אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

ספר דברים

סדר מסעי

א הקושי' שיש בפסוקים הללו עד פסוק ואו הם אלו א' שנזכר בפסוק א' שני מקומות תופל ולבן שלא נמצא בכל המקרא מקום ששמו אחד מן שני שמות הללו. ב' שפשט פסוק זה מורה כפי משמעו שדברי הספר הזה. ר"ל סדר משנה תורה. הם קבוץ הדברים שנאמרו מפי משה לישראל במקומות שונות הללו המנויים בפסוק שלפנינו שהם שבעה מקומות. ולכן אמר אלה הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר וגו'. ר"ל אלה הדברים האמורין להלן בספר הזה הם הדברים אשר אמרן משה לישראל במקומות הללו. כל דבור במקום הראוי לו. וכולן נקבצו יחדיו בספר זה. ובאמת שזה סותר מ"ש להלן פסוק ג' ופסוק ד' וה' ויהי בארבעים שנה בעשתי וגו' דבר משה וגו' אחרי הכותו את סיחון וגו' וכן אמר עוד פסוק ה' בעבר הירדן בארץ מואב וגו' שכל אחד משלשה פסוקים הללו מורה שלא באו בכל הספר הזה. רק הדברים שאמרן משה לישראל בערבות מואב סמוך למיתתו ג' קושי מובן כוונת פסוק ב'. אחד עשר יום מחורב וגו' שפתרונו מוקשה מאוד. ועל כל הדברים האלה בחר רש"י ז"ל בפירוש הדרש שכל המקומות הנזכרין בפסוק א' מן במדבר עד סוף הפסוק לא באו לסמן מקום הדבורים רק לסמן מהות הדבורים כי מקום הדבור לא הי' זולתי בעבר הירדן בארץ מואב ושיעור הפסוק לפי זה. אלה הדברים אשר דבר משה וגו' בעבר הירדן. ר"ל שעבר הירדן הוא מקום הדבור. ואח"כ חוזר ומפרש מהות הדבור שאמרו בעבר הירדן ואמר שזהו מהות הדבור. במדבר בערבה וגו' ור"ל בשביל מה שעשו במדבר וכן בשאר המקומות שחשב ותוכל ולבן אינן שמות מקומות כלל רק רמזים על המן ומה שהכעיסו בו וכן פסוק ב'. אחד עשר יום מחורב וגו' הוא ג"כ מאמר תוכחי מפי משה לישראל. ואין הכוונה בו לדעתי שהוכיח משה לישראל ברמז שזה אין לו שחר כללו שאם התוכחה סתומה אינה תוכחה ואיך יפעלו דברי המוכיח אם הנוכח לא יבין דבריו. אבל באמת שמשה רבינו ע"ה פירוש תוכחתו באר היטיב. אבל הכוונה שלכבודן של ישראל לא הזכירה התורה תוכחתו רק ברמז בראשי דברים. ואם החוטא ראוי שיפרש חטאו לשפלותו בעיניו על דבר פשעו. אבל האב הרחמן ב"ה אחרי שנסלח לישראל חטאם יכבד את בניו ומראה להם רצונו הסתרת דבר חטאם והתורה כולה היא אצבע אלקים אבל המשורר הקדוש אסף שדבר בשם כנסת ישראל כולה פרט בפירוש מאין מעצור ואמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון והולך ומפרש במזמור זה כל דבר פשע שכן ראוי השפלות הזה לחוטא בעצמו וכנ"ל. ובזה תדע שמ"ש רש"י ז"ל כאן לפיכך סתם את הדברים וכו' ר"ל לפיכך סתם הכתוב. ולא ר"ל סתם משה ומבואר:

ג ר"ל הגם שהיתה תוכחה זו במצות השי"ת כמ"ש בפסוק זה שלפנינו דבר משה וגו' ככל אשר צוה ד' וגו' מ"מ אין הציווי רק על התוכחה בכלל. ר"ל שיוכיח אותם על העוברות ויתרה בם על העתידות. אבל לשון התוכחת וכן זמן התוכחה על זה לא בא אליו הציווי. לכן אמרו ז"ל ממי למד וכו'. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת מעט ליותר ביאור:

(בא"ד כדי שלא תניחני וכו'. ר"ל שבשביל שיקשה להנוכח תוכחת המוכיח. יחפוץ לעזבו ולדבק במקולקלים למען יתרחק מן המוכיח ונמצא הוסיף המוכיח קלקלה בתקנתו. כי המתחבר לרשע יוסף רשע וגם נקשרה בו אולתו עד שלא יקל לסור מדרכיו:

(בא"ד כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו כו'. ר"ל ועל ידי זה יקוץ בתוכחתו ויחלש התפעלות דברי המוכיח:

ד (ד"ה סיחון) פשוט דהודעת מקום מושב המלך הוא אך למותר אם לא נאמר שהי' חשבון מפורסם בעולם מפני תוקפה וקושי' וההודעה הזו באה לעורר התמהון והפלא:

(ד"ה אשר יושב) כבר ביארתי זה בסמוך:

(ד"ה עשתרות) ר"ל עשתרות הוא שם תואר כללי לארץ טוג מפני היות הארץ ההוא בצורה בתולדה וטבע. כי מקומה בהרים גבנונים וטרשים וצוקי סלע. וראי' לזה ממה שסמך במקום אחר השם ההוא לקרנים ואמר עשתרות קרנים וכל דבר חזק וקשה ותקיף יכנהו העברי בשם קרן והוסיף עוד רש"י ז"ל להביא ראי' לזה שעשתרות הנזכר כאן הוא עשתרות קרנים הנזכר במקום אחר ממ"ש כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים ומושב הרפאים הי' בעשתרות קרנים. כמ"ש ויכו את רפאים בעשתרות קרנים. כל זה מדברי הרא"ם ז"ל בהוספת באור מעט ואני מוסיף עוד סמך לדברי רש"י ז"ל ממה שנמצא בפרשת תבוא ועשתרות צאנך. וכתב שם רש"י ז"ל בשם מדרש רבותינו ז"ל למה נקרא שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזיקות אותם כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים עכ"ל שם ובזה יתכן ג"כ במה שבא שם המדינה היו בשם הרבוי עשתרות. לפי שהי' שם הררים וסלעים הרבה (ד"ה באדרעי) הנה לא יתפרש שעשתרות שם המדינה בכלל ושם העיר מושב המלך ביחוד הוא אדרעי. ובזה יתכן אמרו בעשתרות באדרעי. וזכר מושב הכללי והפרטי שבאמת לא יכון לפרש כן. ממה שנא' בסדר חוקת בסופו. ויצא עוג מנך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי. הרי שנא הי' מושבו באדרעי. לכן פירש"י ז"ל שאדרעי הוא שם המלכות. ר"ל שעשתרות הנזכר למעלה. איננו שם העצם של המדינה רק שם התואר לקושי ותוקף שלה. אבל שם העצם שלה אדרעי על שם העיר הגדולה ראש ערי הממלכה ואדרעי הוא שם הפרטי של העיר ההיא ונקרא כל הארץ על שם העיר הראשי. וכמו שנהוג עד היום הזה. בהרבה ארצות לכנות בשם כללי כל הערים והבנות שסביבות עיר הראשי. על שם עיר הראשי ולפי זה אדרעי הנזכר כאן אינו מושב הפרטי של עוג. רק מושב הכללי ופירוש בעשתרות באדרעי. שם התואר ושם העצם הכללי. ר"ל שהי' מושבו במשגבי צוקין ושני סלע בארץ אדרעי המפורסמה על שם העיר הגדולה אדרעי. אבל לא הי' מקום מושב המלך בעיר הגדולה ההיא ואין זה זר. כי לפעמים משכן המלכים גם עד היום בעיר אחרת הרחק מעיר הראשי ובזה יתכן האמור בסדר חוקת שיצא עוג למלחמה אדרעי. כן נראה ני לבאר בזה:

ז כל התחומין שזכר רש"י ז"ל בפסוק. זה לא נודע ני הכרחותם וצ"ע בספרים:

(ד"ה עד הנהר) כלשון הזה כתוב ג"כ בפרשת לך. לזרעך נתתי וגו' עד הנהר הגדול נהר פרת. וכתב שם רש"י ז"ל וז"נ. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קורהו גדול. אעפ"י שהוא המאמר בארבעה נהרות היוצאים מעדן. שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת משל הדיוט עבד מנך מנך. הדבק לשחוור וישתחו לך. עכ"ל ויעויין בציוני שם:

ח לא חמר הנה נתתי לפניכם. אבל אמר ראה. שהוא פעל המורה גם על ההתעוררות להתבונן בדבר האמור אחריו. וכמו שפירש"י ז"ל בפרשת תשא. בפסוק ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' וז"ל שם. תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אמר עלי וכו' עכ"ל. ובאמת כי פעל ראה הושאל גם על ההשגה. כמו ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. והנה פעל ראה בפסוק שלפנינו כולל שני ההוראות ראות העין והשגת הלב. ר"ל שע"י ראית העין מהגדולות שיעשה להם בעת כבוש הארץ יתבוננו בלבם כי ד' הוא הנותן לפניהם את הארץ. ולא מפעולת הטבע (ד"ה בואו) לא חמר רשו את הארץ. אבל הוסיף לומר בואו ורשו. ור"ל בזה כי אינכם צריכים השתדלות רק ביאה לבד ובזה תירשו:

(ד"ה לאבותיכם) כבר ביארתי במקומות הרבה. כי הדבור הנראה מותרי הוא בעבור שים לב מה שיש להתבונן במאמר זה ועל דרך זה בא ג"כ הכפלת הדבור לאבותיכם לאברהם וגו' בפסוק זה. כי בהזכרת שמות האבות כל אחד לבדו בפרטות ירמוז כי כל אחד לבדו כדאי להבטחה זו ומרמז ג"כ על האמור במקום אחר. כי לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת וגו' ולבעבור הקים וגו' אשר נשבע לאבותיך לאברהם וגו':

ט רגילין חז"ל לדרוש כל פעלי דבור הכפולין. והם מלת לאמר שבאו אחרי אמירה ודבור. וכן דבר ואמרת. אמור ואמרת. וכן כאן דרשו שבא לרמז שאמירה הזו הוא בציווי המקום ב"ה לאמר להם. וכבר הביא רש"י ז"ל בפירושיו לחומשין כל הדרשות שבפעלי דבור הכפולין בכל מקום לפי שיש לדרוש שם. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה לא אוכל) משה רבינו ע"ה הי' שגיא כח לשפוט את העם הרב הזה. וכבר עשה להם גדולות יותר מזה. אבל הענין בכאן אינו מצד הליאות אבל מצד חומר העונש התלוי בזה:

י לפי פשוטו גם על סך ששים רבוא לבד נשים וטף יפול לו' בדרך הגזמה ככוכבי השמים אבל הדרשה תדרש לפי שדרך הדרש לתפוס הלשון לפי אמתותו ולא לפי הגזמה. וכן ראוי בחוק התורה ושיעור המקר' לפי הדרש והנכם היום לרוב ככוכבי השמים. ר"ל ששיעור הזה ששים רבוא לא יחסר מכם בשום זמן ושיעור הזה קיים כיום וככוכבים:

יא הברכה הוא לפי הזכות וזכות האנושי יש לו קצבה. אבל הש"י הוא בעל בלתי גבול ואין קץ לברכתו:

יב כבר מבואר לעיל פסוק ט' שמאמר לא אוכל לבדי וגו' האמור שם איננו מצד הליאות כי היה מרע"ה רב כח לכלכל כל הטורח הזה אבל הקב"ה מנעו מזה וביותר ביאור אמר כי לעיל אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם ד' אלקיכם הרבה אתכם וגו' וכאן אמר איכה אשא לבדי טרחכם וגו' ולפי פשוטו תפס שם המניעה מצד רבוי העם וכאן המניעה מצד איכות העם מטריחים ומשרידים ורוגנים. והנה המניעה שמצד הכמות והאיכות הוא באחד משני פנים אם מפני הלחות ומניעת היכולת ואם מפני אהבת המנוחה וההשקט ושנאת העמל והעצב וכבר כתבנו כי הלחות לא יתכן בחוק מרע"ה אבל גם פן הב' לא יתכן כי לפום צערא אגרא ואין עמל ועצב לפני אדון הנביאים ע"ה לעשות רצון בוראו. והנה לעיל שתפס המניעה מצד רבוי העם יש לישבו כפירש"י ז"ל שם שהוא רבוי העונש ויראת השגיאה. אבל כאן שתפס המניעה מצד האיכות איכה אשא לבדי טרחכם וגו' מורה עכ"פ אף שאינו מצד הנאות שהוא לכל הפחות מפאת שנאת העמל והרוגז והלא לפום צערא אגרא. אבל באמת שמשה רבינו אף שהוא ברצון נפשו היה מקבל עניו כובד העול הזה. מ"מ הקב"ה לא רצה להטריחו בזה ויקרה נפשו בעיניו ית' שנא להעמיס עליו עסקי האנשים יותר מדאי ולהתענג לחזות בנועם ד' אשר זה לבדו היה חיי מרע"ה. והנה כל הכוונה הזו נרמז במלת נאמר שבפסוק ט' וכמו שפירש"י ז"ל שם שבמלת לאמר רמוז שכל זה צוהו הקב"ה לאמר לישראל. ומשה אמר לישראל כדברים האלה צוני הש"י נאמר לכם איכה אשא לבדי וגו' ועם מה שהודיעם שנצטווה מפי הקב"ה לומר להם בלשון זה נתיישב להם כל המוקשה בלשון זה כנ"ל:

(ד"ה טרחכם כאן ובכל דבורים שאחריו ביארו ז"ל ענין התיבות ההם כי פירוש טרחכם היותם מטרידים ומטריחים ופירוש ריבכם הוא היותם רוגנים ובני תרעומת ופירוש משאכם היותם מעמיסים חשד וחובה על מרע"ה. ובזה נתקן כפל המנות ההם שכ"ח מורה ענין אחר. והנה בעבור היותם מעמיסים דברים אשר לא כן על משה אמר מלמד שהיו אפיקורסין כי היו מנעיבין ברבן מלאך אלקים ופשוט שכן דרך הדרש לתקן כפל המלות:

יג כבר פירש"י ז"ל בסדר נח בפסוק הבה נלבנה לבנים וגו' וכן בסדר שמות בפסוק הבה נתחכמה וגו' שכל לשון הבה הוא מענין הכנה והזמנה לדבר ואינו ר"ל שכל לשון הבה שבמקרא מורה זה שהרי מצינו בסדר מקץ (צ"ל ויגש) הבה לנו לחם וכן עוד שם הבו מקניכם. וכן במגלת רות הבי המטפחת וגו' שבמקומות הללו פתרונו נתינה. אבל ר"ל שבמקומות שלא יתפרש מענין נתינה כמו הבה נתחכמה הבה נלבנה פתרונו הכנה והזמנה וכן כאן בפסוק שלפנינו הבו לכם אנשים וגו' לא יפול ענין נתינה כי נא יתכן לומר תנו לכם אנשים רק בחרו לכם אנשים או קחו לכם אנשים. לכן יתפרש ג"כ מענין הכנה והזמנה ובספרי הובא ברח"ם וז"ל חין הבו אלא עצה כמו הבו לכם עצה ודבר הלום הבה נתחכמה עכ"ל. והוא ג"כ אחד עם מ"ש רש"י ז"ל והענין שבכל דבר שצריך עצה והתבוננות והתחברות אנשים להמתיק סוד כדת מה נעשות בטרם יצא הדבר שרוצין לעשותו אל הפעל נופל על זה פעל הבה והוא שיכינו עצמן להועץ ולחשוב אופן יציאת המחשבה לפעל כפי הנאות לתכליתו. ועד"ז יתפרש הבה נתחכמה הבה נלבנה ולפ"ז השיעור בפסוק שלפנינו בתשלומו הבו בחרו לכם אנשים וכבר כתבתי בספרים הקודמין. שבבוא ב' פעלים נרדפים זע"ז שהאחד הוא בעבור השני ישמט השני והראשון יתקשר עם המלה הדבוקה בעצם אל פעל הב' וכבר בא זה במקומו באורך ואין צורך להאריך עוד:

ד"ה אנשים ר"ל שלא היל"ל אלא הבו לכם חכמים ונבונים. חבל לפי שבכל התוארים שחשב כאן חסר תואר אחד נחוץ מאוד והוא צדיקים ויראים ונרמז זה במלת אנשים שמורה על החשיבות כמ"ש רש"י ז"ל בראש פרשת שלח ד"ה כולם אנשים וגו' וז"ל כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו עכ"ל (ד"ה חכמים) הנוסחא ברש"י שלפנינו בטעות ובילקוט הנוסחא בלשון זה אנשים צדיקים כסופים ותיקין (ופירוש כסופים נחמדים) חכמים ונבונים זו הוא ששאל וכו' ע"כ שם. וכן צריך להגיה גם כאן אנשים צדיקים כסופין ובדבור שאחריו הגירסא חכמים ונבונים מבינים דבר מתוך דבר זו היא ששאל וכו':

(ד"ה ונבונים) ר"ל כי חכמה הוא הציור השלם מהדבר ששומע או רואה או לומד אבל הנבון הוא השגת קשר הדברים קשור הסבה והמסובב העלה והעלול ואם קבל זה מאחרים אינו אלא חכם והוא הבנת דבר הנשמע וכן השגת עצם הדבר וגדרו הוא רק בגדר חכמה שהוא הבנת דבר הנראה אבל קשור הדברים או המשפטים שאינו נופל תחת הראות ויתר ההרגשות אם ישיגם מעצמו זה יקרא נבון והנה החכם הוא בדמיון השולחני העני שאין לו רק מה שמביאין אחרים וכן החכם לא ישכיל רק מה שיובא אליו או מזולתו או מן ההרגשות אבל הנבון הוא בדמיון השולחני העשיר שאין מספיק לו מה שיובא אליו מזולתו לבד אבל מוציא גם מכיסו לראות. וכן הנכון מבלעדי המובא אליו מההרגש והקבלה יוסיף משלו קשור הדברים ויחסיהם זה לזה והבן זה:

(ד"ה בראשיכם) אילו אמר ואשימם ראשיכם הי' משמעו ואשים אותם ראשים שלכם אבל ממה שאמר בראשיכם ובהיות שם ראש עם בית בראשו פתרונו בכל מקום. על העמידה וההעברה בראש בני אדם לסימן החשיבות והכבוד שהראש יושב בראש אנשיו ועובר בראש' כמו ופקדו שרי צבאות בראש העם וכן ומלכם בראשם וע"ד זה הוא פירוש מה שאמר כאן ואשימם בראשיכם וחסר מלת להיות ואשימם להיות בראשיכם וזה שכתב רש"י ז"ל ראשים מכובדים עליכם שתהיו נוהגין בו כבוד ויראה עכ"ל ור"ל כי פירוש בראשיכם כמו בראשכם שהכוונה בזה על הכבוד הראוי להם:

יד מהמענה הזה ראוי לקחת מוסר ומה נעים הערה זו:

(ד"ה לעשות) זה נראה ממה שהוסיפו מלת לעשות וכאלו השיעור הדבר אשר דברת טוב לעשות:

טו כך רגיל רש"י ז"ל לפרש בכל מקום פעל קיחה הנאמרת אצל בני אדם אם לא יתכן לפרש על הקיחה בהכרח וחזקה כמו ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות. וכבר מבואר במקום אחר די הצורך:

(ד"ה ראשים) לא אמר ראשים לכם אבל אמר ראשים עליכם וזה נופל על התנהגות הגדולה והכבוד כמו שהולך רש"י ז"ל ומבאר ראשים במקח וכו':

(ד"ה שרי) אלו אמר שרי אלף הי' משמעו שעל האלף האחד ממונים שרים הרבה אבל אמר שרי אלפים ובא הרבוי שרי בעבור רבוי האלפים ולכל אלף ממונה ראשי אחד וכן הוא במאמר שרי מאות ממונה ראשי על מאה ולכן לא אמר שרי מאה:

(ד"ה ושוטרים) פשוט שהשוטרים אינם ראשי השבט שזכר למעלה ואקח את ראשי שבטיכם שהרי השוטרים שפלים במדרגה מאוד בערך השופטים. ולזה מה שאמר כאן ושוטרים אינו דבוק עם ואתן אותם וגו' שזכר מקודם שהרי כנוי אותם על הראשים שזכר בתחלה לכן צ"ל שפעל ואתן הקודם מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר כאן ואתן ראשים לשבטיכם ודע שב' נקודות ההפסק שבא אחר דבור זה הוא ט"ס והכל דבור אחד וכן צ"ל ושוטרים מניתי עליכם לשבטיכם אלו הכופתין כו':

טז נראה לי שמתיבת שופטיכם קא מפקי ז"ל להך דרשא שהי' לו לומר ואצוה אתכם שהרי הוא חוזר על הנאמר למעלה בסמוך ואתן אותם ראשים עליכם וגו' לכך דרשו ז"ל שבא לרמז שצוה אותם על דבר שפיטתם להיות מתונים בדין כי שם משפט משמש גם על המשא ומתן כמ"ש רש"י ז"ל במקום אחר. משפט משמש ג' לשונות טענות בעלי דינים. והמשא ומתן. וגמר הדין. ולכן במלת שופטיכם רמז כאן להיות נושאים ונותנים בדין גם אם בא לפניך שתים ושלש:

(ד"ה בעת ההיא) ר"ל שרמז על עת המנוי אבל לאיזה צורך כתב לך זה ומה נ"מ אם היה תיכף בעת המנוי או אח"כ אבל בא לרמז שאמר להם אין עכשיו כלשעבר כו'. וזהו המאמר הראוי לאמרו בעת המנוי לא תחשובו להיות שרים במנוי זה לא שררה נטלתם עליכם רק שעבוד:

(ד"ה שמוע) ר"ל שהוא מקור המשמש במקום כל הזמנים ובמקום הציווי כידוע:

(ד"ה ובין גרו) מיאנו ז"ל לפרשו מענין גרות ממש שלא יפול בזה כנוי הקנין ליחיד. גרו. ומה שמצאנו וגרך אשר בשעריך לפי ששם מכנה כל האומה הישראלית בשם יחידות. אבל לכנות הגר בקנין ליחיד ממש לא יתכן:

בא"ד ולפ"ז פירוש גרו שכנו כמו וגרת ביתה:

יז לא אמר הכתוב לא תטה משפט כמ"ש בקדושים לא תעשו עול במשפט אבל אמר לא תכירו פנים במשפט לכן פירשו ז"ל שהוא אזהרת הדבר המביא לידי הטית דין והוא מנוי דיין בלתי חכם בחכמת התורה:

(ד"ה כקטן) דלענין קבלת משפט הדלים כבר אמר בפסוק הקודם ושפטתם צדק בין וגו' ובין גרו לכן פירש"י ז"ל שהכוונה שלא תקדים תביעה הגדולה לקטנה. רק יהיו בעיניך שווין ואם הקטנה באה לפניך ראשון הקדם אותה ראשון:

בא"ד ד"א כו'. והוא ג"כ אזהרה להטית דין אבל הוא בכונה רצויה ולא בכוונת רשע. ובכל זה הזהיר ממנו הכתוב:

(ד"ה תקריבון) ר"ל לפי שבזה נטל עטרה לעצמו שהרי כל הדבור הזה מותרי למשה וממילא היו מביאין למשה הדבר הקשה מהם וכבר מבואר זה בסדר פנחס כ"ז פסוק ה' ברש"י במאמר ויקרב משה את משפטן לפני ד' יע"ש:

יח ברא"ם חשב והולך בשם הספרי כל העשרה דברים שבין דיני ממון לדיני נפשות. דיני ממונות בשלשה וד"נ בכ"ג וכו' יע"ש. ואולם ההכרח לזה שכוונת המאמר על ההבדל שבין ד"מ לד"נ לבד יראה לי לפי שבוודאי אין כוונת המאמר שלמד אותם הדינים והמשפטים שעל פיהם ישפוט הדיין לבעל הדין שהרי אינו נופל בזה ציווי רק למוד. ועוד שהרי משה למד תורה לכל ישראל ולא לשופטים לבד. ועוד היעלה על הדעת לומר שאותן האנשים החכמים וידועים שמנה אותם מרע"ה לשופטים מנה אותם תחלה לשופטים טרם ידעו הדינים והמשפטים שעל השופט לדעת אותם לכן פירשו ז"ל שאין הכוונה על ידיעת המשפטים הנוגעים לבעלי דינים רק הכוונה על תכסיסי הדין והם המשפטים הנוגעים לדיינים עצמן כיצד יתנהגו בישיבתם לדין. וכל זה ר"ל הן האזהרה לשפוט צדק ולהיות מתון בדין והן שאר סדר הנהגת הדיין בשבתו למשפט ראוי להזהיר לדיינים בעת המנוי. ובזה יתכן ג"כ מ"ש בעת ההיא דאלו למוד כל המשפטים לא יתכן לומר שלמדם על רגל אחד בעת המנוי. והנה כשתדקדק בכל העשרה דברים שבין דיני ממון לד"נ תראה שכולם אינם אלא באופן הנהגת הדיין. זה מה שנ"ל בזה:

יט ר"ל ועל שם זה נופל על המדבר תואר גדול ונורא. ופשוט:

כב ר"ל ולכן בא כאן מלת כולכם ומה נעים זה לפי שבאמת אין ראוי שיקרבו כולם. רק הגדולים שהם שלוחי העדה הם יכנסו לפני הגדול וידברו אליו דברי העם. ומבואר:

[ד"ה וישיבו] ר"ל דאין לפרש כפשוטו דאין נופל לשון זה זולתי כשלא יזכיר אח"כ את התשובה בפרטות ולא יזכיר רק שהנשאל השיבו דבר בדבר מבוקשו אבל כאן שזכר אח"כ מהות התשובה אין דרך הלשון לומר תחלה דרך כלל שהשיבו דבר. לכך פירשו ז"ל ששם דבר אינו בכאן שם הסוג על כל הדברים האפשרים רק הוא שם פרטי על השפה והלשון:

(ד"ה את הדרך כאן וכן בדבור שאחריו תיקן הכוונה שאין הכוונה שלא ידעו ישראל באיזה דרך ילכו וכן שלא ידעו את ערי הארץ. זה לא יתכן בחוק הצבא הגדול וחוק שר צבאם. אבל הכוונה כדרך הרגיל בכל מלחמה טבעית לדעת איזה הדרך נוח יותר לעלות בו ואיזה הערים שהצורך לכבשם תחלה שעל ידיהם יקל יתר הכבוש:

(ד"ה ואת הערים) כבר מבואר בסמוך:

כג באמת אף בהונח שהוטב הדבר בעיני משה באמת בכל זאת לא הוטב הדבר בעיני המקום שהרי סופו יוכיח מה עלתה בשליחות זה א"כ למה זה זכר בתוכחה שהוטב הדבר בעיניו אחרי שלפי האמת לא היה הדבר טוב. לזה אמרו ז"ל שהכוונה בהפוך שהתראה משה עצמו לפניהם כאלו הוטב הדבר בעיניו למען ינחמו ממחשבתם ויחדלו מהשליחות כאשר הסבירו ז"ל במשלם הנעים. והנה הכוונה הזו שהוא הפך דבר הפה לא תוכר כי אם ע"י הדבור פה אל פה ע"י תנועת הפנים ועקימת השפה וכבר אמרו ז"ל יש הן שהוא כלאו וזה ניכר ג"כ רק בדבור ולא בכתב. ועד"ז אמר כאן בתוכחה וייטב בעיני הדבר הן שהוא כלאו וזהו התכת לשונם ז"ל כאן בדרש בעיני ולא בעיני המקום ר"ר ע"כ שלא הוטב רק בעיניו ולא בעיני הש"י. לכן אמרו עוד בהמשך דבריהם ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחה ר"ל שבהוכח' שמשה אמרו בניחותא לפי שהיה אז באמת טוב בעיניו למה אמרו בתוכחה שהרי באמת לא היה הדבר טוב לזה סיימו משל לאדם כו' ר"ל שמאמר זה ע"ד יש הן שהוא כלאו (ד"ה ואקח) ר"ר שלא היל"ל אלא או ואקח מכם שנים עשר אנשים לבד או איש אחד לשבט לבד אבל זכר שניהם למען דעת שהלקיחה היה מכל שבט דבכל זה לא הגיע רק לסך שנים עשר אנשים ובזה הוכיח אותם לשים על לבם כי שבט לוי הוא באמת שבט המובחר שבין שבטיהם:

כד שהרי בהליכה עדיין רא היה מאורע האישכור רק בחזרתן וכאן שספר מההליכה קראו נחל אישכור ע"ש סופו. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וירגלו) כן הוא בספרי שהובא ברא"ם ולא נזכר מאין הוציאו זה:

כה (ד"ה ויאמרו טובה) המאמר הזה בדבוקו למאמר שאחריו ולא אביתם לעלות וגו' מורה שהם אמרו טובה הארץ אבר העם לא אבו שמוע להם. וע"כ שהאומרים ההם אינם רק יהושוע וכלב. ופשוט:

לא פשוט שמאמר בר אשר עשה שבפסוק הקודם מקושר גם עם פסוק זה שאל"כ אין למקרא שלפנינו שום קשור כמו שיורה הויו ובמדבר שבתחלת הפסוק שהוא מקושר עם הקודם:

לב ר"ל שויו ובדבר הוא במקום אבל. כמו ועבדיך באו לשבי אוכל (סדר מקין) ועם זה תשמש הויו ג"כ פעולת הקשור שתקישר המאמרים מאמר הקודם עם מאמר שאחריו:

לג זהו משפט הטלת התנועות הידוע במלאכת הדקדוק הנהוג באותיות אדוי שבאים אחר אות שמוש שוואי:

מ מ"ש רש"י ז"ר כאן וכן מ"ש בדבור הסמוך שאחריו ביארו רש"י ז"ל כבר באורך בפ' מסעי ל"ד בפרשת גבולי הארץ פסוק ג':

מא ר"ל שפירוש ותהינו אמרתם לשון הן ואין פתרון לשון הן הסכמה לדברי זולתו כפתרונו בכל מקום שהרי אדרבה משה מנעם מלעלות אבל פתרונו כאן מענין הזדמנות:

מב לא מהכרח הלשון דרשו ז"ל כן רק הוא מדרשת דורשי רשומות שהאמת כן הוא ונכלל בלשון. וכבר ביארתי בס' בראשית בארוכה מסגנון דרשות אלה:

מד אם כוונת הכוונת על רבוי הרודפים לבד היל"ל וירדפו אתכם כאשר ירדפו הדבורים אבל אמרו כאשר תעשינה הדבורים ולשון זה לא יורה הרבוי רק בענין ההכאה והנשיכה והדמיון הזה לא יפליג רק יקטין הנפילה הפך מה שסיים ויכתו אתכם וגו' שהוא מענין כתיתה כמו שפירש"י ז"ר בסדר שלח ועוד שע"ש הנבילה ההיא נקרא שם המקום חרמה. ועוד שהמאמר הזה הוא תוכחי. ואין ענין להזכיר בתוכחה הקטנת הנפילה ועוד שמדרך הלשון בענין ההתדמות וההמשל לתפוס פער אחד במתדמה ובמדמה. ורמ"ז היל"ל או וירדפו אתכם כאשר ירדפו הדבורים שזה מורה רבוי הרודפים או ויכו אתכם כאשר יכו הדבורים. לזה דרשו שהמשל רק על הרבוי אבל אמר כאשר תעשינה לרמז בזה ענין אחר מה הדבורה הזאת כו' ודמה אותם בדרך רמז לדברים בענין פעולת

מה כבר ידוע ששם ההוי' מורה מדת הרחמים וביארתי זה בספרים הקודמין בארוכה והרשעים הופכים מדת הרחמים למדת הדין לפי שבאמת הדין בעצמו אינו נקמה בעצם רק רחמים וכדמיון הרופא שכורת אבר מאברי הגוף למען הבריא הגוף לכן מדת הדין בעצמו הוא באמת רחמים מתלבש בדין ובבחינה זו הזכיר הכתוב שם ההוי' על מדת הדין:

פרק ב

א נראה מהמשך הספור כי אין כל הר שעיר נכלל בארץ אדום רק שהיה בהר ההוא ארץ אדום וקצתו היה מושב האמוריים אלא שהיו נכנעים תחת ממשלת אדום. לכן אמר למערה ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל מ"ש רש"י ז"ל אילו לא חטאו היו עוברים כו' ר"ר שלולי החטא היה נותן הקב"ה ברב מרך אדום להניחם לעבור דרך ארצו עכ"ל ז"ל:

ג לפי הנראה מהכתוב היה הציווי הזה שיפנו צפונה לעבור דרך ארץ אדום אלא שלא הניחם מלך אדום לעבור בארצו לכך הוצרכו לסבב כל ארץ אדום עד בואם לארץ מואב. ולפ"ז צ"ל שמ"ש רש"י ז"ר כאן וזהו שנאמר ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב אינו אלא להראות בזה שכשפונים לצפון הולכין את כל המזרח:

ד ר"ל כי הפסוק דלהלן הוא פירוש השמירה הנזכרת כאן:

ח ע"ז הפירוש יורה פעל ונפן שהוא מורה הפני' לצד אחר ואותה הפני' היתה לצד מזרח בראיית מ"ש ויבואו ממזרח שימש לארץ מואב כמ"ש רש"י ז"ל לעיר פסיק ג':

ט ר"ל כאן אצל מואב כתב אל תחגר בם מלחמה ואצל בני עמון לא כתב ארא אל תתגר בם לבד ולא הוסיף מלת מלחמה ובזה נרמז הדרש הזה:

(ד"ה ער) פשוט שאיננו שם עיר דאיך יזכיר את החלק ולא את הכלל:

י ר"ל ולכך בא הספור הזה כאן ליישב שלא יקשה הלא ארץ רפאים היא מכלל האומות שניתנו לישראל לכן אמר כאן ובפסוק י"א שאחריו שזו באמת אינה ארץ רפאים רק האמים ישבו בה לפנים. ולפי שהאמים יחשבו אף הם רפאים כאותן ענקים שנקראו רפאים באמת לכן נקראו גם אלו רפאים אבל אינם אותן רפאים האמתים הנתונים לישראל. ובפסוק י"ב הוסיף לומר ובשעיר ישבו החורים לפנים וגו' ר"ל שארץ עמון ומואב נתתי לבני לוט ירושה כמו שנתתי לעשו את הר שעיר ירושה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל והרמב"ן ז"ל טען ומה זה קוש הלא בעצמו כתב רש"י ז"ל לעיל פסוק ה' שמהעשר אומות שניתנו לאברהם לא ניתנו לישראל רק שבעה אומות ושתים לבני לוט ואחת לבני עשו א"ד הרמב"ן ז"ל ואינו טענה כי השלשה אומות שניתנו מאברהם לבני לוט ועשו הלא הם הקני והקנזי והקדמוני במ"ש רש"י ז"ר רעיל אבר הרפאים הוא החוי כמ"ש ז"ל בב"ר והחוי הוא מהאומות שניתנו לישראל עכ"ל:

יב מהראוי היל"ל ירשום בעבר ולא יירשום בעתיד. אבל באמת כבר ידוע שבכל דבר ההוה ורגיל להיות מדרך הלשון להשתמש בו בעתיד כמו שהוא מבואר באורך בסדרים הקודמין. לכן אמר באן ג"כ בבחינה זו יירשום בעתיד שנתן הש"י בהם כח להיות הולכים הלוך וידוש:

יז אחת מן ההבדלים שבין דבור לאמירה הוא נ"כ ההבדל הזה שפעל דבור ער התגלות המחשבה לזולתו ע"י כלי המבטא בכלל. ולזה יתכן להשתמש בפעל הוה גם אם לא יסופר הענין הפרטי המדובר בו ולא יבוא בספור רק ענין התגלות המחשבה לזולתו אבל פעל אמירה לא יפול רק על ענין פרטי שנתגלה לזולתו ע"י כלי הבטוי ועיקר כוונת המספר שנתגלה הענין הפרטי ההוא לזולתו ע"י הברת הדבור. ואבאר זה במשל פרטי וישמע את הקול מדבר אליו. הכוונה בזה שנתגלה רצון הש"י למשה ע"י הברת האויר. והנה לא יתכן לומר בזה וישמע את הקור אומר אליו לפי שלא בא כאן ענין פרטי שנאמר אליו ואך זאת כוונת הספור שזכה מרע"ה לקבל הדבור מפי הקב"ה וכן נתפוס משר הדיוט שיתכן לומר פלוני דבר עם המלך אבל אינו נופל לומר פלוני אמר אל המלך אבל אם כוונת הספור ער הענין הפרטי שנתגלה ע"י הבטוי בזה ישחמיש בעל הרישון פעם בפער דבור ופעם בפעל אמירה במו וידבר אלקים את הדברים האלה ויאמר ד' אל משה כה דבר אלי האיש כה אמר עבדך יעקב אבל דכר האיש אדוני הארץ אתנו קשות בזה נופל לטעם הנ"ל דק פעל דבר ולא לומר אמר האיש אלינו קשות כי אין כוונת המספר בזה הענין הפרטי הנאמר רק אופן ותואר האמירה של הענין הפרטי ההוא ואתה תחזה שאונקלוס ע"ה תרגם בכל מקום שבא פעל דבור ואחריו מלת אל מליל עם וידבר ד' אל משה לאמר ומליל ד' עם משה למימר ויאמר ד' אל משה תרגם ומליל ד' אל משה והוא ג"כ לכוונה הנ"ל לפי שפעל דבור שבא אחריו מלת אל ואחריו לאמר פירש שהכוונה בזה שרצה המספר לומר בזה שקבל משה הדבור מפי הגבורה ומהו הענין הפרטי הנאמר אליו. לכן תרגם ומליל ד' עם משה למימר לפי שפעל דבור בהיותו קשור עם מלת עם אין הכוונה בו רק על קבלת הדבור לבד. והנה אם לא יבוא בספור הענין הפרטי הנאמר רק הברת הדבור מזולת ולבד לא תתכן הודעה זו רק אם המדבר גבוה במדרגה מן המדובר אליו ולזה כוונת הספור שזכה המדובר בו לקבל הדבור מגבה המדרגה אבל אם המדבר הוא הדיוטי אין דרך לספר ממנו שזולתו קבל הדבור ממנו זולתי אם המדובר בו הוא גבה המדרגה. ובזה ג"כ כוונת הספור שזכה המדבר לדבר עם הגדול ממנו ולזה הטעם אם תדקדק בתנ"ך לא תמצא בהתחלת המאמר של איזה אומר פעלי וידבר פלוני אל פלוני לאמר או וידבר פלוני אל פלוני ויאמר זולתי או אם המדבר הוא גבה המדרגה או אם השומע גבה המדרגה כמו וידבר ד' אל משה לאמר וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו וידבר משה אל ב"י ויאמר אליהם לפי שמרע"ה בערך ישראל נעלה מאוד במדרגה וכן וידבר שר המשקים את פרעה לאמר לפי שהשומע הוא נעלה המדרגה. ועתה אחרי הקדמה זו נאמר שרז"ל על מה שבא לפני בספור הנאמר למשה בצוואה זו בפסוק שלפנינו וידבר ד' אלי לאמר שמשמעות הלשון הזה הודעות שתים. א' קבלת משה הדבור מפי הגבורה ב' ספור ענין הפרטי הנאמר אליו (שזה הטעם מה שלא יבוא הלשון הזה רק אם או השומע או המדבר נעלה במדרגתו) ולא בא כן בהרבה מאמרי ד' הקודמין שזכר משה בפרשה זו ושלפניה אף שהכל ספור אחד מפי משה לישראל שמספר אליהם בזמן אחד קורות דזמנים שעברו ומה שבא אליו בנבואה בזמנים דהם פעם אחר פעם. ומדוע בספור נבואות הקודמות לא אמר רק ויאמר ד' אל והוא הודעת ענין הפרטי הנאמר אליו מהש"י. ובספור נבואה זו הקדים לומר וידבר ד' אלי לאמר לעורר בזה גם הודעת קכלת הדבור בכלל מאת ד' ולזה השכילו ז"ל שמרע"ה רמז בלשונו זה לישראל על ההבדל שבין נבואות הקודמות בשנים שהיו ישראל גזופין למקום ובין נבואה שיספר משה עתה ממנה בעת שהיו ישראל מרוצים למקום כ"ה שאינו דומה אם המלך מדבר אל עבדו בחן וחסד ידבר אליו צוואתו בנחת ולא במהירות בפנים מאירות ולא בפנים זועפות בעת הראוי אשר העבד נכון לקבל הדבור ממנו ולא בגלוי פתאומית. ואולם אם הדבור יבוא מאת המלך אל עבדו על צד ההכרח ולא בחכה לא יאירו פני המלך בעת הדבור והצוואה בשצף נמהר ושלא בבחירת הזמן דק יגלה אליו פתאום לכלות דברי צוואתו ולהסתלק ממנו. וזהו ההבדל בעצמו שבין נבואת מרע"ה בזמן נזיפת ישראל לנבואתו בזמן שאחר הנזיפה. ולכן אמר כאן בפסוק שלפנינו הדבוק עם פסוק שלפניו ויהי כאשר חמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם ר"ל שבזמן הזה כלתה הנזיפה והחל הרצון וידבר ד' אלי לאמר ולשון זה הוא ג"כ לתוכחה ראו הרע אשר הטיתם אלי בחובתכם וראו חשיבותכם לפני המקום שרק בשבילכם יבוא סודו לנביאיו. ועל כן דבורו אלי בעת הזעם הוא בערך הדבור בעת הרצון כערך הכבוד אל העדר הכבוד כאלו קבלת הדבור בעת הזעם שהיה תוארו של הדבור זולף איננו שוה התכבד בקבלת דדבור מאת המלך. ולכן לא רמזתי בספורי על הכבוד הזה עד אחר שחמו אנשי המלחמה למות ויצא הזעף ויבוא רצון לכם אז היה דדבור אלי באופן שראוי להתכבד בו באור פנים ובנחת ולאט ואמרי נועם ולא פתאומי רק באופן שאוכל להכין עצמו לשמוע דברי אלקים חיים. לכן הקרים להם משה עד פסוק שלפנינו בספור הנבואות ויאמר ד' אלי ואח"כ אמר להם המוכיח החכם ויהי כאשר תמו כל וגו' למות וגו' אז וידבר ד' אלי לאמר ר"ל אז גם ההודעה שוה לרמז על כבוד קבלת הדבור כאומר ראו חשיבתכם בעיני המקום ב"ה ואיך תחטאו לפניו וראו מה רע תסבבו בחטאכם ואין לך תוכחת יתירה מזו הכלולה בתיבות אחדים אלו וידבר ד' אלי לאמר זהו מה שנ"ל בביאור דבור רש"י ז"ל שלפנינו המוקשה בתחלת המחשבה:

יח פשוט הוא שהרי כמבואר לעיל פסוק א' ופסוק ג' בדבורי רש"י ז"ל שם הלכו במדבר לדרומו של הר שעיר ואח"כ פנו למזרחו של מואב הרי שהיו הולכין מן הדרום אל הצפון. והנה ממ"ש כאן בפסוק שלפנינו ושאחריו אתה עובר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון א"כ עמון להלן מארץ מואב והליכתם בעד המזרח היה כנ"ל מן הדרום אל הצפון א"כ ע"כ ארץ עמון משוך לצד צפון יותר ממואב:

כ זהו הטעם מה שבא הספור הזה כאן כמו שפירש"י ז"ל בפסוק י"א וכמו שביארתי בציוני שם:

כג זהו ג"כ ליישב אחר שאמר למעלה כי לא הותר להם לקחת ארץ עמון א"כ מאיזה טעם הותר להם ליקח ארץ עוים לזה תירץ שטעם ההיתר לפי שכבר כבשוה כפתורים וע"ד שאמרו ג"כ עמון ומואב טהרו בסיחון וא"כ גם הפסוק הזה בא לצורך:

כה מאמר העמים תחת כל השמים כולל גם העמים הרחוקים שבקצות הארץ וזה א"א זולתי ע"י עמידת השמש שזהו אות הניכר ליושבי הקצוות. ומבואר:

כו לא נמצא בשום מקום מדבר המכונה מדבר קדמות ולזה דרשו ז"ר כאן מה שדרשו שאין הפירוש ששלח המלאכים ממדבר קדמות רק ששליחות המלאכים נלמד ממדבר קדמות. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ולפ"ז משמע דס"ל דקרא דכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת הרשות הכתוב מדבר עכ"ל:

כט ר"ל שאין פסוק זה עם מאמר רק אעברה ברגלי שבסוף פסוק הקודם רק עם אוכל בכסף תשברני וגו' שבתחלת פסוק הקודם וראיה לזה שהרי בפ' חוקת כתיב וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו אך קשה דא"כ מה שכתיב אח"כ והמואבים היושבים בער צ"ל שגם המואבים נתנו להם אוכל ומים וזה א"א ממה שכתיב בפ' תצא לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים וגו' וקאמר ג"כ מהאי קרא בפ' דערל מואבי ולא מואבית איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם. ושמא י"ל שלא קדמו אותם במזון אבל בכסף השבירו להם דקדמו בלי כסף משמע. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה עד אשר) ר"ר שאינו מוסב על אוכל בכסף תשבירני דא"כ עד אשר נעבור גבורך מיבעיא לי' כמ"ש בפ' חוקת לא נטה בשדה וכרם וגו' בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבורך עכ"ל הרא"ם ז"ל. ויפה כתב דלענין ההבטחה שרא יקחו ישראל צידה מבני ארצם בחנם נופל לומר כי ככה יתנהגו בכל משך ארצם עד אשר יעברו גבורו ולאיזה צורך לומר בכאן אנה ילכו בעברם גבול ארצו. אבל לענין דרישת הרשות לעבור בארצו הדרך לומר אנה מגמת פניהם ללכת להבטיח בזה כי אין כוונתם בדרישה זו לירש ארצו רק שרצונם לעבור דרך ארצו את הירדן לבוא אל ארץ כנען לרשת אותה:

לא דרשו זה שהיל"ל ראה נתתי ולמה אמר החלותי תת וגו' והרי החל וגם כלה להשמידו. לזה דרשו שהכוונה על מפלת שר סיחון שזה ההתחלה קודם מפלת המלכים כמו שדרשו ז"ל בפסוק יפקוק ד' על צבא מרום כמרום ועל מלכי האדמה באדמה:

לג דקרינן בניו משמע שהיה לו בנים הרבה וכתיב בנו דמשמע שהיה לו בן אחד ולקיים שניהם אמרו ז"ל שהבן האחד היה מפורסם בגבורה ורמז הכתוב שגם הוא נהרג. מדברי הרא"ם ז"ל:

לד פעל בזז הוא מדכפולים. והנה כאן אצל סיחון בא על תמונת השלמים ואצל עוג בא על דרך הכפולים כמנהג לכך דרשו ז"ל שבא לרמז על ההבדל שבין בזת סיחון לבזת עוג. והנה מספר אותיות השורש שוה בכפורים לגזרת נע"ו שבשניהם חסר עין הפעל לכך בזונו מהכפולים קרוב לשם בוז מנע"ו:

פרק ג

א כבר מבואר לעיל שפנו מן הדרום לצד המזרח והלכו בצד המזרח מן הדרום לצפון

ד ר"ל שפירוש חבל הפרכיא והוא מחוז ופלך. וארגוב הוא שם היכל המלך, ונקרא כל הפלך ע"ש ההיכל הזה. ומ"ש רש"י ז"ל שהמלכות נקראת על שמה. ר"ל הפלך:

ו ר"ל שפעל החרס הוא המקור מההפעיל ובבוא המקור עם הפעל יורה החמדת הפעולה כמו השב תשיבם ודרשו חז"ל אפי' מאה פעמים וכן דרשו אצל הוכח תוכיח. ועל דרך זה הוא ג"כ הפירוש שהיו הולכין הלוך וכרות את ממלכת עוג. וז"ש רש"י ז"ל לשון הוה הלוך וכרות ואין כוונתו שמשמש רק לשון הוה שהרי המקור, משמש במקום כל הזמנים כידוע במלאכת הדקדוק. אבל הכוונה שכאן הוא לשון הוה ושעור לשון הכתוב ונחרם את עוג וגו' הלוך וכלות שהמדבר מעמיד עצמו בזמן ההחרמה, ואמר שבזמן ההוא היינו הולכים הלוך ומחרימין:

ט ר"ל שכ"א מהד' מלכיות קרא לו שם אחד שהיו כולם שותפין בהר הגדול הזה העובר על פני גבולם וכ"א רצה ליחסו אליו ולכן בחר לקרוא לו בשם לבדו ולא כשם אשר קרא לו המלך האחר:

(ד"ה שניר) אונקלוס תרגמו טור תלגא. ולכן כ' רש"י ז"ל ששם שניר פתרונו שלג בשפת כנען:

יב נ"ל שב' נקודות ההפסק אחר תיבת חרמון הוא ט"ס וסימן ההפסקה ראויה להיות להלן אחר מאמר ירשנו בעת ההיא וחסר, ג"כ מלת אשר בדבור זה וכצ"ל ואת הארץ הזאת האמורה למעלה מנחל ארנון ועד הר חרמון אשר ירשנו בעת ההיא. וכוונת רש"י ז"ל בזה מבוארת שע"כ אין כוונת הכתוב לציין תחומי אורך הארץ שהרי כבר ציינו לעיל בפסוק ח' ועוד שהרי ירשו עד הר חרמון. וא"כ לא הגביל הכתוב תחום סופו וע"כ שאין הכוונה להגביר תחום הירושה רק כספר מה נעשה בירושה זו. לפיכך ע"כ שיעור התחלת מאמר פסוק זה כזה ואת הארץ הזה אשר ירשנו אותה בעת ההיא מערוער וגו' ר"ר כזה היה החלוקה מערוער אשר וגו' נתתי לראובני וגו'. וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן לבאר שאין רוצה הכתוב כאן להגביל תחום הירושה ושחפר מרת אשר בפסוק [ד"ה ירשנו] כבר בארתי בדבור הקודם שראוי להיות הציון בכאן על מערוער ובדבור זה השלים רש"י שיעור הפסוק שלפי שאין כוונת הכתוב להגביל תחומי הירושה. א"כ מאמר מערוער וגו' אינו דבק עם ירשנו בעת ההיא להיות סוף מאמר הקודם. אבל מאמר מערוער וגו' הוא התחלת מאמר אחר ומחובר לסופו על נתתי לראובני ולגדי ופשוט:

יג רק הבשן ההוא הוא באמת ארץ רפאים שניתן לאברהם ולא ארץ עמון ומואב:

טז ר"ל שפירוש תוך הנחל וגבול שלא נתן להם רק עד הנחל לבד רק גם כר הנחר והוא פירוש למ"ש מקודם ועד נחל ארנון שהוא עד ועד בכלל זהו ביאור מאמר תוך הנחל ופירוש וגבול הוא תוספת על מ"ש מקודם שלא תחשוב שרוחב הנחל לבדו הוא סוף גבולם אבל גם יותר מכאן והוא הגבול שמעבר לשפתו והגבול ההוא היה מגיע עד יבוק הנחל:

יז למעלה אמר שהיה הגבול מגיע עד יבוק הנחל וביאר לנו הכתוב הזה שגם מאמר ועד יבוק הנחל הוא עד ועד בכלל שגם כל רוחב יבוק היה גבולם וגם מעבר לשפתו כל הערבה וכל רוחב נהר ירדן שבסוף הערבה עד כנרת. וזהו פירוש הירדן וגבור ר"ל כל רוחב הירדן ועוד מעבר שפתו נמצא שנמשך נחלת הגדי גם במערבו של הירדן מדברי הרא"ם ז"ל:

יח ר"ל אף שכל התוכחות שבמשנה תורה לנוכח כל ישראל נאמרו כאן ע"כ הסב הדבור לבני ראובן ובני גד לבדו:

(ד"ה לפני אחיכם) ר"ל ולכך אמר לפני אחיכם ולא עם אחיכם:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה