אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ואתחנן

ספר דברים

כג בקשת החנינה שפעל זה נגזר משם חן זהו פתרון ואתחנן והוא מענין הילדים אשר חנן אלקים את עבדך והרבה כדומה במקרא וגדרם מתנת חנם וחסד לא מתת שכר. וזה מבואר מעצמו:

בא"ד דבר אחר וכו'. לא ידעתי מהו דבר אחר וכי ללשון הראשון אין זה מעשר לשונות שר תפלה וכן וכי אין ללשון זה. שם תחנה מענין בקשת מתת חן וחסד ואין בידי הכהה לבאר דבור זה (ד"ה בעת ההיא) פשוט שמאמר בעת ההיא חוזר על הסמוך לו סוף סדר דברים שמדבר שם מירושת ארץ סיחון ועוג אבל מדאיצטריך למיכתב הכא בעת ההיא והרי דבוק הוא עם הקודם וכבר אמר שם ואצו אתכם בעת ההיא וגו ואת יהושוע צויתי בעת ההיא וגו' והמקראות האלו נמשכין זה אחר זה והיה ידוע לנו מעצמנו כי גם התפלה הזו היתה בזמן ההוא אבל מה שחזר ואמר כאן בעת ההוא הוא להודיע הסבה שעת ההוא עת כבוש ארץ סיחון ועוג הוא עת הכושר לתפלה ההוא מפני שגם ארץ סיחון ועוג מכלל א"י א"כ נראה שהותר הגדר. אלו דברי הרא"ם ז"ל. ואוסיף ביאור בזה ע"פ הכלל המבואר מכבר שהגדה המותרית הבאה בספור הוא לעורר על הבחינה שבו ועד"ז אמר הכתוב כאן בעת ההוא לעורר על קשור ענין תפלה ההיא עם הזמן ההוא וא"צ להאריך במה שהארכתי מכבר:

(ד"ה לאמר) כבר מבואר בנימוקי רש"י ז"ל בחומשי תורה במקומות הרבה שדרך רז"ל לדרוש מלת לאמור האמור אחר דבור ואמירה כי כן דרכם להטיב ז"ל לדרוש הלשון הכפול כל היכי דאיכא למידרש אף שי"ל ע"ד פשוטו דברה תורה כלשון ב"א:

כד כוונת רש"י ז"ל ששם הויה נקוד בכתוב זה בנקודת אלקים וכבר מבואר בכמה מקומות ששם העצם מורה הרחמים ושם אלקים מורה חדין א"כ שלוב אותיות הויה בנקוד אלקים מורה המתקת הדין במדת רחמים כן פירש הרא"ם ז"ל. וכבר מבואר בביאורי זה בסדר בראשית בטעם הוראת השמות הללו על הדין והרחמים. אבל מה שיקשה אצלי בי גם בסדר לך בספור מחזה ברית בין הבתרים בא ב"פ חבור ב' השמות הללו אדני והוי' ד' אלקים מה תתן לי וגו' ד' אלקים במה אדע וגו'. ולמה הניח רש"י ז"ל לבאר שם באור זה. כי גם שם נקוד שם ההויה בנקוד שם אלקים. ובילקוט ואתחנן ביאר כאן גם טעם השלוב שבא בסדר לך:

(ד"ה אתה) לא אמר אתה הראת את עבדך את גדלך אבל אמר אתה החלות להראות וגו'. ומשמעות הבקשה ההיא כמו שאתה החלות להראות אותי את גדלך כן תגמור בעדי והנה לפי פשוטו ענין הבקשה ההיא כמו שפירש"י ז"ל להלן אתה החלות להראות את עבדך נפלאות במלחמת סיחון ועוג שהוא תחלת כניסת א"י הראני גם מלחמה ר"א מלכים וזהו אעברה נא וגו'. אבל כבר ביארתי בפרשת וישלח שמאמר החכם יכלול כל הדרושים שי"ר באיזה ענין ונושא במאמר אחד קצר ובפרט אם הוא עורך דבריו לפני שומע חכם. והנה הכוונה הפנימית ההיא שביארו ז"ל כאן בדרש נאותה מאוד לפי נושא התפלה ההיא. ורזה עם שהדרש לא יכחיש הפשוט בכל זה ביארו ז"ל שגם הכוונה ההיא נכללת בפנימית הבקשה ההיא ונאותה בחוק מרע"ה אבי הנביאים ולמי שהתחנן לפניו מקיר החכמה ית'. ולפי הכוונה ההיא ענין אתה החלות אתה פתחת לי בעצמך שהרשות להתפלל אחר הגזרה (ד"ה את גדלך) הנה המשיכו ז"ר כל דברי המבוקש ההוא לפי הכוונה הפנימית הנ"ל וביארו ז"ל את |גדלך זו מדת טובך ע"ד ועתה יגדל נא כח ד' וגו' האמור בתפלתו על העגל שפירושו גודל הכח לסלוח לעוברי רצונו וכן הלועז יבנה העדר ומניעת הנקמה במודדים בגודל הנפש גרויש מוט בל"א:

(ד"ה ואת ידך) גם זה המשך הכוונה הפנימית הנ"ל ופשוט:

(ד"ה החזקה) לולי הרחמים אין מעצור ביד מדת הדין אולם בחוק אנושי אם מדת הרחמים יעכב ביד נקימת הדין אין זה חוזק וגבורה רק חלישות והעדר הכח לעצור בעד התפעלות החמלה אבל אצל הש"י הנעלה מכל הפעלות הכעס והחמלה. הענין בהפך ומניעת נקימת הדין הוא גבורה כי גברה עליו עצמותו ית' עצמית הטוב והחסד:

(ד"ה אשר) גם זה ביארו ז"ל על המשך הכוונה הנ"ל. כי אין הגזרה מעכבת ביטול הדין ומעשה הסליחה ובזה המשיכו כל המאמר לפי הכוונה הנ"ל וכל הבחינות שיש לאומרם בענין זה כבר נכללים במאמר הקצר הזה:

כה ר"ל שרפי ענין המאמר ראוי להיות כאן מלת אנא ובדרך המבקש שאחרי הקדמת סבת השאלה יאמר אח"כ בתחלת הבקשה מלת הבקשה אנא או בי. והנה המאמר הקודם אתה החלות וגו' היא הקדמת סבת השאלה בין לפי' כוונה החיצונה ובין לפי הפנימית. לזה ראוי להקדים בהתחלת השאלה מלת הבקשה. לזה פירש"י ז"ל שמלת נא הוא לבקשה ומ"ש אין נא אלא ל' בקשה כבר הארכתי בחומשים הקודמים שאין לשון זה שלילה כוללת בלשון חז"ל רק שלילה חלקית וא"צ להאריך במה שמבואר כבר:

(ד"ה ההר) כבר ידוע שירושלים גבוה מכל א"י:

כו והוא מלשון עברה:

(ד"ה למענכם) מרת למען מורה לרוב הסבה התכליתית והוא הנמשך אחר המעשה הקודם לה והמעשה הקודמת הוא האמצע לתכלית דנמשך כמו למען ייטב לך והארכת ימים למען ירבו ימיכם וכיוצא הרבה. ולפעמים יורה הסכה הגורמת ובזה הגורם קודם להמעשה והוא בהפך שהמעשה הוא נמשך מהגורם הנזכר עם מלת למען כמו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' (האמור בפ' וירא על אברהם) ועד"ז פירוש מלת למענכם בפסוק שלפנינו אתם גרמתם לי וכמו שנאמר בתהלות ויקציפו על וגו' וידע למשה בעבורם:

(ד"ה רב לך) מאמר זה לא יתפרש כמו מאמר רב לכם בני לוי האמור בפ' קרח שפירושו כפירש"י ז"ל הדבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה ולפ"ז יתפרש גם כאן כבר נטרת הרבה גדולה ומה תבקש לך עוד יותר אבל אין הפירוש הזה נאות במקום הזה לנוכח מרע"ה ומי שהיה כדאי אל הכבוד הזה להוציא ישראל ממצרים ולהנחילם דת אש במדבר מכ"ש שהוא כדאי לכבוד פחות המדרגה מזה להורישם את הארץ ואיך יאמר לבער הגדולה הרבה שאינו כדאי עוד לגדולה הקטנה בערכה. לזה פירשו ז"ל או שענינו הרבית להתפלל יותר מדאי. ואמרו הטעם לפי שהגזרה א"א שתבטל א"כ הנח מלהתפלל שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן או שענינו אע"פ שא"א למלאות מבוקשך אל תתעצב רב טוב צפון לך:

כז ר"ל אשא פניך בראית הארץ ולא בביאתך לשם. ובענין הראיה יותר ממה שבקשת אתן לך שהרי לא בקשת לראות רק ירושלים וביהמ"ק כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק הקודם ואני מראה לך את כולה:

כח לא אמר וצו את יהושוע לאמר חזק ואמץ אבל אמר וצו את יהושוע וחזקהו ואמצהו הרי שנצטוה משה לחזק ולאמץ את יהושוע בדברים א"כ ע"כ יש כאן ב' ציווים למשה לצווח את יהושוע ולחזק לבבו. וממה שסתם כך הכתוב מה יצוהו ובאיזה דברי חזוק ותנחומות יאמץ לבבו ע"כ הוא דבר הלמד מענינו שהציווי הוא ראה אתה תהיה ראש ומנהיג לישראל אל יקשה בעיניך טרחם ומשאם וריבם והחזוק הוא בפירש"י ז"ר להלן שלא ירך לבו פן יענש כמו שנענש רבו והנשיאות תחשב לו כמסירה לסכנה. ומה נעים ביאורם ז"ל בזה והוא פשוטו של מקרא:

(ד"ה וחזקהו) מבואר בסמוך:

(ד"ה כי הוא יעבור) אמר הכתוב כי הוא יעבור וגו' והוא ינחיל וגו' ולפי הענין לא היל"ל אלא כי הוא ינחיל. לכן דרשו ז"ל כי המאמר הראשון הוא לציווי ותנאי שיעבור בראש לפני החיל ולא כמנהג שרי צבא האומות הנוטים אהליהם הרחק מן המחנה ומצווים על סדר ואופן מערכות המלחמה ואנשי החיל הולכים מבלעדיו למלחמה אבל יהושוע הוזהר שאם לא יעבור בעצמו לפני צבא קודש לא ינחיל. לכן אמר כי הוא יעבור וגו' והוא ינחיל וגו':

בא"ד קם לך כתיב. ר"ל שהקרי קום במלאפום והוא ציווי לקום מכריעתו אבל להיותו חסר ו' א"כ הכתיב קם בעבר ר"ל שקמת לך במקומך ולא הלכת עמהם.

כט באמת פסוק שלפנינו נראה כמפסיק בין קישור המאמרים שבפרשה הקודמת בסוף סדר דברים מסיים ספור כבישת ארץ סיחון ועוג. ואח"כ בתחלת פרשת ואתחנן בא הספור מתפלת משה ליכנס לארץ והקשור הוא כמו שפירש"י ז"ל בריש הפרשה כמו שהחלות להראות אותי מלחמת סיחון ועוג. כן תגמור בעדי לראית מלחמת ר"א מלכים ואח"כ הולך ומספר שלא נתקבלה תפלתו בגרם ישראל והוכרח לצוות את יהושיע על דבר מלחמת ארץ ישראל. והנה כל זה מענין התוכחה לרמז להם בספורו איך גמלו לו רעה במעשיהם. ואח"כ בהמשך הפרשה שאחר פסוק שלפנינו הוא מזהיר אותם על כשרון המעשה בבואם לארץ וכאומר הנה אנכי לא אראה בביאתכם לארץ. יהושוע הוא ינהיג אתכם שמה. וכזאת כמשפט מנהיג נאמן אני מזהיר אתכם שתתנהגן באופן שתהי' המתנה קיימת א"כ המשך המאמרים הקודמין לפסוק שלפנינו הוא פסוק ועתה ישראל שמע וגי' שאחרי פסוק שלפנינו ופסוק שלפנינו נראה כאלו הוא מפריד בין הדבקים ובלי קשור בין עם פסוקים שלפניו ובין עם פסוקים שאחריו על כן הטיבו חז"ל לראות שבשביל כבודן של ישראל רמז משה רבינו ע"ה תוכחתו בהסתר לשון ובנמצא הרבה פעמים בסדר זה כמו שידוע מפירש"י ז"ל בפרשת דברים וכמו שבא בביאורי שם וכאן צפון בחיק פסוק שלפנינו תוכחת מסותרה שעל פיה הפסוק הזה ע"י הרמוז בקרבו מקושר היטיב עם המאמרים שאחריו והוא, ועשיתם בגיא מה שעשיתם ואעפ"כ ועתה ישראל שמע וגו' ומה נעימים דבריהם ז"ל

פרק ד

ו ר"ל כי השמירה הוא בלב לזכור כדי לקיים לכן ושמרתם זו משנה שאם אין למוד אין מעשה לכן אמר אח"כ ועשיתם:

(ד"ה כי היא) משמעות המאמר הזה שהשמירה והעשי' היא חכמתכם ובינתכם ובאמת שאין השמירה והעשי' עצם החכמה רק החוקים המסודרים מאתו ית' הם עצם החכמה והעושה עפ"י החוקים האלה הוא הנקרא חכם ולכן צ"ל שבא כאן שם העצם במקום שם התואר. וזהו מדרכי הלשון להחליף שם התואר בשם העצם והכוונה ובשמירה ועשי' זו תחשבו חכמים ונבונים בעיני הכל זהו ביאור דבור רש"י ז"ל בכאן:

ח תואר צדק הנופל אצל משפט הוא אם על בחינת השופט ואם בבחינת מסדר המשפטים והוא המחוקק ובבחינת השופט נופל שם צדק ער המשפט להיותו שופט כפי המשפטים המסודרים ואינו נוטה מהם אבל בבחינת המחוקק נופל שם צדק אם המשפטים המסודרים מאתו מתחייבים מפאת השכר והיושר ומועילים בתקון הפרט והכלל ולפי שכאן אמר חוקים ומשפטים צדיקים בבחינת השי"ת נותן התורה ע"כ יפול באלו תואר צדיקים להיותם הגונים ומקובלים ר"ל שאם שאין כולם מושגים מפאת השכל מ"מ החלק יעיד על הכר וניצוצי החכמה יופיע בהן וזהו הגונים ומקובלים:

ט ר"ל דמלת רק שהוא מורה התנאי מוכיח שמוסב על האמור למעלה כי הוא חכמתכם ובזה יתיישב התנאי:

י ר"ל שאינו מוסב על והודעתם לבניך וגו' שהרי בא הכנוי בלשון רבים והודעתם שהוא מוסב ער הדברים שכתב מקודם לכן צ"ל היותו מוסב על אשר ראו עיניך ומלת יום חסר בית וראוי להיות ביום:

(ד"ה ילמדון) ר"ל שפעל זה בקל עומד ובכבד יוצא ולכך כאן שהוא עומד בא בקר ובסוף הפסוק שהוא יוצא בא בכבד:

יד הראב"ע ורמב"ן ז"ל פירשו שכוונת הכתוב על שאר מצות התורה חוץ מיוד הדברות אבל מלת בעת ההיא עומדת כנגדם שהרי במעמד הזה לא נצטוה משה בשאר המצות רק בארבעים יום שעמד בהר אחר מעמד הר סיני לכך פירש"י ז"ל שהכוונה על פירוש עשרת הדברות שנאמרו אץ למשה בעל פה מדברי הרא"ם ז"ל:

יט כי באמת להסתכל בשמים הוא מצוה רבה כמאמר הנביא ע"ה שאו מרום עיניכם וראו וגו' אך הכוונה לטעות אחריהם:

כא ר"ל כי פירוש על דבריכם כמו בגללכם:

כג ר"ל כי מדרך הלשון לחסר מלת דבר:

(ד"ה אשר) כבר ביארתי במקומות הרבה כי מדרך רש"י ז"ל להשלים החסרון שבכח הלשון וכן ראוי למבאר:

כד כבר ביארתי זה באורך בפרשת יתרו בסדר עשרת הדברות במאמר כי אנכי ד' אלקיך אל קנא קחנו משם ותמצא נחת:

כו ר"ל שהשמים והארץ הן עדי התראה ולא עדי עבירה כי לא חטאו עדיין מדברי הרא"ם ז"ל:

לא ר"ל כי פעל רפה הוראתו רפיון הקשר והאחיזה. רפה היום לערוב ענינו אחיזת האורה בשטח מהכדור רפתה האחיזה הזאת רפתם רוחם החמה הדבוקה בנפשם אין הדבק חזק כמו שהי' אף שלא סר כולו. וכן כאן לא ירפך הוא מן השאלה הזו וד"ל אף שע"י הגלות נראה כאלו פרה הדבקות שבין ישראל ובין הקב"ה באמת אינו כן ועדיין השגחתו דבוקה בהם ולכן אמר לא ירפך ולא ישחיתך, שלולי דבקת ההשגחה הי' ישראל מכורים מן האומות אבל ההשגחה לא תתן לכלותם וע"י שלא ירפך לא ישחיתך:

בא"ד ולשון לא ירפך וכו' ר"ל פתחות יוד האיתן מורה היותו מההפעיל והוא יוצא לשני לא יתן דך רפיון אבל רפה היום הוא בקל והוא עומד וכן אחזתיו ולא ארפנו בפתח א' האיתן הוא מההפעיל ולכך הוא יוצא לשני ד ואלו הי' מן הקר הי' נקוד בסגול ארפנו על דרך אבננו מן בנה:

בא"ד כל לשון רפיון מוסב וכו'. ר"ל כי פעל רפה מהדרך להשתמש בו בהפעיל ובהתפעל כי הרפה לה הוא מההפעיל תן לה רפיון אבל הרף ממני אין ענינו תן לי רפיון שא"כ הי' לו כו' הרף לי. אבל ענינו התרפה ממני והכוונה בזה עשה עצמך רפה להפרד ממני הרי שנוכל להשתמש בפעל הזה בשני פנים אם על דרך ההפעיל ואם על דרך ההתפעל שיש לומר או תן לי רפיון או עשה עצמך רפה ממני ובפן הא' יבוא בהפעיל הרף לי ובפן הב' יבוא ע"ד התפעל הרף ממני.

לב פשוט כי אין הימים הנשאלים אבל הכוונה שאל את הבריות על הימים הראשונים:

(בד"ה ולמקצה) מבואר מעצמו כי מתחלה אמר לישאל על הזמן הרחוק וגם אמר לישאר במקומות הרחוקים:

לד (ד"ה ובמלחמה) תואר מלחמה אינו נופל רק אצל הים כי במצרים לא יצאו מן הארץ כי אם ברשות פרעה ולא התקוממו נגדו אבל אצל הים היו ישראל ומצרים מערכה מול מערכה:

לה ר"ל שהראית הוא מההפעל תולדות ההפעיל ובפעל ראה כשיבוא בההפעיל הוא יוצא לשלישי כמו והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך (בסדר ויחי) שהפועל הראשון הואל האלקים והפועל הב' הוא יעקב הרואה והפעול שהיא השלישי הוא הזרע הנראה ובבוא הפעל הזה בההפעל הוא מוסב על הרואה לא על הנראה כמו וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר שהוא מוסב על משה הרואה ע"י השי"ת שהוא המראה ולכן תרגם אונקלוס שם די את מתחזי בטורא וכן כאן תרגם על דרך זה אתחזית בא"ד כשנתן הקב"ה את התורה וכו' כוונתם ז"ל שפעל הראית הוא ראיה חושית ופעל לדעת הוא ראי' שכלית ואף שיפול פעל הראי' נם ער ראי' שכלית מ"מ הכפל הראית לדעת מורה שפעל הראשון הוא חושי והשני הוא שכלי אבל לפי שבדבר אחד בעצמו לא יתכנו שניהם שאם מתראה הדבר בחוש אין צורך לידיעה שכלית. אבל הכפל הזה יתכן על דרך אחד בשני דברים שוניים שראיית הדבר האחד מביאה לידיעת הדבר השני הבלתי נראה. ועל זה מורה ג"כ למד לדעת. אתה הראית דבר פלוני למען דעת ע"י זה דבר אחר. ובאמת שענין והמאמר אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו מודה אמתת האחדות והאחדות הוא ציור שכלי ואינו נופל תחת הראות וע"כ הכוונה כנ"ל שבראית דבר אחר יתאמת ענין האחדות אבל איזו ראי' יתאמת על ידה ענין האחדות אצל הבורא ית'. לכן אמרו ז"ל כשנתן הקב"ה את התורה וכו'. וביאור זה כמו שיתוודע ענין האחדות הבלתי מוחלט בעצם גשמי על הראי' וההבטה בחלל כל המקומות ואם לא יתראה בכל החלל כדמות עצם הזה זולת העצם הידוע אזי ע"י הראי' ההיא נדע שהעצם הזה הוא אחד ע"ד זה יתוודע ג"כ ענין האחדות המוחלט אצל הבורא ית' ע"י מעשה בראשית ומעשה מרכבה שמי שבוחן בבריאה התחתונה והעליונה מקטני היצירה הגשמית עד הבריאה היותר עליונה הרוחנית המכונה בכסא הוא ישיג ע"י מפלאות היצירה בפרט והשתלשלות העולמות והתאחדם וקישורם זה בזה לתכלית אחד אחדות הבורא ית' וזהו שאמרו ז"ל כשנתן הקב"ה את התורה. פתח להם שבעה רקיעים ר"ל שבתורה שצפון בקרבה כל הבריאה שזהו פתיחת שבעה רקיעים שע"י רזי תורה וכשם שקרע להם את העליונים ר"ל שנתגלו כל העליונים ע"י התורה כך קרע את התחתונים. נתגלה מעשה בראשית הגשמי וע"י כל זה ראו שהוא יחידי השיגו האחדות במופת. וזהו שסיימו ז"ל במתק לשונם לכך נאמר אתה הראת לדעת ר"ל צירוף הראי' עם הידיעה כי אין עצם היעי"ת הבב"ת מושג לנברא אבר ע"י הבחינה בהיצירה יתוודע ר"ל יושג ענין האחדות. וזהו אתה הראית בנפלאות פעולותיו לדעת על ידם ענין אחדותו נשגבה ושלמותו הבב"ת ית' ויתעלה זהו מה שיכולתי לבאר בדבור הנעלם הזה ומי שיזכה יבחין יותר:

לז כבר ביארתי באורך בסדר בראשית פרשת מקץ בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים ובפרשת ויחי בפסוק ואני בבואי מפדן וגו' שהויו תבוא לפעמים לחבר ענין מחשבי שלא בא בספור בבאור אבל הוא ענין נכלל בכח המאמר וע"ד זה ביאור הוי' גם כאן כי לפי פשוטו לא יתכן כאן שמוש החבור זולת אם הי' נזכר מקודם ג"כ סבת חסדי השי"ת עם ישראל ועל זה הי' נופל לומר שמפני הסבה שזכר מקודם ותחת אשר אהב וגו' שזו היא הסבה השנית אבל בפרשה שלפנינו שלא בא בה סבה אחרת. רק מה שזכר בפסוק שלפנינו ותחת אשר אהב וגו' לא הי' לו לומר ותחת רק תחת בלי ויו. לכן פירש"י ז"ל שענין קשור הויו בכאן הוא עם מאמר הנחשב וכל זה שהיא קשור המסובב הקודם עם סבתו והחסרון הזה הוא בכח הויו כמו שהארכתי בפרשת מקין ובפרשת ויחי (ד"ה ויוציאך) ר"ל כי בפניו כמו לפניו:

בא"ד ד"א כו'. ר"ר כמו שפירש"י ז"ל שם בתהלים בשם מדרש רז"ל שבא אברהם ויצחק ויעקב על הים והראה להם הקב"ה איך הוא גואל את בניו עכ"ל ור"ל שחזו בעולם העליון גדולת בניהם ושנקרע הים בשבילם. בעבור צדקת אבותיהם:

לח ר"ל שמלת מפניך דבק עם ועצומים ופירוש ממך יותר ממך ואין פירוש ממך מקרבך ומבואר

מא כבר פירש"י ז"ר בסדר שמות בפסוק אז ישיר משה וגו' שהעתיד יבוא לפעמים בבחינת המחשבה הקודמת למעשה וז"ל שם אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה. וכן ובית יעשה כו' אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר. וכן עשה כו' עכ"ל ועל דרך זה פירש"י ז"ל גם כאן שבא העתיד מפני המחשבה נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם אבל צריך שום שכל לפי שהוא נגד טבע הספור שיספר מהמחשבה והלא עיקר הספור הוא המעשה. ומה שנלע"ד בזה שבפעלי הגנות או השבח יש בהם שהמחשבה יגדיל ערך המעשה אם לשבח בפעל הטוב ואם לגנות בפעל המגונה ופעמים שנים עושין מעשה אחת ואין ערך ויקר מעשה האחד שוה לערך ויקר מעשה השני' ובבחינה זו יתפוסו ספרי הקודש ספור הפעל ההוא בלשון עתיד להורות על המחשבה הקודמת לה ולרמז בזה על יקר ערך המעשה על פי המחשבה ההיא אם לטוב ואם לרע חלילה כפי משפט המעשה אם מגונה ואם משובח. ועתה נאמר שהמחשבה ההיא הקודמת למעשה אין הכוונה בזה על הרצון לעשות המעשה ההיא. כי בענין הרצון משותף כל פעל בחירי ואין הבדל בבחינת הרצון בין המעשים אבל הכוונה בזה על המחשבה הקודמת למחשבת הרצון ר"ל על המחשבה שהיא עלת הרצון הזה אם הרצון נמשך מהתבוננות והתפעלות נפשי' דקודם לה ועל פי ההתבוננות והתפעלות זה יהי' חוזק ראוי חור שת מדרגת הרצון ובבחי"זו ההבדל בין מעשים שווים באנשים שונים שבקצתן שאין ההתבוננות וההתפעלות תקיפה בלבם. יקטן בהם איכות הרצון אל המעשה. ואולם באנשים דהם שהתבוננותם גדולה והתפעלות רוחם חזקה יהפוך הרצון בהם לתשוקה בוערה ובבחינה זו יקר ערך המעשה לפי גודל ההתבוננות ותוקף ההתפעלות ומדרגת הרצון הנמשך ממנה אל המעשה ואחרי הוצעה זו יבוא ביאור כל הכתובים המשתמשין בספור פעל העבר בלשון עתיד על שם המחשבה בסדר בשלח אז ישיר משה וגו' הוא מורה על ההשתוממות ממפלאות הבורא ב"ה ואהבתו את עמו זרע חסידיו עד שהתבוננותו הגדולה בגדולת ד' ותוקף התפעלותו עוררה בו רוח השירה הזאת. וכן בשירת הבאר בסדר חוקת אז ישיר ישראל וגו' עלי באר עני לה הוא ג"כ לפלא הנעשה ע"י הבאר ההוא כמו שפירש"י ז"ר שם יע"ש והתמהון על הפלא פרשה בם פיהם לשיר. וכמו כן ביהושיע אז ידבר יהושוע וגו' שאז בראותו הנצחון הגדול לישראל בעזר חסדי המקום ב"ה מלא לבו בטחון באהבת ד' לעמו וגדלה תשוקתו שיתפרסם יותר כי ד' נלחם לישראל. ועל כן אמר בחום לבבו שמש בגבעון דום וגו' וכן במלכים ובית יעשה לבת פרעה להורות על תוקף האהבה לה ובאהבתה הי' שוגה תמיד. ולכן גדרה תשוקתו לעשות לה נחת רוח וכן עשה ובנה לה בית גדול ומפואר ועל דרך זה הוא ג"כ בפסוק שלפנינו אז יבדיל וגו' ואעפ"י שההבדלה הזו לא הועילה עודנה לפי שלא היו קולטות עדיין בכר זאת לחוזק תשוקת משה רבינו ע"ה לקיים מצות ית' לא נח ולא שקט ופעמה בו רוח ד' לקיים גם מצות הבדלה הזו זהו מה שיכולתי בקט שכרי לבאר דבור זה:

(ד"ה בעבר) ר"ל שאין מזרחה שמש דבק עם שרש ערים הקודם שהערים ההם היו בצד מזרח שאין לזה שהר שלא נסמן המקום אשר הם בצד מזרחו כי אין המזרח והמערב מוגבל רק ביחס אל מקום אחר כידוע לכן צריך לפרש שהוא דבק עם הסמוך לו בעבר הירדן והעבר הזה מזרחי ביחס עבר שכנגדו:

(ד"ה מזרחה) ר"ל שנקוד מזרחה בשבא הריש בעבור הסמיכות ולולי זה הי' משפטו להנקד מזרחה הריש בקמץ:

מד ר"ל שאינו מוסב על פרשה הקודמת שהרי ספור ההבדלה מפסיק בין פרשה הקודמת לפסוק זה ומה טעם ההפסק הזה וע"כ שהוא דבוק עם פרשה שאחרי' והפסוקים שאחריו אינן הפסק בין פסוק זה ופרשה שאחריו כי כולם דבוקים לפרשה שאחריו ודבוקים עם פסוק זה כמו שפירש"י ז"ל אח"כ:

מה ר"ל בפסוק שלפניו אמר וזאת התורה. ועתה הוסיף לבאר בפסוק שלפנינו שאלה האמורים בפרשה דלהלן הם העדות שאמרם משה לישראל בצאתם ממצרים וחזר ושנאה להם בערבות מואב וזה שכתוב בפסוק שאחריו בעבר הירדן וגו'. ומאמר דבר משה אשר בפסוק שלפנינו מושך עצמו ואחר עמו וכאלו הי' כתוב בפסוק שאחריו ודבר משה בעבר הירדן וגו':

פרק ה

ג דבור זה סופו כי אתנו ואחר זה ראוי להיות שני נקודות ההפסק כי אחריו הציון על פסוק ד' פנים בפנים וגו' וכוונת דבור זה להשלים חסרון מלת בלבד שבכח המאמר לפי שאין כוונת הכתוב שלא היתה כריתת הברית עם אבותיהם כי אם אתנו אבל הכוונה שלא היתה כריתת הברית עם אבותינו בלבד רק גם אתנו עמהם ר"ל לכל הדורות.

ד ר"ל שפסוק זה ופסוק הקודם על כוונה אחת נאמרו בפסוק שלפנינו אמר אל תדמו בלבבכם שלא היתה כריתת הברית עמכם רק עם אבותיכם בלבד זה אינו שהיתה כריתת ברית לכל הרוחות. ובפסוק שלפנינו אמר אף שאני הנני הסרסור בין המקום ב"ה וביניכם כמו שבא בפסוק שאחריו אנכי עומד בין ד' וביניכם וגו' בכל זאת אין נופל עלי חשד והטעאה כי פנים בפנים דבר ד' עמכם ושמעתם בעצמכם קול אלקים, חיים במעמד הקדוש ההוא וכבר האריך בזה הרמב"ם ז"ל בספר המדע בהבדל שבין אותות הנביאים שאחרי משה רבינו ע"ש ובין משה רבינו ע"ה במעמד הר סיני שבכל הנביאים התאמת נבואתם ע"י אות ומופת אבל במעמד הנשגב ההאמת הכל לישראל אמתת נבואת משה בראות עיניהם ובהשפעה השגת עצמם. יעויין שם כי אין צורך להאריך בהמבואר באר היטיב במחק לשונו ולא באתי בזה רק לעורר לב הקורא כי כוונת המאמר הזה לר' ברכי' ע"ה הוא מה שכתב הרמב"ם בטעם הכרחית המעמד הקודש הזה. שלא יספיקו אות ומופת לנביא הראשון אשר קם בישראל אבל מה שיתאמת נבואת הנביאים שאחרי משה במופת עלת זה מפני שנצטווינו ע"י אבי הנביאים משה רבינו ע"ה להאמין לנביא ע"י אות ומופת וכבר נתאמתה נבואת משה ע"ה בהתאמתות חזקה מאות ומופת ע"י המעמד הקודש הזה ודי ההערה בזה. והנה החכים ר' ברכי' ע"ה במשלו לומר הרי הלוקח עצמו מדבר עמכם והמשיל את נותן התורה ית' להלוקח כי באמת הקב"ה לקח איונו לגוי ועשו ועבדיו כמה שהוציאנו מבית עבדים אבל המקח הזה לא הי' אלא בתנאי קבלת תורתו וקיום מצותיו ית' כמו שאמר הלוקח העליון ב"ה במעמד הקדוש. וכתוב הדר הוא אני לקחתי אתכם לי לעם וגו' כי לי בני ישראל עבדים וגו' הרי כי המקום ב"ה הוא הלוקח:

ה אף שיש לפרש ג"כ שפעל לאמר ער להגיד לכם את דבר ד' שלמעלה בפסוק שלפנינו בעצמו. מ"מ יותר מסתבר לומר שמוסב על פסוק שלפניו ופסוק זה שלפנינו הוא כעין מאמר מוסגר עד תיבת לאמר. ומי שיש לו חיך לטעום יודה זה:

י ר"ל שהקב"ה נצחי וממשלתו בכל העולם א"כ אין זמן שלא יפול בו קיום המצוה המצווה מאתו ואין מקום שרא יתחייב שם קיום זה. ולכן תפס הכתוב מאמר על פני הכולל בעצמו הוראת הזמן והמקום:

ח כבר בארתי זה באורך בסדר שמות בפ' יתרו באורך קחנו משם:

(ד"ה כאשר צוך) פשוט דאין לפרש כאשר צוך בדברות ראשונות דהא פרשה זו אינה רק ספור והעתק דברות ראשונות וע"כ פירש"י ז"ל כאשר צוך במרה והקשו התוס' ז"ל בפ' ר' עקיבא דילמא כאשר צוך במן ותירצו דכיון דכאשר צוך דגבי כבוד אב ואם ע"כ פירושו במרה אית לן דפרושי הך דהכא נמי במרה עכ"ל הובא ברא"ם:

טו וזהו פירוש מה שאמר אח"כ על כן צוך וגו' ור"ל על כן ראוי שיגזור עליך כי קנו אותך לעבד לו, מדברי הרא"ם ז"ל:

כד כן צ"ל להתקרב אליו מאהבה:

פרק ו

ד עיקר הפסוק מצות היחוד וקבלת מלכות שמים וביאורו ד' הוא אלקינו כי הוא לקח אותנו קו לעם ואנחנו עבדיו ואח"כ בא המאמר השני ד' שהוא אלקינו הוא אחד אין עוד מלבדו בשמים ובארץ ומורה עוד האחדות הגמורה והאמתית והדרש לא יכחיש הפשט. אבל בא לומר שגם הרמז הזה נכלל בפסוק זה ורש"י ז"ל לא הביא רק הדרש כי הפשוט מובן מעצמו:

ה (ד"ה בכל לבבך) נ"ל ביאור דבור זה כי האדם יש לו נטי' לטוב ולרע מעשה הטוב הוא מצר יצר טוב שהוא הכח הנפשי, ומעשה הרע הוא מצד יצר הרע שהוא הכח החמרי ופעל הטוב הוא מתנגד ליצר הרע וכן פעל הרע מתנגד ליצר הטוב. ולזה באה האזהרה בפסוק זה שיקנה האדם בנפשו אהבת הבורא ב"ה בשיעור כזה. עד שלא תתנגד האהבה אל היצר הרע ולא יכבד עליו פעל הטוב באהבת השי"ת. ואם באהבת חשוקה יפעול החושק כזה ובזה עבור רעיתו וישליך נפשו מנגד עבורה ק"ו ב"ב של ק"ו באהבת הבורא ית'. וכבר דמה שלמה ע"ה בשיר השירים אהבת דבורא ית' באהבת החושק לחשוקתו. וזהו בשני יצריך שלא ימצא התנגדות מצד היצר לאהבה ההיא הקדושה ולכן אמר בכל לבבך שהלב כולל בתוכו שני היצרים יצר הטוב ויצר הרע. ועוד פירשו ז"ל בזה דבר אחד על לבבך שלא יהא לבך חלוק על המקום ופירוש על המקום לע"ד נגד המקום ור"ל שתיוחד כל אהבתך בבחינת המקום ב"ה ולא חתן ממנה חלק לדבר אחר זולתו ית'. כי אהבת הכל בטלה נגד אהבת המקום ב"ה וזהו בכל לב שרא יחלק לבבך לשנים ושני הפירושים האלה לאחדים הם ארא שלפי פירוש הראשון ענין הכללות הנאמר הוא בענין בחינת התנגדות היצר ולפירוש השני ענין הכללות בבחינת חלוקת האהבה לדבר אחר זולתו ית' ושני הפירושים אמת, ועניניהם תלויין זה בזה. כי אם האהבה בשיעור כזה שלא תשיג אותה התנגדות מצד היצר אז אין האהבה חלוקה וכן אם אין האהבה חלוקה ואין שום דבר שוה באהבה דהיא אז לא תמצא התנגדות מצד היצר ובחינה השנית שבפירוש השני נמשכת מבחינה הראשונה שבפירוש הראשון. ולכך הקדימו ז"ל בחינה ההיא בפירוש הראשון כן נראה לעניות דעתי בבאור זה:

(ד"ה ובכל נפשך) כי מאתו ית' לא יצא רע רק טוב והרע איננו כי אם מדומה:

(ד"ה ובכל מאודך) דבר אחר ובכל מאדך וכו' ר"ל שמתחלה אמר אם יקרך רע בגופך או בממונך לא תסור אהבתך מלב כי ידעת כי הכל לטובתך. ואח"כ אמר שגם אם לא יפול הרע המדומה ההוא במקרה. רק יהי' תמידי לא תמוש האהבה מלבך וזהו בכל מדה ומדה שהוא מודד לך שענין מדידת המדה הוא נופל על התמידות שכזה נפל חברך תמיד במדה קצובה. לא פחות ולא יותר בשום זמן כן נ"ל בזה:

ו ז"ל הספרי הובא בילקוט. והיו הדברים וגו' למה נאמר לפי שהוא אומר ואהבת את ד' אלקיך איני יודע כיצד לאהוב תלמוד לומר והיו הדברים וגו' תן הדברים האלה על לבך מתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם ומדבק בדרכיו עכ"ל וביאור זה לע"ד לפי שבפסוק שלפניו הגדיל שיעור חובת אהבת האלקים ב"ה שתתפשט בכל הרב בבחינת היצר ובבחינת חלוקת האהבה כנ"ל בא ללמדנו בפסוק שלפנינו איזה הדרך המיישיר לאהבה זו. כי באמת מצד השי"ת עצמו אין מקום לאהבה ואיך יפול האהבה בעצם נשגב איננו מושג לחוש ודמיון ושכל. ואין שום יחם והצטרפות בינו ובין ברואיו אבל האהבה נופלת בבחינת פעולותיו הנוראות מפלאות היצירה ופלאי דרכי הנהגתו ית' את עולמו והשגחתו בהם והתבוננות שפעת טובו וחסדיו:

כמ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המדע והחסיד ז"ל בשער הבחינה ואיך בא האדם לידי מדה זו ע"י התורה כמו שביארנו למעלה בציון פסוק אתה הראת לדעת וגו' בשם חכמינו ז"ל שמעשה בראשית וכן מעשה מרכבה צפון בתורה והן הן רזי תורה. ומי שמזדכך נפשו ע"י שמירת המצות ולמוד התורה ישפע עליו שפע שכרי מן השמים ונעשה כמעין המתגבר. ומתוך כך בא לידי האהבה הגמורה ומדרגת האהבה כמדרגת ההשגה וזהו מה שסיימו ז"ל במתק לשונם ומתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם כלומר שתבוא למדת האהבה בהכירך מפלאות היצירה ודרכי הנהגתם זהו מה שכוללים שני הפסוקים האלה ומה נעימים דבריהם ז"ל בעומק פירושי הכתובים

ז (ד"ה לבניך) כלומר גם התלמידים בכלל בנים:

(ד"ה ודברת בם) ר"ר שהי' לו לומר ולמדת בם. אבל לשון ודברת מורה שכר עיקר דבורך לא ידא אלא בם ואפילו שלא בשעת הלמוד כי לא נברא האדם אלא לעמר תורה. ולכן אמר ודברת בם שהם יהיו דבורך ולא נברא הפה לשיחת חול רק לשיחת תורה. ולכן לא אמר ולמדת ומבואר מה נעים זה:

(ד"ה ובשכבך) ר"ל כמו שלא הקפידה תורה בישיבה חוץ לבית והליכה תוך הבית אלא בישיבה בבית והליכה בדרך. ולכך לא נאמר סתם בשבתך ובלכתך שכולל בל מקומות הישיבה וההליכה חוץ לבית ותוך הבית אבל הוסיף לומר גבי ישיבה בביתך ואצל הליכה בדרך כל מעמד במקום הראוי לו כדרך כל הארץ. ולמדנו מכאן שדרך ארץ דברה תורה. וממילא שגם במעמד השכיבה והקימה שנאמר אחר כך דרך ארץ דברה תורה והוא הזמן הראוי לשכיבה וקימה מדברי הרא"ם ז"ל:

ט כלומר וא"צ לקבוע מזוזה בשני אמות הפתח:

יא תלישת האבן מחבירו בהר נקרא חציבה:

יב ר"ל שפירוש מבית עבדים ממקום שהייתם שם עבדים והוא סמיכות המתואר אל התואר ואיננו סמיכות הקנין ופירושו מבית שר עבדים שהרי לא היו עבדים רק מושלים והמתרגם ע"ה שמר הטעם ולא המלות כי עבדים הוא תואר ועבדותא הוא שם דבר ושנה טעם המלה לשרור סמיכות הקנין:

יג ר"ל שאין השבועה בשמו ית' מצוה רק רשות ועל כן כן הצורך לפרש שוויו של ובשמו הוא ואו ההמשך כויו ונתתי מטר ארצכם והטעם את ד' אלקיך תירא ואותו תעבוד. אז ובשמו תשבע מדברי הרא"ם ז"ל:

כ כבר מבואר במקום אחר כי שמות מחר תמור עתה יבואו בלה"ק גם על הזמן הרחוק יעויין בביאורי סוף סדר שמות בפסוק עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו' וא"צ להאריך עוד:

פרק ז

ב לפירוש ראשון הוא מן הכפולים משורש חנן ולפירוש שני הוא מגזרת נחי למד הא משורש נחה והדקדוק יכריע כפירוש ראשון:

ד ר"ל דהא סיום פסוק שלפניו ובתו לא תקח לבנך וא"כ הי' לו לומר בפסוק שלפנינו שאחריו כי חסיר את בנך ומדכתיב כי יסיר שמחובר עם שלפני פניו בתך לא תתן לבנו ש"מ בן בנך מן הגוי' אינו קרוי בנך אלא בנה ויש רו דין גוי גמור דולד נכרית בתרה אזיל אבל בן בתך מן הנכרי הוא ישראל גמור שהרי קרוי כאן בנך:

ה ר"ל ולכך נופל בו פעל נתיצה שהוא הריסה המחובר באדמה:

ז (ד"ה כי) ר"ל שהוא לנתינת טעם:

ח ומלת אלא הוא לשלול הקודם ולחייב הזולת.

ט ר"ל כאן הוא אומר שומר הברית וגו' לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ולהלן הוא אומר ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו ותירצו שכאן סמך לאלף דור אצל ולשומרי מצותיו אבל להלן סמך לאלפים אצל לאוהביו:

יא למערה אמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו' שמלת היום דבוק עם מצוך פירשו ז"ל כמ"ש רש"י ז"ל שם שיהיו בעיניך כדיוטגמא חדשה, אבל בפסוק שלפנינו י"ל שמלת היום דבוק עם לעשותם ובא לכוונה אחרת כמ"ש רש"י ז"ל כאן:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה