיכות התואר למתואר.

כ ר"ל שאין ציוויי לדיין רק לישראל שילכו בדברי ריבותם אחר ב"ד יפה והכרח זה ממה שאמר אח"כ למען תחי' וירשת וגו' שהוא שכר כולל לכל ישראל:

(ד"ה למען) ר"ל שמוסב למעלה שופטים ושוטרים חתן לך וגו' מפני שהוא שכר כללי לכל ישראל ולא שכר איש פרטי הדיין הנזהר לשפוט צדק מדברי הרא"ם ז"ל

כא פשוט שהרי איסור האשרה אינו תלוי בהיותה בצד המזבח. (ד"ה ולא תטע) ר"ל אצל מזבח וגו' אינו דבק רק עם כל עץ.

כב אבל אבנים הרבה אינן נקראין מצבה רק מזבח וזה מותר בזמן היתר הבמות:

(ד"ה אשר שנא) ולכן אמרו רז"ל מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים:

בא"ד מאחר שעשאום חוק כו'. והוא כמו שביאר הרמב"ן ז"ל הובא ברא"ם וז"ל שאע"פ שהכנענים מקריבין במזבחות מ"מ לא היו להם חוק כל כך עד שלא יהי' להם ע"ז זולתם כמו שהחזיקו במצבות שלא הי' להם ע"ז שאין שם מצבה להקטיר עלי' ולנסך עכ"ל ז"ל:

פרק יז

א ר"ל דכר דבר רע יתירא ולדרשא אתי ודרשו ז"ל בספרי שהוא אזהרה למפגל בקדשים ע"י דבור רע. כפי שבויקרא וקדושים לא נכתב רק עונש האוכל פגול אבל אזהרה למפגל לא שמענו. והרא"ם ז"ל כתוב דדבור רע לאו דוקא דקדשים נפסלין במחשבה כדנפקא לן מלא יחשב עכ"ל וכבר תמה עליו בתוי"ט ז"ל סוף פ"ג דמציעא דמחשבת פסול בקדשים בעי דבור דוקא כמו שהוכיחו התוס' ז"ל בסוף פרק הנזכר וכן מורה לשון רש"י והרע"ב ז"ל בפסחים וזבחים והכי קיימא לן:

ב ר"ל לא ברית כל התורה שאין חיוב מיתה בכל עבירה ויש מהן בכרת ויש במלקות וכאן הוא דבר הלמד מענינו שמדבר בע"ז כמ"ש בפסוק שאחריו וילך ויעבוד וגו':

ג ר"ל שאף אם יכוונו בע"ז דרך אמצעי שיהי' האמצעי בינו ובין האלקים גם זה אסור שהרי לא צוותי לעבדם:

ד כי העדות המכוונת בפרטות המעשה ובזמן ובמקום הוא עדות שלמה ונכונה ופירוש נכון איננו מזומן כמו כי נכון הדבר מעם האלקים וגו' (בסדר מקין) רק פירושו מענין הכשר. כמו כי נכון וכשר הדבר לפני המלך ולפי זה אין פירוש הדבר (נכון דדבר) דבר המעשה רק פירושו דבר העדות ומבואר:

ה ר"ל שאם שער שנידון בו אינו שער שעבד בו מוציאין אותו לשער שעבד בו כדילפינן מג"ש:

בא"ד ונאמר שעריך למעלה וכו'. והוא הנאמר בראש מקרא שלפנינו כי ימצא בקרבך באחד שעריך וגו':

ו ר"ל מה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם ואם לאו אין מקיימין דין הזמה בעד זומם דילפינן לה בש"ס ממ"ש גבי עדים זוממין. והנה עד שקר דעד וגו' ועשיתם לו כ שר זמם וגו'. ואסר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. וזה נלמד ממ"ש במקום אחר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו':

ח ההבדלה הוא הפך החבור והכסוי הפך הגלוי ושניהם משתתפין בהוראת רחוק הדבר האחד מהדבר האחר והיותם בלתי נוגעין זה בזה בקצותם וכמו שהדבר הנבדל בלתי נוגע בדבר שנבדל ממנו כן הדבר המכוסה אין קו הראות נוגע ופוגש בו אלא שהדבר המכוסה הוא נבדל מצד דבר שלישי שהוא אמצעי בין שני הנבדלים והנבדל הוא מצד הפרש המקומי לבד ולזה כל מכוסה נבדל ואין כל נבדל מכוסה כל זה בהבנה הגשמית של השמות הללו. ואולם בהבנה הרוחניות או המושאלות יכונה השגת הדבר המושג בנגיעה וכאלו המשיג נוגע במושג ודבק בו והסכלת המושג וקצור השגתו בהבדלה ופרוד שהמשיג נבדל מן המושג ורחוק ממנו ולזה כל דבר תמהון יאמר עלין שהוא פלאי לפי שקצר יד המשיג להשיג דרך התהוות הפלא הזה אבל לרוב ישתמש בעל הלשון להוראת קוצר ההשגה בשם העלם וכסוי לפי שהדבר הנעלם מן ההשגה הוא לרוב אם התולדה יוצאת מהקשים רבים ומשפטים אחוזים זו בזו כחוליות השרשרת לפי שהמשפטים ההם הם כמו אמצעי בין ההקדמה הראשונה שהוא מהמושכלות הראשונות ובין התולדה האחרונה הנדרשה והוא על יחס אחד עם הכיסוי הגשמי המפסיק בין הראות ויחס העין עם ההשגה אחד הוא וישתמשו הכתובים לכנות ההשגה בראות כמפורסם וקיצור ההשגת בכסוי והסתר ואולם לפי שכנ"ל הבדלה וכסוי משתתפין בבחינה מה לא יקפיד בעל הלשון בהבנה הרוחנית וישתמש בשם האחד במקום השני זהו כוונת רש"י ז"ל לקרב ענין הבדלה לענין כסוי:

(ד"ה בין דם) בברייתא הובא ברא"ם פירשו ז"ל בין דם נדה לדם זיבה ודם לידה וכן על דרך זה פירשו ז"ל בין דין לדין ובין נגע לנגע ופירוש בין דם לדם לפי זה בין כל מיני דמים כי כשירצה הלשון לכלול מינים רבים בנשוא אחד יטיל למד בין המינים כמן זאת תורת וגו' לזכר ולנקבה. וכן זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו'. והנה מלת בין מורה פעם על ההפרש המקומי שיש בין שני נושאים כמו בין בית אל ובין העי ופעם על ההפרש הנשואי. כמו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' ועל הנחה השני' הזו בא מלת בין כאן ואמר כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו' ר"ל שהפליאה בדבר המשפט היא בין דם לדם בין נגע לנגע וגו' ר"ל בענין ההפרש שיש בכל מיני דמים ובכל מיני נגעים לידע בהם בין טומאה לטהרה זהו כפי מדרשם ז"ל. ומלשון רש"י ז"ל כאן נראה שלמד לדם אינו להורות הכללות רק להורות ההפרש כמו בין צדיק לרשע. וכן להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה שמדרך הלשון או לכפול מלת בין או להטיל למד בנושא השני כמו בין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל בין הבהמה הטמאה לטהורה וכן עד"ז יתפרש כאן בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור:

ט הכי איתא בספרי והובא בש"פ וכי תעלה על דעתך שילך אל השופט אשר לא יהי' בימים ההם (וא"כ אשר יהי' בימים ההם נראה מיותר) אלא לומר לך אין לך אלא שופט שבימיך עכ"ל ז"ל. והוא עפ"י הכלל שביארתי פעמים רבות שהיתור בלשון יבוא לעורר על איזה בחינה שיש בענין המדובר ומבואר:

יא ימין ושמאל בהבנתו מושאלת יורה על צד הראוי והבלתי ראוי וכמו שהימין חשובה על השמאל כן צד הראוי יכונה ימין והבלתי ראוי שמאל וא"כ מה שאמר כאן לא תסור מהגדת השופט שמאל יתכן. אבל מה שאמר לא תסור לימין ע"כ צ"ל שהכוונה שידמה לך היות העד המתנגד אל דברי השופט הצד הימין. דהיינו שתדמה בדעתך שהשופט אמר לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין וע"ז הזהירנו הכתוב לא תסור לימין המדומה דק תחליט בדעתך שהשגיאה אתך זהו פירוש לא תסור לימין אבל ביאור לא תסור לשמאל הוא כפשוטו שיודע אתה שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל וא"כ זה נלמד בק"ו מאזהרת לא תסור לימין זהו ביאור דבור זה:

יג שהרגל זמן האסיפה ובזה כל ישמעו:

טז בברייתא הובאה פ' כ"ג יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו ת"ל לא ירבה לו סוסים (ותיבת לו מיותר שהי' לומר לא ירבה סוסים) לו אינו מרבה אבל מרבה למרכבתו ולפרשיו א"כ למה נאמר למען הרבות סוס סוסים בטלים וכו':

בא"ד שלא ישיב וכו'. ר"ר שויו ולא ישיב הוא לנתינת טעם והרבה ווין במקרא משמשין כיוצא בו וכן ויו ולא יסור שבפסוק שמושו לנתינת טעם וכתב הרא"ם ז"ר וז"ל והוקשה לו לרמב"ן ז"ל ממה דגרסינן בסנהדרין. לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ואם ישלח. המלך לקנות שם סוסים סחורה היא זו ומותר. וזה יש ליישב שי"ל שטעם האיסור שאם ירבה לו סוסים ישלח המלך אנשים מישראל להתיישב שם לשלוח לו סוסים בכל פעם ואין זה דומה לשאר סחורת ארעי אבל זה תמוה מה שתמה הסמ"ג על כמה קהלות קודש השוכנים שם ואפשר שטעמם כדתניא בתוספתא דקידושין אמר לו רבי עקיבא למנימן, גר מצרי טעית (ומותר אתה בקהל) שכבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות ואין מצרים יושבין במקומן אמנם רבי יהודה נחלק עליו במס' ידים ואוסר למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים וגו' ובסוכה פרק החליל אמרו דאלכסנדריא של מצרים איענוש משום שעברו אלאו דלא תוסיפו לשוב וגו' ואותו מעשה הי' אחר בלבולו של סנחריב. ולכך העלה הסמ"ג שהתירץ הנכון בזה כפירוש ר"א ממיץ שלא אסרה תורה אלא בדרך זה כלומר מארץ ישראל למצרים עכ"ל הרא"ם ז"ל:

יז ד"ה וכסף גם זה יוצא מייתור מלת לו כמו דתנינן בספרי לו אינו מרבה אבל מרבה לחיילותיו ע"כ ואינו אסור אלא להניח בבית גנזיו:

יח נ"ל דדיוקו זה מייתור מאמר והי' כשבתו על כסא ממלכתו ולא הי' לו להיות תחלת הפסוק אלא מן וכתב לו וגו' לכך דרשו ז"ל שמאמר זה מחובר בדרך רמז עם האזהרות שלפניו לא ירבה לו וגו' ודרשו והי' לשון קיום והתמדה כמו שרגילין ז"ל לדרוש והי' בהווייתו יהא:

(ד"ה את משנה) והא דכתיב משנה במקום שנים מפני שכבר כתב ספר תורה בהיותו הדיוט שכל איש ישראל חייב לכתוב ס"ת לעצמו ועכשיו שמלך אין לו לכתוב אלא ס"ת אחד ונקרא משנה על שם היותו שני לראשון שכתב לו בהדיוטותו והראשון מניחו בבית גנזיו והשני שכתב לו אחרי מלכו הוא עמו תמיד יוצא למלחמה והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב בסעודה והוא כנגדו אבל אם לא הי' לו ס"ת קודם שמלך כותב לו אחר מלכו שני ספרי תורה אחד מניח בבית גנזיו והשני יהי' עמו תמיד ולא יסור מעמו מדברי הרא"ם ז"ל

כ ר"ל דאלו במצוה של תורה הרי כבר אמור בפסוק שלפניו לשמור את כל דברי התורה וגו' וע"כ שמדבר כאן במצוה של נביא מדברי הרא"ם ז"ר:

(ד"ה למען) למעלה בפסוק י"ח לענין אזהרת רבוי סוס ונשים אמר שבזכות זה תתקיים מלכותו. וכמו שפירש"י ז"ל שם. ומכלל הן אתה שומע לאו שבעברו על לאוין ההם יוסר ממלוכה בסבת מלחמה או מרד וכאן לענין ציווי שמירת התורה אמר למען יאריך ימים וגו' ומכלל הן אתה שומע לאו קצור ימים:

פרק יח

א שהרי מאמר זה מיותר וכבר אמר לא יהי' לכהנים הלוים וגו' וע"כ דמרבה אפילו בעלי מומין:

(ד"ה חרק) ר"ל בזת מלחמה וישב כפל הלשון כדרכו הטוב (ד"ה ונחלתו) גם כאן ביאר כפל הלשון שאשי ד' הוא פרטי ואינו מורה רק על קדשי המקדש שעולה מהם לאישים אבל נחלתו הוא כולל גם קדשי הגבור. ודע שלעולם כל זכות באיזה דבר הנמשך בכל זמן ובכל דור יכונה נחלה שהוא דבר קיים כמו נחלת אבות. ודע שב' נקודות ההפסק שבאו קודם דבור בקרב אחיו. וכן ב' נקודות ההפסק שבאו בהמשך לשון רש"י ז"ל שוב שנית קודם דבור בקרב אחיו הכל טעות סופרים כי כולו דבור אחד:

ג שהכהנים פטורין מן המתנות והלוים הם בספק אם הם בכלל עם לכן פטורין ממתנות דהממע"ה. ואם נטר הכהן לא יחזיר מדברי הרא"ם ז"ל

ד (ד"ה וראשית) ר"ל שאין פי' ראשית גז צאנך שהגזה הראשונה של שנה הראשונה תתן כולה לכהן ושאר הגזות שבכל שנה ושנה פטורות או שהצאן הראשון שאתה גוזז תתן לכהן ושאר הצאן פטורות אלא שפירוש ראשית גז צאנך שבכל שנה שאתה גוזז צאנך חתן מן כללות הגזה את הראשית לכהן עכ"ל הרא"ם ז"ל ור"ל שפירוש ראשית גז צאנך כפירו' ראשית דגנך שקורא אותו במקום אחר תרומה וע"כ שמדגן שר כל שנה תתן דראשית לכהן וכיון שכלל בפסוק שלפנינו שני הראשיות ראשית הדגן וראשית הגז בפסוק א' ע"כ שפי' שניהם שוה:

בא"ד וכמה צאן כו'. ופירש"י ז"ל בפרק ראשית הגז עשויות שמעשות את בעליהן למצוה שלא הי' מצוה בפחות והיינו ראשית הגז דכתיב בה צאן דמשפע מרובה דאלו בכורה בכור שור כתיב דמשמע חד וכן מתנות זרוע ולחיים וקבה אם שור אם שה כתיב אפילו חד מדברי הרא"ם ז"ר:

ו ר"ל בכל בני לוי בין יהיו כהנים או לא:

ח שאין במוספי הרגלים רק עולות ושעיר חטאת ומהעולות אין לכהנים אלא העורות:

יב אם הי' נאמר עושה כל אלה מלת כל דבוק עם אלה, שהם הדברים הנעשים אבל עכשיו שנאמר כל עושה אלה מלת כל דבוק עם עושה והכללות הוא בהעושים:

יג לפי פשוטו פירושו תמים תהי' לד' אלקיך ומלת עם באה במקום למד אבל לפי מדרשו מאמר עם ד' אלקיך הוא שכר התמימות והשיעור שתהי' תמים אז תהי' עם ד' אלקיך כלומר לחלקו ונחלתו כמ"ש עם תמים תתמם מדברי הרא"ם ז"ל בשם הספרי:

יד דמאמר ואתה לא כן נתן לך ד' אלקיך משמעו שהוזהרו על זה קודם אזהרת לא ימצא בך מעונן וגו' והיכן הוזהרו על כך לזה כתב רש"י ז"ל שאזהרה זו ניכרת במה ששרה השי"ת שכינתו על נביאי ישראל וגם נתן להם אורים ותומים מדברי הרא"ם ז"ל:

טו ר"ל דאין פירושו כמוני במדרגה שהרי כתוב ולא קם נביא בישראל עוד כמשה אבל פירושו כמוני שאני מקרב אחיך מדברי הרא"ם ז"ל:

כ לא אמר אשר לא צויתיו סתם אבל אשר אשר לא צויתיו בכנוי הנוכח. וכן הוסיף מלת לדבר וכל זה משמעו אותו לא צויתי וצויתי לאחר וכן שלא נצטוה לדבר אבל גוף דדבר יש בו מצוה:

(ד"ה ואשר ידבר) תחלה אמר המתנבא מה שלא שמע כלל והוסיף עוד אח"כ המתנבא מה ששמע מפי נביא נביא אחר אבל לא נאמרה הנבואה אליו:

בא"ד אבל הכובש וכו' גם זה נלמד מקרא דלעיל והי' האיש אשר לא ישמע אל דברי וגו' קרי בי' לא ישמיע ר"ל שכבש נבואתו כמו שאמרו ז"ל בסנהדרין פרק הנחנקין:

כא לא אמר כי תאמר בלבבך. רק וכי תאמר וגו' בתוספת ואו. לזה אמרו ז"ר שרמז יש כאן היותו כענין וכי תבואו אל הארץ שפירושו כאשר תבואו ואין פירושו דילמא כמו כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' שא"כ אין טעם לויו החבור וכי וע"כ יתפרש כאשר תאמר בלבבך איכה נדע הדבר אשר לא דברו ד' לזה אמרו ז"ל שרמז הכתוב על העתיד בימי ירמי' הנביא ע"ה:

כב ואין הבחינה הזו אלא אם ינבא הנביא ייעוד טוב ולא יבחן זה בייעוד רע כי אפשר שב מי שהנבואה עליו בתשובה ומעשה נינוה יוכיח וכבר האריך בזה הרמב"ם ז"ל בהקדמת פירושו למשניות סדר זרעים יע"ש ביותר ביאור וראיות בא"ד אא"כ מומחה לך וכו', וגם במומחה אין שומעין בבטול מצוה עולמית רק בבטול לפי שעה ולא לדורות כמו שסיים רש"י ז"ל ואם מצות הנביא בדבר הרשות רכו למקום פלוני וכיוצא מצוה לשמוע לו מיד אף שאינו מוחזק ומומחה כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה. בא"ד לכך נאמר אליו תשמעון והוא לעיל סוף פסוק ט"ו כי חזר חזר וכתב אחר כך פסוק י"ט. והי' האיש אשר לא ישמע וגו' אנכי אדרוש מעמו. לכן אמרו ז"ל שבא לרבות לשמוע לנביא אף בבטול מצוה לשעה:

(ד"ה לא תגור) שהרי פסוק זה לא נאמר אלא לענין הבחינה אם דבר הנביא אמת ולא כתב כאן עונש מיתה על הנביא. ואיך נופל כאן אזהרת לא תגור ממנו ויותר ראוי להיות מקומו למעלה בפסוק ד' שסוף הפסוק הוא שם ומת הנביא ההוא והי' לו לחבר לו מאמר לא תגור ממנו. ועוד הרי בכל מחויבי מיתת ב"ד לא מצינו כלל אזהרת לא תגור ולזה ע"כ צ"ל שאין יראה האמורה כאן יראת עשות המשפט בנביא מפני תקיפתו ואלמותו שעל זה כבר הוזהרו שופטי ישראל באזהרה כוללת לא תגורו מפני איש והוא כולל לכל דכר משפט עונשין ודיני ממון. אבל הכוונה ער יראת ודאגת הלב מפני נבואתו והליכתו בדרכי הנביאים הקדושים פן יענשו בדיני שמים. ולכך יחסומו פיהם מללמד חובה עליו לזה אמר אל יעלה מורא זו עליך ובזה האזהרה הזו מתייחסת לענין פסוק שלפנינו ופירוש זה הוא הלמד מענינו ומבואר:

פרק יט

ג כי פעל תכין נגזר משם נכון המורה ברוב על שלמות הדבר אם שלמות היופי הראוי לדבר כפי תכליתו כמו נכון יהי' הר בית ד' וגו' ואם שלמות עצם הדבר ותמימותו בלי שום חסרון כמו והממלכה נכונה ביד וגו' והרבה כיוצא בו וכן כאן מורה פעל תכין בענין שלמות עצם הדרך שתכליתו להוליך למחוז החפץ והוא שלם בענין התכלית ההוא ולזה אמרו ז"ל מקלט הי' כתוב על פרשת דרכים:

(ד"ה ושלשת) ונופל בזה מספר המשולש לפי סך הדמויים שיש כאן ובכיוצא בזה השתמשו בש"ס בלשון משולש רפי שלכל שיווי יצטרך שני דברים שיפול בהם השיווי. והנה מן הגבול עד העיר הראשונה כשיעור שיש מהעיר הראשונה לשני'. הרי כאן שיווי אחד וכשיעור שמן השני' לשלישית הרי שיווי שני וכמהלך שמן השלישית לגבול השני. הנה שיווי שלישי. שלשלשת שיוויים צריך ארבע דברים א' שוה אל ב' ואל ג' ואל ד' ומבואר מאוד ויעויין מ"ש הרא"ם ז"ל בזה ומה שכתבתי נראה לי יותר והקורא יבחר:

ה ושיעור הכתוב לפי זה. ונדחה ידו אשר אחזה בגרזן לכרות העץ וחסר בפסוק אשר אחזה ומדרך הלשון לחסר פעל האחיזה והנגיעה ולהורות הפעל דזה ע"י הבית לבדו שבראש השם שאחרי הפעל החסר הזה כמו ידו בכל ויד כל בו. היא בעינים וחסר יחס החבור (כי האחיזה והנגיעה הוא ג"כ יחס החבור) הוא יושבת בעינים והרבה כיוצא ועל דרך זה בא ג"כ כאן ונדחה ידו בגרזן ור"ל שידו שאוחזת בברזל הגרזן נשמטה ומתוך כך נשל הברזל מקתו או לא הי' יכול לאמן ידיו בעת הבקוע והשיל הברזל הבקעת ונחזה והרגה כפי כל אחד מן הפירושים שזכר רש"י ז"ל בסמוך ומבואר:

(ד"ה ונשל) היא מחלוקת תנאים במשנה מכות ולדעה ראשונה אינו גולה אא"כ אגדו בידו דהיינו נשמט הברזל מקתו שהדבר שבו נעשה פעל ההריגה שהוא הגרזן נשאר אגדו בידו אבל השיל הברזל מן העין והתיזה הבקעת והרגה אינו גולה ולאידך תנא הוא להפך דדוקא אין אגדו בידו דומיא דבקעת שהרגה הוא דגולה אבל אגדו בידו דומיא דנשמט הברזל מקתו אינו גולה והטעם בכל זה כי יש פנים לכאן ולכאן איזה מהם קרוב יותר לאונס אם אגדו בידו או אין אגדו בידו וכל חד מהנך תנאי מביאין ראי' לפירושם מן הפסוק כמו ששנינו בברייתא שהובא בש"ס על הך משנה ולכך כל אחד מן התנאים מוציא הצד של הפירוש דאידך תנא ממשמעות וכלל דין הגלות:

ו ר"ל שאינו דבק עם הוא ינוס אל אחת וגו' הסמוך לו בפסוק שלפניו בסופו רק שדבוק עם תכין לך הדרך שבפסוק ג' שאל"כ אין טעם לדבר הוא ינוס אל אחת הערים פן ירדוף וגו'. ומי ימנע עתה ביד גואל הדם לרדוף אחריו בדרך מנוסתו, אבל אם הוא דבוק עם תכין לך וגו' יבוא פירוש הפסוק על נכון שע"י רבוי ערי המקלט והכנת הדרך יוכל הרוצח לנוס בנקל ויקשה על גואל הדם להשיגו בדרך:

ח לא נמצא בכתוב שהבריר יהושוע רק שלש ערי מקלט לבד שלש שבעבר הירדן שהבדיל משה וע"כ צ"ל שמה שנאמר להלן בפסוק שאחריו ויספת לך עוד שלש וגו' והכוונה לעתיד לבוא בהנחל עליון גוים האחרים לישראל והם קני וקניזי וקדמוני שלא כבש יהושוע אלא שבעה עממין מהעשרה עממין שנתן הקב"ה לאברהם. כמו שנזכר בסדר לך כמ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה אדום ומואב ועמון והם קני וקניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד וכו' עכ"ל:

טו וליכא למימר אדרבה ניליף מיני' דכל מקום שנאמר עד אינו אלא אחד דומיא דעד דהכא. דזה אינו דא"כ אחד למה לי וסתם עד אינו אלא אחד. וע"כ שבא להוציא עד הנזכר במקום אחר ולהורות היותי שנים דוקא. וכן אמרו ז"ל בסוטה ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד למה פרט לך הכתוב אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה לכל עון) עון פירושו עונש כמו כי לא שלם עון האמורי גדול עוני מנשוא והרבה כיוצא. ולזה הוא כולל בין עונש גוף ובין עונש ממון ומדפרט לכל עון ולכל חטאת ולישתוק מיני' שכבר אמר לא יקום עד אחד באיש הילכך דרשינן שבא ללמד לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה:

(ד"ה על פי) הכי משמעותא דקרא על פי העדים שיאמרו לדיינין ואיתמעיט כתבן ותורגמן:

טז מכאן ילפינין במס' מכות בברייתא גדר הזמה שהוא אם העדות עדות סרה לפי דברי המזימין ר"ל שסרה גופה של עדות שלא היו הזוממין במעמד ונוכחית המעשה שמעמידין עלי' ובזה האמינה תורה לאחרונים יותר מהראשונים אבל בהכחשת אופן המאורע לבד אין האחרונים נאמנים יותר מהראשונים:

יז דאי בבעלי דינים וכי שנים באין לדין ולא שלשה ועוד וכי אנשים באים לדין ולא נשים. וע"כ דבעדים הכתוב מדבר ומוסב על פסוק שלפניו כי יקום עד חמס באיש וסתם עד אינו אלא שנים כמ"ש רש"י ז"ל לעיל:

(ד"ה אשר) וחסר ויו החבור ואשר כדרך הלשון:

(ד"ה לפני) כן הוא משמעו של הפסוק לפני ד' לפני הכהנים והשופטים. ולפני הכהנים השופטים הוא ביאור למאמר לפני ד' ומקום וועד ב"ד נקרא לפני ד' לפי שצריכין לשפוט עפ"י התורה ולישב במורא ולהזהר מאוד ולהיות מתון:

(ד"ה אשר יהיו) כבר מבואר זה לעיל בריש הסדר פסוק ט':

יח ומכאן ילפינן שאין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהם כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דמכות על מה ששנינו שם ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהם אף שלשה וכו':

יט וכמו ששנינו בברייתא דמכות דלא אמרינן ק"ו. לפי שאין עונשין מן הדין:

(ד"ה לעשות) שלא הי' לו לומר אלא כאשר זמם לעשות ולישתוק מה תלמוד לומר לאחיו לאחיו ולא לאחותו:

כ בכר מקים שנא' אצל מיתת ב"ד וכל ישראל ישמעו וייראו דרשו בו ז"ל לשון זה שבא ללמד שמכריזין עליהם בב"ד והלשון הזה נאמר כאן וכן בסדר תצא אצל בן סורר ומורה. אבל קשה שלמעלה בסדר זה אצל זקן ממרא שנאמר שם ג"כ וכל העם ישמעו וייראו פירש"י ז"ל שם מכאן שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל וזהו מחלוקת ר"ע ור' יודא במשנה פרק הנחנקין שר"ע למד מכאן שממתינין לו עד הרגל ור' יודא פליג שבא ללמד ער הכרזה לבד. ונהי די"ל דלר"ע נמי צריך הכרזה דאל"כ מה תועלת יש בהמתנה עד הרגל ולר"ע תרתי בעי מ"מ למה פירש"י ז"ל שם אליבא דר"ע. וכאן גבי עדים זוממין וכן בסדר תצא אצל בן סורר ומורה פירש אליבא דר' יודא בלחוד כן הקשה הרא"ם ז"ל ועמד בצ"ע ומה שנלע"ד בזה אחרי שנדקדק. למה נחלקו ר"ע ור"י בזקן ממרא לחוד ולא נחלקו בכל הצריכין הכרזה בחייבי מיתות כגון בן סורר ועדים זוממין שהרי בכולן אינו כתוב אלא לשון זה ישמעו וייראו. ועוד דגם ר"י דפליג התם אדר"ע וסובר דאין ממתינין לו עד הרגל מ"מ סבור הוא דכותבין ושולחין בכל המקומות פלוני נתחייב מיתה על אשר המרה פי ב"ד הגדול ולא נתפרש בשאר חייבי מיתות שצריכין הכרזה שצריך לכתוב לכל מקום ולהכריז שם (דאם לא שיכריזו בכל המקומות מה תועלת יש במה שכותבין ושולחין בכל מקום) ומסתמא שאין מכריזין רק באותו מקום בלבד שעבר ונידון שם. ולכך צ"ל שבין לר"ע ובין לר"י אין מכריזין בשאר חייבי מיתות שצריכין הכרזה דק במקום הנידון ולא נחלקו אלא גבי זקן ממרא והחילוק שבין זקן ממרא לשאר חייבי מיתות. הוא לע"ד כזה דגבי שאר חייבי מיתות ב"ד אותן שצריכין הכרזה. י"ר שרא הצריכה התורה להכריז רק במקום שנעשה בו הזדון מפני ששם היתה התקלה ההיא. ושם נעשה בו משפט מות הילכך החיוב על ב"ד המקום ההוא לאיים ולהזהיר אנשי המקום. לבל יאונה עוד המכשול הזה בקרבם (ומה שלא הצריכה התורה הכרזה בכל חייבי מיתות כדי להזהיר אנשי מקום מעשה העבירה. יש לתת טעם בדבר ויהי' הטעם מה שיהי' עכ"פ טעם ההכרזה בהארבעה שצריכין הכרזה אינו אלא לאיום ואזהרה) אבל שאר מקומות ישראל שלא נעשתה שם הנבלה מן הסברא שלא אמרה תורה להכריז שם אבל האיום והאזהרה במקום מיוחד הוא מקום התקלה לא יתכן אלא בשאר עבירות שמעשה העבירה קלה ומסורה לכל אדם לעשותה בפתוי היצר ולכן להיות שאירעה התקלה במקום ההוא וקלות החטא יש לאיים ולהזהיר אנשי המקום לבל ימצא בקרבם עוד אשר יזיד לעשות כמוהו. אבל בחטא המראה שלא ימלא איש את לבבו למרות פי ראשי סנהדראות רק אדם גדול בחכמה ובשנים אשר גבה לבו לרוב חכמתו אינו נופל איום ואזהרה במקום מיוחד שאינם מצויים כל כך במקום אחד חכמים עזי מצח הרבה אשר ירימו יד בב"ד הגדול למרות פיהם במקום לשכת הגזית בעזרה ועוד מה צורך בהודעה שאם יפקד מן המקום חושב גדול ונכבד כמו הממרא ההוא כל חושב ותושב מן המקום ההוא ירגיש החסרון וידע כי נעשה בו משפט מות והלכך שפיר אנו למדין ממה שהצריכה התורה הכרזה בזקן ממרא אף שהחטא ההוא לא שכיח במקום אח' וגם הריגת העובר מפורסם ממילא לתושבי מקום הממרה שכל טעם ההכרזה הוא רק בשביל חומך חטא ההמראה למרות פי ב"ד גדול שמהם חצא תורה לכל ישראל ולזה הוא צריך הודעה לכל כללות ישראל כי בכללות ארץ ישראל אפשר שימצאו רבים ממרים וכיון שצורך בשביל כללות ישראל יתכן זה גם בממרה ולזה נחלקו ר"ע ור"י באיזה אופן תהי' ההודעה לכל ערי ישראל דלר"ע ע"י שממתינין להמיתו עד הרגל ולר"י אין נראה לו זה כמן שאמר נמצא אתה מענה את דינו ארא ששולחין כתב להודיע בכל ערי ישראל וב"ד שבכל עיר יכריזו מה שנעשה בב"ד הגדול לפלוני הממרה כן נ"ל בזה:

כא כן הוא בש"ס פרק החובל מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי (כלומר אי ס"ד דעין תחת עין וכן יד תחת יד וגו' דכתיב בחובל בחבירו בפרשת משפטים הוא עין ויד ממש א"כ ממילא שמעינן שאם העדים העידו שפלוני קיטע יד חבירו ובאו לחייבו לקטוע ידו ואח"כ הוזמו שקוטעין יד העדים ממ"ש ועשיתם לו כאשר זמם וא"כ יד ביד דכתיב בפרשה שלפנינו גבי עדים זוממין למה לי) ש"מ ממון. ואשמועינן קרא שאם העידו שפלוני קיטע יד חבירו והוזמו משלמין ממון הניתן יד ביד מפירש"י ז"ל) ואיידי דכתיב יד ביד כתב נמי רגל ברגל (ואינך כולהו ועכ"פ ילפי' מכאן דמ"ש בחובל בחבירו בפרשת משפטים עין תחת עין וגו' פירושו ממון) ע"כ הש"ס שם:

פרק כ

א (ד"ה על אויביך) שלא הי' לו לומר אלא כי תצא למלחמה, על אויביך למה לי. ועוד שהרי באו ישראל למלחמה על הכנענים מבלתי סבת איבה קודמת. אבל באמת שגלה לנו הכתוב במאמר על אויביך. כי הכנענים באמת שונאי ישראל המה גם בזולת צאתם עליהם למלחמה ולזה אין ראוי עליהם רחמים:

(ד"ה עם רב) באמת כי תוספת מלת ממך יורה להקטנה שאין רבוי העם רק בערכך ואין הרבוי בבחינת העם עצמו גדול מאוד אבל הקטנה ההיא אינו נופלת כאן. האם קצור קצרה יד ד' חלילה להתקומם נגד עם רב אשר רבויו גדול בבחינת עצמו. לזה ע"כ צריך לפרש שאין ההקטנה בבחינת הרבוי מצד עצמו רק בבחינת המקום ב"ה שכל רבוי כאין ואפס יחשב נגדו:

ב (ד"ה ונגש) מ"ש רש"י ז"ל כאן היותו כהן מיוחד לדבר זה וכן מ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחריו ודבר בלה"ק כל זה הוא נלמד בברייתא הובאה בגמרת סוטה מן הכתובים והועתק ברא"ם:

ג והוא מדרשת דורשי רשומות שביארתי סגנון הדרשות ההם במקום אחר באורך ואינן באין מהכרח לשון המקרא רק שמראין חכמת הכתוב שנרמז בו הדרש האמת ההוא:

(ד"ה על אויביכם) כבר מבואר לעיל פסוק א' פרשה שלפנינו:

(ד"ה אל ירך) אחז הכתוב כאן בלשונו. ד' שמות המורים התפעלות היגון מפני הרע האפשרי להיות בעתיד והם מורך לבב. מורא חפזה הערצה. והם ד' מדרגות ההתפעלות הזה. המדרגה היותר קטנה הוא מורך לב. והוא ההפוך מן אומץ לב ובטחון אשר הוא בטוח שינצח לשכנגדו ומורך לב הוא בספק ועולה הדאגה בראשו פן ינוצח למעלה מזה במדרגה הוא מורא שמוכרע אליו היותו מנוצח מהיותו מנצח למעלה חפזה שהוא קרוב לוודאי בלבו שינוצח. והמדרגה היותר גדולה הוא הערצה שבעל המדרגה הזו מתדמה אליו כאלו הוא כבר מנוצח והוא קרוב לבהלה. ולפי שדרכי הלוחמים מן האומות לעורר בלב מחנה האויבים מדרגות ההתפעלות הזה על ידי תנועות הכלי זיין והשמעת קול רם מבהיל. והנה מצהלות הסוסים הוא האיום היותר נקל למעלה מזה הגפת התריסין למעלה מזה קול הקרנות הברה מחרדת ומשברת הלב. למעלה מזה קול הצוחה מהחללים הנופלים. שהמראה ההיא וקול האנקה ההוא הוא מבהיל ומרעיד ונגד זה תפס הכתוב ד' לשונות הללו:

ד אמר הכתוב כי ד' אלקיכם ההולך עמכם וגו' וא"כ אין כאן גזרה בכתוב. והי' לו לומר כי ד' אלקיכם הולך עמכם בלי הא הידיעה. ובזה מאמר הולך עמכם הוא הגזרה ונשוא המאמר. ולפי פשוטו חסר מלת הוא וכאלו אמר כי ד' אלקיכם הוא ההולך עמכם. ובזה שב מאמר ההולך עמכם נשוא וגזרת המאמר. אבל בדרש דרשו ז"ל כי גזרת המאמר הוא אלקיכם. והשיעור כי ד' הוא אלקיכם ההולך עמכם. ולפי זה פירוש הכתוב כי אלקיכם ההולך עמכם הוא ד' והכוונה בכח נצחונו של המקום ב"ה אתם באים:

(ד"ה ההולך עמכם) לפי פשוטו הוא ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם ולפי שבעלי המחנה נעתקים ממקום למקום במקומות האויב והולכים וכובשים לכן אמר כי ד' ההולך עמכם. שבכל מקום לכתם ינצחו בכוחו של ד' ב"ה. אבל בדרש דרשו שפעל ההליכה על הארון שעלי' קדושת המקום ב"ה:

ח שני פסוקים הראשונים מהדבור שמע ישראל וגו' כי ד' וגו' הם דברי הכהן משוח מלחמה כמו שהקדים בפסוק שלפניהם ונגש הכהן ודבר אל העם. אמנם שלשת הפסוקים השנים מי האיש אשר בנה וגו' ומי אשר נטע וגו' ומי האיש אשר ארש וגו'. נראה שהם רק דברי השוטרים כמו פסוק האחרון שלפנינו. מי האיש הירא וגו' שהרי לפני שלשת פסוקים הנזכרים הקדים ג"כ ודברו השוטרים אל העם וגו'. אבל לפ"ז לא יתכן מה שאמר כאן בתחלת פסוק האחרון שלפנינו. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו שכל זה נראה מיותר. שלענין ההודעה שהשוטרים היו המדברים כבר הקדים בתחלה ודברו השוטרים אל העם. ויותר קשה שאיזה תוספת נופל כאן ויספו לדבר. אם המדבר הוא איש אחד למה יכונה סיום הדבור בלשון תוספת. אם כל המשך הדבור בענין אחד כמו כאן שפורטים והולכים מי השבים ממערכי המלחמה. לזה אמרו ז"ל ששלשת פסוקים הראשונים מדבור השוטר הי' דבור הכהן המשוח מלחמה. והשוטרים היו המשמיעין את הדבור ובזה ההבדל שבין פסוקים השנים הראשונים שלא נזכר שם רק שדבר הכהן ולא נזכר שמה שדברו השוטרים. לפי ששני הפסוקים הראשונים הי' הכהן המדבר והמשמיע בעצמו אבל בשלשת פסוקים שאחריהם הי' הכהן המדבר לבד והשוטר הי' המשמיע. אמנם פסוק האחרון הי' השוטר המדבר והמשמיע ולכך בא המאמר ויספו השוטרים לדבר אל העם. לפי שאינו המשך דבור הראשון ופנים חדשות באו לכאן שבמאמרים הראשונים הי' הכהן ראש המדברים והשוטר לא הי' אלא משמיע בקצת הדבורים. אבל בפסוק האחרון הי' השוטר כל המדבר הוא לבדו ולכן יתכן גם פעל ויספו. לפי שהוא תוספת על דבור הכהן. אבל הטעם נ"ל בשלשת החלופים ההם בענין המדברים ההם. לפי שבאמת דרך כבוד לכהן המשוח שיהי' הוא המדבר באמצעות השוטר היינו שהשוטר ישמיע דבריו אבל לפי שב' פסוקים הראשונים מדברים בכבוד המקום ב"ה וכבוד ישראל והתעוררות העם למלחמה והכהן מדבר אל כל צבא המלחמ' הנה מפאת תוכן הדבור המעולה הזה ומצד תכליתו לעורר לב בטחון ואמץ ראוי שיהי' הכהן בעצמו המדבר והמשמיע כי לפי חשיבות הדבור נהפוך הוא שלא זאת לבד שאינו מגיע העדר כבוד לכהן אם ישמיעהו בעצמו רק שגם הכבוד דבוק בו בעצם. אבל בשלשת פסוקים שאחרי הדבור הזה יש תוכנם פרטות החוזרים מעורכי המלחמה וגם הדבור אינו כלפי כל ישראל רק נגד האנשים שנתחדש בהם הדבר שעליו צריכין לחזור ממצב המלחמ' בזה הכבוד לכהן המשוח שישמיע השוטר דבריו אל העם. אבל בכל זאת לפי שפעל החזר' ההיא מצות המקום ב"ה ואין החזרה בעבור המקרה ההיא שהיא סבתה גנאי להחוזר ראוי שיהי' המדבר בזה האדם הגדול כהן משוח מלחמה. אבל אין ראוי לפי כבודו שיהי' הוא ג"כ המשמיע. לפי שאין המצו' ההיא תכלית הדבור הזה וגם אינה כוללת רק פרטית לקצת אנשים שקרה להם המקר' הזה. אבל הדבור שבפסוק האחרון שהדבור רק מול האנשים חלושי הלב אשר החזר' בגלל חלושת הלב וקוטן הרוח הוא גנאי להחוזר גם הדבור מול אנשים כאלו אינו לפי כבוד הכהן. והוא להפך כי ירגישו האנשים ההם בשפל מדרגתם שאינן כדאין שידבר הכהן בעצמו את הנוגע להם. ולכן השוטר המשמיע הוא המדבר בעצמו להם:

(ד"ה הירא) דר"י הגלילי סובר שאין מיתה בלא חטא ולכך אין לו לירא ממיתה רק בעל העבירות ולפיכך פירוש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו:

אבל לפ"ז יקשה איך יתיישב מה שצות' תור' לחזור על בית וכרם ואשה. פן ימות במלחמה הא אין מית' בלי חטא לזה אמר שאלו חוזרין כדי לכסות על החוזרין מעבירות שבידן. ובזה יובן טעם המצו'. אבל עדיין לא יתיישב בזה שאם טעם המצו' רק כדי לכסות על אנשי החטא. מה זה שכתוב בשלש' החוזרין ההם פן ימות ולכן תירץ דהכוונ' שאם לא יחזור. החטא הזה כדאי בעצמו שימות ובזה יובן דבור זה ודבור הסמוך שאחריו וגם יובן מ"ש רש"י ז"ל טעם החזר' מפני בית וכרם ואשה כאן ולא במקומו לעיל. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה פן ימות) כבר מבואר זה למעל' בסמוך ותרא' שם ג"כ שדבור זה בא ג"כ במקומו הראוי:

ט ר"ל שפירוש ופקדו מענין מינוי כמו שתרגם אונקלוס וימנון רבני חילא וא"כ לא יתכן שנאמר שלא יתמנו שרי החיל רק אחרי הדבור הזה ובלי ספק שראשי החיל ממונין מכבר כראוי ולכך צ"ל ששרי צבאות האמורין כאן הם הזקפין וזה אינו הכרחי להכין מכבר כי אין המשמרת הזאת חריצות הצריכ' השגח' ושימת לב שידרש אלי' אנשים חכמים ונבונים:

י הרמב"ן ז"ל פירש שכוונת רז"ל שמאמר זה אינו כולל כל המלחמות לענין כל האמור בפרשה. שקיום הנשים והטף אף אם לא ישלימו אינו בשבעת עממין כמו שמפורש בהדיא בפסוק ט"ו ט"ז. אבל לענין האמור בפסוק שלפנינו וקראת אלי' לשלום היא כולל אף מלחמת מצו'. והרמב"ן ז"ל הרב' בראיות על זה ואחת מן הראיות שהביא. הוא מ"ש פסוק י"ח למען אשר לא ילמדו אתכם וגו'. ופירשו שם רז"ל ממשמעות הלשון והובא בפירש"י שם בפסוק זה הא אם עשו תשוב' ומתגיירין אתה רשאי לקבלם והתשוב' הוא שיקבלו עליהם שבע מצות בני נח לא שיהיו גרי צדק. אבל דרך רש"י ז"ל אינו כן שגם לענין קריא' לשלום אין מלחמת מצו' בכלל המאמר הזה. וסתר הרא"ם ז"ל הראיות של הרמב"ן ז"ל ואמר שלדעת רש"י ז"ל אין קריאת השלום לענין קבלת שבע מצות בני נח רק כמו שמבואר בפרש' זו והי' לך למס ועבדוך. וענין המס הוא בממון הראוי למלך וענין העבדות הוא ההכנע' ושיהי' כבושין תחת יד ישראל ולא יתמנו על ישראל לשום דבר בעולם אבל בזולת המס והשעבוד אין קפידא על האומות הרחוקות אם הם עובדי ע"ז או לא. אבל הזיין עממין הקרובות בהם הקפיד' תורה שיקבלו עליהם שבע מצות בני נח שאחת מהן הוא שלא לעבוד ע"ז וזהו המובן ממשמעות פסוק י"ח דבמתגיירין ר"ל שקבלו עליהם שבע מצות ב"נ שמכללם הוא לבלתי עבוד ע"ז. אתה מקבל אף מן הזיין עממין אלו דבריו ז"ל והאריך בטוב טעם ודעת. והדברים ראויין לחכם עצום ורב כמוהו:

יא דרש זה יוצא מן רבוי מלת כל. שכיון שנעקרו ממקומן ונתיישבו בין הרחוקות דין הרחוקות יש להם:

(ד"ה למס) ענין המס והשעבוד כבר מבואר למעל' פסוק יוד בשם הרא"ם ז"ל ויעויין שמה:

יב לשון הכתוב מוקש' ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמ'. שהרי אין הציווי לאויבים רק לישראל והי' לו לומר ועשית עמה מלחמ'. ואם אין כוונת המאמר לציווי רק הוא מוסב על מלת ואם שאם לא תשלים עמך רק תעשה עמך מלחמ' גם זה מוקשה כי בהעדר השלום לבד גם אם לא תעש' עמך מלחמ' מהראוי לישראל להלחם עלי' כמו שאמר בראש הפרש' כי תקרב אל עיר להלחם עלי'. לזה אמרו ז"ל שכוונת הכתוב שאין כאן אמצעי בין מלחמ' ובין שלום שאם לא תשלים עמך אז בוודאי תעש' עמו מלחמ' ועל כרחך לא תוכל להניח' ולילך:

(ד"ה וצרת) ר"ל כאן הוא גזרת מאמר זה ואינו מוסב על מלה התנאית ואם. לומר שאם לא תשלים עמך ותעש' עמך מלחמ' ואתה תצור עלי'. ויהי' הגזר' בפסוק שאחריו ונתנה ד' אלקיך בידך. ר"ל אז יתן אותם ד' בידך לפי שבאמת שאם לא תשלים עם ישראל החוב' עליהם להלחם עמה ולא רשות וע"כ וצרת הוא הגזר' וההמשך ממלת התנאי ואם. ור"ל ואז תצור עלי'. אבל ממה שלא אמר הכתוב ותלחם עלי' וכי בא הכתוב להורות לנו סדר המלחמ' אם ע"י בנין מצור או דרך אחר לזה אמרו ז"ל שהכוונ' להתיר לנו המצור אם יהי' ההכרח שלא נאמר שאף שבא הציווי בפסוק שאחריו להרוג כל זכר אבל הרעבה והצמא' לא הותר לנו כי טובים חללי חרב מחללי רעב ותחלואים הבאים עקב המצור. לזה אמר הכתוב שגם זה חוב' אם ההכרח לזה:

יג אם מאמר וצרת עלי' הוא גזרה כמבואר בסמוך ע"כ גם המחמר ונתנ' וגו' אינו מוסב על מלה התנאית ואם. שבראש פסוק הקודם וע"כ הוא להבטחה ודבוק עם וצרת עלי' שבסוף פסוק הקודם. ר"ל אז תצור עלי' ואתה תהי' בטוח בלי ספק. שיתנה ד' אלקיך בידך אם תשמור התנאי הנזכר לפני זה דהיינו שבראשיתך תפתח בשלום ואם לא תשלים עמך תלחם עלי'

יז לא חשב כאן רק ששה עממין ובאמת שהמצוה הזאת נוהגת בשבעה עממין. לכן בא כאן כאשר צוך ד' אלקיך לרבות הגרגשי ופרט הכתוב רק קצתן והיותר כלל בכלל כאשר צוך:

יח אינו ר"ל גירות ממש שזה אינו צריך הכתוב ללמדנו. אבל הכוונ' גירות דבני נח. אינו עובד ע"ז ואוכל נבילות שבהשבע' עממין אינו מספיק השלמה לבד רק שיקבלו עליהם להיות גר תושב. מדברי הרא"ם ז"ל:

יט (ד"ה רבים) בסוף הדבור. ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר. ור"ל כדתניא בספרי לתפשה ולא לשובתה ואי במלחמת מצוה לשובתה מצירין עלי' ולא לתפשה בלבד מדברי הרא"ם ז"ל:

כ לשון ירידה אינו נופל כאן אבל הוא מענין רדוי ומרדות וכן תרגום אונקלוס עליו השלום ותבני כרכומין על קרתא די היא עבדה עמך קרב עד דתכבשה ותרגם לפי הטעם כי עיר כבושה היא כפופה תחת יד הכובש והוא רודה בה וא"כ מלת רדתה בפסוק שלפנינו הוא מענין לא תרדה בו בפרך:

פרק כא

ב ולכן לא אמר זקני העיר כמו שאמר בפסוק ג' וד' אבל זקניך משמעו שמדבר כלפי ישראל זקנים המיוחדין לכל ישראל והם סנהדרי גדולה שהם זקני ישראל בכלל ולא זקני עיר בפרט. ובסוטה פ' עגלה ערופה תנן זקניך שנים ושופטיך שנים הרי כאן חמשה (לפי שאין ב"ד שקול) מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

(ד"ה ומדדו) בפסוק לא נזכר רק סוף המדה ולא ראש המדה ומן הסברא אמרו ז"ל שראש המדה מן החלל מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אל) ר"ל שהמדידה אינה חובה אלא לידע על ידה איזו עיר היותר קרובה אל החלל שעלי' לבדה מצות הבאת העגלה כמ"ש בפסוק שאחריו והי' העיר הקרובה וגו' ולקחו וגו' עגלת בקר אבל אם נמצא החלל בצד עיר שאין ספק בה שהיא היותר קרובה אין צורך למדידה כלל מדברי הרא"ם ז"ל:

ד (ד"ה וערפו) פי' וערפו יסירו ערפה ואע"פ שהוא מן הקל הנה כמוהו לא תזמור תסיר הזמורה מדברי הרא"ם ז"ל

ז ר"ל שאין זקני ב"ד אומרים מאמר זה בשם אנשי העיר ובשליחותם כי מאין הם יודעים שאין הרוצח מאנשי העיר ההיא וע"כ שמאמרם זה ידינו וגו' הוא לנוכח עצמם ממש לכן הקשו ז"ל בדרש וכי עלתה על נב וכו':

בא"ד הכהנים אומרים כפר. דהא לעיל פסוק ה' נאמר ונגשו הכהנים וגו'. ולא נזכר מה יעשו או יאמרו בגשתם. לכן מן הסברא שמאמר זה כפר לעמך וגז' מפי הכהנים נאמר שאחרי שזקני ב"ד אמרו היותם נקיים מדם הזה שאין זה בגרמתם אז ענו הכהנים שבהם תלוי' הכפרה ואמרו אחרי היותם נקיים כפר א"כ לעמך ישראל ולא יהיו הנקיים נתפשים במיתתו:

ח ר"ל שזהו מאמר הכתוב ואינו ממאמר הכהנים. והודיענו הכתוב שאחרי המעשה הזה ונכפר להם הדם:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה