אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר מטות

סדר פנחס

ב ר"ל שאין פירוש ראשי המטות לבני ישראל ראשי המטות של ב"י כמו ואמרת לעבדך ליעקב שפירושו שר עבדך המנחה הזאת דא"כ לא נאמרה פרשת נדרים אלא לנשיאים ולא לישראל. וזה אינו כדילפינן מג"ש זה הדבר זה הדבר דשחוטי חוץ דגם פרשת נדרים לכל ישראל נאסרה כמ"ש רש"י להלן וע"כ דגם כאן הפירוש אל ראשי המטות ורב"י וא"כ לגופא לא איצטריך שגם אם היה כתיב לב"י לבד מישתמע נמי ממילא דגם לראשי המטות נאסרה דאטו ראשי המטות לאו בכלל ב"י נינהו וכן אין לומר דאיצטריך ראשי המטות ללמד שנאמרה לנשיאים תחלה ואח"כ לב"י דגם זה נשמע ממ"ש במ"א וישובו אליו אהרן וגו' כמ"ש רש"י ז"ל שנלמד מהך קרא שכל הפרשיות שבתורה נאמרו תחלה לנשיאים ואח"כ לב"י ובע"כ נאמר דדרך קרא לאו לענין הקדמת הדבור בלבד מיירי אלא לענין ההתרה האמורה בפ' זו ברמז ממ"ש לא יחל דברו שפירושו הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין לו וקמ"ל הך קרא שבענין ההתרה שווין הדיוטות למומחין ולכולם יש כח להתר הנדר אבל לכאורה קשה א"כ לישתוק קרא מיני' וממילא ידענא דגם הדיוטות מתירין הנדר דמהיכי תיתי וא"כ ראשי המטות למה לי. אבל רש"י ז"ל יישב זה בלשונו דאי לאו ראשי המטות הוה אמינא דמומחין שווין אל ההדיוטות בזה ובכולהו בעינן ב"ד דהיינו שלשה אף במומחין. לכך כ' ראשי המטות כדי ללמד דסגי ביחיד מומחה זהו ביאור דברי רש"י ז"ל ומשמע מלשונו דמג"ש דזה הדבר דשחוטי חוץ ילפינן דנאמרה פרשה זו מפי משה לכל ישראל (ולא שנאמרה פרשה זו מפי משה אל הנשיאים בלבד והם למדוה לישראל) ופירושא דקרא אל ראשי המטות ורב"י בויו החבור אבל מפני שקשה לישתוק מראשי המטות ואי ללמד דבעי מומחין בהתרה לא ליכתוב אלא לראשי המטות ומהך ג"ש דלעיל למדנו דכל ישראל נאמרה ולא בעינן מומחין אלא להתרה וע"כ דאתי לב"י ללמד דגם הדיוטות מתירין את הנדר והדרא קושיא לדוכתא. ראשי המטות למה לי. וע"כ ללמד דביחיד בעינן מומחין דוקא ובשלשה סני בהדיוטות זהו שטת רש"י ז"ל. ובש"ס נדרים גרסינן תניא נאמר כאן (בפ' נדרים) זה הדבר, ונאמר להלן (בשחוטי חוץ) זה הדבר. מה להלן אהרן ובניו וכר ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות. ומפרש בש"ס אמר מר מה להלן אהרן וכו' אף כאן אהרן וכו' אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים למאי הילכתא לומר לך שהפרת נדרים בג' הדיוטות. ופריך והא ראשי המטות כתיב ומשני ביחיד מומחה ע"כ הש"ס ומשמע מלשון זה דמג"ש דזה הדבר נלמד מיד דא"צ מומחין בהתרה וכמו שפירש שם המפרש וז"ל מה להלן בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכר ישראל שווין לכל האמור בענין (שהוא אזהרת שחוטי חוץ) אף כאן שווין לכל האמור בענין (דהיינו אף להתרה) עכ"ל. אבל רש"י ז"ל כאן מפרש בענין אחר דמתחלה יליף מג"ש דנאמרה פרשת נדרים מפי משה לכל ישראל. ופריך למאי הילכתא לישתוק מראשי המטות ולא ליבעי ג"ש. ומשני לומר לך שהדיוטות מפירין הנדר ר"ל דנ"מ בהך ילפותא לענין כח ההתרה שלא באזהרה לבד שווין לענין בל יחל. אבל גם בכח ההתרה:

(ד"ה זה הדבר) עיין ביאור זה ברא"ם ולא מצאתי השקט הדעת בדבריו ז"ל:

בא"ד ד"א זה הדבר הכלל בזה חכם שמבטל הנדר ע"י פתח או חרטה הרי הוא עוקר את הנדר מעיקרו אבל בעל מיגז גייז מכאן ולהבא והגדר חל עד זמן ההפרה ומה שעברה מקודם לכן לוקה משום בל יחל והילכך בעי בחכם רישון התרה ובבעל לשון הפרה ואם החליפו אין זה כלום והגדר קיים:

ג יכול אפי' נשבע וכו'. זה לא יצוייר רק אצל שבועה ולא אצל נדר לפי שנדרו ז"ל שהנדר מיתסר חפצא אנפשי' שהוא מתפיס קדושה ואיסור על החפץ ולכן אין הגדרים חלין על דבר שאין בו ממש כגון קונם שאני ישן אא"כ אמר קונם עיני בשינה כדאיתא בש"ס נדרים וממוצא דבר תשכור שהנדר ליתא לעולם במעשה דבר זה לפי שאין בזה התפסת איסור על גוף החפץ כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים ונדרי הקדש הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל הובא ברא"ם דבנדבה הרי זו עולה אין כאן פעולה רק התפסת איסור וקדושה בגוף החפץ ובנדר הרי עלי עולה אף שיש כאן פעולה התם טעמא אחרינא איכא שאמירתו לגביה כמסירה להדיוט וה"ר כאלו משך ההקדש עכ"ל ז"ל. אבל גדר שבועה הוא מיחסר נפשי' אחפצא ר"ל שאוסר על הפעולה או שמחייב נפשו בפעולה. ולכן חלין על דבר שאין בו ממש דאיהו גופי' יש בי ממש. ומזה הטעם הנדרים חלין על דבר המצוה אפי' לבטל את המצוה כגון קונם שרא אשב בסוכה שאין החפץ משועבד אל המצוה משא"כ בשבועות לפי שגופו משועבד אל המצוה. ומשני הטעמים הללו לא יצוייר מ"ש רש"י ז"ל כאן אצל נדרים לפי שאכילת נבלות הוא קים ועשה. ועד שהנדר חל אפי' לבטל את המצוה כדיליף בש"ס נדרים לכן כ' רש"י ז"ל כאן בדקדוק לפי הנוסחא שלפנינו יכול אפי' נשבע לאכול נבילות וכו':

(ד"ה לא יחל) ר"ל שפעל זה הוא מפעלי הכפל ושרשו חרל ופשוט:

ד ר"ל וקרא אורחא דמילתא נפט דכר זמן שהיא בנעורי' היא בבית אביה:

(ד"ה בנעוריה) שיעור דבריו ז"ל דלא אתי בנעוריה למעוטי קטנה שנדריה נבדקין שאין האב יכול להפר נדריה שהרי הדבר ק"ו אם האב מפר נדרי בתו נערה מכ"ש דמפר נדרי קטנה ארא דממעט קטנה משום שאין נדרה נדר ולמ"ד מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא א"ש כפשוטו ואפי' למ"ד דאורייתא מ"מ הא צריכה בדיקה מיהת וסתם קטנה אינה בתורת נדרים ובפחות מבת י"א שנה ויום אחד אפי' בדיקה לא מהני:

ו שנינו בש"ס נדרים פרק נערה המאורסה האומר לאשתו אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום וכו' ע"כ. וכתב שם הר"ן ז"ל עוד דה"ה אם אמר לה טרי אכלי טלי ושתי דלא אמר כלום דלא עדיף מאין זה נדר עכ"ל דבעינן בבעל לשון הפרה דוקא שיאמר לה מיפר ליכי או בטל ליכי. וזהו כוונת רש"י ז"ל בדבור שלפנינו דלשון הנאה ענינו מניעה והסרה כמו שהוא בראיות שהביא רש"י ז"ל אבל הוא לשון כללי ופרקא דעתין שבכל לשון מועיל למנוע אותה מקיום הנדר ת"ר להלן יניא אותה והפר וגו'. למדך שיניא אותה בל' הסרה ופעל והפר הוא ביאור לפעל יניא הקודש והפרה משמשת לשון בטול וכמו שתרגם אונקלוס בפסוק ואם הפר יפר וגו' ואם בטלא יבטל וכו' ובזה מיושב ג"כ שאין כאן כפל לשון בפסוק הנ"ל יניא איתה והפר את נדרה וגו' שאין זה אלא כלל שאחריו פרט:

ז ר"ל מדכתיב ואם היו תהיה לאיש וגו' ו' מוסף על ענין ראשון ולמד שאביה ובעלה מפירין נדריה כן הוא בש"ס ס' נערה המאורסה:

(ד"ה ונדריה) ר"ל דלשון ונדריה עליה משמעו שאחר היותה לאיש מצאה ההוי' נדרים שהיו עליה מקודם לכן. ולכך צ"ל שלא שמע בהן אביה עד אחר אירוסין דאי שמע בהם מקודם לכן קשה ממ"נ אי הפר לה האב ככר בטלו נדריה ומה צורך בהפרת הארוס ומה מועיל הקמתו ואי קיים לה אינו יכול להפר עוד והארוס אינו יכול להפר לבדו וע"כ דמיירי קרא בשלא שמע בהם האב קודם אירוסין וקמ"ל קרא דארוס מיפר בקודמין. וכמ"ש הר"ן ז"ל הטעם בנדרים משום דארוס אינו מיפר אלא בשותפות האב ורגבי אב ריכא קודמין עכ"ל. אבר בעל אינו מיפר בקודמין כמ"ש להלן ואם בית אישה נדרה ומשמע שלא נדרה עד שנכנסה לרשות הבעל. ומדלא כתב ואם בית אישה היא ונדריה עריה כדכתב כאן גבי ארוסה ש"מ דאין הבעל מיפר בקודמין כדילפינן בש"ס:

ח ר"ל לפי שהשתיקה כל יום שמעו והקיום ברגע השמיעה שווין:

יט בש"ס דידן מפיק לה דבא מויו דואם היו תהיה וגו' ו' מוסף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאביה ובעלה מפירין נדריה אבל בספרי מפיק לה מדהדר ותנא קרא בסוף הפרשה בנעריה בית אביה אף שכבר כתב לך למעלה בריש פרשה זו בבית אביה בנעוריה ש"מ דכתב לעכב דכר שבנעוריה ברשות אביה היא. מדברי הרא"ם ז"ל:

י בש"ס נדרים יליף מקראי שאם מת הבעל נתרוקנה רשות לאב:

יא כמו שפירש"י ז"ר לעיל בפסוק ז' יע"ש:

יד כר שאסרה עליה אחד מן המינים בין מאכל רע ובין מאכל יפה ובין שאסרה עליה אחד ממיני משקין ואפי' לא טעמה מין מאכל זה ולא שתתה משקה זו כל ימיה הוא בכלל עינוי נפש וה"ה דהבעל מיפר דברים שבינו לבינה כדילפינן בספרי מדכתיב להלן פסוק י"ז בין איש לאשתו. מדברי הרא"ם ז"ל:

טו למעלה בפסוק ח' נאמר ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו וגו' ומשמע שאין השתיקה מקיימת אלא אחרי יום שמעו וסתם יום דאמור בתורה כולל בעצמו מעת לעת שהוא כ"ד שעות לכך נאמר כאן מיום אל יום דמשמעו שיצא יום שמעו ונכנס יום האחר עכ"ל הרא"ם ז"ל וצריך להוסיף ביאור עוד דלמעלה הסמיך הכתוב שם יום אל פעל שמיעה ביום שמעו ביום שמוע אישה. לכך היה עולה על הדעת שדכוונה על מעל"ע של השמיעה אבר בפסוק שלפנינו שאמר מיום אל יום מבלתי סמיכות משמעו ער מעל"ע של ימי עולם שהוא מערב עד ערב הרי שאינו מופר אלא עד שתחשך וא"כ כתוב זה בא לגלות שאין פירוש ביום שמעו דלעיל במל"ע של השמיעה רק במעל"ע שבו היתה השמיעה זהו ביאור דברי רש"י ז"ל. אבר באמת שזה תמוה שבש"ס דנדרים פ' נערה המאורסה מבואר בדפך דמ"ד הפרת נדרים כר היום לבד מפיק לה מביום שמעו ומ"ד הפרת נדרים מעל"ע מפיק לה מדכתיב מיום אל יום וגם הרא"ם ז"ל עמד עלי' מלשון הספרי והרמב"ם ז"ל ותמיהני שלא הקשה מן הש"ס. ולבי אומר לי שהנוסחא משובשת וכצ"ל שלא תאמר אינו מיפר אלא ביום ולא בלילה לכך נאמר מיום אל יום. וכדי שלא תאמר מעל"ע לכך נאמר ביום שמעו וכן מצריך בש"ס להך מ"ד והכוונה שלשון הפסוק שלפנינו מוקשה שאמר ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים וגו' כי החריש לה ביום שמעו והתימה זו נראה מיותרת לכך אמר הש"ס דתרוייהו צריכי כנ"ל בזה:

טז דאחר שמעו משמע מיד אחרי שמעו. לכן צ"ל שהכוונה שהקים מתחלה ואח"כ הפר ופשוט:

פרק לא

ב ר"ל המואבים שהיו ישראל בגבולם עשו מה שעשו ניראתם מפני ישראל אבל המדינים שלא היו ישראל בגבולם ע"כ מה שבאו לעזור למואב לא היה מיראה רק לשנאתם את ישראל:

בא"ד מפני ב' פרידות טובות וכו' ואף שלא יצא ממואב רק פרידה אחת הוא רות המואביה אבל נעמה היתה מבני עמון כבר הקשו זה התוס' ז"ל בב"ק ותירצו וז"ל דמשום מואב לא איצטריך ב' פרידות רק משום עמון נקט לה עכ"ל ז"ל הובא ברא"ם ור"ל דלתירץ ראשון מה שלא נענשו המואבים הוא מפני שלא הצרו לישראל רק מיראה ולא משנאה. ולתירץ שני מה שלא נענשו המואבים הוא מפני שטעם אזהרת אל תצר את מואב וגו' הוא ג"כ הטעם שלא צוה לצרור אותם ובשניהם הטעם מפני רות המואביה שעתידה לצאת מהם ולכך תפסו כאן עמון ומואב שבעמון ג"כ הוזהרו אל תצר את עמון ועיקר הכוונה שטעם אזהרת אל תצר שנאמרה בטמון ומואב הוא ג"כ טעם מה שלא צוה הש"י רק לצרור את המדינים ולא את המואבים:

ג עיין ברא"ם מוצא זה מהכרח הכתובים ולפי שלא נחה דעתי בדבריו לא העתקתים:

(ד"ה אנשים) דרשתם ז"ל מיתור מלת אנשים שלא היל"ל אלא החלצו מאתכם לצבא:

ה בבוא הפעל בנפעל אצל בעלי בחירה ורצון הוראתו ההכרח ע"י פעולת הפועל בנפעל. ומה נעים אמרם ז"ל בטעם ההכרח הזה:

ו מלת אותם כפול בכתוב זה שהרי כבר אמר וישלח אותם משה אלף למטה והיה לו להסמיך לזה מיד ואת פנחס ולמה חזר ושנה אותם ואת פנחס. לזה דרשו ז"ל מגיד כו' (ד"ה בידו) שהרי בכלל כלי הקודש הוא הארון וכי יש לנו לומר שהיה הארון בידו וע"כ שפירוש בידו תחת רשותו ולבד זה הוא ג"כ מסתבר שלא היה גם הציץ והחצוצרות בידו ממש:

ח כבר ביארתי כ"פ בחבורי זה שהמאמר הספורי הנראה מותר בא לעורר או התפעלות או איזה בחינה והנה המנין הבא אחרי ספור הפרטים מורה ההשואה ועל כן יכלול הפרטים אח"כ בסך אחד להורות שיוויים באיזה בחינה וכ"כ רש"י ז"ל במקומות הרבה ואחד מהם בפרשת וישלח. בפסוק ויהיו בני יעקב שנים עשר יע"ש וע"כ דרשו ז"ל ג"כ כזה בפסוק זה שבא המנין לעורר בחינת ההשואה הושוו בעצה והושוו בפורענות:

(ד"ה בחרב) גם זה יתבאר עפ"י המבואר בסמוך שהרי כבר אמר לעיל ויהרגו כל זכר. ושוב אמר אח"כ ואת חמשת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו' ובלי ספק שכל החללים ההם מהם נהרגו ג"כ בחרב ולמה פרט אצל בלעם לבדו שהרגוהו בחרב. ועוד מה צורך לנו בידיעה זו באיזה כלי מלחמה הרגוהו וע"כ אמרו ז"ל שמלת בחרב בא לעורר על הבחינה שבו הוא החליף אומנתו וכו' ומה נעים דרש זה:

יא ממלת כל דייקו זה שלא הי' לו לומר אלא ויקחו את השלל ואת המלקוח. אבל אמר את כל השלל ואת כל המלקוח ללמדנו שלא חסרו כלום רק הביאו הכל אל משה בשלמות והוא יצוה מה לעשות בשלל:

(ד"ה שלל) כאן אמר שלל ומלקוח ובפסוק שאחריו אמר שבי ומלקוח ושלל ולהלן פסוק ל"ב אמר ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא וגו' ופירש"י ז"ל שם וז"ל. ויהי המלקות שבא לכלל חלוקה ומכס שהי' עודף על המטלטלין אשר בזזו אנשי הצבא איש לו וכו' עכ"ל הרי נלמד מכל זה שהשלל אשר עשו ישראל במלחמת מדין הי' בו שלשה מינים שלל ומלקוח ובז השלל והמלקוח הביאו אל משה לעשות בו על פי ציווי השי"ת והבז בזזו לעצמם לזה בא רש"י ז"ל כאן להבדיל בין הלשונות. ובאמת מלת בז הוא שם כולל לכל דבר קנין הנלקח בחזקה מרשות בעליו יהי' דבר חשוב בערך או דברים נקלים ופחות הערך אבל שם שלל אינו נופל אלא על דברים חשובים כמו עבדים ובהמות מלבושים ותכשיטין ובכל זה שם שלל הוא כולל יותר בבחינת שם מלקוח שאינו נופל רק על שלל הבע"ח אדם ובהמה אבל שם שבי הוא יותר פרטי מכולם שאינו נופל רק על האדם ששם שבי הוראתו סלוק החירות והבחירה החפשית להתלות בדעת אחרים שזה לא יתכן רק באדם שהי' מקודם ברשות עצמו. ולפי המסופר בפרשה שלפנינו הביאו את המלקוח שכולל כנ"ל האדם והבהמה אל משה ומשה חלקם בין העדה ואנשי הצבא ונטל מהם מכס לד' ולבד שלל הבעלי חיים הביאו עוד שלל התכשיטין למשה להביא אותו אל אוהל מועד ועפ"י זה כתב רש"י ז"ל כאן ובשני דבורים שאחריו שבפסוק שלפנינו אמר שלל ומלקוח לפי שפרט מלקוח לעצמו אף שנכלל בשם מלקוח צ"ל ע"כ ששם שלל בכאן הוא פרטי רק על מטלטלין חשובין ובפסוק שאחריו אמר שבי ומלקוח ושלל. והנה שבי נופל רק על האדם כנ"ל ונכלל כנ"ל בכלל מלקוח. לזה צ"ל ששם מלקוח בפסוק זה הוא פרטי רק על הבהמה. וכן שלל פרטי רק על המטלטלין החשובים אבל בפסוק ל"ב שהזכיר הבז השם היותר כולל. ולפי שלא נעשה בו חלוקה רק כל אחד מה שבזז בזז לעצמו לזה צ"ל ששם בז הנזכר שם הוא פרטי רק על המטלטלין שאינן תכשיטין יהיו חשובין או פחות ערך כי השבי והמלקוח וכן התכשיטין לא בזזו לעצמן כמסופר בפרשה והכלל בזה ששם הכולל נופל גם על הפרט לבדו לכן שם שלל נופל גם על ביזת המטלטלין לבדן ושם בז נופל גם ביחוד על ביזת המטלטלין שאינן תכשיטין. וכן שם מלקוח הנופל על בזת הבע"ח בכלל וזה הוראתו בפסוק שלפנינו נופל ג"כ על בזת הבהמה לבד שזה הוראתה בפסוק שאחריו. זהו כוונת רש"י ז"ל ואינו ר"ל ששם שלל נופל רק על בזת המטלטלין ובז נופל רק בבזת מטלטלין שאינן תכשיטין ובחנם עמד הרא"ם ז"ל בזה שבאמת אין כוונת רש"י ז"ל על הנחת השמות הללו רק על ביאורן בפסוקי הפרשה שלפנינו לפי ששם הכללי יאמר ג"כ ביחוד לבדו:

יג דאין דאין סברא לומר שיצאו לקראתם מפני הכבוד:

טז (ד"ה הן הנה) לפי פשוטו י"ל דמלת הן הוא להתחלת המאמר והנמשך חסר ובתשלומי ראוי להיות. הן הנה היו וגו' ואיך תחיו אותן אבל חז"ל דרשו שאין כאן חסרון ומלת הן הוא ג"כ כנוי הגוף הנסתר כמו הנה ופירוש הן הנה הן הנקבות האלו שהי' רומז עליהן הנה היו לבני ישראל והכפלת כנוי הגוף מורה על כנוי הראשון היותו כנוי הרומז על הגוף הקרוב ואמר על הגופות הקרובות הללו שהנה היו לב"י וכן הוא באמת מדרך לשון הקודש:

יז כדתניא בברייתא הובאה בש"ס יבמות בראוי' ליבעל הכתוב מדבר או אינו אלא בנבעלת ממש כשהוא אומר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו וגו' החיו לכם הוי אומר בראוי' ליבעל הכתוב מדבר ע"כ. ופירושו ממ"ש לך אצל היודעת איש שם אשה ואצל אשר לא ידעי שם טף ואם הדבר תלוי בנבעלת ואינה נבעלת לבד למה הבדיל בין אשה ובין טף וע"כ דהראויה ליבעל והיא אותה שהיא מבת שלש ומעלה קורא אשה והפחותין מבת שלש שנים שאינן ראויין לבעילה קירא טף:

(ד"ה הרוגו) ר"ל שאלו לא סיים הרוגו אז לא היה מוכרע מצד הלשון אם היודעת איש הוא בכלל טף הזכרים להריגה או בכלל טף בנשים להחיות כי אין מוכרע אם חבור הויו למאמר שלפניו או למאמר שאחריו ואף שזה מוכרע מצד ראש המאמר שהרי אמר מקודם החייתם כל נקבה וגו'. בכל זאת אין זאת תפארת מצד הלשון שלא יתבאר ההכרע מצד הלשון בעצמו. ומבואר:

יט שהרי אפילו המת עצמו מותר במחנה לויה כדדרשינן מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו ומשה היה חונה במחנה לויה מכ"ש דטמא מת מותר במחנה לויה. וע"כ שפירוש מחוץ למחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה:

(ד"ה כל הורג) דמדכתיב כל הורג וגו' וכל נוגע וגו'. ע"כ דהורג לאו היינו נוגע ונלמד מכאן טומאת חבורין שאדם וכלים הנוגעין באדם או בכלים הנוגעין במת בעת נגיעתן במת טמאין שבעה וצריכין הזיה כטמא מת עצמו כן פירשו רש"י וראב"ד ז"ל הך ברייתא דספרי. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שטה אחרת בזה בחבורו דלאו מדין טומאה בחבורין מיירי הך תנא אלא דמה דדרשינן חרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דהיינו כלי מתכות אלא דה"ה לכל כלי שטף וחומר הוא בכלים אצל טומאת מת שמגען עושה אותן כיוצא בה בטומאה שנגעה בה. ואם נגעו במת עצמו הן אבי אבות הטומאה כמת עצמו. ואם נגעו בטמא מת הן אב הטומאה כמוהו. אבל הראב"ד ז"ל חלוק עליו ואמר וז"ל אנו אין לנו אלא בחרב (היינו כלי מתכות שנעשין כיוצא במגען) או בשאר כלים בחבורין עכ"ל וכן הוא דעת התוספת ובחבורין שווין אדם וכלים והרמב"ן ז"ל יש לו שטה אחרת בזה דטומאת חבורין שבטומאת מת לאו דאורייתא כמו שנראה מהש"ס דע"ז פ' א"מ שדחה רבא שם לדיוקא דדייקי מקראי טומאת חבורין ולכך מפרש הוא ז"ל הך ברייתא דסיפרי שר"ל לענין טומאת משא שנלמד מכאן שהמת מטמא במשא שאם הרגו במקל יד ונשא אותו והטיטו אחר הריגתו נטמא ההורג אע"פ שלא נגע אבל התוס' ז"ל חלוקין עליו וס"ל דלכ"ע בחבורין דבר תורה וגם רבא מודה בזה כל זה מדברי הרא"ם ז"ל בקוצר לשון:

(ד"ה תתחטאו) שפירוש חיטוי כאן הוא הזי' ואין הזי' אלא במים והוא מינדה:

כ כי סתם מעשה עזים הוא הבגד או הכלי העשוי מנוצה של עזים ומלת וכל מרבה כלי הקרנים וכו':

כא דרשו ז"ל טעם הדבר מה שאמר אלעזר משפט גיעולי נכרים ונח הי' משה האומר:

(ד"ה אשר) ר"ל שלכבוד רבו פירש להם שהוא מפי רבו ולא אמר סתם:

כב ר"ל דהתחלת המאמר הזה במלת אך אין לו מובן כלל דהוראת מלה זו בכל מקום הוא למעט הנושא מכלל נושאים הקודמין או למעט הנישא מכלל הנשוא וזה לא יפול בהתחלת מאמר לזה כתב רש"י שעפ"י פשוטו מאמר זה של אלעזר דבוק עם מאמר משה הקודם לו שהזהירם על עסקי טהרת טומאת מת חללי מדין ועל זה אמר כאן אך את הזהב וגו' שכלי מתכות הללו ממועטין בבחינה אחת מכלל הקודם. שלא די להם בהסרת הטומאה לבד אך צריך עדיין פליטת גיעול איסור הבלוע בם. זהו לפי פשוטו ולפי הדרש המיעוט מורה על הסרת החלודה הדבוקה בהם וזה פירוש אך את הזהב וגו' לא תעבירו באש אך את הזהב. ר"ל לא תלבנו רק את הזהב לבדו ולא בהיות החלודה דבוק עליו:

כג ר"ל ומדרך הכ' לקצר ולהיות החסרון מובן מעצמו:

(ד"ה תעבירו) כן הוא משמעות הלשון שכאופן ביאתו באש כן אופן העברתו באש (ד"ה אך) רבותינו דרשו וכו') הדרש מרומז במה שהוצרך להזהיר שנית על החטוי. אף שכבר הזהירן משה בעצמו:

כד כבר מבואר זה לעיל בציוני פסוק י"ט:

כז ר"ל כי וחצית הוא שם נגזר מן הפעל חצי:

מב כבר מבואר זה בחבורי זה פעמים רבות שבבוא שני פעלים רצופים. שפעל הא' הוא בשביל פעל הב' שאחריו. מדרך הלשון להשמיט פעל השני ולקשר פעל הא' במלות הדבוקים בעצם עם פעל הב'. והנני מקצר נשען על המבואר כבר במקום אחר באורך וכן כאן ראוי להיות בתשלומו אשר חצה משה להוציא מן האנשים הצובאים ומבואר:

מג בדבור זה וכן בדבור שאחריו. הציון בטעות בדפוס כי שני דבורים הללו הכל דבור אחד עם הדבור הסמוך הקודם והכוונה שאמר בפסוק מ"ב וממחצית וגו' שמם הא' במלת וממחצית הוא מם החלק. וא"כ אין כאן גזרה שלא ביאר מה נטל מן המחצה הזו ומה הוא החלק הזה שהרים ולזה צריך לומר שמאמר זה דבוק עם פסיק מ"ז. ויקח משה ממחצית וגו' ופסוק הזה הוא גזרת פסוק שלפנינו. לזה בא רש"י ז"ל לקשר פסוק שלפנינו עם פסוקים שאחריו עד פסוק מ"ז שהוא גזרת פסוק שלפנינו ואמר שהשיעור בפסוקים הללו שמהמחצית אשר חצה משה מהשלל לצורך העדה שהיתה סכום המחצה ההיא כך וכך. לקח ונתן את החלק הזה ללוים ומבואר:

מח כי הפקודים הוראתו לרוב המנויים. אבל כאן פתרונו הממונים כאלו הי' כתוב הפקידים ביוד. וכן ויקצוף משה על פקודי החיל שבפסוק י"ד:

פרק לב

ג לפי שלא נזכר המסופר הזה עד אחר מלחמת מדין הוצרך לומר שהערים הללו אינם מערי מדין רק מארץ סיחון ועוג. ולראי' מ"ש להלן פסוק ל"ג. ויתן להם משה וגו' ממלכת סיחון וגו' ממלכת עוג וגו'. ובפסוקים שאחריו חשב הערים הנזכרים כאן. מדברי הרא"ם ז"ל:

ח כי נמצא במקומות אחרים קדש סתם. לכן צ"ל ששני קדש הם. מדברי הרא"ם ז"ל:

יב מצאנו במקרא כי עתניאל בן קנז הי' אחי כלב א"כ נראה מזה שהי' כלב בן קנז. ובכל מקום הוא אמור כלב בן יפונה. לזה אמרו ז"ל שאמו של כלב היתה נשואה ליפונה תחלה ובמותו נשאה קנז וילדה לו את עתניאל. וכלב הי' אחיו מן האם. וקנז הי' חורגו של כלב ומיחסו במקרא כאן על שם אביו יפונה ועל שם אביו חורגו קנזי. מדברי הרא"ם ז"ל:

יד ופעל זה לו שני שרשים משני גזירות. לספות וכן ספו הוא מגזרת נחי למד הא משרש ספה על דרך לבנות בנו מן בנה. אבל להוסיף הוא מחסרי פא יוד משורש יסף. כמו להודיע משורש ידע:

יז ולא שהיו ערי המבצר מיוחד אל הטף:

(ד"ה בערי המבצר) כי ערי המבצר שהי' מקודם חרבו במלחמה. וכמו שנזכר למעלה פסוק הסמוך שאמרו גדרות וגו' נבנה וגו' וערים לטפנו:

יט (ד"ה כי באה) כן הוא מדרך רש"י ז"ל לבאר סגנון הלשון כי פעל בא קשור עם אלי. מורה התנועה ממקום למקום. וכאן הוראתו קבלת הנחלה:

כד (ד"ה והיוצא מפיכם) ר"ל שלשין זה מורה שאין מחוייבין נעשות כן מצד התנאי רק מצד הנדר לגבוה. ולכן צ"ל שהכוונה בזה במה שהוסיפו על התנאי שאין האחוזה תלוי במעשה זו. והוא הוספת שנות החלוק. מדברי הרא"ם ז"ל:

כה ומשום זה לא כתב ויאמרו בלשון רבים. וכן דרשו ז"ל בפסוק ויחן ישראל וגו' בסדר יתרו כמ"ש רש"י ז"ל שם:

לב גם כאן בא רש"י ז"ל לבאר סגנון הלשון שאין הנחלה בת העברה. לומר נחנו נעבור וגו' ואתנו אחוזת נחלתנו. וכן דרך רש"י ז"ל להשלים החסרון שבכח המאמר וכן לבאר סגנון הלשון בפעל הבא אצל העצם שלא יפול בו הפעל ההוא. ולבאר שבא הפעל על דרך ההשאלה או שאין הפעל דבוק עם העצם ההוא:

לו ר"ל שחסר למד וראוי להיות בתשלומו לערי מבצר וגדרות צאן. והלמד למד התכלית להיות ערי מבצר וכן פירש"י ז"ל בסדר בראשית בפסוק ויבן ד' אלקים את הצלע וגו' לאשה וז"ל להיות אשה. וכן ויעש אותו גדעון לאפוד להיות אפוד עכ"ל וכבר מבואר זה שם במקומו:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה