אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר עקב

סדר ואתחנן

יב בפשוטו מלת עקב מתפרש יען אבר בדרש אמרו שמרמז גם ער כוונה זו שכתב רש"י ז"ל כאן:

(ד"ה ושמר) ר"ל שמרה זו היא גזרת המאמר ר"ל נשואו. והויו הוא להמשך כמו ונתתי מטר ארצכם וגו' וכל זה מבואר מעצמו:

יג (ד"ה עשתרות) בין לפירוש מנחם ובין לפירוש רבותינו ז"ל מלת עשתרות לשון תוקף וחוזק ולכך דבקה עסשם קרנים הושאל ג"כ ער התוקף כמפורסם במקרא וכן בהיותה בלתי סמוכה לקרנים תורה ג"כ על החוזק והתקיפות כדכתיב ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות ופירש"י ז"ל שם והוא מן הספרי מלך קשה ומדינה קשה ארא שלפי' מנחם מלת עשתרות לנוכח הצאן להיותם בריאים ושמנים. ולפירוש רבותינו הוא לנוכח בעלי הצאן שמתעשרים ומתחזקים כעשתרות. אבל אין לומר שרז"ל פירשו שם עשתרות מענין עושר כי מה ענין עשתרות לעושר וראי' לזה שרש"י ז"ל פירש בסדר כי תבוא וז"ל רבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ותרגום אונקלוס כו' לפירוש מנחם שעשתרו' תואר על הצאן אינו נופל על עשתרו' תואר מור' השומן שם עדר אבל אונקלוס הולך בעקבי רז"ל שהוא תואר מפאת עושר בעליהן. והנה העושר הוא ברבוי העדרים לכן תרגם עדרי ענך ותרגם לפי הכוונה ולא לפי המרה:

יט (ד"ה והאותות) בפסוק זה כנה הנסים שנעשו לאבותינו בצאתם ממצרים בחמשה תארים מסות אותות מופתים יד חזקה זרוע נטוי' וחמישה תארים הללו הם הבדלי הנסים הללו בקצתם ההבדל מצר המדרגה וקצתן נבדלין מצד התייחסן אל המתפעל מפניהם והם האומה אשר נעשו הנסים הללו בהם או בעבורם וההבדל מצד היחס הוא הוראת שלש התארים מטות אותות מופתים. כי המסות הם פלאות המן והשריו והמתקת מים המרים וכיוצא בהם כי נסו אבותינו את המקום ב"ה במדבר והם בכלל עשר הנסיונות שמנו חז"ל באבות. אמנם האותות והמופתים הם כוללים הפלאות שנעשו במצרים. והנה דבר שהוא סימן לדבר אחר זולתו יקרא אות. ולכן כל דבר ושינוי שהוא למעלה מהטבעי בהיותו סימן לדבר אחר זולתו יקרא מופת ויקרא אות כי נופל עליו שם מופת מצד היותו יוצא מהיקש הטבעי ויקרא אות בבחינת היותו מאמת דבר אחר זולתו ולזה גם הפיכת המטה לנחש והוית המים וכיוצא שאינם עונש למצרים ולא באו רק לאמת נבואת מרע"ה ושליחותו מאת המקום ב"ה יכונו בבחינה זו אותות ר"ל מופתים שבאו על צד האות להכיר על ידם דבר אחר אבל העשר מכות שהגיעו למצרים בגופן להענישם אין נופל עליהם שם אות כי לא הי' תכליתן לאות רק לעונש. ועוד לאיזה אות ישתמשו אם לאמת נבואת משה כבר התאמת להם זה ע"י אותות הנזכרים ולא שתו לב ואם לאמת יכולת הבורא ית' גם בבחינה זו אין נופל עליהם שם אות כי אינם סימן לדבר אחר כי המכות הללו אינם סימן על יכולת הבורא אבל הם בעצמם מיכולת הבורא. לכן לא יכונו רק בשם מופת לבד אבל היד החזקה וזרוע הנטויה הוא ההבדל בין המכות הללו בבחינת מדרגת העונש אשר הגיע למצרים ע"י המכות הללו כי עונש המיתה הוא איום ומבהיל יותר מכל העונשין. ולזה נקרא הדבר יד חזקה שהוא נגף ומיתת בעלי חיים אבל מכת בכורות קשה מכולם להיותו מות האדם והבנים האהובים ובזה נתבארו דברי רש"י ז"ר כאן ובדבור הקודם ובדבורים שאחריו בתוארים הללו:

פרק ח

א ר"ל שמצוה הוא שם המין ולכן נופל עליו מלת כל וכאלו אמר כל המצות. אבל רז"ל דרשו שרמז יש כאן להזדרז לגמור המצוה ולכן אמר כל המצוה למעט החלק ממנה שהוא ההתחלה לבדה בלתי הגמר. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ב כי תכלית הנסיון לדעת אם יהרהר המנוסה אחר המנסה ולתכלית זה דהיו התלאות אשר מצאו את אבותינו במדבר בצאתם ממצרים להתוודע היספיקו ביכולת הבורא ית' או בחסדו והשגחתו. ולזה מ"ש כאן התשמור מצותיו שמוסב על הנסיון ע"כ הכוונה על המצוה דזה שרא להרהר אחר המנסה ית':

ה ר"ל והוא סמיכות הפעולה אל הפוער:

פרק ט

ר"ל שאין פירוש ממך כמו מפניך ומס הראשונה מם הסבה אבל פירוש ממך כיתרון הנוכח יותר ממך:

ד ר"ל שסבת גירושי האומה להושיב אומה אחרת תחתיה הוא בהכרח מחובר משתי ענינים רשעת אומה המשולחת וצדקת האומה הנושבת אבל ענין אחד לבדו אינה סבה מספקת כמו שהוא מבואר מעצמו. וע"כ אמר הש"י בפ' זו לנוכח ישראל שאע"פ שיתחייב לכם משלוח הכנענים רשעת האומה ההיא אבל לא יתחייב לכם בשביל זה צדקת ישראל כי הענין השני המצטרף לכם לענין הראשון הוא רשעת הכנענים הוא אהבת האבות שלכם ולא צדקת לבכם:

ט ר"ל שאין כוונת האומר בזה ער מצב הישיבה רק על העכוב ועל העכבה ישתמש בל' ישיבה. וכן הלועז ישתמש בל' ישיבה על העכוב:

כ ר"ל ולא לפי שחטא ח"ו. מדברי הרא"ם ז"ל:

כא ר"ל טחון הוא מקור ומשתמש במקום כל הזמנים כיד ע:

פרק י

א כבר מבואר זה באורך בסדר תשא שג' עליות היה שעלה משה להר סיני קודם שהוקם המשכן ובכל עריה עשה מ' יום וא"צ להאריך במה שמבואר באורך מכבר:

ו כאן לא השלים רש"י ז"ל את הדבור ולא בא בדבור זה רק יישוב שאלה א'. שאלת הסמיכות. ובדבור שאחריו בא יישוב שאלה ב' ושאלה ג'. והנה המעיין בסדר מסעי יראה כי מ"ש רש"י ז"ל ח' מסעות עד מוסרה ר"ל עד ועד בכלל שע"ש שנסעו גם ממוסרה בא גם הוא בחשבון המסעים:

ח ידוע כי מעשה העגל ושבירת הלוחות וקבלת הלוחות השניות הכל היה בשנה הראשונה ליציאת מצרים שהרי אחרי דדת משה מן ההר עם הלוחות השניות נצטוו ישראל מפי משה על מעשה המשכן כמבואר בסדר תשא בסופו ובסדר ויקהל. והמשכן לא הוקם עד אחד בניסן בשנה השנית ליצי"מ ככתוב בסוף סדר פקודי. והנה לא נסעו מהר סיני עד אחרי הקמת המשכן באייר כמו שבא בסדר בהעלותך. ולזה יקשה המשך וסמיכות פרשיות הללו שמתחלה ספר ממעשה העגל ותפלת משה ומחצב לוחות השניות שכל זה היה בשנה הראשונה. ואח"כ ספר ממיתת אהרן שהיה בהר ההר בשנה הארבעים ליצי"מ כמבואר בסדר מסעי. ושוב חזר כאן לספר הבדלת שבט לוי שהיתה בשנה הב' כמבואר בסדר במדבר. ושוב אמר אח"כ בפסוק ג' וד' שאחריו ואנכי עמדתי בהר וגו' ויאמר ד' וגו' לך למסע וגו' שכל זה היה בשנה הראשונה כנזכר. והנה סמיכת ספור מעשה העגל וקבלת לוחות השניות שהי' בשנה ראשונה למיתת אהרן שהיה בשנת המ' כבר יישב רש"י ז"ל למעלה בפסוק ו' ופסוק ז' אבל ענין ספור הבדלת שבט לוי שבא בכאן שהיה בשנה ב' וחזרת הספיר אח"כ לקבלת לוחות השניות שהי' בשנה ראשונה אין לו מובן. לזה כ' רש"י ז"ל כאן ליישב זה שהבדלה הנזכרת כאן איננו ההבדלה בפעל שהיתה בשנה השני' רק ההבדלה בכח שבעת שטעו ישראל בעגל ובני לוי לא טעו כבר הי' ברצון המקום להבדילם אח"כ אחר הקמת המשכן ובזה נתיישב הכל שלפי שספר בפ' הקודמת ממעשה העגל ותפלת משה ומחצב הלוחות שהי' בשנה ראשונה והפסיק אח"כ לטעם שכתב רש"י ז"ל לעיל בפסוק ו' בספור מיתת אהרן שהי' בשנת המ' חזר אח"כ לספור מעשה העגל שהי' בשנה הראשונה וכר זה לתוכחה ברמז כדרך סמיכות ספור מות אהרן שהספור בעצמו המזכיר תוכחתם. ועד"ז הוא הספור בפסוקים שלפנינו בעת ההיא עת מעשה העגל היתה הבדלת שבט לוי מכל שבטי ישראל:

(ד"ה לשאת) ר"ל כי שבט לוי כולל הכהנים והלוים ומקצת השבט נבדל למשא הארון והמקדש ומקצתו הוא זרע אהרן נבדל לעבודת המזבח ולדוכן:

(ד"ה לעמוד) ביארתיו בסמוך:

י (ד"ה כימים) ר"ל ומכאן דקדקו רז"ל שהיו שם שרשה עליות של מס מס יום שעולים בצרוף ק"ך יום דמשמע כימים הראשונים לענין הרצון דאי לענין מספר הימים הרי פירש לך אח"כ ארבעים יום וארבעים לילה ואלו לא הי' אלא שני עליות שעורים שמונים יום א"כ לא הושוה עלי' זו לעלי' הקודמת שהרי במס יום שאחר עלי' ראשונה הי' כעם ולא רצון:

יא ר"ל שפסוק הנאמר כאן לפנינו הוא בעצמו הפסוק הנאמר בסדר תשא בספור מעשה העגל ומה שקרה אחריו ועתה לך נחה את העם וגו':

יב ר"ל שכוונה זו נראה מקשור הספורים:

יג למעלה בפסוק י"ב פירש"י ז"ל בכוונת מאמר ועתה ישראל וגו' שבכל חטאתיכם אלה לא יבקש מעמכם זולתי ליראה ולעבוד אותו ית'. א"כ מה שחתם כאן בסוף פסוק שלפנינו לטוב לך הוא תוספת על הקודם. לא זאת לבדו שאינו מבקש מעמכם כפרה תחת חטאתיכם זולת ליראה ולעבוד. אבל גם זה שאני מבקש איני מבקש כי אם בעבורכם לטוב לכם:

טו מלת בכם נראה מיותר במקום זה ולא היל"ל אלא ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים כיום הזה. אבל תוספת מלת בכם הוא לראיה שהבחירה ההיא נראית בכם הוא דור באי הארץ אשר ראו כל המופתים והפליאות ביצי"מ וקי"ס ובנין המשכן והופעת שכינתו ומ"ת ומלחמת סיחון ועוג וז' עממין וכיוצא. וא"כ הדור ההוא הוא למופת על הדורות הבאים זהו כוונת רש"י ז"ר:

טז כבר ביאר זה רש"י ז"ל די ביאור בפרשת וארא בפסוק ואני ערל שפתים יע"ש ובציוני:

יח למעלה בפסוק י"ז ביאר ההכרח לשמוע את מצות הש"י מצד היותו מלך רב ושליט. וזהו גבורה כמו שהחלש נכנע מפני הגבור ומ"ש בפסוק שלפנינו עושה משפט וגו' הוא להסמיך אל מדת הגבורה מדת ענותנותו כמאמר ר' יוחנן ע"ה:

(ד"ה ואוהב) לא הזכיר רק ההכרחי מפני שההכרחי הזה לא דבר ריק הוא והצדיק לא יבקש המותרות ויעקב אבינו ע"ה יוכיח. והנה נדיבי עמים אשר יתלבשו בקדושה ויתגיירו לא יתיחדו בעבור טוב עולם הזה כמאמרם ז"ר אין מקבלין גרים בימי שלמה:

כ כבר ביאר זה רש"י ז"ל בסדר ואתחנן בפסוק את ד' אלקיך תירא יע"ש בציוני:

פרק יא

ב לא בא כאן הודעת דבר חדש רק הזכרה על מה שעבר עליהם. אבל פירוש וידעתם היום התעוררו ותנו לב לדעת ולא יהי' העוברות עליכם בלתי עושות רושם בכם:

ו לפי פשוטו בקרב כל ישראל. ר"ל בפרהסיא. אבל לפי שלא אמר לעיני כל ישראל ומלת בקרב כל מורה על המקום דרשו בו ז"ל מה שדרשו:

ז ומלת כי הראשון הוא מלשון דהא ושיעור הכתוב וידעתם היום. ר"ל תנו לב והתבוננו לקבל תוכחתי לפי שעליכם חובת הקבלה ואמר אח"כ כנותן טעם על זה כי לא את בניכם וגו'. ר"ל שהרי לא עם בניכם אני מדבר אשר לא ידעו וגו' ומסיים אח"כ בפסוק שלפנינו כי עיניכם הרואות וגו' וכי השני הזה משמש בלשון אי שיבוא לפעמים במקום אשר ופירושו אשר עיניכם הרואות את כל מעשה וגו' ולפ"ז חסר לעיל במאמר הקודם תיבות אני מדבר. והשיעור בתשלומו כי לא את בניכם אני מדבר וכן כאן בפסוק שלפנינו חסר דבור כי עמכם והשיעור בתשלומו כי עמכם כי עיניכם הרואות. ומלת כי הראשון במקום אלא שהוא שלילת הקודם וכי השני במקום אשר. אבל החסרון הזה הוא בכח המאמר ומתיקון הלשון וצחותו. אבל רש"י ז"ל הוסיף המלות החסרים בפסוק כי לא את בניכם ובפסוק שלפנינו כמשפט כל מבאר מדברי הרא"ם ז"ל בתיקון דבריו:

י המאמר בפסוק זה שלפנינו ופסוק שאחריו המדבר בהבדל שבין ארץ ישראל לארץ מצרים יש לדרוש לשבח או לגנאי יש לדרוש אותו לגנאי שלפי שאמר מקודם חובת ישראל לשמור מצות השי"ת אמר אח"כ בפסוקים שלפנינו עוד נוסף על האמור למעלה שעליהם לקבל עבודת האלקים גם מבחינה אחרת. כי ארץ מצרים אשר יצאתם משם אינה צריכה למטר ושדותי' מתברכים מנהר נילוס אשר ישקה את כל הארץ ההיא אבל ארץ כנען אשר אתם באים שמה צריכה למטר והשגחה אלקית ואם לא תשמעו אל מצות השי"ת יבוא עליכם רזון ועצירת מטר וטללים ע"ד האמור בתוכחת בחוקותי ותבוא ויש ג"כ לדרשו לשבח שהוסיף כאן בפסוקים שלפנינו חובת עבודת השי"ת עליהם מצד התוספת טובה ע"י ההבדל שבין ארץ ישראל אשר הם באים שמה לארץ מצרים אשר יצאו משם כי ברכת ארץ מצרים בהשקאת השדות מנהר נילוס וברכת ארץ ישראל ע"י שתית השדות ממטר השמים וא"כ פי שנים לה ביתרון. א' כי ידוע שהמטר מרוה את האדמה ומעדן את התבואה ומגדנות וירק השדה יותר מהשקאת מימי הנהר. ב' שטורח ההשקאה מרובה ומשקה המטר הוא השי"ת והוא אשר דורש אותה ומשגיח עלי' תמיד להשקותה לזה בא רש"י ז"ל כמכריע לדרוש כוונת המאמר לשבח שהרי מצינו במקום אחר וחברון שבע שנים וגו' שזה מלמד שבחה של ארץ ישראל על ארץ מצרים וא"כ לא יתכן שיזכיר כאן ההבדל בין ארץ ישראל לארץ מצרים מבחינת צורך המטר לגנאי רק לשבח כי יותר ראוי שיתעוררו לעבודה מצד הטובה מלעורר אותם על זה מצד הרעה ועם כל זה הרעה אם לא יקבלו מצות השי"ת כלולה בספור הטובה הזאת וכאומר אם תשמעו בקול ד'. הארץ אשר ד' דורש אותה תמיד. יפקדה אלקים למטר ואין כאן שמץ רע רק כולו טוב. ואם לא תשמעו הרע כרוך בעקבה של טובה זו:

(בא"ד ובכתובות דרשו וכו') גם ההיא דכתובות בשבח הארץ מיירי אלא דהתם דרשו שנים מענין שונים ופירוש שבע שנים שבע פעמים ונבנתה מענין עשות פרי כמו ואבנה גם אנכי ממנה. ומלת לפני קודם במעלה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אשר). שמאמר אשר יצאתם משם נראה מיותר. לכן פירש ז"ל שבא לרמז כוונה זו:

(ד"ה והשקית) הנה דרש אותו לשבח עפ"י פירש"י ז"ל הנזכר בסמוך:

יא גם זה נמשך למה שהכריח רש"י ז"ל לעיל. שבשבח הארץ הכתוב מדבר:

יב ר"ל עיקר הדרישה הוא זולתי בשביל ארץ ישראל ועם שדורש ארץ הקודש דורש ג"כ שאר הארצות:

(בא"ד עתים לטובה וכו') הוא אשר דברתי לעיל בציוני בפסוק יוד. שאף שעיקר כוונת פסוקים הללו לשבח ארץ ישראל ולא לגנות מ"מ צפון בקרבם ההערה היוצאת מתוך השבח ההוא של תכונת הארץ על הרע האפשרי מכח תכונה זו:

(ד"ה מרחשית) ר"ל מראשית השנה נחתך מה יעבור עלי' עד אחרית שנה

יג ר"ל פרשה זו מקושרת עם הקודמת ע"ד ההערה היוצאת מספור שבח הארץ שהזכרתי למעלה שלפי שאמר למעלה למטר השמים תשתה מים אמר כאן בפרשה זו שעל פי תכונת הארץ אתה צריך לרחמי שמים בכל שנה ושנה א"כ אם תשמעו ונתתי מטר ארצכם אבל אם יפתה לבבכם ועצר את השמים וגו':

(ד"ה והי') כן דרכם ז"ל לדרוש כפל המלות:

(ד"ה מצוה) ר"ל ייתור ל' מלת היום מרמז על ההערה הנעימה ההיא. וכן דרשו ז"ל ג"כ בסדר ואתחנן בפסוק והי' הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו' כפירש"י ז"ל שם:

(ד"ה לאהבה) וכן פירשו ז"ל ג"כ בפסוק ואהבת את ד' אלקיך וגו' בסדר ואתחנן. כי אין הציווי על אהבת הלב לבדו רק על קיום המצות מאהבה שזהו העיקר האהבה בפעל ע"י עבודת הגוף ולהוציא מלבן של המכחישין. האומרים שעיקר העבודה בלב ואין צורך למעשה גופני וזהו הפך האמת:

(ד"ה בכל לבבכם) מה שבא הצורך בכאן לאזהרה כפולה אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור עיין ברא"ם מ"ש בזה. ולי נראה לבאר בזה לפי שאינו דומה עונש היחיד לעונש המרובין כי עצירת השמים הנוגע לרבים לא יהי' בשל חטא היחידין רק הרשע בעונו ימות. אבל אצל עונש המרובין נופל עצירת השמים הנוגע אל הכלל כולו ומפני הבדל העונש הזה נאמר אזהרה בכל אחד מהן:

יד ביאור זה לע"ד שכבר נתקשו רבים בענין יעוד השכר והעונש בספר תורת האלקים שהוא גשמי ומזה פקרו הפוקרים שאין שם שכר ועונש רוחני כלל. אבל באמת כמ"ש הרמב"ם ז"ל שהשכר והעונש הגשמי שבתורה הוא ע"ד זה שבקבלת עול מצות השי"ת ועבודתו יסורו מאתנו המונעים המטרידים את האדם ומשביתים אותו מן עבודת הבורא ב"ה לרוב המכאוב והצער והטרדא להספיק מחסוריו ובהפך אם ננתק מותרות מורא שמים ונפרוק עול חלילה בהעדר התכנית יעדר גם האמצע וישיג אותנו חלילה רעבון ובצורת. זה תמצית דברי קדשו. ולפ"ז יעודים הטובים הנזכרים כאן אינם לשכר בעד מעשה הטוב רק ע"ד זה. וכי תאמרו הן טורד צרכי החומר ישביתנו מעסוק בתורה ומצות. אתם עשו את שלכם וגם אני אעשה את המוטל עלי לעזרכם על ככה כי איך אצוה אתכם לשמור מצותי אם אין ספוק בידכם זה הנ"ל בביאור זה:

(ד"ה בעתו) פירוש בעתו בעת שהזרעים צריכים למטר ולא אח"כ שיהי' הגשם ללא הועיל. אבל חז"ל אמרו שבכלל זה עת יותר מוגבלת והוא שירדו בעת הצורך הזה בלילות ולילי שבתות:

(ד"ה ואספת) מה שאמר כאן ואספת וגו' וכן מה שאמר להלן ואכלת ושבעת אינו נופל על יעוד הטובה כי אסיפת דגן ותירוש ויצהר הוא מעשה ידי אדם. ויעוד הטוב הוא צמיחת וגדול תבואות הללו. וכן השביעה נמשך מרבוי התבואה. לכן פירשו ז"ל שמה שאמר כאן ואספת ענינו שתאספהו אתה ולא אויבך. ובבחינה זו הוא מיעוד הטובה. וכן מה שאמר להלן ואכלת ושבעת הוא ברכת המעים שבמעט שתאכל מן הפת תשבע:

טו לפירוש א' עשב האמור בפסוק זה הוא עשב מרעה הבהמות ואמר שיהי' העשב הזה בשדך. ולכך לא אמר ונתתי עשב לבהמתך אבל הוסיף מלת בשדך. ולפירוש ב' הוא עשב האדם ואמר שיהי' למאכל בע"ח. שמרוב הרבוי גוזז ומאכיל לבהמתו והשאר לבני אדם ולכן אמר בשדך כלומר ונתתי העשב אשר בשדך לבהמתך. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ואכלת) כבר מבואר לעיל בפסוק ואספת דגנך וגו':

טז פעל שמירה אינו נופל זולתי אם יש איזה דבר וסבה המביא לידי מכשול ובזה נופל פעל שמירה. ולכן פירש"י ז"ל שסבת תעות מדרכי השי"ת הוא רום הלב הנמשך מרוב השביעה. ולכן נופל בזה פעל שמירה:

(ד"ה וסרתם) לפי פשוטו פירוש וסרתם שתסורו מן הדרך אשר צויתי ועבדתם ע"ז וכן הוא אומר בסדר תשא. סרו מהר מן הדרך וגו' עשו להם עגל וגו'. אבל הדרשה תדרש:

(ד"ה אלהים אחרים) ר"ל דאין פירוש אחרים ביחס השי"ת חלילה. שלשון זה מורה ההשתפת חלילה. אבל פירוש אחרים ביחס העובדים ואחרים מענין זרות ונכרות:

יז (ד"ה ואבדתם) שאין הגלות נמשך מעוצר שמים. אבל הוא מאמר בפ"ע ועוד יבואו עליכם יסורים אחרים ועל כולם גלות של כל האומה. וכן בדין שהאדמה גרמה לכם לחטוא מרוב טובה שהשפיעה לכם לכן תגלו מעל האדמה הזאת

יח לפי פשוטו אחר שזכר יעוד הטוב בקיום המצוה ויעוד הרע בבטולה אמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם וגו'. ור"ל שתשימו ההתראה והתוכחה ההיא על לבכם. אבל מ"מ גם הדרשה תדרש לפי שגם היא נכללת בלשון הפסוק והוא מדרשת דורשי רשומות וכן דרשה דלעיל בפסוק וסרתם וגו' וכבר הארכתי כמה פעמים בחבורי זה מסגנון דרשות כאלה:

יט ר"ל שהי' לו לומר ולמדתם אותם את בניכם בשבתך בביתך וגו' וממה שהוסיף לדבר בם דרשו ז"ל שבא לרמז שחיוב הלמוד משעה שיודע לדבר. מדברי הרא"ם ז"ל:

(בא"ד הרי הוא כאלו קוברו וכו') ר"ל שגם זה רמוז במלת לדבר מענין דבר כמו אז ידבר אלימו (תלים ב') ופרשו קצת ידבר מענין דבר:

כא ר"ל שאין הכוונה שתשמעו למצותי בעבור תהי' בטוחים להאריך ימים על הארץ. ואם לא תשמעו הרי אתם כשאר האומות שאינם בטוחים בהתמדת ימיהם בארצותם. אבל הכוונה שאם לא תשמעו הנני מודיעכם כי לא תאריכו ימיכם על הארץ:

כב (ד"ה ללכת) כפשוטו כינוי דרכיו על שם היותו ית' המצוה לנהוג בדרכים אלו ולפי הדרש כינוי דרכיו על היותו ית' בעצמו נוהג במנהגים הללו:

(ד"ה ולדבקה) הדבקות בהקב"ה הוא השגתו ע"ד דבקות המדע בהיודע ואיך ישיג מה שאפשר לאדם להשיג ממנו יתעלה. ע"י הדבוק בחכמים ותלמידיהם ויש כאן דבקות גשמי ודבקות רוחני:

כג כבר ביארתי זה למעלה בפסוק ונתתי מטר ארצכם. שאין הכוונה ביעודים הגשמים שהמה שכר המצות וכבר אמרו ז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל הוא ע"ד הפועל שנוטל שכרו בערב וביום אוכל מסעודת בעל הבית שאין הסעודה שכר פעולתו. רק לבעבור יוכל לעשות עבודתו ושכר פעולתו יקח בערב. וע"ד זה היעודים הגשמים שבתורה שאינן אלא להכין בני ישראל לקיים מצות השי"ת מטוב לבב ומרוב כל. ולא ימנעו אותם צרכי הגוף מעבוד אותו ית' ובפסוק הנזכר ביארתי זה באורך יותר:

(ד"ה ועצומים) מן הסברא אם ינצח החלש את הגבור שאינו גבור רק בערך החלש ובערך הגבור בהחלט לחלש יחשב גם הוא אין הפלא בזה רב כפלא נצחון הגבור להגבור ממנו כי באופן הראשון הפלא מצד המנצח. אבל באופן השני הפלא מצד המנוצח. והנה בפסוק שלפנינו אמר והוריש ד' וגו' גוים גדולים ועצומים מכם. א"כ ההורשה ההיא נפלאה שהמוריש הוא השי"ת בעצמו. ואח"כ אמר גדולים ועצומים מכם שהיתרון הזה שמורה עליו מלת מכם יתפרש ג"כ להקטנה. ר"ל שהמה גדולים ועצומים רק בערככם ולא בהחלט אבל איך יתכן שיאמר תחלה שהמוריש הוא ד' בעצמו להגדיל הפלא ואח"כ יקטין אותו שאין הגבורה רק בערככם לזה ע"כ יתפרש היתרון באופן השני הנ"ל והוא להגדלה המורש הוא רק השי"ת שאף שאתם ג"כ גבורים בהחלט בכל זאת בערך הגוים ההם אתם חלושים לעוצם גבורתם וגדלם ולא יעצור כח להורישם זולתי השי"ת לבדו:

כה עוג מלך הבשן שקול כנגד אומה שלמה כמפורסם:

(ד"ה פחדכם) פחד יתורגם בל"א שרעקן ומורא יתורגם פורכט. וכבר ביאר זה רש"י ז"ל ג"כ בפרשת בשלח בפסוק תפול עליהם אימתה ופחד. יעויין שם בציוני:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה