אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ראה

סדר עקב

כו ר"ל ולכך סתם כאן ולא פרט הברכה והקללה מה היא. כי הכוונה על הברכה והקללה האמורה בהר גריזים והר עיבל. ולא נאמרו כאן כלל רק שהודיעם סדר הברכה והקללה שיאמרו לעתיד בימי יהושע בהרים הנזכרים ולכך לא פרט כאן. כי המה מפורשות בסדר תבוא. מדברי הרא"ם ז"ל.

כז מאמר את הברכה הוא מאמר בודד בפ"ע והוא דבוק עם אנכי נותן לפניכם שבפסוק הקודם. והוא מושך עצמו ואחר עמו. וכן תיבת והקללה שבפסוק שאחריו דבוק ג"כ עם מאמר אנכי נותן לפניכם והשיעור את הברכה אנכי נותן לפניכם אשר תשמעו וגו'. וכן להלן השיעור. והקללה אנכי נותן לפניכם. אם לא תשמעו וגו'. והנה בפסוק דלהלן נאמר אם לא תשמעו. ומלת אם משמשת לתנאי ובפסוק שלפנינו בהגבלת זמן מתן הברכה אמר אשר תשמעו והנה במלת אם. התנאי הנרצה הוא הסבה הגורמת להנמשך ממנה והתנאי הוא הקודם והנמשך ממנו מאוחר אחריו שהעדר השמיעה הוא התנאי והוא הסבה הגורמת להקללה הנמשך ממנו וכן העדר השמיעה הוא הקודם בזמן וחלות הקללה אחרי' בזמן. אבל במלת על מנת. התנאי הנרצה הוא הסבה הגורמת. אבל הוא הסבה התכליתית ג"כ ובזה הנמשך לפעמים קודם בזמן והסבה הגורמת היא קודמת במחשבה לבד להיותה הסבה התכליתית והדמיון לזה באמרך לזולתך. הנני נותן לך חפץ יקר זה במתנה חלוטה על מנת שתדבר בגללי אל השר או אל המלך. הנה המליצה אל השר הוא הסבה הגורמת להמתנה ההיא והוא הסבה התכליתית ג"כ הקודמת במחשבה להנתינה. אבל הנתינה במשלנו היא קודמת בפעל אל המליצה וזהו ההבדל בין מלת אם ובין מלת על מנת. שמלת אם מורה על הסבה רק בבחינת היותה הגורמת. כמו אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו אף שההליכה בחוקות האלקים הוא ג"כ הסבה התכליתית מ"מ מלת אם לא יורה שם רק בבחינת היותו הסבה הגורמת. וג"כ בבחינת היותו הקודם לברכת המטר ושפעת הברכה שאחרי' בזמן. כי המטר יצטרך בכל זמן קודם שמירת החוקים ואחריהם. אבל מלת על מנת הוראתו בכל מקום הסבה התכליתית הקודמת במחשבה לבד. והנמשך קודם לה בפעל והוא ג"כ סבה הגורמת אל הפעל שהוא סבה התכליתית. ולזה בפסוק והקללה וגו' אמר והקללה אם לא תשמעו וגו' לפי שהעדר השמיעה אינה אלא סבה הגורמת להקללה הנמשכת אחרי' והעדר השמיעה קודם אל הקללה בזמן ובפעל. והקללה נמשך אחרי' בזמן. אבל כאן בפסוק והברכה וגו' אמר והברכה אשר תשמעו לפי שהשמיעה היא סבה התכליתית והשפעת השי"ת קודם בזמן אל השמיעה הקודמת לה במחשבה ולכך אחז הכתוב בלשונו מלת אשר. שיורה ג"כ לפעמים אל התנאי. אבל על התנאי שהוא בעל מנת ובזה הוא משתתף עם הוראה הכוללת של המלה ההיא שהוראתה לקשר השם עם הפעל שאחריו. ולסמן ולהגביל השם ההוא ע"י הפעל ההוא כהגבלת הסוג ע"י המין. כמו אל הארץ אשר נשבע לאבותיך. מה הערים האלה אשר נתת לי והרבה כיוצא וע"ד זה הוא ג"כ כאן שהוא מגביל הברכה ע"י השמיעה וכהוראת תנאי על מנת זהו כוונת רש"י ז"ל. ומה שנמצא אשר נשיא יחטא כפשוטו הוא סרוס לשון. וראוי כסדרו נשיא אשר יחטא והוא כהוראתו הכוללת לקשר השם בפעל. ובדרש אמרו אשרי הדור שהנשיא נותן לב על חטאיו והוא ג"כ כלול במלת אשר. שראוי למנות נשיא על מנת אשר יחטא. ר"ל יתן לב להכיר חטאו מלבד במה שרמוז במלת אשר מענין האושר. והרא"ם ז"ל הקשה מדוע לא פירש"י ז"ל מלת אשר כמו ואם. והוצרך להוסיף על מנת והוא עצמו פירש בפרשת ויחי. בפסוק ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' ואם תוליד עוד עכ"ל אבל לפי מה שפירשתי אין כאן הוספה. ומלת אשר עצמה מתפרשת כמו אם בכולל וביחוד התנאי הזה הוא בעל מנת. וגם בפסוק ומולדתך וגו' הנזכר אין כוונת רש"י ז"ל שם לפרש מלת אשר כמו אם רק מלת אשר שם הוא כפשוטו לקשר השם בפעל ולהגבילו על ידו. רק שכוונת רש"י ז"ל שם. שפעל הולדת הוא מורכב מעבר ועתיד. עבר בבחינת ההתייחסות על שם אחריהם שזכר אח"כ. שזה לא יצוייר אלא אחרי קדימת הלידה ועתיד בבחינת הלידה שעדיין לא היתה וילועז הולדת לפי זה. וואס דיא וועסט האבין גוויננען. לכן כתב רש"י ז"ל שר"ל אם תוליד עוד בעתיד אז ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו וגו':

(ד"ה מן הדרך) שמאמר מן הדרך אשר אנכי מצוה הוא כללי על כל המצות כולם. ואח"כ אמר ללכת אחרי וגומר שהוא פרטי ומכאן אמרו ז"ל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כולה:

כח שהרי ונתת הוא הציווי לכל ישראל. ואם יתפרש ברכה כמשמעו. שם דבר על מאמרי הברכה א"כ יהי' המברכים כל ישראל. ובאמת שרק הלוים הם המברכים. לכן צ"ל שפירוש ברכה מענין אנשי ברכה כמו וכל הארץ באו מצרימה וגו' שמתפרש אנשי הארץ ובזה הציווי לכלל ישראל לתת את המברכים שהם הלוים כלפי הר גריזים. ואת המקללים שהם ג"כ הלוים כלפי הר עיבל. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה על הר) ר"ל שאין הפירוש על ראש ההר ממש. או על מדרונו שהרי הלוים היו עומדין בנחל בין שני ההרים כדאיתא בסוטה והובא ברש"י סדר תבוא ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל. והכהנים והלוים והארון למטה באמצע והפכו לוים פניהם כל פי הר גרזים ופתחו בברכה וכו' והפכו פניהם להר עיבל ופתחו בקללה וכו'. ולכן ע"כ פירוש על הר גרזים כלפי הר גרזים. ובסדר תבוא אי"ה יתבאר ר:

ל כבר פירש"י ז"ל במקום אחר שההבדל בין מלת אחר ומלת אחרי ביוד. שאחר סמוך בזמן או במקום ואחרי מופלג להיותו לשון רבים ומורה על הפסקות זמניות או מקומיות הרבה:

(ד"ה דרך) ר"ל שאין אחרי דבוק אל דרך. כמו שמוכיח רש"י מנקוד הטעמים אבל הם שני מאמרים המאמר הא' בעבר הירדן אחרי. ר"ל בעבר הירדן הלאה למרחוק ואח"כ בא המאמר הב' להגביל איזה עבר הירדן ואמר דרך מבוא השמש לצד מערבי:

(בא"ד אחרי נקוד וכו') ר"ל פשטא הוא טעם מפסיק. ולכן דרך נקוד בדגוש הדלית. ככלל הידוע כל בגד כפת דסמיך ליהוא רפה בר ממק מפסיק דחיק ואתי מרחיק והנה רש"י ז"ל (קרא) ליתיב משפל ולמהפך שופר הפוך ואם הי' אחרי נקוד במהפך. שהוא טעם מחבר הי' דלית דרך שאחרי' רפה כמשפט בגד כפת דסמיך ליהוא. והנה המדקדקים יקראו להמפסיקים שרים ולהמדבקים משרתים:

(ד"ה מול) פירוש מול נוכח והנוכח יהי' רחוק או קרוב. אבל כאן ע"כ הוא רחוק שהרי הגלגל הי' סמוך לעבר הירדן כמבואר בספר יהושוע בתחלתו ולעיל אחרי דרך וגו' שפירושו רחוק מעבר הירדן:

לא שלא הי' לו לומר אלא כי תבואו אל הארץ. מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק יב

ב (ד"ה את כל) ר"ל כי אבד תאבדון דבק עם את אלהיהם הנאמר אח"כ ופירוש את כל המקומות מן כל המקומות כמו כצאת את העיר וגו' וגו' שפירושו מן העיר וז"ש רש"י ז"ל מה תאבדון מהסוכו' וכ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט:

ג (ד"ה ואבדתם) ר"ל כי העקירה והנתיצה הזכיר מקודם. אבד תאבדון וגומר ונתצתם וגו' ואשריהם תשרפון וגו' ולמה כפל עוד לומר ואבדתם את שמם. וע"כ זה מלמד על אבידת השם ממש והוא להחליפו בשם של גנאי:

ד אם אזהרת לא תעשון וגו' דבק עם ונתצתם וגו' ואבדם את שמם וגו'. והוא אזהרה לנותץ אבן מן המזבח ולמוחק את השם אין זה מחובר יפה עם המקרא שאח"כ כי אם אל המקום וגו' לשכנו תדרשו וגו'. שאין המאמר הזה מקביל בהפכו אל מאמר הקודם ונתצתם ואבדתם. לכן פירשו ז"ל בל' ראשון שהוא דבוק עם אשר עבדו שם וגו' על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ועל זה אמר אח"כ לא תעשון כן לשמים להקטיר על ההרים והגבעות ותחת כל עץ כי אם אל המקום אשר יבחר וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה את עולותיכם וגו' ובזה המאמר כי אם וגו' מקביל יפה למאמר הקודם. אבל לדבר אחר פירשו כפשוטו היותו דבק עם ונתצתם ואבדתם הקודם והוא אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבני המזבח ובכל זה הוא מחובר יפה עם פסוק כי אם אל המקום וגומר שאחריו. והקבלת המאמר הזה למאמר הקודם הוא בגזרת לשכנו תדרשו וההקבלה על דרך זה. על דבר ע"ז הנני מצוה אתכם לנתוץ ולשרש לעקור ולשרוף. אבל לא תעשון כן לד' אלקיכם לנתוץ אפילו אבן אחת מן המזבח ולמחוק השם כי אם בהפך שהמקום יהי' מכובד בעיניכם ותהיו דורשין תמיד את המקום ההוא להביא שמה עולותיכם וזבחיכם כמו שפירש הרמב"ן ז"ל. ומאמר רבי ישמעאל שהביא רש"י ז"ל הוא אגדה לסמך מן המקרא. כל זה לוקח מדברי הרא"ם ז"ל בשנוי קצת ותיקון דרכו:

ה כי לשכנו הוא מיותר ומרמז משכן שילה וכאלו כתוב ולשכנו

ו ר"ל לפי שאמר להלן נדריכם ונדבותיכם והם עולה ושלמים הבאים בנדבה ע"כ כי עולותיכם וזבחיכם האמור כאן הם עולות ושלמי חובה. והציון צ"ל ברש"י על תיבת עולותיכם וכן צ"ל עולות ושלמי חובה. ובדברי הרא"ם ז"ל כאן עמדתי משתומם ולא זכיתי להבינם:

(ד"ה מעשרותיכם) ר"ל שנכלל בלשון זה מעשר בהמה ומעשר שני. כי שניהם טעונים הבאת מקום מעשר בהמה להקרבה ומעשר שני לאכלו לפנים מן החומה בירושלים ובשילה בכל הרואה כמו ששנינו בפרק בתרא דזבחים. אבל שאר המעשרות אינן בכלל זה לפי שאינן בהבאת מקום והפרשתן ונתינתן ואכילתן הכל בגבולין. כמו בירושלים ופשוט:

(ד"ה ותרומת ידכם) גם זה מבואר שהתרומה גדולה ותרומת מעשר אינן בהבאת מקום:

ז ר"ל ופירוש אשר ברכך כאשר ברכך והוא שב אל הנדרים ונדבות כי על הבאים חובה אין בידו להוסיף:

ח ר"ל שאינו מחובר לשלפניו והבאתם שמה וגו' שמדבר לאחר שנבחר שילה או ירושלים שא"כ יהי' פירוש המקרא לא תעשון בשילה וירושלים ככל אשר אנחנו עושין פה היום באוהל מועד שבמדבר וז"א שבאמת אין חילוק כלל בין אוהל מועד שבמדבר ובין שילה ובית עולמים שבשניהם מקריבין קרבנות הצבור והיחיד חובה ונדבה. וכל ספר תורת כהנים מוכיח על זה שנזכר פתח אוהל מועד בכל הקרבנות האמורים שמה וכן בשניהם נוהג איסור הבמות כמו ששנינו בפרק בתרא דזבחים עד שלא הוקם המשכן שבמדבר היו הבמות מותרות וכו' משהוקם המשכן הבמות אסורות וכו' ופירש"י ז"ל כמו שכתוב. איש אשר ישחט עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ונכרת וגו'. לכן צ"ל שמוסב מקרא זה על שלפני פניו כי אתם עוברים את הירדן וגו' ובא המקרא הזה ללמדנו שני דברים. א' שבהעברת הירדן ונקבע המשכן בגלגל כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק הותרו הבמות וכל יחיד ויחיד במקום שהוא עושה לו במה בראש גגו ומקריב. ב' שאין כל הקרבנות קרבין בבמה רק הנידר ונידב בלבד ולהלן בציון הסמוך יתבאר זה ביותר ביאור. ושיעור הכתוב כן הוא כשתעברון את הירדן ותקבעו המשכן בגלגל ואתם מקריבין בבמות לא תעשון שם ככל אשר אתם עושים פה באוהל מועד שבמדבר שאנו מקריבין בו חטאות ואשמות ונדרים ונדבות. ושם אינכם מקריבין רק איש כל הישר בעיניו להביאו שהם נדרים ונדבות ולא חובות:

בא"ד אבל בבמה אין קרב אלא הנידר ונידב בלבד וכו' לשלמות הביאור אעתיק לשון הש"ס משנה וברייתא דפרק בתרא דזבחים. במשנה שם עד שלא הוקם המשכן הי' הבמות מותרות כו' ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות (כדכתיב בשחוטי חוץ) כו' באו לגלגל (כשעברו את הירדן והוקבע אוה"מ שם ז' שנים שכבשו וז"שנים שחלקו) הותרו הבמות כדילפי' מאיש כל הישר בעיניו) וכו' באו לשילה] לאחר חלוק מיד קבעוהו בשילה [נאסרו הבמו' (כדקתני והיא היתה מנוחה וכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו' כלומר כו' כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה ועברת' את הירדן וישבתם בארץ היינו לאחר ירושה וישיבה והי' המקום וגו' השמר לדוגו' היינו איסור הבמות ולא הי' שם תקרה (של נסרים) אלא בית אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה (ובגמ' מנ"ל אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כתוב אחד אומר ותביאהו בית ד' שילה וכתוב אחד אומר. ויטוש את משכן שילה אהל שכן באדם. וכתיב וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר הא כיצד לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן) והיא היתה מנוחה וכו':

באו לנוב וגבעון (כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב וגבעון. כמו שנאמר אין לחם חול כי אם לחם קודש וגו' אלמא שולחן ומזבח התם הוה. חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון כדכתיב במלכים. כי שם הבמה גדולה) הותרו הבמות (ובגמ' מנא הני מילי דתנו רבנן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ולמה חלקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זה לזה ופירש"י ז"ל ולמה חלקן הכתוב לכתוב את שניהם עכ"ל, ובד"ה ליתן היתר ביאר יותר וז"ל דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו תעשו כי לא באתם אל המנוחה וגו'. אבל משבאתם לא ואי אין היתר בין זה לזה לא ה"ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש"מ דה"ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה עכ"ל) וכו' באו לירושלים נאסרו הבמות ולא הי' להן היתר והיא היתה נחלה (ההיא דכתיב בקרא דמשבאת אל המנוחה ואל הנחלה יאסרו הבמות) וכו' ע"כ המשנה הצריכה לעניננו עם פירש"י בהסגר. ומזה ידענו שבמת גלגל ונוב וגבעון נקראין במה גדולה ושם הי' המזבח שעשה משה ובבמה זו היו קרבין הצבור והיחידים הי' עושים להם בכל מקום שהם במות קטנות ונקר אין במות קטנות. אבל הצבור לא היו קרבין רק בבמה גדולה וכמו שאמרו ז"ל בפירוש בגמ' דאילו צבור בקטנה לא קרבי וכו'. אבל מה הי' הצבור קרבין בבמה קטנה [גדולה] והיחידין בקטנה לזה נעתיק מה דתנינין שם בברייתא תנו רבנן. כל נידר ונידר הי' קרב בבמה (פירש"י ז"ל בבמה קטנה דאלו בגדולה ע"כ קרבו חובת צבור כדכתיב ויעשו את הפסח בגלגל) שאין נידר ונידב אין קרב בבמה (ובגמ' מאי טעמא דכתיב איש כל הישר בעיניו יעשה וכו' ישרות תקריבו חובות לא תקריבו ופירש"י ז"ל שאין היחיד מקריב חובה לר"מ בשעת היתר הבמות אפי' בגדולה כמו שמוכח להלן. וצבור בקטנה לא קרבי אישתכח דאין חובות קריבין בקטנה ואי קשיא לר"מ איך יחיד עשה פסחו בגלגל וקרא כתיב ויעשו את הפסח. הא לא קשיא דפסח קרבן צבור קרי לי' דאתיא בכנופיא כדאיתא ביומא וה"נ בדר"ש קתני. אף צבור לא הקריבו אלא פסחיהן אלמא קרבן צבור קרי לי' עכ"ל. והא דצבור מקריבין חובה בגדולה היינו כדאמרינין בגמ' איש כל הישר בעיניו יעשה. איש ישרות הוא דליקרב חובות לא ליקרב (ומשמע לי' לר"מ דקרא סתמא כתיב אפי' יחיד בגדולה לא ליקרב חובות) הא צבור אפי' חובות ליקרוב) מנחה ונזירות קריבין בבמה (ומפרשינין בגמ' משום דמנחות ונזירות ישרות נינהו) דברי ר"מ וחכ"א לא קרבו ליחיד אלא עולות ושלמים בלבד. ומפרש בגמ' דהיינו טעמא דס"ל נזירות לאו ישרות נינהו דאע"ג דע"י נדר באה עליו מ"מ הוא לא התנדב הקרבנות אלא אסר עצמו ביין וטומאה ותגלחת. ומאליו הוויין קרבנותיו חובה במלאת ימי נזרו ובמנחה ס"ל אין מנחה בבמה. ופירש"י ז"ל דהטעם כדאמרינן לקמן דכתיב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לד' וגו' וזבחו זבחי שלמים לד' אותם ואמרינן לעיל בפ' השוחט ומעלה דפסוק זה בקדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבים בשעת איסור קאי שאסור ג"כ להקריבן בבמה. וכתיב וזבחו זבחי שלמים אין לי שקרבו בבמה אלא שלמים דהא אוקימנא לה בקדשי במה מנין אף עולה. תלמוד לומר זבחי יכול אף חטאת ואשם תלמוד לומר אותם למעט שאינו נידר ונידב. ורבנן דייקו זבחים ולא מנחות) רבי יהודא אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באוהל מועד שבמדבר מקריבין באוהל מועד שבגלגל וכו' (מכלל דשמעינהו לר"מ ורבנן דאמרי יש חילוק ומהו חלוקו שאין יחיד מקריב חובות אפי' בבמה גדולה שהוא אוהל מועד שבגלגל לר"מ ורבנן ולר"י מקריב ודוקא בבמה קטנה אינו קרב אלא נידר ונידב ור"מ ורבנן ס"ל כדמפרש בגמ' מדכתיב איש כל הישר בעיניו יעשה דמשמע איש דהיינו יחיד לא ליקרב אלא ישרות. וקרא סתמא כתיב ומשמע אפי' בבמה גדולה. ור"י אמר לך כי כתיב ישר דממעט חובות ליחיד אבעיניו כתיב. ור"ל במה קטנה דעושה היחיד לעצמו ופירוש ישר נדבה ואינו יוצא ג"כ מפשוטו והוא הבמה שישרה בעיניו לעשותה אבל בגדולה יחיד קרב אפילו חובות. ר"ש אמר אף צבור לא קרבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן (ר"ש פליג אכולהו דכולהו ס"ל דלצבור אין חילוק בין מדבר לגלגל בבמה גדולה. ור"ש אומר אף צבור עצמן לא הקריבו חובות בגלגל אלא כעין פסחים דהיינו חובות שקבוע להם זמן אבל לא פר העלם דבר ושעירי ע"א ומכ"ש דיחיד לא קרב חובות אפי' בגדולה ובגמ' מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא דבעו למיעבד פסחא אלא הא קמ"ל חובות כעין פסח הוא דקרב הא לאו כעין פסח לא קרב) ע"כ המשנה והברייתא המצטרך לענינינו ונמצינו למדין מכל זה דאיסור הבמות באוהל מועד שבמדבר נלמד מקרא דשחוטי חוץ שהבאתי למעלה והיתר הבמות בהעברת הירדן עד שילה נלמד משני פסוק ים. א' מפסוק לא תעשון כן לד' אלקיכם שכבר כתבתי לעיל שלפי פשוטו הוא דבק עם פסוק שאחרי'. ומדבר באיסור הבמות בעת שיבוחר עפ"י נביא המקום המקודש. שהוא שילה וירושלים הא למדת שעד שלא נבחר שילה וירושלים הי' הבמות מותרות. ב' מפסוק שלפנינו שחוזר ע"כ ג"כ על כי שעברו את הירדן ומדבר בהיתר הבמות. ועוד היתר הבמות בין שילה לירושלים נלמד כנ"ל ממה שחלקן הכתוב. עד כה הארכתי לשלמות הביאור:

ט (ד"ה עד אתה) לשון עד עתה הוא מכוון לרוב עד זמן ההוה שעומד בו המדבר אבל בפסוק שלפנינו לא יתכן זה כי הי' משמעו שבאוהל מועד שבמדבר הי' מקריבין בבמות מה שאינו כן וכנזכר לעיל. ועוד הרי גם בזמן הדבור הזה לא הי' באים אל המנוחה ואל הנחלה ומאי עד עתה. אבל באמת שלפעמים יתפרש עד עתה. עד ועד בכלל שגם עתה הוא כמו בעבר ולא פסק הענין הזה ובזה פירושו כמו עדיין. ובזה יתבאר כל המאמר הזה שמתחלה מה שאמר כי לא באתם וגו' מעמיד עצמו המדבר כדרך הספור בזמן המאוחר שספר ממנו מתחלה. והוא זמן העברת הירדן. ואמר אח"כ שלטעם זה הותרו הבמות באותו זמן. לפי שבאותו זמן לא באתם עדיין אל המנוחה ואל הנחלה:

י ר"ל כי אין בפסוק זה גזרה וגזרתו הוא הפסוק שאחריו והי' המקום אשר יבחר ד' וגו' ופעל ועברתם אינו להודעה והבטחה שיעברו את הירדן. אבל פירושו וכאשר תעברו אז הנמשך מ"ש בפסוק שאחריו והי' המקום וגו':

יא (ד"ה שמה תביאו) ע"כ אינו רוצה לומר שלמעלה אומר לענין שילה לבד. שהרי כתוב למעלה מכל שבטיכם ופירש"י ז"ל להלן פסוק י"ד דהיינו ירושלים. אבל רצה לומר שלמעלה אמור גם לענין שילה. דהיינו לשכנו תדרשו וכאלו כתוב בויו החבור ולשכנו תדרשו. אבל מ"מ פסוק שאחרי פסוק שלמעלה שהוא פסוק והבאתם שמה וגו' מחובר רק עם הסמוך לו לפניו דהיינו לשכנו תדרשו ולא עם שלפני פניו המקום אשר יבחר ד' וגו' לכך יפה כתב רש"י ז"ל למעלה אומר לענין שילה. ור"ל פסוק והבאתם שמה וגו' הוא לענין שילה. מדברי הרא"ם ז"ל:

יג ר"ל שמה תביאו וגו' הוא עשה. והשמר לך הוא לא תעשה. כמאמרם ז"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

יד והיינו אליבא דמ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים והי' א"כ בחלק בנימין. שהרי יהודא ובנימין סמוכין זה לזה וירושלים הי' בקצה יהודא ותחלת נחלת בנימין. כידוע כל זה מגבולי הארץ. ולפיכך צריך לו' שמ"ש מכל שבטיכם אינו אלא בבחינת הכסף הגבוי. אבל למ"ד דלא נתחלקה ירושלים לשבטים צריך לפרש באחד שבטיך דהכא שהוא שילה כדתנינין בספרי מדברי הרא"ם ז"ל:

טו (ד"ה תזבח) דמלת תזבח מיותר ולא הי' לו לומר אלא בכל אות נפשך תאכל בשר ומכאן דרשו בבכורות שאין לפסולי המוקדשין היתר, אלא הנאה הבאה לאדם ע"י זביחה דהיינו אכילה לאפוקי גיזה וחלב או להאכיל לכלבים שאין הנאתן ע"י זביחה וזהו כלישנא בתרא דהתם אבל בלישנא [קמא] אמרו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך:

(ד"ה הטמא) שאם הטמא והטהור אוכלין בקערה אחת. א"כ נטמא הבשר והרי הטמא אוכל בטומאת הגוף והטהור בטומאת בשר:

(ד"ה כצבי) תחלה פירש ענין הדמיון לצבי ואיל לפי שגבי צבי ואיל הדין פשוט שאין נוהג בהן השמירה מן הטומאה. לכן דמה אותם הכתוב בענין זה לצבי ואיל ובדבור שאחריו פירש צורך הדמיון הזה אחרי שכבר פרט בהן הדין הנוהג בצבי ואיל בעצמן ואמר שהדמיון בא לפוטרן מן מתנות כהונה כמוהם.

טז ר"ל שהי' עולה על הדעת לומר שלא נאסר הדם אלא אם נזרק ממנו במזבח מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה תשפכנו) כל המאמר הזה נראה אך למותר ולא נזכר בכל איסורי מאכל כי אם בדם לבדו לזה דרשו שבא לרמז שהדם מכשיר הזרעים כמים מפני שאצל הכשר לא נזכר רק מים וכי יותן מים וגו'. אבל מה שדרשו לומר שאין צריך כסוי צ"ל שאף שאין כסוי נוהג רק בחי' ועוף כמ"ש אשר יצוד ציד חי' ועוף מ"מ סד"א דכיון דאקשי' רחמנא לצבי ואיל ליבעי כיסוי כוותייהו קמ"ל דלא מדברי הרא"ם ז"ל:

יז ר"ל שלעיל אמר והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם וגו' שהוא עשה להטעינם הבאת מקום לאכלן לפנים מן החומה וכן אמר שם ותרומת ידכם אלו הבכורים וכאן בא ליתן לא תעשה על הדבר:

(ד"ה לא תוכל) ר"ל שפעל יכול הוראתו לרוב על מציאת הכח בהעצם אל הפעולה כמו ויכלת עמוד מבלי יכולת ד' כי יכול תוכל ולפעמים הוראתו העדר המניעה אל הפעולה מצד אחר ועד"ז פירוש לא תוכל האמור כאן. שהוא המניעה אל הפעולה מצד המצוה ית' ועד"ז פירשו ג"כ מ"ש ואת היבוסי וגו' לא יכלו בני ישראל להורישם שאין ענינו העדר הכח רק העדר הרשות מפני השבועה:

בא"ד ולא יבוסים היו וכו'. ר"ל דאל"כ הרי השבועה לא ליבוסי היתה רק לבני חת ופשוט:

(ד"ה ובכורות) פשוט שהרי האזהרה בענין האכילה והבכור נאכל לכהנים:

יח מאמר לפני ד' הוראתו לרוב בעזרה וכאן הוראתו לפנים מחומת ירושלים שהרי לא נאמר בחצר אוהל מועד אלא אצל חטאת ואשם שהן קדשי קדשים ועוד שהרי לא הזהיר לעיל אלא על האכילה בגבולין לא תוכל לאכול בשעריך מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה והלוי) לעיל הזכיר מעשר שני ונדרים ונדבות של שלמים. כי רק אלו נדרים ונדבות הנאכלין ואיך אמר כאן והלוי הלא אין ללוים חלק במעשר שני ושלמים כי לבעלים הם וע"כ צ"ל שצוה עליהם השי"ת בדרך צדקה ובאה האזהרה על הלוי כאן בפרט אף שבכלל עניי ישראל הוא לפי שרישותו הוא מפני הנחלה שניטלה משבט זה ויתר השבטים לקחו נחלתו. ומטעם זה הוא קודם לעניי שאר השבטים לדעתי ורש"י ז"ל שכתב הזמינהו על שלמיך בכלל זה הוא גם מעשר שני לפי שעפ"י הרוב מוליכין מעות מעשר שני לירושלים וקונים בהם שם שלמים כמו שאמרו ז"ל בתלמוד ופשוט שהמצוה במכ"ש על המעשר הראוי לתת ללויים שלא לאחר ומכ"ש למנוע מליתן להם ובאה המצוה עליהם יותר מן הכהנים אף שגם להם לא חלק בארץ לפי שמתנות כהונה רבים עשרים וארבעה במספר:

יט כאן הוסיף ליתן לא תעשה למי שאינו מזמין בן לוי עני על שלמיו:

(ד"ה על אדמתך) הוא הדבר אשר דברתי לעיל בסמוך שלכך באה בעניי הלווים אזהרה נוספת לפי שנטלו חלקם בארץ ומפני שבגולה יסור ההבדל הזה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל ומבואר:

כ דאי משום היתר בשר תאוה בבואם לארץ לא הי' לו לומר אלא כי תבואו לארץ ומאי כי ירחיב ואי משום כדי לתת טעם להיתר בשר תאוה שהוא בשביל רחוק המקום מבית הבחירה הרי הטעם הזה נאמר בפסוק שאחריו כי ירחק ממך המקום וגו'. וע"כ שבא לרמז במאמר כי ירחיק שלא יאכל האדם אלא כערך השגת ידו:

כא (ד"ה כאשר צויתיך) פשוט דלשון זה משמע שנצטווה מכבר וכבר הארכתי בזה במקום אחר בפסוק שמור את יום השבת וגו' כאשר צוך ד' וגו' בואתחנן ואין צורך להאריך במה שביארתי מכבר יע"ש:

כג ענין ההתחזקות במצות כאן לע"ד הוא לבלתי האמין שלא יעבור על המצוה רק יזהר מאוד מאוד כי פתויי היצר רבים ועצומים וצריך להזהר ממנו ולהתחזק נגדו:

(ד"ה ולא תאכל) ר"ל אזהרה לאבר שנחתך מן החי בעוד שהוא חי ונפשו בו ואז אותו אבר אסור אף אחר שנפסק החיות מן החי ומן האבר הנחתך ופירוש לא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל האבר שנחתך בעוד הנפש עם הבשר. והנה לא פרשו ז"ל לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא ג"כ אזהרה לדם ופירושו לא תאכל הבשר בעוד שהנפש ר"ל דמו בתוכו דכל הני אזהרות בדם למה לי לכן פירשו ז"ל שהוא לאו אחר ואגב שהזכיר מקודם כי הדם הוא הנפש סמך לו לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרת אבר מן החי:

כו והוא מחובר עם תחלת הפרשה והוא היתר בשר תאוה:

כז ר"ל תחלה הזכיר עולותיך ולכך אמר הבשר והדם על מזבח וגו' שהבשר ג"כ כולו למזבח ואח"כ אמר ודם זבחיך וגו' דהיינו שלמים ולכן אמר והבשר תאכל ופשוט:

כח ר"ל שמור הוא השנון תמיד לבלתי שכוח חלילה:

(ד"ה את כל) ממלת כל קא דרשי שהוא לרבות כל הפרטים שתחת הסוג. (ד"ה הטוב) ביאור דבור זה צריך להבנתו דבור שאחריו ואבארו כיד ד' הטובה עלי. בספרי הובא בילקוט הנוסחא בזה הלשון הטוב בעיני השמים והישר בעיני בני אדם דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר הטוב בעיני בני אדם והישר בעיני שמים. וכן הוא אומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ע"כ. ואשר מצאה ידי הכהה בבאור זה הוא כזה שהטוב הוא מעשה הצדק לבדו ולא יבחן מצד התועלת המגיע ממנו לעושהו או לזולתו כי גם אם לא יגיע ממנו שום תועלת יכונה טוב מצד עצמו אמנם הישר הוא גבול הטוב והוא הדרך אשר ילך בו האדם ולא יעבור ממנו במעשה הטוב והוא מצד התועלת המגיע ממנו להעושה או זולתו או הנזק המגיע ממנו. ונבאר הדבר הכללי הזה ע"י טוב פרטי הצדקה וחניות דלים הוא טוב יגיע ממנו תועלת להחונן או לא. כי המעשה מצד עצמו הוא צדק ואם יעבור הגבול בפזור עד שיש לדאוג פן יורש גם הוא לא יחדל המעשה מצד זה להיות טוב אבל איננו ישרר"י מבחינת הנזק המגיע ממנו להעושה. ולכן אמרו ז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כי יותר מזה השיעור עובר גבול הישר והמעשה טוב ולא ישר. הרי שהישר הוא הגבלת הטוב ותנאו איננו היושר כי גם אם יעבור גבול היושר לא יפסק מהיות טוב כי הרע הנמשך הוא מניעת דבר אחר והוא ההעדר והחסרון הדבוק להעושה. ולכן אין היושר מוגבל ושוה בזה לכל אישי האדם. ופזור סך אחד ישר בזה ובלתי ישר באחר. והקש על זה במעשה גמילות חסד בממונו וגופו והרדיפה אחרי מעשה המצות שבכל אלו ימצא גבול היושר כי צריך האדם לתת חוקו לנפשו ולבני ביתו זה פן הח'. שהיושר הוא רק גבול הטוב אבל לא תנאי הטוב. ויש שיהי' היושר תנאי הטוב ולא הגבלתו לבד כי מעשה אחד הוא לפעמים טוב מאוד ופעם הפכו והוא רע מאוד והטוב בזה איננו בלתי טוב מדומה ולא טוב אמתי. ונתפוס גם בזה פרט אחד מדת הרחמים והחמלה והחנינה הוא טוב מאוד והפכו האכזריות והחמה הוא רע מאוד. אמנם לפי ראות עיני בני אדם אשר לא יראו ללבב וגם לא יראו הנולד הוא חוק כללי ולא לראות עיני המקום ב"ה. כי ד"מ החמלה על זרע עמלק הוא רע לא טוב וההתאכזרות עליו הוא טוב לא רע. וכן בשבעה עממין שכתוב בהן לא תחי' כל נשמה א"כ הטוב והרע הזה אינו טוב ורע כולל וכן תמצא דמיונות הרבה מזה המין הרי כי הטוב והרע יתהפכו לפעמים כפי שקול אל דעות ב"ה והוא היושר האלקי. והנה אין היושר הזה הגבלת הטוב ר"ל הגבלת כמותו ושיעורו רק תנאי עצם הטוב והוא הגבלת איכותו. והנה בפן הא' שהיושר הוא הגבלת כמות הטוב בלבד זהו הישר בעיני בני אדם כי היושר הזה נמשך כנ"ל לחסרון בני האדם וגבול יכלתם. אמנם הטוב נשאר טוב גם בעבור גבול היושר הזה וזהו הטוב בעיני השמים שאין נופל שם בגבול יכולת. והטוב בעיני שמים ר"ל הטוב מצד עצמו מופשט מבחינת חסרון העושה והשלם ע"ה שאמר לאשתו מי שלימו קורמי באגמא בעבור חוזק בטחונו וגודל חשקו וטרדתו בתורה ועבודה מעשהו זה הוא הטוב בעיני שמים אבל בפן הב' שהיושר הוא ג"כ תנאי הטוב הוא להפך שהטוב איננו רק טוב מדומה לעיני בני האדם אם הוא נגד תנאי הזה. אבל היושר הוא האלקי ולו הפלס ומאזני הדעת איזה דבר טוב לפי הזמן והנושא ולזה צונו השי"ת בתורתו לעשות הטוב בעיני השמים בהגבלת היושר לפי חסרון בני אדם וזהו פן הא' וכן צונו ב"ה לעשות הטוב בעיני בני האדם בתנאי אם יסכים אל היושר האלקי. שבזה הוא ג"כ טוב בעיני שמים ובזאת תדע כי רבי ישמעאל ור"ע. מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי ועל שניהם ביחד באה הציווי בתורה ולפי פירש"י ז"ל שלפנינו לא הובא בו רק מאמר ר"ע ולא מאמר רבי ישמעאל ואולי שיש השמטה כאן בפירש"י ז"ל וי"ל ג"כ לפי שדברי ר"ע יותר פשוטים לא הביא רש"י ז"ל כפירושו רק דברי ר"ע ז"ל. זהו מה שנלע"ד הקלושה בכל זה:

(ד"ה והישר) כבר מבואר בסמוך:

ל ר"ל ששם מוקש הוא מגזרת חסרי פא יוד ומשקלו מועל כמו מופת מודע ואינו מגזרת חסרי פא נון כי שרשו יקש מענין פח יקוש ואין שרשו נקש כי לא נמצא לעולם. ואפילו ליסוד הנופל לפרקים כמו מתת מן נתן. והנה לדעת אונקלוס פתרונו מכשול כפירוש מוקש בכל מקום. חבל לפירש"י ז"ל הוא מענין קשקוש כשהאדם כרוך אחרי איזה דבר נוקש לבו בקרבו אחריו:

(ד"ה אחרי פשוט כי מה ענין לתלות השמירה הזו בזמן שאחרי ההשמדה אבל הכוונה כי באמת אזהרת השמירה הוא בכל זמן אנח שאחר ההשמדה יש לך לתת לב איך להזהר ביותר:

(ד"ה איכה יעבדו) כבר מבואר זה בפרשת משפטים בפסוק זובח לאלקים יחרם וגו' קחנו משם. וכתב הרא"ם ז"ל שצ"ל לפירש"י ז"ל שפירוש ואעשה כן אני. ר"ל לאלהיהם ומ"ש בפסוק שאחריו לא תעשה כן לד' אלקיך וגו' הוא אזהרה אחרת וסרה קושיית הרמב"ן ז"ל עכ"ל:

לא כי כל חתין וגמין רבויין

פרק יג

א ממלת כל קא דייקו ז"נ:

(ד"ה תשמרון) למעלה אמר שמור ושמעת את כל הדברים האלה וגו' וכאן כפל עוד לומר אותו תשמרו לעשות וגו'. אבל הענין בזה שנמענה שמור הוא עשה כמו שפירש"י ז"ל לעיל שמור זו משנה. ר"ל שהוא מצות השנון ולמודה בראיי' מ"ש אחריו ושמעת את כל וגו' שאין שם מניעה ואזהרה רק שנון חת הלמוד מכבר והשמיעה ללמוד מחדש אבל כאן אמר אותו תשמרו לעשות וגו' והשמירה הוא בגדר לא תעשה אף אם הוא אצל קום עשה שענינו אל תעזוב מעשות מצות אלא שאין לוקין על לאו זה חף למ"ד לוקין על נחו שחין בו מעשה כמאמרם ז"ל השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה ומבואר:

ב הכתוב אמר אות או מופת ומלת או המחלקת מורה שאינו לשון כפול. רק הם נבדלים באיזה בחינה ולמדו ז"ל החלוקה הזאת בגזרה שוה כדרכם ואמרו אות בשמים כענין שנאמר והיו לאותות ולמועדים וגו' ורצונם ז"ל כמו שסיים בילקוט שיעמיד לך החמה והלבנה ומופת בארץ כענין שנאמר בגדעון חם טל יהי' על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב כן הוא בילקוט וכן הוא ג"כ נוסחת ספרים אחרים שבאו בדפוס ברש"י והיא הנוסחא האמתית. והנוסחא החדשה שבאה בפירש"י ז"ל חין לה ביאור כלל ודע שמופת הוא כל שינוי שיוצא מההיקש הטבעי וחות הוא בכלל מה שרומז על דבר אחר והוא סימן לו ואותות הנבואה הן מה שמרמזין על חמתת נבואת הנביא ולפיכך כל מופת הוא אות. אבל חין כל אות מופת ונפי שהמופתים בשמים נענים המה על המופתים אשר בארץ. לכן הם אותות יותר חזקים על אמתת הנבואה מהמופתים אשר בארץ. לכן בבחינת המופתים אשר בארץ מהראוי שיקראו המופתים בשם אותות. ומופתי הארץ בשם מופת סתם:

ה והוא דבוק עם מה שלמעלה לא תשמע אל מצות הנביא המתנגד אל תורת משה:

(ד"ה ובקולו) יישבו ז"ל כפילת הלשון כדרכם הטוב ואמר לך הכתוב כאן שחתם חייבים לקבל עול תורת משה ודברי הנביאים:

(ד"ה וחותו תעבודו) ר"נ כי העבודה ההיא הוא עבודת הקרבנות דאלו עבודת המצות כבר אמור. מדברי הרא"ם ז"ל:

ו ר"ל שלפיכך חזר לומר כאן והפודך מבית עבדים חף שכבר נכלל זה במה שאמר לפניו המוציא אתכם מארץ מצרים כדי לעורר בזה כי הטובה האחת הזו לבדה הנכללת בטובות הרבות והגדולות אשר ביציאת מצרים והוא טובת הפדיון והחירות מהעבדות שהיא הטובה הקטנה בערך שאר הטובות הנחשבות בהגדת ליל פסח בכל זאת היא ג"כ כדאית לקבל בגללה עבודת האלקים ית' ובא גם כאן המאמר הזה. ע"ד הכלל האמור מכבר שמדרכי הדבור לספר את הידוע ולשנות את האמור כבר לעורר על הבחינה שבו:

ז ר"ל כל הסתה מגדרה לעורר תשוקת זולתו לדבר רע ומגונה:

(ד"ה אשר כנפשך) ויחסר ויו כדרך הלשון. ובתשלומו או רעך ואשר כנפשך. מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה אשר) ר"ל שאין זה דבוק עם לאמר כי אין מדרך המסית לומר כן לפי שלשון הזה מחליש התעוררות התשוקה. אבל הוא מדברי הכתוב לעורר על הגנות שבו:

ח ר"ל למה פרט קרובים ורחוקים וכי האחד יותר ראוי לטעות בו מהב'. אבל באמת זה בא ג"כ לעורר על השטות שבפעל ההוא:

(ד"ה מקצה) לייתור המאמר שלאיזה צורך פרט שיעור המרחק שהוא מופלג מאוד. דרשו ז"ל שאין המאמר הזה מקצה השמים וגו' דבוק עם הרחוקים ממך שלפניו. רק שדבוק עם מאלהי העמים שלפני פניו. ויותר נ"ל שהם ז"ל פירשו שגם מאמר הקרובים אליך או הרחוקים ממך אינו דבק עם העמים רק עם מאלהי. ור"ל אלהות הקרובים או הרחוקים. ואלהות הקרובים הם אשר בארץ והרחוקים הן אשר בשמים ובזה מאמר מקצה וגו' דבק עם הרחוקים ממך והוא ביאור אליו כי פירוש הרחוקים ממך וגו' הוא עבודת כוכבים ומזלות ובזה יתבאר ג"כ מ"ש רש"י ז"ל לעיל למה פרט וכו' מטיבן של קרובים וכו' עכ"ל. ואם האלקות הקרובים והרחוקים שניהם ארציים איך יעלה על הדעת שבשביל רחוקם יהי' בהם יותר ממש מאשר בהקרובים. אבל להנ"ל יתכן שהראה אותנו הכתוב לבלתי ללמוד מן העמים כי תועי רוח המה וממה שעובדים את הקרובים הם הארציים אתה למד שגם הרחוקים והם השמיימים הבל המה ואין בם ממש כן נ"ל בזה.

ט ר"ל שאין פירוש לא תאבה לו מענין הרצון כמו לא אבה יבמי וכן על דרך זה ולא תשמע אליו פירוש בענין עבודת אלילים כי זה לא יתכן כלל כי אחר שהזהיר בפרשה שלפני' לבלתי שמוע בענין זה לקול הנביא ולא יביטו אל אותותיו ואל מופתיו ואיך יזהיר שוב אח"כ לבלתי שמוע בקול קרובו ההדיוטי ע"כ צ"ל שכל האזהרות שבפסוק שלפנינו אינם אלא לענין שלילת הרחמים והחמלה הראויה לזולתו. ובזה יתכן ג"כ פתיחת הפרשה כי יסיתך אחיך וגו' או בנך וגו' אשר כנפשך ולמה פרט הכתוב הקרובים ומה לנו אם המסית קרוב או רחוק אבל להאמור יכון הפרט הזה כי לפי שבאה פרשה זו להזהיר לבלתי רחום על המסית. לכן אמר הכתוב שאף אם יהיה המסית שאר בשר היותר קרוב לך התאכזר עליו לסקלו באבנים ואל תכירהו:

(ד"ה ולא תשמע) מבואר בסמוך:

בא"ד לפי שנאמר עזוב תעזוב עמו וכו'. ר"ל ופירש שם אונקלוס ע"ה מישבק תשביק מה דברבך עלוהי וכו' והנה רש"י ז"ל פירש כל האזהרות שבפסוק זה שאינן לשון כפול רק הם כסדרן כמנהג הדברים הנמשכין זה אחר זה במאורע כזה שבתחלה אמר שאף שהמסית עצמך ובשרך לא תאהבנו ותעיד עליו. ואף יותר מזה שגם אם יתחנן לך לא תשמע לו ויותר מזה שאחר שתעיד עליו בב"ד. עליך המצוה לשלוח בקרובך זה יד ולהרגו ולא די לך בזה שלא תמנע להעיד עליו בלבד כמ"ש בפסוק שאחריו ידך תהיה בו וגו'. ויותר מזה שרא תבקש עליו זכות לפוטרו שמשפט מות בב"ד. וגדולה בזו שאם לא ידעו הב"ד עליו חובה ואתה יודע עליו חובה אל תשתוק:

י תניא בספרי מנין ליוצא מב"ד חייב שאין מחזירין אותו לזכות ת"ל כי הרוג. יצא זכאי מנין שמחזירין לחובה ת"ל תהרגנו ע"כ. ור"ל דתרווייהו יתירי ולא הל"ל אלא ידך תהיה וגו' והלכך דרשינן תרווייהו דאפי' למ"ד דברה תורה כלשון ב"א היכי דאיכא למידרש דרשינן. מדברי הרא"ם ז"ל:

יג בש"ס דידן פרק מרובה ספיק לה מדכתיב באחת עריך דמשמע עריך המיוחדים לך ולהוציא ירושלים שלא נתחלקה לשבטים אבל בספרי הובא בילקוט הוא כלשון שלפנינו ברש"י ואיני יודע לפרשו:

(ד"ה כי) ר"ל שאין פירוש לאמר כאן לאסר לזולת רק פירושו כדברים האלה:

יד (ד"ה אנשים) לא היל"ל אלא יצאו בני בליעל מקרבך ופעמים יאמר אנשים להורות החשיבות וכאן לא יתכן. זה וע"כ להוציא נשים:

טו הגזרה שוה באה במקום הזה ללמד שהוא כאלו נכתבות כולן במקום אחד ומצינו עוד ג"ש כיו"ב בר"ה בענין מנין התקיעת דר"ה שהוא ג"כ ליתן את האסור בכל אחד בפ"ע בכל אחד ואחד. והנה ידוע שהדרישות וחקירות הוא במה שהזמה תלויה בהן לפי שתלויין בזמן ובמקום והם שבע במספר שבוע. שנה חודש שבת יום. שעה. מקים אבל הבדיקות הם שאלות אחרות שאין בהם הזמה

טז כן דרכם ז"ר לדרוש הוראת המקור שלפני הפעל על הכרח עשיית הפעולה ההיא ועל השנות הפעולה כ"פ השב תשיבם וגו' אפי' מאה פעמים וכן הוכח תוכיח וכאן דרשו ז"ל ער הכרחיותה אם א"א בסייף כדין תעשה באופן אחר והוא נ"כ ע"פ כלל הידוע דאפי' למ"ד דברה תורה כלשון ב"א כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ומבואר:

יז פשוט שכן הוא הוראת הלמד במקום זה כמו ויקחו לי תרומה שפירושו לשמי:

פרק יד

א (ד"ה בין עיניכם) ר"ל כאן הוא אומר בין עיניכם ואצל כהנים נאמר בראשם וילפינן קרחה קרחה בג"ש כדאיתא בש"ס:

ב ר"ל שיש כאן ב' טעמים ולכן אמר ובך בחר ולא כי בך בחר וע"כ שהוא טעם אחר ואין הבחירה סבת קדושה שהזכיר מקודם:

ג כפשוטו הוא לאו כללי לאסורי המאכלות הנזכרים אח"כ אבר לייתור הלאו הזה כמ"ש ז"ר כר היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ובפרט שלא בא הלאו דזה למלקות להיותו לאו שבכללות. לכן דרשוהו ז"ל לדרשה כל שתעבתי לך וכו', כיון שנעבדה עבירה באותו דבר כדי לאכלו הרי הוא בכל תאכל:

ו (ד"ה בבהמה) שהרי ברישא דקרא כתיב וכל בהמה וגו' מה ת"ל בבהמה שדי בהמה דרישא אבבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה אותה תאכלו כן הוא בש"ס:

ז ולפ"ז חסר ו' אצל גמל וראוי להיות השסועה ואת הגמל. מדברי רא"ם ז"ל:. בא"ד למה נשנו כו'. ר"ל שכבר כתובים בסדר שמיני בת"כ:

ח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בטעמו של דבר בסוף הלכות טומאת אוכלין הובא ברא"ם וז"ל מפני שהם נכונים ליכנס למקדש ברגל ולאכול קדשים

יא שהוא מקרא מיותר ולא היר"ל אלא וזה אשר לא תאכלו מן הצפור והוא כדתניא בספרי ומייתי לה בש"ס דקידושין רפי שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים וגו' יכול כשם שהשחיטה אסורה (כמ"ש רש"י ז"ל להלן בדבור הסמוך) כך משולחת אסורה ת"ל כל צפור טהורה תאכלו ופירש"י ז"ל כל רבוייא הוא. וסיים עוד בברייתא הזו אי כשם שמשולחת מותרת כך תהא שחוטה מותרת ת"ל וזה אשר לא תאכלו מהם ופירש"י ז"ל אשר רבוייא הוא. ופריך אפוך אנא ומשני מסתברא לא אמרה תורה שלח לתקלה. וכתב רש"י ז"ר שם דלפ"ז צ"ל דרבוייא דכל צפור טהורה תאכלו אסמכתא בעלמא ע"כ מדברי הרא"ם ז"ל

יט כבר מבואר זה בסדר בראשית באורך מה יכלול שם שרץ בלה"ק לדעת רש"י ז"ר וכאן רמז רש"י ז"ר ע"ז בקצרה:

כא (ד"ה כי עם) אם המאמר הזה לנתינת טעם בלבד על אזהרת איסורי אכילה הקודמין היל"ל זה בתחלת הפרשה לפני כל האזהרות שזכר. ועוד למה הזכיר אותו אצל ראו נבלה ביחוד. לזה אמרו ז"ל רמז יש כאן היותו ג"כ מאמר בפ"ע בלתי דבוק עם הקודם (ד"ה לא תבשל) ר"ל ג"פ נזכר לאו זה בתורה ואמרו ז"ל גדי פרט לעופות גדי פרט לחיה גדי פרט לבהמה טמאה:

כב ר"ל אל תבשלו גדי בחלב אמו ומפני שמי שאינו מעשר כראוי עונשו שתבושל התבואה עודה בקשי' ע"י רוח קדים ששורפה והוא משל לבישור ולהורות על העונש הזה סמך לו לבשול גדי בחלב אמו:

בא"ד וכן לענין בכורים. ר"ל לפי שבמקום אחר אמר ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' לא תבשל גדי וגו' גם שם הסמיכות להורות העונש דזה אם אינם מפרישין בכורים כראוי ובכאן הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל דבור אחר ונשמט בדפוס נקודות ההפסק:

(ד"ה שנה בשנה) ר"ל אין מעשרין משנה על חברתה וה"ה מן הישן על החדש ולאו דוקא מן החדש על הישן. מדברי הרא"ם ז"ל:

כג ונקרא מעשר שני מפני שצריך להקדים לו מעשר ראשון וליתנו ללוי:

כד ר"ל כי יברכך דבק עם כי לא חובר שאתו שלפני פניו ולא עם כי ירחק וגו' שלפניו:

כו ר"ל כמו שפירש"י ז"ל בב"ק דהיינו גפן מחרצן וכן בקר וצאן עכ"ל. כי החי והצומח יש להם אם עד האם הראשונה בששת ימי בראשית ולמעוטי מים ומלח וכמו שצריך שיהיה פרי מפרי כצ"ל גדולי קרקע למעוטי כמהין ופטריות וזהו ולד ולדות הארץ כי החי ניזון מן הקרקע:

כז לעיר בפסוק לפני ד' אלקיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' והלוי אשר בשעריך וגו' פרשוהו ז"ל שבא לצוות להזמין את בן לוי ער השולחן אם אין לו מעשר ראשון ומעשר עני לפי ששם מדבר באכילה וכלל את הלוי עם בער הבית בעצמו במ"ש תאכלנו אתה וגו' והלוי אבל כאן שרא כלל הלוי עמו באכילה רק הפסיק הענין בפסוק הקודם שמדבר באכילה והתחיל פסוק אחר והלוי לא תעזבנו פירש"י ז"ל שמדבר במעשר ראשון. מדברי הרא"ם ז"ל:

כט (ד"ה והגר והיתום) ר"ל כאן למד לך הכתוב שבשנה הג' לשמטה אין מפרישין מעשר שני לאכלו בירושלים אבל מפרי שין בשנה ההיא מעשר עני וניתנים לעניים:

[ד"ה ואכלו] וכמו ששנינו במס' פאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין וכו':

בא"ד ואתה הולך לירושלים וכו'. ר"ל שחשב כאן מעשר ראשון ומעשר עני ומכלל זה נשמע ג"כ מעשר שני של שנה ראשונה ושניה לשמטה:

פרק טו

ב ר"ל ידו אינו דבק עם משה רק עם שמוט וגם ידו אינו הפועל רק הפעול ובעל משה הוא הפוער ושיעור המקרא כסדרו כן הוא שמוט את ידו כל בעל משה. מדברי הרא"ם ז"ל:

ג כי לענין היתר נגישה אין צורך והתורה לישראל נאמרה ולא לבני נח:

ד תיבת אפס הוראתו למעט הדבר ממקצת משיניו הנמצאים בו ע"פ הרוב שקצת משיגים יחסרו בו. ובזה צריך א"כ לדעת איך תפול הוראה זו בכאן אצל שמטה וגם צריך להבין קשור מקרא זה שאחריו עם התחלת הפרשה שהיא במצות שמטה אבל הוראת אפס בכאן לפי שמדבר מקודם במצות שמטת כספים הנוהגת בהלואת ישראל לישראל על זה אמר בפסוק שלפנינו אפס שהמצוה ההיא לא תמצא מקום בכל זמן כי בזמן שאתם עושים רצונו של מקום לא יהי' בכם אביון שיצטרך להלואה ובזה יבוא על נכון קשורי המקראות. שלפנינו אמר אפס כי לא יהי' בך אביון וגו' ואחריו אמר רק אם שמוע תשמע וגו' ר"ל שהעדר הרישות לא יהי' רק בתנאי קבלת עול מצות השי"ת. ואמר עוד אח"כ בפסוק שלישי שאחריו כי ד' אלקיך וגו'. ר"ל שאז תתברך ממקור הברכות ולא תלוה לישראל. ואדרבה ישראל ילוו בנכרים. הארכתי אף שאין לו ענין עם דברי רש"י ז"ל:

ו ר"ל לפי שיצוייר שגם המעביטי הי' עובט לכן הוצרך לומר והעבטת וגו' ואתה לא תעבוט וכן ביאר בדבור הסמוך ומשלת וגו' ובך רא ימשולו:

ז כל המאמר מאחד אחיך באחד שעריך בארצך וגו' נראה מיותר וכבר אמר תחלה כי יהי' בך אביון ומרת בך מורה עניי ישראל ולא עניי הנכרים ולמה זה אמר אח"כ מאחד אחיך וגם למה הזכיר אחריו. באחד שעריך בארצך להורות מקום העני ומה לנו במקומו ולזה פירשו ז"ל שבא הכתוב ללמדנו שהקרוב קרוב קודם ופירוש אחיך קרוביך וכן שעניי עירו קודמין ועניי ארץ ישראל קודמין לעניי חוץ לארץ (ולכן אמר בארצך וברש"י שלפנינו נשמט זה והובא בילקוט) ולפי שהמאמר ההוא מורה הקדימה לבן התחיל רש"י ז"ל גם כאן בהתחלת הפסוק בענין הקדימה לומר התאב תאב קודם אף שאין זה יוצא מן הכתוב אלא שהוא משקול הדעת (ד"ה לא תאמץ) ר"ל כי ישנם ב"א אשר אוי להם מממונם ואוי להם מחוסר אחיהם. ולכן נופל בזה אמיצת הלב כי תגבר עליהם תשוקת הממון ומפני זה הם מאמצים את לבבם על הרגשת החמלה עד שיש בני אדם שאחרי מלחמת חמלתם עם תשוקתם ישעו יד ליתן לעני אך בטרם קבלת העני מידם תגבר התשוקה ברוחם וקופץ ידו לאחור במהירות עד שמפני המהירות בהשבת ידיו יכונה בשם קפ צה:

(ד"ה מאחיך האביון (כפשוטו בא המאמר הזה כדי לגנות רוע המעשה ההוא וכאומר הלא אחיך הוא. אבל ע"ד דרש אמרו ז"ל שגם זה רמוז בכתוב והוא מדרשת דורשי רשימות וכבר הארכתי בזה במ"א:

ח כבר ידוע כי רגילין ז"ל לדרוש המקור הקודם לפעל ואפי' למ"ד דברה תורה כלשון ב"א:

(ד"ה אשר) כי אשר. יחסר מיותר וכבר אמר לפניו די מחסורו:

(ד"ה לו) שהיל"ל אשר יחסר ובתוספת מלת לו דרשו ז"ל שבא לרמז להשיאו אשה:

ט ר"ל גבי כובש שכר שכיר כתיב ביומו תתן שכרו וגו' כי עני הוא וגו' ולא יקרא עליך וגו' ואף ששם לא בא בדרך אזהרה לעני. ופירוש ולא יקרא עליך אשר לא יקרא עליך. ומצאנו הרבה ווין שמשמשין במקום אשר ואמר שם הכתוב ביומו תתן שכרו אשר לא יקרא עליך אל ד'. מ"מ ממה ששנה הכתוב שם את הלשון מלשון הכתוב כאן שכאן הכתוב מדבר בלשון הדומה לציווי ושם הוא מדבר בל' אזהרה דרשו ז"ל שבא לרמז על ההערה הזו בענין הקריאה כי כן דרכם ז"ל לגרות שמחכמת לשון הכתוב לרמז ער ההערות הנופלות בענין. והנה בספרי הובא בילקוט סיימו עוד אחר הדבור המובא בפירש"י ז"ל כאן וז"ל יכול מצוה שלא לקרא ת"ל וקרא עליך ע"כ. וביאור הענין נ"ל שהוא התעוררות מוסרי שאין ראוי להעני ע"פ השכל לצעוק חמס לפני הש"י על דבר העור הנעשה לו בהלנת שכרו והמיאון להלוות לו וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ומה יתרון לעני בעונש הבלתי מחונן אותו רק על זאת יתפלל כל עני חסיד להסיר דאגת לבבו בהמציא לו לחם חוקו אכן אף שאין הקריאה על האכזרי הגונה. בכל זאת אין העני הקורא חוטא כי הוא מדבר ופוער פיו מתוך שברון לבו כי חזקה עליו יד המחסור ואין דורש אליו ואיננו שליט ברוחו לכלוא אותו כי יחם לבבו מרוב צרת נפשו וכמה דברים התירה התורה נגד יצה"ר. וענין זה נכלל ונרמז בשנוי לשון הכתובים כאן ובס' תצא כי נגד מ"ש כאן וקרא עליך וגו' אמר שם ולא יקרא וגו' בדרך אזהרה לרמז בזה שאין הקריאה מצוה לנקום נקם ונהפוך הוא שאין הקריאה ראויה והגונה. וכן להפך אין מניעת הקריאה מצוה ר"ל חובה והקריאה אסורה כי על כן אמר כאן בפסוק שלפנינו מקביל למאמר הנ"ל (ולא יקרא וגו') וקרא עליך אל ד'. והיוצא מב' כתובים אלו שמניעת הקריאה ראויה ויפה ומ"מ אין הקריאה חטא. וע"ד דברה תורה כנגד יצה"ר כנל"ב:

(ד"ה והיה) זהו מצד הסברא כי מה ענין החטא על הקריאה אבל פירוש חטא כאן הוא עונש שיכונה הדבר בשם סבתו כמו גדול עוני מנשוא שפירוש עוני עונשי והעונש אף שגם הוא אינו מיוחס בעצם אל הקריאה. בכל זה יתייחס אל הקריאה מפני היותה סבת מהירות הגעת העונש:

י בדבור זה ובשני דבורים שאחריו הראו אותנו חז"ל איך נרמז בל' הכתוב המוסרים האלו התלויים במדת הצדקה ומה נעים זה:

יא מיני הסבות אל המעשה או מניעת המעשה שתים הנה הסבה הגורמת או הפועלת והסבה התכליתית. הסבה הגורמת והפועלת היא קודמת אל המעשה והסבה התכליתית מאוחרת מן המעשה ד"מ האש הוא סבת חום האבן והוא הסבה הפועלת והוא ר"ל האש היא קודם במציאות להמצא החום באבן וכן החלומות אשר חלם יוסף הי' סבה הגורמת לירידת אבותינו למצרים והחלומות ההם קדמו לירידתן מצרימה. ואולם תחית מתי מדבר היא הסבה התכליתית לקבורת משה במדבר (כפי אגדת חז"ל) והסבה ההיא ר"ל התחיה היא מאוחרת בזמן לקבורת משה במדבר, ועתה נאמר שמלת על כן תביא להוראת סבת הנמשך כמו על כן לא יאכלו ב"י את גיד הנשה וגו' שבא להורות סבה הגורמת וכן כי ששת ימים וגו' על כן ברך וגו' השבת וגו' ויכשר עם הקודם ע"ד יחם הסבה הגורמת. אבל על כן יעזוב איש וגו' ודבק באשתו הוא להורות סכה הפועלת כי בעבור היות דביקת אדם וחוה דביקה טבעית על כי היתה עצם מעצמיו הורידה טבע האב הדביקות ההוא בצאצאיו. והנה בפסוק שלפנינו כתוב כי לא יחדל אביון וגו' על כן אנכי מצוך לאמר. פתוח תפתח וגו' קשור מלת ער כן עם הקודם כי לא יחדר וגו' אינו ע"ד הסבה הגורמת כי הסבה הגורמת לפתיחת היד אינו אלא החמלה והרחמנות המתחייבת מצד הריש והמחפור אשר לאחיו העני והיא באמת קודמת בזמן להנמשך ממנה הוא פתיחת היד. אבל איך תהי' הסבה הגורמת ההיא שהיא הרחמים נתלית בהיות האביונות מצוי' בכל עת וזמן וכי בהונח שתהי' מציאת האביון יקר ובעתים רחוקות. לא יתחייב לחוס ולחמור עליו. וע"כ שקשור מלת על כן עם כי לא יחדל וגו' הקודם. איננו מצד סבת הרחמנות רק מצד סבה אחרת והוא חזרת המקרה הרע ההוא גם עליו ע"ד שאמרו ז"ל בתלמוד גם כן כי בגלל הדבר הזה גלגול הוא שחוזר בעולם. ור' חייא ע"ה אמר אקדימו ריפתא לעניא כי היכי דליקדמו לבניכי ובבחינה זו הסבה נתלית בהיות הריש והחוסר מצוי בכל עת וזמן וא"כ הסבה ההיא היא סבה תכליתית. שאינה אלא קודמת בשכל להפעל הנמשך הוא פתיחת היד אבל בפעל היא מאוחרת להנמשך. ודע שמלת מפני מורה ג"כ הסבה. אבל נבדלת ממלת על כן וכן ממלת לכן ומלת בעבור המורים על הסבה כי הסבה אשר תורה עלי' מלת מפני. או שהיא בעצמה זרה ומבהילה המעוררת חרדה ואימה בנפש או שהיא דעה ושנואה המעוררת חימה והזרות בה מצד הפלגת הרוע ובזה המסובב מבהיל ומחריד. מפני שרי גברתי אנכי בורחת מורה סכת היראה ופחד. אנה מפניך אברח הוא ג"כ סבת המורא הגדול ומענין זה ג"כ בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר. עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב וע"ד זה ג"כ והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד ד' עליו באש. ובזה הסבה וכן המסובב שניהם מחרידים וכמו כן מה שנאמר אצל אתון בלעם בראותה מלאך ד' כי נטתה מפניו וכן אצל מורא יבוא לרוב מרת מפניו תיראו ונאמר במלכים ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן וגו'. ובתוכחת ספר זה סדר תבוא כתוב לאמר ידבק ד' בך וגו' מפני רוע מעלליך אשר עזבתני והסבה בזה היא זרה מצד התיעוב עזיבת א' גדול ונורא והמסובב ג"כ מבהיל ואיום הארכתי עד כה בהבאת משרים הללו לעמוד על ברור אמתת דברי. ובזה יובן לך מה שכוון דש"י ז"ל כאן, כי להיות כפי שהתבאר למעלה קשור מלת ער כן וגו' עם כי לא יחדל אביון הקודם אינו אלא מפני הסבה התכליתית שבו והוא חזרת מקרה הרישות להנצל ממנה ע"ד אמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר או לקבל חסד מזולתו אם לא ינצל ח"ו הוא או זרעו א"כ שיעור הכתוב כי לא יחדל וגו' על כן וגו' להיות שהחוסר והמסכנות חוזר חלילה על אישי האדם על כן אני מצוך להנצל מהרע שבו ע"י פתיחת ידיך ומחמת זה ראוי הקשור סבת כי לא יחדל וגו' עם מסובב הציווי פתוח תפתח וגו' במלת מפני שהוא הוראת סבה המבהילה וידענו בזה שהסבה הוא תכליתית רא גורמת לבד. כן נ"ר:

(ד"ה לאמר) כבר ביארתי לעיל בסמוך שפתיחת היד הוא חסד לבני האדם להנצל מהדלות ולכל הפחות להנצל מתכלית החוסר כי יבוא כמתהלך דישו ושהסבה התכליתית הזו תורה עלי' מלת על כן וזהו שביארו רש"י ז"ל כאן אחרי שביאר בדבור הקודם שפירוש על כן כאן מפני כן שהכוונה על הגלגל החוזר בעולם. ביאר כאן בדבור שלפנינו באר היטב. שהצדקה עצה טובה והוא הנרמז במאמר כי לא יחדל וגו'. ושכל רש"י ז"ל את ידיו לציין על תיבת לאמר, כדרכו ז"ל ע"פ דרך רז"ל לדרוש מלת לאמר שבאה כפולה לתיקון הלשון ויאמרו ז"ל שבאה לרמז איזה דין או הערה. ולכן כתב רש"י ז"ל שמאמר הכתוב אנכי מצוך לאמר כאלו אמר אנכי מצוך ואומר לך. ובבחינת היות הצדקה חובה גם בזולת תועלת הנותן לפי שכך צונו השי"ת הוא מצוה ובבחינת היותה טובת הנותן היא אמירה:

יב והוא כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דקידושין דכי ימכר ע"י אחרים משמע עכ"ל. ואף שנמצא לשון נפעל גם במוכר עצמו כי ימוך אחיך ונמכר לך מ"מ סתם ר' נפעל אינו אלא ע"י זולתו אא"כ אם מפורש בהדיא. מדברי הרא"ם ז"ל:

יד ולחיש מפרשים הוא מענין משוי. ור"ל שתעניק לו מכל מין כאלו אתה מטעינו הרבה על צוארו:

(ד"ה מצאנך) רפי שהפרדות אינן בכלל ברכה שאינן מולידות:

טו ר"ל ששניתי לך בהענקה ביזת מצרים וביזת הים וכן אתה תשנה בהענקה. ר"ל שתעניק מכל מין:

יז בבר מבואר בסדר בהר וכאן אשנה בקוצר. בסדר בהר נאמר כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך וגו' וישב אל משפחתו וגו' ופירוש עד שנת היובל אם פגע בו יובל לפני שש היובל מוציאו וע"כ האי ושב אל משפחתו וגו' למכרוהו ב"ד אתי שאם הגיע היובל תוך שש למכירתו יוצא ביובל. ובפרשה הקודמת נאמר אצל מצות יובל וקדשתם את שנת החמשים וגו' ושבתם וגו' ואיש אל משפחתו תשובו וע"כ האי לרבות נרצע אתי שאם פגע בו היובל תוך שש לרציעתו היובל מוציאו:

(ד"ה ואף) ר"ל דהעבד מיותר ולא הי' לו לו' מרא ואם אמור יאמר שארי הוא מחובר עם שלמעלה שמדבר שם בעבד עברי בסדר משפטים:

יח ר"ל דממ"ש ואם אדוניו יתן לו אשה. לא נשמע אלא ששפחה כנענית מותרת לעבד עברי. אבל עדיין לא נשמע שהרב מוסר לו שפחה כנענית בעל כרחו שר עבד עד הגיענו למקרא שלפנינו כי משנה ש"ש עבדך. מדברי הרא"ם ז"ל:

יט כי בסדר בחקותי הוא אומר. אך בכור אשר יבוכר לד' בבהמה לא יקדיש איש אותו ופירש"י ז"ר שם. לא יקדישנו לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו בא"ד שמצוה לומר כו' ד"ר אעפ"י שקדוש מאליו. מ"מ מצוה להקדישו בפה כדאיתא בש"ס:

בא"ד דבר אחר כו'. פלוגתא דתנאי הוא בערכין ומפרש בש"ס דהך מ"ד ס"ר דכיון דאי לא מקדיש רי' (בפה) נמי קדוש. אין סברא לומר דמ"מ מצוה להקדישו ולכך מוקי לי' להקדש עילוי:

בא"ד מקדישו אתה הקדש עילוי בו'. ר"ל שאם אמר בכור זה חרם לגבוה או לכהן שמין טובת הנאה שיש לו בה דהיינו כמה ישראל רוצה ליתן לו שיתן בכור זה לבן בתו כהן וטובת הנאה זו יתן לגבוה או לכהן:

כ (ד"ה שנה בשנה) ד"ל דמעשר אינו נפסל משנה לחברתה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ופירש"י ז"ל שבא ללמד. שאם השהה מעשרותיו שנה ראשונה ושני' יבערם מן הבית בשנה שלישית מדברי הרא"ש ז"ל:

(ד"ה שנה בשנה) דאי לענין שמצוה לאכלו תוך שנה לחוד אתי. הי' לו לומר שנה שנה כדכתיב גבי מעשר. עשר תעשר וגו' שנה שנה מאי שנה בשנה שמעת מינה תרתי:

כא (ד"ה כל מום) ר"ל לאפוקי מום עובר או מום שבסתר דאינו נפסל על ידו להקרבה.

כג ובזה משונה בכור משאר פסולי המוקדשין ופשוט:

פרק טז

ב ר"ל שפעל וזבחת שלפניו מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר וזבחת פסח וגו' צאן וזבחת בקר. מדברי הרא"ם ז"ל

ג ובאיזה אופן הוא מזכיר את העוני מפרש הכתוב אח"כ כי בחפזון יצאת וגו' הרי שהמצה זכר לחפזון וע"י כך הוא מזכיר את דעוני:

(ד"ה למען) ר"ל שזה מוסב גם על המקרא שלפניו וזבחת פסח וגו' ששניהם אכילת פסח ומצה מזכירין יציאת מצרים:

ד ר"ל ופסח דורות לא הוה ילפינן מפסח מצרים לפי שי"ל שרק בו הוזהרו מלהותירו לבקר כדי שלא יתמהמהו בסבתו במצרים. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ולפי שנסתלק כו' ר"ל שהי' לו לכתוב בקצרה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח לבוקר ולמה הוצרך לסמן איזה זבח ולומר שהוא הזבח אשר תזבחנו בערב ביום הראשון אשר למעלה הוא מדבר בפירוש בפסח לזה תירץ דלפי שהפסיק בחקות שבעת ימים כו' ופשוט:

בא"ד לכך כתב בערב כו'. ושיעור הכתוב לפירוש זה לא ילין לבוקר מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון ר"ל בערב פסח אחר חצות שאז ינטו צללי ערב:

בא"ד דבר אחר חגיגת י"ד כו'. לפירוש זה ביום הראשון אינו ערב יו"ט רק כמשמעו ביום הראשון שר יו"ט. וכן אין ביום הראשון דבק עם תזבח שהרי הזביחה בערב יו"ט ולא ביו"ט אכל דבק עם לא ילין. ושיעור הכתוב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב (ר"ל בי"ד אחר חצות בנטות צללי ערב) ביום הראשון לבוקר. ר"ל לא תלין אותו ביום הראשון של י"ט לבוקר ולפ"ז הך בוקר ר"ל בוקרו של ט"ו שכל יום הראשין הוא ע"כ בכלל ההיתר שכולל יומו ולילו ואיצטרך קרא לחכי דלא תימא הואיל והוקש לפסח (כדכתיב וזבחת פסח צאן ובקר) אינו נאכל ארא ליום ולילה כפסח וכדעת בן תימא בש"ס). וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל וא"ת אכתי למה לי (ר"ל לפירוש הראשון שמזהיר על המותיר בפסח עצמו) הרי ככר אמור בפ' תשא. ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח. וי"ל דההוא לענין הקרבה ובאימורי הפסח קא מיירי וכן פירש"י ז"ל בהדיא שם זבח חג הפסח אמוריו ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואמורים דמרבוייא דזבח איתרבו שאר קרבנות (כדאיתא בש"ס) אבל הכא בבשר הפסח קמיירי לענין אכילה. עכ"ל ז"ל:

ו ר"ל בערב הוא אחר שש שהחמה נוטה למערב כבוא השמש הוא לילה ומועד צאתך הוא בבוקרו של ט"ו:

בא"ד כלומר נעשה נותר כו' ר"ל דאין פירוש שרפהו ממש דהא קיי"ל אין שורפין קדשים ביו"ט. אבר ר"ל שרפהו שנעשה נותר ומשום זה יוצא למחר לבית השרפה:

ז (ד"ה ופנית) ר"ל דהאי בוקר ע"כ הוא בוקרו של ט"ז וממילא מוכח דבעי לינה במוצאי יו"ט ואין לומר בוקרו של ט"ו. דלמ"ד תחומין דאורייתא אי אפשר לצאת ביו"ט חוץ לתחום:

ואפי' למ"ד תחומין דרבנן מ"מ אי אפשר לומר ביו"ט כמו שפירש"י ז"ל בר"ה ובסוכה דף מ"ז פ' לולב וערבה וז"ל שהרי הוא יום שחייב ליראות בעזרה עכ"ד:

ח ואין להקשות לפירוש השני חרי אין מדת דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד אינו נוהגת אלא אם הכלל והפרט שניהם שווין באיסור או בהיתר. וא"כ לא איצטריך הפרט לגופי' אלא ללמד על הכלל כולו שיהא דומה לפרט דומיא דמאי דאמרינין שלמים בכלל כל הקדשים היו (לענין אזהרת אכילתן בטומאת הגוף) דכתיב אשר יקרב וגו' מכל הקדשים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ולמה יצאו (והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה וגו') להקיש אליהן מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח וכו' לאפוקי קדשי בד"ה. אבל בנדון שלפנינו דהפרט לגופי' איצטריך ללמד שהשביעי רשות וא"כ ה"ל יצא לידון בדבר החדש דרא גמרינין כללי' מיני' דומיא דאשת אח שהי' בכלל העריות לאיסור ויצא לידון בדבר החדש להתירו במקום ייבום. ולא גמרינן שאר עריות מיני'. דהא לא קשיא דרא מיקרי יצא לידון בדבר חדש אא"כ אם דפרט יש בו תנאי ואופן שהוא כהפך מן הכלל. דהיינו שהכלל באיסור ופרט בהיתר. דומיא דאשת אח שבאופן שאין לו בנים, הוא היתר אז אמרינין דלא גמרינין כללו מיני' להתיר באין לו בנים אם יש עם איסור אשת אח. גם איסור שאר עריות. אבל אם הפרט אינו בהפך מן הכלל רק מגלה על הכלל כולו דהיינו שהוא פירוש הכלל דומיא דהכא שאין בפרט אופנים שונים שנאמר שהוא מגביל תנאי הכלל רק הוא מגביל משפט הכלל. מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות א"כ הפרט מבאר שלעולם אין משפט הכלל חובה אין כאן יוצא לידון בדבר חדש וה"ל דומיא דהבערה שהיתה בכלל כל המלאכות. ויצא ללמד שחייבין עלי' בפני עצמה אף כל חייבין עליהן בפ"ע שהפרט מגלה משפט הכלל ואין בו אופנים ותנאים שונים. שפעמים הוא דומה לכלל ופעמים אינו דומה:

ט ר"ל שאין חג השבועות תלוי בהתחלת הקציר רק בקצירת העומר. אבל לפי שהעומר ראשית הקציר כמ"ש במקום אחר והבאתם את עומר ראשית קצירכם וגו'. לכן אמר מהחל חרמש וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

יב כי אין בחג השבועות זכר ליציאת מצרים כמו חג המצות וחג הסוכות. לכך אמר רש"י ז"ל שהכוונה בכאן על החיוב וההכרח לשמור חוקיו ית' מצד יציאת מצרים:

יג ר"ל כפשוטו הכוונה על זמן האסיף. אבל לפי שפרט גורן ויקב. ולא אמר בכלל באספך את תבואותיך או את מעשיך. למדו רז"ל שאין מסככין אלא בפסולת גורן ויקב דהיינו קשין של תבואה וזמורות ריקנין וכמו שדקדקו ז"ל בש"ס סוכה ממה שלא נאמר גרנך ויקבך (דהוה משמע התבואה עם הקשין וחזמורות עם החרצון) רק מגרנך ומיקבך משמע פסולת גורן ויקב. ור"ל דבעי סכוך הדומה לפסולת גורן ויקב. דהיינו דבר תלוש שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ:

יד ר"ל לפי תלמודו הוא ציווי כדתניא פ' לולב וערבה והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט האחרון (ר"ל שהרי כבר נאמר במקרא שלפניו ושמחת בחגך וגו' וע"ש שבא לרבות עוד זמן אחר) לשמחה (ופירש"י ז"ל לשמחה שלפניו לכוללו עם שמחת שבעת הימים שיזבח שלמים בשביעי. כדי לאכול ליל שמיני ושאר הלילות לא צריכי רבוייא דימים אפי' לילות במשמע וכי איצטריך לליל יו"ט אחרון שאינו בכלל ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים. וע"כ לילה איתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים, דקרא ויום שמיני אתי בק"ו מלילה שהיום עיקר שמחה ולילה טפל) או אינו אלא לילי יו"ט הראשון (ופירש"י ז"ל שצריך לזבוח שלמים בערב י"ט לשמחת לילה הראשון דלא בעינין זביחה בשעת שמחה) תלמוד לומר אך חלק ומה ראית מרבה אני לילי יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יו"ט הראשון שאין שמחה לפניו ע"כ הברייתא:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה