באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר מסעי
פרק לג
א מה טוב הדרש של רבי תנחומא ע"ה. שהרי כל התורה רובה ככולה. רק במתייחס לישראל המצות והאזהרות שנצטוו בם ישראל. וספורי קורותם העונש בחטאם והגמול הטוב בהיטיבם מעשיהם וכפי דרשתם בטעם המנין שנמנו ישראל כל פעם להודיע כמה אהובים הם לפני המקום ב"ה. וע"י שנחסר מהם במגפה צוה למנותם ורמז לנו השי"ת בזה. כאלו כביכול לו צר בחסרון. ואף איש אחד מהם יקשה לי בחסרונו שזה הוראת המנין לדעת כמה נשארו וכאב המתנחם במות קצת בניו בבניו הנשארים בחיים ומתרפק עליהם שלא יחסר לו חלילה איש מיתר בניו. ועל דרך זה ג"כ ספור מן הארבעים ושתים מסעות שבפרשתנו. שלפי שהוציאם הקב"ה ממצרים להנחילם ארץ חמדה ארץ כנען ועד שלא באו לארצם עודם בדרך עברו עליהם מקרים רבים עתים לטובה ועתים לרעה ונשתהו בדרך והקורות שעברו עליהם הן בהפלגה הפלגת הצער והעונש והפלגת חסד לזה בא כאן בפרשה שלפנינו רשימה קצרה מהמסעות במספר ארבעים שנה שנדו במדבר למען בבואם לארצם במנוחה תחת שדות וכרמים יקראו ברשימה ההיא. ובכל מסע ומסע שיקראו יעלה על זכרונם מה המוצאות אותם במקום זה וישימו על לב חסדי המקום וגם היסורין שסבלו בגזרתו ית' על מרים. למען יעשו רק צדקה וטוב לבלתי יחטאו והנה פרשה זו מעוררת אותנו על אהבת הקב"ה לעמו ישראל שאחרי שובם לביתם הוא ארצם. מסר להם האב הנאמן ב"ה רשימה לזכר עולם. מה הי' להם בדרך למען בעלותם על לב כל זה יתענגו על מנוחתם כבוד ויתעוררו אל האושר האמתי אהבת השי"ת ויראתו זהו כוונת הדרש ומבואר:
ד ר"ל והפסוק הזה מחובר עם שלפניו בדרך זה השבויים יצאו מתחת יד אדוניהם בששון ועונג רב והאדונים יעטפו יגון ואבל:
יח בסדר בהעלותך מבואר שנסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות ושם בחצרות נענשה מרים בצרעת ואחר האספה מנגעה. נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ואחר זה בסדר שלח. ספר שממדבר פארן שלח משה את המרגלים ובשובם מתור הארץ חזרו אל משה למדבר פארן קדשה הרי שמחצרות נסעו קדשה. ושם הוציאו דבת הארץ וקרה להם בעונם מה שקרה ולפ"ז יקשה מדוע חסר כאן המסע לקדש. ולכן צ"ל שרתמה הנזכר כאן הוא קדש ונק' רתמה לפי ששם הוציאו דבה ולשון הרע נמשל לגחלי רותם. ולהעלות זכרון העון הזה רמז על המקום ששם הי' העון בשם רתמה:
לח דמקרא נדרש לפניו ולאחריו. ויעל וגו' על פי ד' על פי ד' וימת שם מדברי הרא"ם ז"ל. וענין מיתת נשיקה מבואר יפה בדברי המורה ז"ל:
מ שבאמת לכאורה אין לספור זה מקום כלל כאן אצל סדר המסעות שאין זה מקרה זר ונשגב עד שיזכיר זה יותר מכל הפרטים. אבל מיתת אהרן הוא ענין גדול שראוי להתעורר עליו בהגעתו למקום ששם הי' מותו. לזה אמרו ז"ל שגם זהו לכבוד אהרן מה גרם להם מיתתו. ובזה יתיישב ג"כ שלא הזכיר כאן רק התחלת המקרה ולא סופה שאין זה מדרך הספור והי' לו לגמור כל הספור הכתוב בזה בפרשת חוקת אולם להאמור אין זה זרות שאין כוונת הספור לעצם המסופר רק במה שיתייחס למיתת אהרן המסופר מקודם ובבחינה זו הספור הזה אינו רק השלמת ספור הקודם ופשוט:
מד בסדר חוקת ביאור זה רש"י ז"ל ביותר ביאור לענין שם העברים
נב ובזה מיושב ג"כ מה שתלה אזהרה זו בהעברת הירדן ולא חמר כי תבואו אל הארץ:
(ד"ה משכיותם) ולפ"ז הנפרד משכית ומשכיותם מן ואבן משכית וגו' והוא מענין סכך ומשקלו מפלית:
(ד"ה מסכותם) לפי שצריך להתיך המתכות ראשונה לעשות ממנו דמות הצלם והוא מנפרד מסכה מן נסך ושקלו מעלה
נג כבר ידוע כי פעל ירש בבואו בהפעיל הוא משמש דירושה וגירוש וכשהוא משמש ירושה הוא יוצא לשלישי כי הפועל הראשון הוא המוריש ופועל השני הוא היורש. והפועל הוא הממון כמו שנאמר ראובן הוריש את שמעון נכסיו ואם הי' והורשתם שבפסוק זה משמש ירושה אין לו מובן כלל שא"כ משמעו שישראל יורישו ארץ כנען לאחרים. וע"כ הוא משמש גירוש ושלוח. ולפ"ז הוא יוצא לשני ופירוש הארץ אנשי הארץ. כמו וכל הארץ באו מצרימה וגו' בסדר מקץ. וכן תרגם אונקלוס ותתרכון ית יתבי ארעא. אבל מלשון רש"י ז"ל כאן נראה שאין צורך לחסרון ושגם בשמוש זה. יש לומר היותו יוצא לשלישי. ור"ל שעל ידיכם תגרש הארץ את יושביה וזה שכתב רש"י ז"ל והורשתם אותה מיושביה:
(בא"ד ואז וישבתם בה וכו') ר"ל שויו והורשתם משמש לתנאי. אבל ויו וישבתם משמשך להמשך מן התנאי. כמו ואם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו וגו' ופירוש ישיבה לשון עכבה. כמו ותשבו בקדש וגו' ורבות כאלה ומבואר:
נה לא אמר הכתוב והיו אשר תותירו מהם לשכים וגו' רק אמר והי' וגו' ל' יחידות. לזה צ"ל כי והי' אינו דבוק עם לשכים רק ענינו והי' הדבר הזה. וחסר מלת והיו. ושיעור הכתוב והי' אשר תותירו מהם והיו לשכים בעיניכם זהו כוונת רש"י ז"ל:
פרק לד
ב (ד"ה תפיל) ואצל הגורל משמש לשון נפילה כמו חבלים נפלו לי בנעימים הפיל פור הוא הגורל:
יז ר"ל כי פעל נחל בקל יוצא לשני שהוא הפעול והוא הדבר הנחול. ובענין שלפנינו הוא הארץ והפועל הוא הנוחל. לכן צ"ל שפירוש לכם בשבילכם אבל בבנין הכבד נחל או בהפעיל הנחיל הוא יוצא לשנים פעולים והם הנוחל והנחלה ואם הי' אומר ינחילו לכם או ינחלו לכם הי' פירוש לכם כפשוטו כי הפועל הוא המנחיל. והנה הנשיאים שהיו במנחילי הארץ יש לכנותם בשם נוחלים ובשם מנחילים בבחינת החלוקה שחולקין גבול כל שבט שיצא עפ"י הגורל למשפחות ושוב נחלת המשפחה לגברים נקראים נוחלים. לפי שבעשי' זו הם שווים להנוחלים שמחזיקין בנחלת המשפחה והגברים בשביל המשפחה והגברים. והם נוחלים בשליחותם ובבחינת שנתברר על פיהם נחלת המשפחה והגברים ובקיצור כי בבחינת הדבור שמבררים זאת נחלת פלוני וזאת כו' יכונו מנחלים אבל בבחינת המעשה שמחזיקין בנחלה להקנותה להנוחלים יכונו נוחלים שהם עושים מעשה הנוחל בשליחותו ובבחינה זו אמר כאן ינחלו לכם ופירוש לכם בשבילכם. וכתב הרא"ם ז"ל שמ"ש רש"י ז"ל כאן ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ולא כתב תחלה לשבטים. לפי שהשבט אינו תלוי בחלוקתם רק תלוי בגורל ולא הי' הברירה בידם לברור נחלת השבט אלו דבריו ז"ל ופשוט:
כט ר"ל כאן אמר לנחל בבנין הכבד וזה בבחינת היותם נקראים מנחילים. כמו שביארתי בדבור הקודם הסמוך יע"ש:
פרק לה
ב וזהו אמרם ז"ל אין עושין מגרש שדה ושדה מגרש:
והכרח זה יבואר להלן בציוני על פסוק ד' בסמוך:
ד ומכאן ההכרח למ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק ב' שאין עושין מגרש שדה ושדה מגרש דאל"כ לא הי' לו להזכיר בכתוב זה מדידת האלף רק מדידת האלפים והרי הסיכולין לעשות באלפים ההם כרצון נפשם. וע"כ שאין עושין מגרש שדה ושדה מגרש. לכך זכר כאן בפסוק שלפנינו מדידת האלף ולהלן מדידת אלפים לומר לך שמודדין כל אלף אמה לבד למען דעת עד כמה תחום המגרש ולהלן ממנו תחום שדות וכרמים ומבואר:
יא ר"ל דאף שפעל קרה בכל מקום הוראתו שלא בדעת ובלי כוונת מכוון מ"מ מצאנו שיפול ג"כ על ההזמנה בכוון כמו כי הקרה ד' אלקיך לפני
יב ומם מגואל הוא מם הסבה כמו מפני ואיננו במקום מן:
יג ר"ל שלא הי' לו לכתוב אלא והערים אשר תתנו שש ערים תהיינה למה כתב לך ערי מקלט הרי בכתוב שאחריו. שהגביל מקום שש ערים אלה את שלש וגו' סיים ערי מקלט תהיינה לכך דרשו ז"ל שסמך מספר שש לערי מקלט לומר שיהיו ששתן קולטות כאחת כמו ששנינו במשנה דמכות:
טז ר"ל שאעפ"י שבמקראות שלפניו מדבר מהורג משגגה מתחיל לדבר כאן מהורג בזדון. וראי' לזה מה שאמר אח"כ פסוק כ"ג או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו' ועל זה אמר בפסוקים שאחריו והצילו העדה וגו' והרי בפסוק י"ז אמר ואם באבן וגו' מות יומת וגו' הא למדת שהפסוקים שלפניו. מפסוק שלפנינו עד פסוק כ"ב מדברים בהורג במזיד אלא שיקשה לאיזה צורך פרט בפסוקים אלו כלי ההפשה. כלי ברזל. כלי עץ. אבן יד. לא הי' לו לומר אלא ואם בזדון ודעת הכהו מות יומת הרוצח. לזה תירצו שבא ללמד איזה כלי צריכה שיעור כדי להמית. ואיזה אין צריכה שיעור:
יז ר"ל באבן מחזיק מלא יד שבשיעור זה יש בו כדי להמית:
יט ר"ל דכל המאמר הזה בפגעו בו הוא ימיתנו נראה מיותר הרי כבר נשלם המאמר באמרו מקודם גואל הדם הוא ימית את הרוצח. וכי תעלה על דעתך שימיתנו אם לא יפגע בו. לזה אמרו ז"ל שבא ללמד שבכל מקום פגעו בו ימיתנו אף בעיר מקלט. שאין ערי מקלט קולטות את המזיד:
כב ר"ל שלא תרגם לפי המלה רק לפי הענין שהתרגום מבואר אופן האונס:
כג ר"ל שחסר מלת הכהו. והוא בכח המאמר שאין לפרש שמחובר עם פעל השליך שבפסוק שלפניו שא"כ אין כאן מקום לשמוש הבית בכל אבן והי' לו לומר או כל אבן שהרי האבן הוא הפעול. ר"ל המושלך ואין הבית משמשת להוראת הפעול. לכן צ"ל שמחובר עם פעל ההכאה שלא נזכר בכתוב ושמוש הבית לסימן הכלי שזהו שמושה לרוב:
(ד"ה בלא ראות) ר"ל שמאמר בלא ראות דבוק ג"כ עם פעל הכהו החסר. ולא עם פעל ימות בה הסמוך לו ומבואר:
(ד"ה ויפל) ר"ל שכל מאמר זה ויפל עליו נראה מיותר והפסוק הזה הי' פסוק שלם גם בזולת מאמר זה. לכן דרשו ז"ל שבא ללמד שאינו גולה אלא דרך נפילה דוקא והוא דרך ירידה ולא דרך עלי' כמו ששנינו במכות הי' משלשל בחבית ונפלה עלי' והרגתו או שהי' יורד בסולם ונפל עלי' והרגו הרי זה גולה הי' דולה בחבית ונפסק החבל ונפל עלי' והרגו. הי' עולה בסולם ונפל עליו והרגו אינו גולה:
כה (ד"ה אשר משח) ר"ל לפי פשוטו חסר הפועל והוא המושח והרבה יש במקרא כיוצא בו. אבל לפי הדרש שבא לרמז כאלו אין כאן חסרון והוא דבק עם הרוצח הפועל הנזכר מקודם ומה שנמשח בימיו. קורא אותו ברמז בשם פועל מושח:
כט בספרי וכן במשנה מכות למדו מכאן. שסנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ. ורש"י ז"ל הוסיף כל זמן שנוהגת בארץ ישראל. והטעם מבואר שאין נקראים אלהים אלא סמוכין בלבד והם הסמוכין איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. וכיון שאין נוהגת סנהדרין בארץ א"כ כבר בטלה הסמיכות. ממילא שאינה נוהגת גם בחוצה לארץ. מדברי הרא"ם ז"ל:
ל ר"ל שמדרך המקרא לחסר מאמר זה משפטו. וכן מדרך הלשון להזכיר את הפעולה בלי זכר הפעל. כמו שפירש"י ז"ל לעיל פסוק כ"ה ד"ה אשר משח ולפ"ז שיעור פסוק שלפנינו בתשלומו כן הוא כל מכה נפש זה משפטו לפי עדים ירצח ההורגו את הרוצח וכבר ידעת שדרך רש"י ז"ל בביאורו להשלים החסרון שמטבע הלשון ופשוט:
לב ר"ל שמלת עד שבפסוק שלפנינו ביאורו טרם:
ואין ענינו הגבלת הזמן דא"כ הי' משמעו שאחרי מות הכהן לא ישב בארץ הפך האמת ומבואר:
(ד"ה לנוס) פעל זה הוא מנע"ו ושרשו נוס והנה פעל לנוס שנזכר פסוק ט"ו. לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה הוא מקור עם למד בכלם על דרך לשוב לקום מן שוב קום. אבל פעל לנוס שבפסוק שלפנינו הוא כמו שהוכיח רש"י ז"ל. בינוני פעול שכוחו כח שם התואר. כמו שידוע במלאכת הדקדוק שפעל הבינוני ישתמש גם במקום שם תואר. ופירוש נוס מוברח כי אף שהבורח פועל ולא פעול בבחינת הפעולה בעצמו הוא הפועל ובבחינת היותו כלוא במקום שנס שמה והכרח הפרדו ממקומו. הוא הנפעל כי בענין התנועה אין הבדל בין הרץ ובין הבורח לכך הוא הפועל בענין התנועה. אמנם בבחינת היות פעולתו בהכרח הוא הנפעל. אבל לפי זה עדיין לא יתיישב פעל שובי מלחמה שזכר רש"י ז"ל ולמה בא. ג"כ פעל זה על דרך הנפעל לכן צריך לומר באופן כולל שיתיישבו כל הפעלים שכל פעל עומד שהפועל הוא הפעול בעצמו אם רושם הפעולה דבקה בפועל גם אחרי גמר פעולתו אז ביד בעל הלשון לכנוס רושם הפעולה שנשאר דבוק בפועל ע"ד הפעול שהרושם הזה פעל הפועל בעצמו הבורח הוא הפועל ורושם הבריחה הדבוקה בו גם אחר גמר פעולת בריחתו. ע"י היותו גר ועזוב נקרא על ידו בשם מוברח ונוס. וכן שובי מלחמה שרושם פעולת השיבה נשאר אחרי השיבה. עודם בדרך בטרם בואם לביתם. כי פעולת השיבה אינו אלא בעת ורגע פנותם עורף מאנשי מלחמתם וכבר ידוע שמגדר הפעול הוא דבקת הפעולה בנפעל גם אחרי גמר פעולת הפועל בו וזהו ההבדל בין בינוני פעול לבינוני נפעל. ד"מ בין אמרך הפתח נפתח ובין הפתח פתוח כמו שביאר בספר צוהר התיבה. ולכך באו הפעלים הנ"ל שזכר רש"י ז"ל המורים כנזכר דבקת רושם הפעולה בפועל גם אחרי גמר פעולתו על תמונת הפעול ומבואר:
(בא"ד ואם תאמר כו') ר"ל שאין לפרש שגם פעול לנוס בפסוק שלפנינו הוא מקור עם למד בכלם ותפרש לא תקחו כופר לנוס. לא תקחו כופר ממי שיש לו לנוס דזה אינו דמלבד שחסר לפ"ז בכתוב מלות לאשר לו. כי הראוי בתשלומו ולא תקחו כופר לאשר לו לנוס יקשה עוד שאינו נופל עליו לשוב לשבת וגו' שזכר אחר כן. ומה מקום כאן לפעל שיבה הרי עדיין לא נס ומאין ישוב לזה ע"כ צריך לפרש כנ"ל שפירושו למי שנס כבר והוא פעל בינוני עם למד המשמשת בראש השמות וכנ"ל באורך:
לד ר"ל שמאמר זה הוא בא כאן לנתינת תוספת טעם למה לא תטמאו את ארץ ישיבתכם להיות שכינתי בתוכה ואיך אשכון בארץ טמאה. (ד"ה כי אני) המאמר הזה נראה תמוה שאמר מקודם לזה אשר אני שוכן בתוכה ואח"כ אמר כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל. ונראה כמאמר האומר. למה אני שוכן בתוכה ונותן טעם לזה. כי אני שוכן בתוכה. ולפי פשוטו צריך לפרש שנותן טעם למה אני שוכן בתוך הארץ ההיא יותר משאר הארצות. ולזה אמר הטעם. כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל. ר"ל בשביל העם תושבי הארץ אני שוכן בתוך ארצם. אבל גם לפירוש זה. המאמר הזה נראה מיותר שאינו צריך לתת טעם בזה. והכוונה ידוע מעצמה. לזה דרשו ז"ל שאין המאמר הזה לנתינת טעם למאמר אשר אני שוכן בתוכה רק מוסב לתת טעם לאזהרת ולא תטמאו. לפי שאין מאמר הקודם אשר אני שוכן בתוכה. מספיק בשלמות לאזהרה זו. לפי שיש לומר שאם תטמא הארץ תסור שכינתו מקרבה. לזה סיים כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל. ר"ל לא תטמאו ארץ מושברם אשר אני שוכן בה. כי לא תסור שכינתי מקרבכם אף בהיותו טמאים. ואיך אשכון בארץ טמאה וכללות כוונת המאמר הקדוש הזה. על דבקות ההשגחה בארץ ההיא בשביל ישראל והיות תושביה מוכשרים על ידי כן לחכמה ולהשגה יותר מכל אנשי העולם. וזה נקרא שכינה אצל הבורא יתברך. והנה מלבד היות דבקות השכינה בארץ בגלל ישראל. עצמות תכונת הארץ ואוירה מסוגל ג"כ יותר. לסבה נעלמת מאתנו לדבקות ההשגחה ההיא ולהשפעת ההשגה. וראי' לזה מה שבחר ד' בארץ הזו יותר משאר הארצות. ולכן אמרו חז"ל אוירא דא"י מחכים:
פרק לו
ד ר"ל מלת אם הוא עפ"י לשמוש התנאי בדבר שאין מוכרע יציאתו לפעל והיותו ובלתי היותו אפשרי בשוה וכבר הארכתי בזה במקום אחר וביארתי די הביאור. ופה אקצר והנה כאן לא יתכן לפרשו על דרך התנאי. שא"כ הנמשך ונוספה נחלתן וגו' אין לו שחר. שיהי' משמעו שאם לא יהי' היובל לא יתוסף נחלתן על נחלת שבט בעליהן. לכן צריך לפרש מלת ואם שאיננו לתנאי שאז ירכן פירושו כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו שהכוונה שאפי' כאשר יהי' היובל יתוסף נחלתן על נחלת שבט בעליהן. והרבה מלות וצום יש שמשמשות במקום כאשר. כמ"ש רש"י ז"ל במקומותם בחומשים כמו שפירש"י ז"ל בפסוק ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו' ובפסוקים אחרים כיוצא. ובכל זאת אף שמלת ואם שבפסוק שלפנינו יתפרש כאשר. בכל זאת היכי דאיכא למידרש דרשינן שממה שלא כתב בפירוש כאשר. וכתב מלת ואם. שמשמעו שאין היות היובל מוכרע כהוראת מלת ואם לרוב שהוא לתנאי על כרחך רמז יש כאן שעתיד היובל שיפסוק:
(ד"ה ואם יהי') כבר ביארתי שמשמעו אין לו שחר כלל. שאין התוספת על נחלת שבט האחר תלוי בהיות היובל. אבל הכוונה אפילו בהיות היובל יתוסף נחלתן על נחלת שבט בעליהן ולפי זה מאמר זה הוא ביאור למאמר הקודם. שאמרו והי' לאחד מבני וגו' ונוסף נחלתן וגו' וביארו כאן באיזה אופן יתוסף נחלתן על נחלת שבט בעליהן. לפי שכל מכירה חוזרת ביובל. אבל הירושה אינה חוזרת ביובל:
יא ר"ל כאן שמדבר הכתוב בנישואיהן מנאן לפי סדר תולדתן שכן הדרך שהבכירה תנשא תחלה ואחרי' הצעירה ממנה בשנים אבל בשאר מקומות מונה אותן הכתוב לפי מדרגתן בחכמה כן הוא בש"ס ב"ב:
(בא"ד מגיד ששקולות כו') ר"נ שקולות בגדולה וכבוד. שהגדולה בשנים מכבדת הגדולה ממנה בחכמה. והגדולה בחכמה מכבדת הגדולה ממנה בשנים. כיוצא בזה אצל משה ואהרן. שלפעמים הקדים הכתוב משה תחלה. ופעמים הקדים לאהרן תחלה אמרו ז"ל ג"כ. כמ"ש רש"י ז"ל בסדר וארא. ללמד ששקולין הן וצ"ל ג"כ פירושו על דרך זה משה נהג כבוד באהרן מפני גדולתו בשנים. ואהרן נהג כבוד במשה מפני חכמתו. אלו דברי הרא"ם ז"ל ודברי פי חכם חן:
חסלת ספר במדבר בעזה"י