באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר פנחס
יא ר"ל לעיל בסמוך בסדר בלק בסופו. אמר וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו' ויקח רומה וגו' ושם הוא לשון המספר לכך הוצרך ליחסו להודיע מי הוא המקנא דזה אבל מה שחזר ויחסו בפסוק שלפנינו יש ישובו קושי כפול:
א' אחרי שכבר יחסו למעלה וידענו מי הוא בעל המעשה למה הוצרך ליחס לבעל המעשה ההוא שוב שנית. ב' אחרי שבכאן איננו מל' המספר. רק ל' הספור ר"ל שהשי"ת אמר למשה בל' הזה. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו' ולאיזה יחס לבעל המעשה ההוא בפני משה. וכי לא הי' משה וכל ישראל יודעין מי הוא בעל המעשה. הרי עשהו לפניהם. כמוזכר בסוף סדר הקודם בפירוש ויקם מתוך העדה ויקח רומח וגו' לכן פירשו ז"ל שהי' השבטים מבזים אותו ואמרו בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לע"ז יהרוג נשיא שבט מישראל. ור"ל לפי שפנחס הוא מזרע יתרו כמ"ש במקום אחר. ואלעזר בן אהרן לקח מבנות פוטיאל לו לאשה ואמרו ז"ל שפוטיאל זה יתרו. ולפי שהיו השבטים מכעסם עליו מכנים אותו בחמתם אחרי זקנו יתרו. לכך אמר הקב"ה למשה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו'. והוא כאומר נאות אליו המעשה ההוא מפאת תולדותיו לבית אבותיו כי הוא מזרע אלעזר ואהרן וא"כ כשיאמר משה אח"כ בשורת השלום הזה. לפנחס בפני כל ישראל ויאמרו לו כה אמר ד'. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב וגו' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. יבינו כל ישראל שמה שיחסו לו' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. הדברים האלה נוגעין אליהם להמרותם. לא בן פוטי עשה זה. בן אהרן עשהו ובזה תדע מהפסוק שבסוף סדר הקודם לא נשמע זה שהרי שם הוא לשון המספר והוצרך ליחסו כדי להודיענו מי הוא בעל המעשה ועוד שהפסוק הזה לא נאמר אז לישראל בעל פה כדי שיבינו מתוכו. לאיזה תכלית נתייחס ולהוציא מלבם. וכל זה אינו מובן רק מפסוק הזה שלפנינו ומבואר מאוד [ד"ה בקנאו] כבר הארכתי בסדר יתרו. בגדר פעל קנא בכל פרטי הוראתו וכאן אקצר. הנה פעל זה לפי הוראתו האחת מורה על הרגשת החמה בגלל איזה פעל הנוגע לזכות המקנא. ר"ל במה שהפועל שלל זכות המקנא והנה בלתי ספק כי הרגשה הזו במה שגרר אחריו חטא זנות ישראל עם בנות מואב והוא ההצמד אחרי בעל פעור. לא הרגיש בה פנחס לבדו וכל גדולי הדור ובפרט משה נשתתף עמו בהרגשה זו. וזכות פנחס הי' המעשה הנמשכת מההרגשה הזו והוא פעל הנקימה והנה כבר ביארתי פעמים רבות במחברתי זה כי מדרך לה"ק לכנות הפעל בשם הסבה שעל ידה בא הפעל ההוא. ולפ"ז צריך לפרש ג"כ שפעל קנא הנזכר בכאן איננו על הרגשת הלב לבד. כמו כי ד' אלקיך אל קנא. רק בא על פעל הנקימה וכנה הפעל על שם סבתו שהוא הקנאה. כי שתים הללו. ר"ל הנקימה וסבתה שהוא פעל הקנאה. גרמו זכות פנחס. וז"ש רש"י ז"ל כאן בנקמו את נקמתי בקצפו וכו' ר"ל שפעל בקנאו הנזכר כאן כולל פעל הנקימה והרגשת הקצף. לפי שכנה הפעל אחרי סבתו. וכתב רש"י ז"ל עוד כל לשון קנאה הוא המתחרה וכו' ר"ל שפעל קנאה בעצם וראשונה הונח רק על הרגשת הלב. אבל כאן כולל בעצמו גם פעל הנקימה הנמשך ממנה ומבואר:
יב כי פירוש את בריתי שלום את בריתי ברית שלום כמו והנבואה עודד הנביא שפירושו הנבואה נבואת עודד הנביא וענין ברית השלום הזה. פירש"י ז"ל שהברית הוא האמור להלן בפסוק שאחריו והיתה וגו' ברית כהונת עולם. ודע שהבטחת הקב"ה בדבר קיים לדורות נקרא ברית. והושאל השם הזה מדרכי בני אדם שכאשר יבטיחו זה לזה בדבר קיים כל ימי חייהם כורתין ברית ביניהם על הבטחה זו. או נשבעין זה לזה ואצל השי"ת הבטחתו לבד הוא הברית. ולכך נקרא הבטחת הקב"ה לפנחס על דבר הכהונה לו ולזרעו ברית כהונת עולם. והוסיף עוד השי"ת לכנות את הברית הזה בשם ברית שלום. והוא ע"ד שפירשתי בדרוש במאמר המדרש על פסוק הקודם. פנחס בן וגו' השיב את חמתי וגו' אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את שכרו ואעתיק משם בקיצור הצריך לענינינו. שמשונה הברית הזה ברית הכהונה האמור כאן אצל פנחס. משאר הבריתות שברית הארץ האמור אצל אברהם אבינו ע"ה. וברית המלוכה שאצל דוד ושלמה וכיוצא עוד. הם ברית האהבה ע"ד אהבת האבות לבנים. שכאשר יתנהגו בניהם בדרך טובים. ייטיבו עמהם אבותיהם וישפיעו עליהם חסדים וטובות. אכן ברית הכהונה שניתנה לפנחס. הוא ע"ד החזקת טובה כביכול וחיוב כמו שהחיוב על מי שמטיבין לו לגמול טובה להמטיב חלף טובתו. ובדרוש הארכתי בטעם הדבר הזה וכאן אין זה מקומו כי לא באתי דק לבאר דברי רש"י ז"ל. ועל כוונה זו לרמז לפנחס מה רב מעשהו עד השיעור הזה שמתנת הכהונה הנתונה לו מאת השי"ת. הוא כביכול ע"ד חיוב והחזקת טובה כנה את ברית כהונהזו בשמברית שלום והנה קרא להנח' הדעת והשקט הרעיון מסערת הקנאה והרוגז על הזולת בשם שלום לפי שעתה ע"י מעשהו זה גרם שידור שכינתו ית' בין ישראל וההסכמה בין דברים שונים ובלתי מתנגדים זה לזה הוא גדר השלום ולכך נק' ברית כהונה זו ברית שלום ע"ד סמיכת המסובב לסבתו. כי השלום שגרם פנחס להקב"ה עם ישראל הי' סבה לברית כהונה זו הנתונה לו מאתו ית' ולפיכך הקדים ב"ה לומר בתחלה בטרם פירש לו מהות הברית הזה שהוא ברית השלום שגרם לו כביכול. ובזה רמז לו לכבוד ולתפארת שהברית הזה הוא ע"ד חיוב והחזקת טובה ואח"כ פירש לו מהות הברית והיתה לו וגו' ברית כהונת עולם. ואחרי שבארתי זה בדרך כלל אשוב לבאר עפ"י כוונה זו דבור רש"י ז"ל בפרט שכתב בתחלה את בריתי שלום שתהא לו לברית שלום ר"ל כי אין השלום הנזכר פה. מהות ועצם הברית שיתן לפנחס את שלומו כי ענין זה אין לו שחר והבנה כלל אבל השלום הנזכר פה הוא שם תואר לברית הנזכר בפסוק שאחריו והוא ברית הכהונה ושיעור הכתוב הנני נותן לו את בריתי ברית שלום ר"ל הברית בעבור השקט החמה והסכמת רוחי עם ישראל והמשך הדבור בציון הסמוך:
בא"ד כאדם המחזיק טובה וכו'. ר"ל שבמה שכנה לברית הזה ברית שלום הראה לכבוד פנחס שברית הזו עולה על אחרות בהיותה ע"ד חובה כביכול להחזיק טובה למי שעשה לו טובה וזה שסיים רש"י ז"ל בדבור זה אף כאן פירש לו הקב"ה שלומיותיו. ר"ל שבמה שכנהו ברית שלום. פירש לו הקב"ה ששב אליו השלום כביכול ע"י מעשהו והוא הטובה שעשה לו פנחס.
יג ר"ל ע"ד שביארתי לעיל שאין המאמר הזה מאמר נוסף על הקודם והבטחה אחרת רק ביאור הברית הנזכר מקודם מה הוא מהות ועצם ברית השלום הזה זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:
טו (ד"ה בית אב) ולפ"ז תיבת ראש מושך עצמו ואחר עמו ראש אומות ראש בית אב לפי שהי' בית שלו ראש לכל הבתי אבות ופשוט:
יז כבר ידוע במלאכת דקדוק הלשון שהמקור משמש במקום כל הזמנים ובמקום הציווי ולא ישמור לא המין ולא המספר. אבל רש"י ז"ל הבדיל עוד בין הציווי הפשוט ובין המקור המשמ' במקום הציווי שהמקור המשמש במקום הציווי יורה על הטלת החובה התמידית וציווי צרור בכתוב זה יורה על החובה לצרור אותם תמיד בכל זמן ובכל אופן שתשיג ידם וכן מ"ד זה הוא ציווי זכור ושמור כמו שפירש"י ז"ל במקומות הללו וזה שכתב רש"י ז"ל עליכם לאיב אותם:
יח ר"ל בדבר זה הם צוררים לכם במה שמתנכלים לכם בעצות ותחבולות להטעות אתכם בפעור ע"ז ראש כל מרין
יט ר"ל שפסוק זה הוא הקדמה לפרשה שאחרי' שבעבור המגפה שאכלה בעם נצטווה משה על המנין. והנה גלוי לפני השם ב"ה מנינם אבל ציווי זה הוא להראות חשיבותן של ישראל לפני המקום ב"ה כמו שאמרו א"ל משל לרועה כו'. ד"א כשיצאו כו':
פרק כו
ב ר"ל ולא אחר שבט דאם כי המנין הי' מספר נפשות כל שבט ושבט לבד. ולכן צוה הקב"ה שאותן האנשים שאביהם ואמם משבטים שונים ימנו עם שבט אביהם:
ג ופי' אותם כמו עמם ומלת את משמשת דבהרבה מקומות במקום עם כידוע:
(ד"ה לאמר) מלה זו משמשת לפעמים במקום ביאור ר"ל לבאר על מה רומז הענין או פרטות הענין וע"ד זה יתכן לפרש גם כאן שבא לבאר הפרט ומחובר עם מקרא שאחריו מבן עשרים שנה וגו' ר"ל שבא כותב התורה לבאר מי הם המנויים אבל כאן אין צורך לזה אחרי שעל כרחנו נצטרך לומר שפסוק שלפנינו הוא מקרא קצר ולזה יתכן יותר לומר כי פירוש לאמר כדברים האלה והקיצור בפסוק שלאחריו ובתשלומו ראוי עליכם להמנות מבן עשרים שנה ומעל' ומקרא שלפנינו הוא מאמר שלם ושיעורו וידבר משה ואלעזר עמם לאמר ובא הכתוב שאחריו לבאר מהות הדבור. ואמר מבן עשרים ומעלה וגו' והוא מקרא קצר ודבור רש"י זה ראוי להיות אחד עם דבור השני שאחריו אלא שבשביל הפסק הפסוקים דפסיק הציון:
ד לפי שהדור הנמנה המסופר ממנו בפרשה זו הוא דור באי הארץ. ובמקרא שלפנינו נאמר כאשר צוה ד' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים לכן צריך לומר שהכוונה על מה שנאמר בפרשת תשא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה וגו' שזה נאמר לדור יוצאי מצרים ואין הכוונה על הציווי שבא כאן בתחלת פרשה שלפנינו שאו וגו' מבן עשרים שנה ומעלה וגו' אלו דברי רבינו הרא"ם ז"ל. אבל מה שאחז הכתוב כאן הציווי דאמור בפרשת תשא ולא תפס הציווי הסמוכה שנאמרה אז. זהו לפי שעיקר הציווי הוא בפרשת תשא ששם לא בא הציווי על המנין בפעל רק בא לצוות אופן המנין ומי הם המניים והציווי הנזכר כאן אינו אלא השנות הציווי הקודם הנ"ל כאשר בא לצוות על המנין בפעל וכל זה פשוט ומבואר:
ט ר"ל כי הצו הוא מבנין הפועל וחסר הפועל השני והוא בכח המאמר:
(ד"ה בהצותם) גם כאן השלים ז"ל החסרון שבכח המאמר כדרכו ז"ל:
(ד"ק הצו) אחר שבדבורים הקודמים ביאר רש"י ז"ל בי חסר הפועל השני פירש כאן בדבור זה ענין הפעל הזה ופתרונו שביאורו השיאו, את ישראל לריב ער משה וכן הוא דרכו ז"ל לרוב
יא לולי היו בני קרח בעדת בעלי המחלוקת לא הי' מספר מהם הכתוב שלא מתו. כי לשה ימותו בעון אבותם והם אין להם משפט מות אבל במה שסופר מהם בכתוב שלא מתו. נראה כי גם הם היו בעצת קרח בתחלה וניצולו בזכות התשובה:
יג רש"י ז"ל כתב להלן בפסוק כ"ד שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים (ובציוני שם יבואר טעם זה) והם הנזכרים בפרשת ויגש. שבאו עם יעקב למצרים. והנה זכר שם ובני שמעון ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית. הרי שנתיילדו משמעון שש משפחות ומפני זה צ"ל כי זרח הוא צוחר לפי שההא והחית מתחלפין ויהי' צוחר מענין צוהר. שהוא אחד עם זרח והמשך דבורי רש"י ז"ל יבואר לפרקים בציונים דלהלן כדי להקל על הקורא:
בא"ד אבל משפחת כו'. ר"ל כי להיות המשפחות של כל שבט ושבט נקראות על שם הבנים של אבות השבטים שירדו עמהם למצרים וכפי מספר הבנים של אבי כל שבט כן מספר המשפחות. א"כ ע"כ צ"ל שקצת משפחות בטלו אח"כ במדבר. והם שבע משפחות כמו שחשבם רש"י ז"ל כאן:
בא"ד ומצאתי בגמרא כו'. ר"ל שסבת בטול שבע משפחות הללו אינו מפני שהבנים ההם לא הולידו ולא עשו משפחות. רק הוא לסבה המבוארת בגמרא שהביא רש"י ז"ל כאן:
בא"ד אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו כו' ר"ל כמו שפירש"י ז"ל בפרשת עקב על הפסוק הנאמר שם. ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. שם מת אהרן וגו' שהכוונה לפי שמות אהרן גרם להם המקרה המר הזה שחזרו לאחוריהם שמונה מסעות עד למוסרה. ובשביל זה נלחמו עמהם בני לוי ונהרגו במלחמה זו כמה רבבות. לכך בהשקיטם מהמלחמה עשו שם במוסרה אבל כבד על אהרן שנדמה להם עתה כאלו מת שם במוסרה:
בא"ד ומבני לוי נפלו כו'. הנה סיום דברי הגמ' הוא ומבני לוי נפלו ד' משפחות ואח"כ הוא מל' רש"י ז"ל שבא רש"י ז"ל לבאר מי הם אותן הארבעה משפחות שנפלו מבני לוי והנה נזכר בסדר וארא שבני לוי הם גרשון קהת ומררי ובני גרשון לבני ושמעי ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועזיאל ובני מררי מחלי ומושי, ובסדר שלנו לא נזכר להרן אצל פקודי הלוים רק משפחת הלבני מבני גרשונים ואצל הקהתים לא זכר שם רק משפחת עמרם וחברון ומשפחת הקרחי שדסמבני יעדר כמ"ש בסדר וארא ובני יצהר קרח ונפג וזכרי א"כ לפי הנראה לא חסר מבני לוי רק שתי משפחות והם שמעי מבני גרשון ועזיאל מבני קהת. ואיך אמרו ז"ל בש"ס שנפלו מבני לוי ארבע משפחות לכן כתב רש"י ז"ל שבאמת לפי שלא נזכר מבני יצהר רק משפחת הקרחי ולא זכר משפחת הנפג ומשפחת הזכוי לזה נחשב ג"כ כאלו בטלה כל משפחת היצהרי. אבל עם כל זה עדיין לא מצינו שחסרו מבני לוי רק שלש משפחות ובגמרא אמרו שחסרו ארבע משפחות על כן כתב רש"י ז"ל והרביעית לא ידעתי מה היא:
בא"ד ור' תנחומא דרש כו'. זה הוא חוזר למעלה שבגמרא ירושלמית אמרו ז"ל בטעם בטול שבע משפחות הנ"ל שהוא מסבת המלחמה שהיתה במוסרה עם בני לוי. אבל ר' תנחומא דרש ששבע משפחות הללו בטלו במגפה בדבר בלעם והמגפה הי' סבת בטול שבע משפחות הללו:
בא"ד אבל לפי החסרון כו' ר"ל שרש"י ז"ל הכריע בסבת בטול המשפחות ההם לדעת הגמרא ירושלמית שהוא מפני מלחמת מוסרה ולא כדעת התנחומא וראי' לזה שהרי כשנרד לחשבון נראה שבמנין השני הזה שנמנו ישראל אחרי המגפה בדבר בלעם בקצת השבטים הותירו על מנין הראשון שבחומש הפקודים בסדר במדבר כמה אלפים. עד שבקצתם הי' עולה היתרון לרבבה ויותר ובקצתם לשני רבבות ובקצתם הגיע החסרון ממנין הראשון הנזכר. והנה בשבטים שחסרו לא נמצא בכולם לבד שבט שמעון שיגיע החסרון ליותר מסך שמונת אלפים. אבר בשבט שמעון הגיע החסרון עד להשתוממות שחסר משבטו סך עצום שלשים אלף ושבעת אלפים. והנה ברור שסבת היתרון שהשיג לקצת השבטים הוא אותן שלא נמנו במנין הראשונים שבחומש הפקודים מחמת שלא היו אז עדיין בני עשרים ראויין למנין. אבל עתה במנין השני ככר הגיעו לבני עשרים אבל בקצת השבטים לא הספיקו אותן שהגיעו לשנת העשרים במנין השני למלאות החסרון הגדול שנחסר מדם. ובקבץ מספר החסרים שבקצת השבטים יעלה הקובץ לסך ששים אלפים ומאה ואין בידינו לומר שהגיע החסרון הזה בסבת המגפה בדבר בלעם שהרי לא היו המתים במגפה רק ארבעה ועשרים אלף וע"כ צ"ל הששה ושלשים אלף הנותרים בעודף על מותי הדבר מתו קצתם במיתה טבעית וקצתם בנפלם במלחמת מוסרה וא"כ להיות שעפ"י הנזכר שגם בשבטים שחסרו מהם לא הגיע החסרון ליותר משמונת אלפים לבד שבט שמעון שהחסרון הוא בו מבהיר שבעה ושלשים אלפים. ער כן תכריע הסברא. שכל העשרים וארבע אלף שנפלו במגפה היו משבטו של שמעון לבד להיות שהם פרצו יותר בזנות וההצמד אחרי בעל פעור ונשיאם יוכיח. שהוא זמרי בן סלוא מה שעשה עם המדינית וכל השבט ולפחות רובו אין ספק שנמשך אחרי נשיאו. ולכן פרצה בהם המגפה כ"ד אלף איש. והעודף על סך זה והוא שרשה עשרה אלף שנחסרו עוד משבט זה קרה לדם מקרה אחיהם יתר השבטים שקצתן מתו מיתה טבעית וקצתן מתו במלחמת מוסרה. וע"י הנחה זו יתיישב לנו דבר התמהון מהחסרון העצום שהגיע לשבט שמעון יתר על שאר השבטים. ועפ"י זה הכריע רש"י ז"ל בדעת הש"ס ירושלמי שבטול שבע משפחות החסרות משבט שמעון וגד ובנימין הוא בסבת מלחמת מוסרה. ולא כדעת רבי תנחומא שבטלו במגפה בדבר בלעם:
טז כבר כתבתי לעיל שרש"י ז"ל לשטתו שכתב להלן. שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והם הנזכרים בפרשת ויגש שבאו עם יעקב למצרים ועפ"י הנחה זו ימאן רש"י ז"ר לפרש שאזני הנזכר כאן הוא בן גד. שא"כ נצטרך לומר שנולד לגד אחרי רדתו למצרים. ובאמת שאין המשפחות נקראות על שם הבנים שנולדו לשבטים במצרים ואין לבנים אלו שם במשפחה חדשה בפני עצמה על כן פירש"י ז"ל שאזני הנזכר כאן איננו בן גד. כמו צפוני וחגי וכו'. רק הוא מבני בניו מזרע אצבון הנחסר כאן בספור ובזה אין משפחת אזני משפחה חדשה. רק משפחת אצבון שהי' מיורדי מצרים כנזכר פרשת ויגש ולכן סיים רש"י בזה. ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו שיותר ראוי לכנות את המשפחה על שם האב הוא אצבון ולא על שם בנו הוא אזני זהו ביאור דבור רש"י ז"ל בכאן. ואולם לכאורה מ"ש רש"י ז"ל כאן. שאזני הוא משפחת אצבון סוחר למ"ש רש"י ז"ל בדבור הקודם שמשפחת אצבון בטלה והוא בלי ספק ממה שלא נזכר כאן משפחת אצבון ולכן מנו ז"ל משפחת אצבון בין שבע משפחות החסרות ומה שנרע"ד בזה כי כמו שכתב רש"י ז"ל לעיר שמשפחת היצהר נמנה בש"ס בין ארבעה משפחות החסרות מבני לוי. אף שמנה הכתוב משפחת הקרחי שהוא מבני יצהר. בכ"ז לפי שלא נמנה אלא משפחת הקרחי. ולא נמנה משפחת נפג וזכרי שהם ג"כ מבני יצהר לכך מנו ז"ל משפחת יצהר בין המשפחות הבטלות כן י"ל ג"כ כאן לפי שלא מנה מבני אצבון רק אזני. וזה דוחק לומר שלא הי' לו רק בן אחד ולמה לא מנה א"כ ממשפחת אצבון רק זרע הבן הזה. ולכן ע"כ צ"ל שיתר זרעו בטלו במלחמת מוסרה. ולכן המעט הנשאר מהם נכללה בתוך משפחת אזני שהוא הרוב ומפני כן נקרא משפחת אצבון משפחה חסרה. כמו משפחת יצהר. ומ"מ יפה הקשה רש"י ז"ל על שמחו שאזני הוא אצבון למה לא נקראת המשפחה על שם אצבון אבי המשפחה שאין לומר שבא הכתוב להודיענו בזה שבטלה משפחת אצבון וכל שארית משפחתו רק מזרע הבן האחד הוא אזני. לפי שבאמת אין הודעה זו מכוונת הספור כלל כאן וגם מה צורך לנו בהודעה זו לידע איזו משפחה חסרה. וכן אין לשאול ג"כ שזו הקושיא הי' לו לרש"י ז"ל להקשות ג"כ אצל משפחת הקרחי מדוע לא נקראת המשפחה על שם אביהם הוא יצהר שבאמת אין שאלה זו נופלת כלל שם שאחרי שנמנו כבר בני יצהר בסדר וארא שאמר שם אצל יחוסי הלוים ובני יצהר קרח ונפג וזכרי ולכך גם בסדר שלפנינו אצל פקודי הלוי כשבא לספר מאת המשפחות שבאו למנין דרך המספר לספר בפרטות ולא בדרך כללי. ולכך לא אמר שם דרך כלל משפחת היצהרי. רק משפחת הקרחי כדי לידע בפרט שלא נמנו רק זרע קרח ולא זרע נפג וזכרי אבל כאן אצל פקודי גד שרא ידענו כלל מקודם ולא נזכר בשום מקום מי המה בני אצבון בן גד אין נופל לומר כלל שבא לספר בפרטות מאיזה זרע הוא המשפחה הזו וכל זה מבואר מאור:
כד ר"ל ישוב הוא יוב שאין לומר שהוא בן אחר ליששכר שהרי כל המשפחות לא נקראו אלא על שם יורדי מצרים וכן אין לומר שישוב הוא בן יוב כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הקודם שאזני הוא בן אצבון שכל עוד שהשמות קרובים במבטא יותר יש לנו לומר שהוא שם אחד מלומר היותו שם איש אחר כי כן דרכי השמות במקרא להשתנות בקירוב המבטא כידוע. ואמנם הכרח שטת רש"י ז"ל שכל המשפחות נקראו דק על שם יורדי מצרים. יתבאר כזה. בני יעקב שנים עשר ראובן שמעון כו' הן הן השבטים שבטי י' הקדושים בניהם אשר הולידו הן הן המשפחות והנה בסדר ויגש נזכרו הבנים אשר הולידו השבטים לפני רדתם מצרימה ונזכר שם ג"כ שקצת מהבנים ההם הולידו ג"כ לפני רדתם מצרים והם פרין בן יהודא שהוליד את חצרון וחמור. ובריעה בן אשר שהוליד את חבר ואת מלכיאל ובסדר שלפנינו במנין המשפחות נזכר ג"כ משפחת חצרון וחמול לשבט יהודא. וכן נזכר ג"כ משפחת חבר ומלכיאל במנין משפחות שבט אשר. ועתה יש לנו לשאול מה נשתנו פרין ובריעה שנתייחסו המשפחות אחרי בניהם מכל בני השבטים שרא נתייחסו המשפחות אחרי בניהם שהולידו זהו ההערה הא'. הערה השנית מכר בני השבטים שנזכרו בסדר ויגש לא מצאנו שנוי בסדר שלפנינו זולתי בשבט שמעון שתחת ימואל וצחר נזכר כאן נמואל וזרח ובשבט יששכר נזכר תחת יוב כאן ישוב. ובשבט גד תחת צפיון ואצבון נזכר כאן צפון ואזני ובשבט בנימין אחת אחי ומופים נזכר כאן אחירם ושפופס. ויש לנו ג"כ לשים רב אם נניח כי השמות המשונים הנזכרין כאן הם בני השבטים שנולדו להם אחר בואם למצרים יקשה ראשונה מדוע לא נתייחסו ג"כ בני שאר השבטים שנולדו להם במצרים ולומר שיתר השבטים לא הולידו כלל במצרים זהו דוחק. ושוב שנית יקשה מה זה עזב הכתוב במנין המשפחות קצת מבני השבטים שנולדו קודם ירידתן לארץ מצרים ולא ייחס אותם למשפחות ובחר תחתם בני קצת השבטים שנולדו במצרים למנותן למשפחות וליישב כל זה בחר רש"י ז"ל לומר שהשמות הנזכרים כאן הקרובים במבטא להשמות הנזכרות בסדר ויגש המה לאחדים ושמות שווים והמה שמות האנשים ההם הנזכרות בסדר ויגש. לכן כתב רש"י ז"ל שגמואל הוא ימואל ואחי הוא אחירם ומופים הוא שפופם וצפיון הוא צפון וצוהר הוא זרח (לפי שהם קרובים בפתרון) ויוב הוא ישוב ואזני הוא מבני אצבון וע"פ זה יצא לנו שכל בני השבטים הנזכרין כאן כולם הם מיורדי מצרים הנזכרין בסדר ויגש וסרה הערה השני'. וכתב עוד רש"י ז"ל שכר יורדי מצרים נמנו למשפחות ולא בני השבטים לבד כי גם בניהם שהולידו לפני בואם למצרים נמנו למשפחות ולכן נמנו כאן חצרון וחמול וחבר ומלכיאל עם היותן בני בני השבטים. לפי שנולדו ליהודא ואשר מבניהם קודם ירידתן למצרים ובזה סרה גם הערה השני' זהו שיטת רש"י ז"ל הישרה שכל יורדי מצרים נמנו למשפחות ונולדו במצרים לא נמנו ונכללין בתוך משפחות אחיהם יתר בני השבטים והשלמת ביאור דבור זה בציון הסמוך:
בא"ד חוץ ממשפחות כו' פשוט שאפרים ומנשה ראויין ג"כ שימנו בניהם למשפחות. לפי שהם שני שבטים ועוד שהרי נולדו להם הבנים לפני רדת יעקב למצרים. ואפי' תאמר שלא נולדו בנים לאפרים ומנשה רק אחרי בוא יעקב מצרימה איך יפקד מן המנין שני שבטים שלמים. ולכך מנה בניהם למשפחות וזה פשוט:
בא"ד וארד ונעמן כו' ר"ל בזה יקשה מדוע מנה ארד ונעמן בני בלע למשפחות הרי לא נולדו לבלע רק אחר בואו למצרים שהרי לא באו לחשבון בסדר ויגש עם הבאים לבית יעקב מצרים ותירץ ר' משה הדרשן ז"ר שזהו לפי שכבר נתעברה אמם מהם לפני ירידת בלע למצרים. ולכך הם חשובים כאלו כבר באו לעולם לפני ירידת בלע למצרים:
בא"ד ואם ראו אומר אני כו'. כאן בא רש"י ז"ל ליישב שתי הערות א' הערה הנ"ל בארד ונעמן בני בלע שנמנו למשפחות עם שנולדו לבלע אחרי בואו מצרימה כנ"ל ב' ממה שנזכר בסדר ויחי בראש הסדר ונראה שלא ראה יעקב ליוסף רק בניו. והם מנשה ואפרים ולא בני בניו שהם בני מנשה ואפרים. ולזה עם היות שראויין בני מנשה ואפרים להמנות למשפחות לפי שמנשה ואפרים הם השבטים עפ"י ברכת יעקב כנזכר בסדר ויחי א"כ צריכין לייחס בניהם למשפחות אף שנולדו אחרי ביאת יעקב למצרים כנ"ל בציון הסמוך הקודש. אבל זה מוקשה למה ימנו בני בניהם למשפחות כי אין ההכרח אלא בבניהם והנה בסדר שלפנינו מנה למשפחות בני גלעד בן מכיר בן מנשה. לכן כתב רש"י ז"ל ביישוב כל זה שבאמת עיקר המשפחות מתייחסות אחרי האב אם הוא מיורדי מצרים וכן אחרי בני מנשה ואפרים אף שאינם מן הנולדים לפני בוא יעקב למצרים אלא שאם אחד מראשי המשפחה יש לו בנים הרבה ושעיקר המשפחה מסתעפת ממנו הוא רק בן אחד. מדרך הכתוב להודיענו זה. ובאה ההודעה על דרך זה. שפלוני הוא ראש המשפחה אלא שעיקר משפחתו יצאה מבן פלוני ובני אחיו נבלעים בזרע הבן האחד ההוא או שבני אחיו נקראים רק על שם אביהם ראש המשפחה ועל פי זה נאמר שבלע בן בנימין הוא אבי וראש המשפחה ונקראת המשפחה אחריו. אבל בלע זה היו לו הרבה בנים ומשנים אלו מבניו הם ארד ונעמן יצאה עיקר משפחת בלע לכן נקראו זרע שאר הבנים אחי ארד ונעמן משפחת בלע וארד ונעמן נקראו משפחתם על שמם ובזה הודיענו מי מבניו גבר בהם הרבוי. וכמו כן נאמר במכיר בן מנשה שמכיר הוא ראש המשפחה אבל היו לו בנים הרבה ואחד מהם הוא גלעד וזרע גלעד זה נתברך עד יצאו ממנו לבדו כמה משפחות לכן בא ההודעה בכתוב על דרך זה מכיר הוא ראש ואבי המשפחה. ארא שבגלעד בנו גברה הרבוי כזרעו ויצאו א"כ ממכיר שתי משפחות האחד זרע גלעד בנו והוא משפחת הגלעדי. והאחד זרע שאר בניו שנקראת המשפחה רק על שם האב משפחת מכיר. א"כ שטת רש"י ז"ל שהמשפחות נקראות בעיקר על שם יורדי מצרים יהיו בני השבטים או בני בניהם אלא כשעיקר המשפחה בעל בנים הרבה. ובקצת בניו תהי' הברכה בזרעם וכנה זרע הבנים ההם במשפחה לבדה וזרע יתר הבנים יכנה אחרי העיקר לבדו וכל זה להודיענו ראש המשפחה ובמי מבניו גברה הרבוי:
לו זהו ג"כ ע"ד שטתו ז"ל בבני מכיר בן מנשה וכבר הארכתי בזה לעיל סמוך די הביאור:
מו ר"ל שהרי המשפחות מתייחסות אחרי האב כדיליף בש"ס מדכתיב למשפחותם לבית אבותם וא"כ ייחוס המשפחה אחרי בעלה של סרח בת אשר ולא אחרי סרח כאן. וא"כ יקשה למה זכר כאן אצל ייחוס המשפחות שם בת אשר. ובזה תירצו ז"ל באגדה לפי ששאר בני השבטים או בני בניהם שהם עיקרי המשפחות כבר מתו וסרח האריכה ימים והיתה עדיין קיימת בשביל הפלא הזה זכרה הכתוב כאן:
נג מהצורך לבאר כאן בקוצר היסוד והקוטב שמיוסדין עליו כל דבורי רש"י שבפרשה שלפנינו פרשת חלוקת הארץ. ויוקדם ראשונה בפרשת במדבר נזכרין כל המנויין בשנה השנית ליציאת מצרים ועלה מספרם לסך ת"ר אלף ושלשת אלפים וחמשה מאות וחמשים ובסדר שלפנינו זכר המנויין בערבות מואב בשנת הארבעים ליציאת מצרים סמוך למיתת משה. ועלה הסך ת"ר אלף ואלף שבע מאות ושלשים והמנויין כאן הן הן באי הארץ שהרי כל אותן המנויין הנזכרין בפרשת במדבר מתו בעצת מרגלים בארבעים שנה שנדדו במדבר ואותן המנויין כאן הם אותן שהיו אז פחותין מבני עשרים ולא היו במנין ולא עליהם נגזרה גזרה כמ"ש רש"י ז"ל בסדר שלח. ועתה בשנת הארבעים הגיעו להיות מבני עשרים ומעלה וראויין למנין ובש"ס דבבא בתרא יש מחלוקת התנאים רבי יאשיה ודבי יונתן. לרבי יאשי' ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והם המנויין הנזכרין בפרישת במדבר ונתחלקה א"כ הארץ לח"ר אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חלקים שווין ולרבי יונתן לבאי הארץ נתחלקה הארץ. והם המנויין הנזכרין כאן בסדר שלפנינו ונתחלקה א"כ הארץ לת"ר אלף ואלף שבע מאות ושלשה חלקים שווין. והנה רש"י ז"ל פירש כאן המשך פרשה זו אליבא דרבי יונתן שנתחלקה הארץ לבאי הארץ. ועתה אחרי הקדמה זו עלי חובת הבאור משפט חלוקת הארץ לפי שיטת רש"י ז"ל עפ"י הש"ס דבבא בתרא הנ"ל והנה כנ"ל נתחלקה הארץ לבאי הארץ והיינו לת"ר אלף ואלף שבע מאות וחמשים חלקים שווין וזהו פירוש הכתוב לאלה תחלק הארץ וגו' ר"ל לאלה המנויין הנזכרין למעלה שהם ת"ר אלף ואלף ת"ש למד בני עשרים תחלק הארץ ואח"כ אמר בפסוק שלאחריו לרב חרבה וגו'. וע"כ הפירוש כזה. שכיון שנתחלקה הארץ לבאי הארץ א"כ ממילא השבט המרובה באוכלסין ר"מ שבט בימין שהיו פקודיו חמישה וארבעים אלף שש מאות נטל מן הסך ת"ר אלף ת"ש למד חלקים הנ"ל מ"ה אלף ת"ר חלקים. ושבט דן שהיו פקודיו פ"ד אלף ד' מאות נטל מן הסך הנ"ל ס"ר אלף ד' מאות חלקים. וכן על הדרך הזה ביתר השבטים אבל לפי זה יוקשה ענין הגורל שהי' אצל חלוקת הארץ המוזכר שוב אח"כ אך בגורל יחלק וגו' שאם היו חלקי השבטים שווין יתכן ההגדלה שיצא על ידה חלק המיוחד לכל שבט אבל אחרי שאין (חלקו) השבטים שווין כי הם לפי רבוי האכלוסין איך יתייחדו החלקים עפ"י הגורל הרי בשעת החלוקה היו צריכין למדוד כפי רבוי השבטים ואיך יוכל להשתנות החלוק הזה עפ"י הגורל א"כ לא תהי' החלוקה לפי רבוי אוכלסין של השבט ויפול החלק הרב לשבט המועט וחלק המיעוט לשבט הרב. ואין מקום דהגרלה זולתי אם כל חרק מהחלקים יתכן לכל אחד מהשבטים והתירן בזה שהי' ענין הגורל לברר אמתת החלוקה שלפי שהי' מקום לתרעומת מצד התחומין ע"ד משל שהי' שבט בנימין שנטל מן חלקי הארץ השווין מ"ה אלף ת"ר חלקים ויכול להתרעם אחר שנמדדו לו חלקיו אלו בחלקת הארץ עם התחומין ולומר יותר הי' נוח לי אם הי' חלקת ארץ שרי במקום אחר בתחומין אחרים ועל דרך זה יפול התרעומת ביתר השבטים אבל באמת שהיתה החלוקה ההיא בתחומין המיוחדים לא חלוקה מקרית רק ברוח הקודש חרופה הכרחית וא"כ אינו נופל בזה תרעומת ולא תמצא הקפידא סכות ינוח ולבור הכרחית זה הי' הגודל כי הי' הגורל ע"פ גם נפלא מסכים לכל תחום ותחום שנתייחד לכל שבט ובזה ראו הכל כי מאת ד' נפל חבל להם ואין מקום ללין וסרה קושיא הנ"ל שאף שאין מקום לגורל בחלקים בלתי שווין והם לפי רוב ומיעוט האוכלוסין זה אינו אלא כנודר אנושי שמה שיוצא על ידו הוא בקרי והזדמן משא"כ בגורל נסי ופלאי וזה מבואר ונשאר לנו לברר עוד מה שסיים בפסוק נ"ה אחר שאמר אך בגורל וגו' חתם המאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. וזהו מוקשה מאוד ומכאן פריך בש"ס דב"ב לר' יונתן דס"ל דהחלוקה הי' לבאי הארץ ומסייע לר' יאשי' דליוצאי מצרים נתחלקה וביאור זה כמו שאמרו בש"ס דוודאי אין לפרש לשמות מטות אבותם ינחלו לשמות השבטים ונתחלקה הארץ לפ"ז רי"ב חלקים שווין שפי' לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו אינו עולה לפ"ז שהרי יש באן חלקים שווין (ובש"ס הוכיח זה ממ"ש הכתוב ונתתי אותה לכם מורשה וגו' ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר קרא ולא ידעתי אמאי לא הוכיח בפשיטות ממה שכתוב לרב תרבה נחלתו וגו' וצריך עיון) והילכך פירש רבי יאשי' בברייתא דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ופירוש לשמות מטות אבותם ינחלו שינחלו באי הארץ לפי חשבון של יוצאי מצרים שהם אבותם שהם נוחלין את חלק אבותיהם יוצאי מצרים. ואחד מיוצאי מצרים שהיו לו למשל שלש בנים בבאי הארץ אינם נוטלין כי אם חלק אחד מן הת"ר אלף ושלשת אלפים תק"ן חלקי הארץ השווין ואחד שהיה לו בן אחד בבאי הארץ נוטל גם הוא חלק אחד (ואמרו ז"ל בש"ס דלמ"ד זה פירוש לרב חרבה וגו' לשבט שהי' מרובה באוכלוסין, ביוצאי מצרים אף שנתמעט אח"כ בבאי הארץ מ"מ תרבה נחלתו ולמעט ר"ל השבט שהי' מעט באוכלוסין ביוצאי מצרים אף שנתרבה עכשיו בבאי הארץ מ"מ תמעיט נחלתו) וכ"ז אתי שפיר לר' יאשיה אבל כר' יונתן שסובר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לשמות מטות אבותם ינחלו וע"ז תי' ר' יונתן בברייתא ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל נחלות שבתורה החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים ע"כ וביאור זה כמו שאגיד לך שההבדל בין רבי יאשי' לר' יונתן הוא בענין מי הם הנוטלין וכמה הם נוטלין דלר' יאשי' לא נטלו כל באי הארץ בני עשרים שהם תר"א אלף תשלמ"ד. זולתי אותן שהי' אביהן בן עשרים ביציאתו ממצרים והיינו אם הי' אביהן מהסך תר"ג אלף תק"ן יו"מ אבל לרבי יונתן נטלו כל באי הארץ והם תר"א אלף ת"ש למד הבני עשרים וכן לרבי יאשי' נטלו גם הפחותים מבני עשרים באי הארץ אותן שהי' אביהם מן התר"ג אלף ת"ש למד יוצאי מצרים וירשו חלק אביהן, אבל לרבי יונתן הפחותין מבני עשרים מבאי הארץ לא נטלו כלום ולא נטלו רק התר"א אלף תש"למד בני עשרים באי הארץ זהו ההבדל שבינם בענין מי הם הנוטלין וכן יש הבדל בינם בענין כמות נטילתם ד"מ שני אחין בני עשרים מיוצאי מצרים שהי' להם בנים בני עשרים בבאי הארץ לזה בן אחר ולזה שלשה בנים א"כ לרבי יאשי' לא יטלו אלו ארבעה הבנים רק שני חלקים וכן האחר נוטל כנגד כל השלשת בנים אבל לרבי יונחו נופלין ארו הארבעה בנים ארבעה חלקים. הבן האחד חלק אחד ושלשת הבנים שרשה חרקים. אבר מהך קרא דלשמות מטות וגו' כדי שיתיישב אליבא דרבי יונתן צריכין אנו לאחוז סדר אחר בענין כסות החלוקה וזהו שהחלוקה לפי באי הארץ אבל אחרי שנתחלקה לבאי הארץ חזרו הנוטלים הללו והורישום לאבותיהם יוצאי מצרים בני עשרים. שמתו כבר במדבר ואחרי החזרה הזו יירשו בניהם האלו מבאי הארץ כפי הסדר בירושה והרשב"ם ז"ל בב"ב פ' י"ג ביאר זה במשל וז"ל תשעה בנים מבאי הארץ נטלו מ' לתכין וא' נטל לתך א' וכשמחזירין לאחים אבותיהם המתים הט' נוטלין ח' לתכין והא' נוטל כנגד כולן ח' לתכין אבל אלו מתחלה חלקוה ליו"מ לא היו נוטלין הט' בנים רק חלק אחד והבן האחד חלק אחד כנגד כולן אלו דבריו ז"ל ועדיין צריך להבין הרי כשמחזירין לאחים אבותיהם לא יירשו המתים האלו בשוה רק האח האחד יירש תשעה לתכין והשני לתך אחד ולמה יטלו אח"כ אחר חזרה זו התשעה בנים ה' לחבין והבן האחד חמשה לתכין הלא מהראוי שכל אחד מהמתים היורשים יחזיר לבניו מה שירש מהם על כן צ"ל שירושת המתים את החיים אינה כדרך ירושת החיים את המתים שהחיים כשהם מורישין את המתים הוא כאלו משימין חלקיהם לפני המתים. והם חולקין ביניהם בשוה ואחרי חלוקה זו חוזרין ומורישין לבניהם חלקם. והכלל שכל בני עשרים מבאי הארץ שדיו להם אבות יוצאי מצרים בני עשרים נוטלין האבות החלקים הראויין לבניהם וחולקין ביניהם בשוה ואח"כ חוזרין ומורישין חלקיהם לבניהם כן הוא דרך הרשב"ם ז"ל שהמתים חולקין בשוה מה שראוי לבניהם. אבל רש"י ז"ל להלן בדבור המתחיל לשמות מטות אבותם כתב וז"ל שני אחין מיוצ"מ וכו' לזה בן אחד ולזה שלשה בנים האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה וכו' חזרה נחלתן אצל אב אביהן וחלקו הכל בשוה וכו' ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצ"מ לא היו נוטלין אלו הד' אלא ב' חלקים עכשיו נטלו ד' חלקים עכ"ל וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל דאלו חזרה נחלתן לאחין אבותיהם מה נפק' מינה בחזרה שהרי כל אחד יחזיר מה שירש לבניו ואיך יחלוקו אח"כ הבנים בשוה (והוא מה שהקשינו לעיל על הרשב"ם ז"ל ואינו נוח לרש"י ז"ל התירץ האמור למעלה). ולכן פירש באופן שחזרה נחלתן רק אצל אבי אביהן. ולכן יחלוקו בני בניו אח"כ בשוה. אבל האופן שיוחזר הנחלה רק לאבי אביהם ולא לאבותיהם יצוייר כזה כגון שיצא אבי אביהן והוא בן עשרים ממצרים ולו שני בנים פחותין מבן עשרים ולשני בנים האלו בנים בבאי הארץ בני עשרים לזה בן אחד ולזה שלשה בנים והם נוטלין ד' חלקים בארץ ועכשיו כשחזרה נחלתן לאבותיהן יוצ"מ. לא חזרה לאחים אבותיהם לפי שהיו פחותים מבני עשרים. וע"כ חזרה לאבי אביהם הזקן. ולכך יחלוקו בני בניהם בשוה. אלו דברי הרא"ם ז"ל וכתב עליו רבינו מוהרש"א ז"ל בחדושי הלכות פ' יש נוחלין וז"ל בשנוי לשון מעט דלפ"ז עדיין יקשה מ"ש רש"י ז"ל בסוף דבריו דאלו מתחלה חלקוה למנין יוצ"מ לא היו נוטלין אלו הד' אלא ב' חלקים הא אם האחים אבותיהם לא היו בני עשרים לא היו נוטלין רק חלק אחד בשביל אבי אביהם מורישן והי' נראה לומר משום זה דלא כרא"ם. אלא דגם אם היו האחין אבותיהן בני עשרים לא חזרה נחלת הד' בנים רק דאבי אביהן כיון שגם הוא הי' מיוצאי מצרים. אבל גם זה מוקשה סיום לשון רש"י ז"ר דלמנין יוצאי מצרים נמי יטלו שלשה חלקים דהיינו שני חלקי האחין אבותיהם וחלק אחד של אבי אביהן מורישן אלו דברי מרן ז"ל. וכתב אח"כ דיש ליישב סיום לשון רש"י ז"ל. דכוונתו דלמ"ד ליוצ"מ נחלקה הארץ. לא איירי קרא בהכי דאבי אביהן הי' מיוצאי מצרים רק מיירי קרא שהאחין אבותיהן לבד היו מיוצאי מצרים ולכך אלה הד' שהן בניהם נוטלין שני חלקים לא פחות ולא יותר. ולפ"ז יש לקיים גם פירוש הרא"ם ז"ל כן העלה המהרש"א ז"ל בביאור לשון רש"י ז"ל בדבור הנ"ל. ובאמת שתירוצו דחוק שמלבד שאין במשמע לשון רש"י ז"ל כפירושו דר"ל דלר' יאשי' לא מיירי קרא בהכי יקשה עוד דיותר הי' לו לרש"י ז"ל לבאר החילוק שבין ר' יאשי' לר' יונתן בדין ולא לבאר החלוק שבינם בפירוש המקרא לבד. ולבי אומר לי שיותר נוח לומר כפירוש הראשון של המהרש"א ז"ל וצריך להגיה באמת לשון רש"י ז"ל ולגרוס לא היו נוטלין אלה הד' אלא שלשה חלקים וכו' כי י"ל שהי' כתוב המספר באלפא ביתא ג' חלקים וטעה הסופר וכתב ב' תחת גימל ומזה נפל טעות בספרים וטעות סופרים כזה מצוי לרוב. והנה אחרי ביאור כל דבורי רש"י ז"ל בפרשה זו בכלל אשוב לבארם בפרט ואתחיל שוב שנית בביאור דבור שלפנינו:
נג ר"ל דלרבי יאשי' נטלו הפחותים מבני עשרים בבאי הארץ אם הי' אביהם בן עשרים בצאתו ממצרים וכן אותן שהי' אביהם פחות מבן עשרים ביציאתו ממצרים לא נטלו בניהם כלום אף שהיו בני עשרים מבאי הארץ כנ"ל בביאור הכולל:
נד כבר בא דבור זה היטיב מבואר בביאור הכולל שהקדמתי. ומ"ש רש"י ז"ל כאן והגורל עצמו הי' צוח ואומר כו' שנא' עפ"י הגורל וכו' י"ל שהוא ענין מליצי וסמכו מליצה זו על לשון המקרא שנאמר על פי הגורל ולא נאמר בגורל תחלק וכוונת מליצה זו שע"י שהסכים הגורל אל חלוקת יהושיע והנשיאים כמו שביארתי בביאור הכולל א"כ הגורל מברר אמתת החלוקה ולא נפל הגורל בקרי והזדמן וכל דבר שמרמז על דבר אחר בביאור היטיב מדרך רז"ל לכנותו בשם דבור וכשהרמז יותר נגלה ומפורש יכנוהו צוחה. לכן אמרו ז"ל והגורל הי' צוח וכו' ר"ל שהגורל קורא שאני ראוי לעלות לחלקו של שבט פלוני ולא לשבט אחר כי כן גזר השי"ת וכל זה יובן לך היטיב ע"י ביאור הכללי הקודם:
בא"ד ולא נתחלקה הארץ וכו' זהו על פי הסברא ולולי זאת לא היתה החלוקה חלוקת צדק:
נה ר"ל ואם הי' עולה חברון בגורל כלב אין נופל לשון נתינה בזה כמו שאין נופל נתינה בנחלת שאר באי הארץ:
(ד"ה לשמות וגו') כל דבור זה אין מהצורך לבארו יותר ממה שמבואר בבאור הכוללי:
(ד"ה מטות) לא אמר לשמות אבותם ינחלו אבל אמר לשמות מטות אבותם אף שלא חזרה הנחלה להשבטים עצמם רק לאבותיהם יוצאי ירך השבטים, לזה פירשו שבא לומר שהגרים שאין להם מטות לא נטלו חרק בארץ כלל אף אותן שנשאו בנות ישראל ונתערבו בשבטים
נו כבר מבואר זה לעיל בפסוק נ"ד:
נט כל המאמר הזה מיותר שהרי כבר אמר בת לוי. לזה אמרו ז"ל שבא להודיענו שלידתה לבדה היה במצרים ולא הורתה ובזה יבוא על נכון מספר השבעים נפש ע"י שנאמר עוד כי נולדה בין החומות ופשוט:
סב ר"ל ושני פעם כי שהוזכר בפסוק זה משמשין לנתינת טעם על היותם נמנין מבן חודש ומעלה נתן טעם כי לא התפקדו וגו' ועל היותן נמנין לבדן ולא בכלל שאר השבטים נתן טעם כי רא נתן להם נחלה וגו':
סד ר"ל ועל כן אמר ובאלה לא היה איש מפקודי וגו' ולא אמר ובאלה לא היה מפקודי או ובאלה לא היה אחד מפקודי:
פרק כז
א מה נעים דרשתם ז"ל:
ג ב ר"ל שבנות צלפחד חששו אולי החטא גורם שיפסיד צלפחד חלקו בארץ ואם היה החטא הגורם לזה לא נתרעמו כי נשים צדקניות היו. ולזה באו בדרך שאלה למרע"ה ואמרו אמת שבחטאו מת אבל בכל זה אורי לא הפסידו חלקם כי לא היה חטא כדוגמת חטא המתלוננים ועדת קרח והמרגלים שחטאו והחטיאו את הרבים עמהם כי בחטאו לבדו מת. ובזה עוררו את הספק אולי אין החטא הזה עצום כל כך להפסיד חלקו בארץ כנ"ל ביאור מאמר זה:
ה ר"ל מה שלא באה פרשה זו בתורה רק ע"י הזדמנות הזו שבאו בנות צלפחד לישאל יש בזה ב' פירושים. א' שכבר נאמר דין זה למשה בסיני ככל המשפטים אלא ששגגת משה רבינו ע"ה גרמה שנתעלמה ממנו הלכה. ב' שלא נאמר משפט זה למשה בסיני רפי שזכות בנות צלפחד גרמה ליכתב פרשה זו על ידיהן:
ז נ"ל שצריך לגרוס כתרגומו יאות ומדרשו כך כתיבה וכו'. ור"ל שהתרגום פירש מרת כן יאות אבר הדרש אמר שנרמז בו ע"פ רוב הוראת המלה שהוא למשל ודמוי שכאשר כתובה פרשה זו לפני במרום כן בנות צלפחד דוברות ור"ל שהסכימו עם ההלכה הכתובה בפרשה זו מכבר והוא לפי הפירוש הראשון שכתב רש"י ז"ל לעיל בפסוק ה' שכבר נאמרה למשה בסיני פרשה זו אלא שנתערמה ממנו הלכה:
(ד"ה נתן תתן) שנינו בפ' יש נוחלין בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהן (צלפחד) שהיה מיוצאי מצרים:
וחלקי (ר"ל חלק צלפחד) עם אחיו (בני חפר) בנכסי חפר שהיה בכור נוטל ב' חלקים ע"כ במשנה. ופירש רשב"ם ז"ל דסבר האי תנא כרבי יאשי' דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והילכך לפי שהיה צלפחד וחפר אביו שניהם בני עשרים מיוצאי מצרים לפיכך נטלו בנות צלפחד חרק צלפחד שנטל בשביל עצמו וחלק ירושת צלפחד בחלקו של חפר אביו. ולפי שצלפחד היה בכור היה ראוי ליטול פי שנים בנכסי חפר (ואע"פ שאין הבכור נוטר בראוי כבמוחזק וכשמת חפר לא היתה א"י כבושה עדיין מ"מ א"י מוחזקת ליוצ"מ. וכמי שהחזיק חפר בחלקו דמי כדאיתא בש"ס) הרי שנטלו בנות צלפחד ג' חלקים חרק פשיטות וחלק בכורה בנכסי חפר וחלק שנטל צלפחד בשביל עצמו בארץ. אלו דבריו ז"ל בקוצר. ובש"ס מקשה לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי צווחן בנות צלפחד (ר"ל הא לא היה צלפחד מבאי הארץ ואיך ירשו נחלתו. ומאין היה לו נחלה שיטלו והרי אפי' היה לו בן לא היה נוטל כלום אם היה פחות מבן כ' ואמאי צווחן למה יגרע שם אבינו וגו') ומשני אלא לחזרה וליטול בנכסי דפר ופירש רשב"ם ז"ל וז"ל דמ"ד לבאי הארץ אית לי' חזרה והכי קאמרי בנות צלפחד בקחת אחי צלפחד נחלה בארץ (שהיו בני עשרים מבאי הארץ) יחזירו אותה לחפר אביהן ויחזיר אותה לכל בניו ויטול אבינו שהוא בכור שני חלקים בנחלה הבאה לו מחפר אביו. ולפי שאין לאבינו בן אנו עומדין במקום הבן לירש נחלתו ולמה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו הם אחיו בני חפר מלזכות עם אחיו בנכסי חפר זקננו אלו דברי רשב"ם ז"ל. ולפ"ז דברי רש"י ז"ל בדבור זה שלפנינו יש בהם קושי כפול. א' שרפי מה שפירש כאן שיטלו בנות צלפחד ב' חלקים ולכל הדעות צלפחד היה בכור וא"כ לרבי יאשיה ראוי להם ליטול ג' חלקים היינו ב' חלקים בנכסי חפר וחלק שהיה ראוי צלפחד ליטול בשביל עצמו. ואין לומר שפירש אליבא דרבי יונתן שהרי לדידי' הב' חלקים שנוטלין בנות צלפחד אינו אלא מה שראוי צלפחד ליטול בנחלת חפר שבאה לו בחזרה מבניו אחי צלפחד. ושהיה בכור נוטל פי שנים. ורש"י ז"ל פירש כאן שהב' חלקים הם חלק צלפחד בשביל עצמו וחלקו בנחלת חפר א"כ יש כאן סתירה שבמ"ש שיטלו ב' חלקים אינו אלא כרבי יונתן ובמ"ש אח"כ חרק אביהן שהיה מיוצאי מצרים הוא לרבי יאשיה. ב' דאיך פירש כאן אליבא דרבי יאשיה דליוצ"מ נתחלקה הארץ והרי רש"י ז"ל עצמו הולך בפרשת חלוקת ארץ בשטת רבי יונתן (כמו שביארתי למעלה בביאור הכולל בפרשה זו) ושמא י"ל דלרש"י ז"ל לישנא דברייתא נקט:
ואע"ג דהך ברייתא אתיא כמ"ד ליוצ"מ נתחלקה הארץ מ"מ ממילא שמעת מיני' גם רמ"ד לבאי הארץ ולענין חזרה ודיינו דכתב רש"י ז"ר מתחלה ב' חלקים דרמ"ד לבאי הארץ אין להם כי אם ב' חלקים וכנ"ל. אבל זה דחוק וצ"ע. אלו דברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה והעברת) כצ"ל הגירסא ברש"י לשון עברה הוא שהקב"ה מתמרא עברה במי שאינו מניח בן ליורשו ודקדקו רז"ל הדרש ההוא מדלא כתיב ונתת את נחלת אביהן להן למ"ש רש"י ז"ל להלן בדבור זה בכורן נאמר ונתת וכו' זהו לפי הדרש ולפי פשוטו פירש"י ז"ל דרכך תפס לשון העברה לפי שהבת מעברת הנחלה משבט לשבט אם בעלה משבט אחר ואף שכתיב בסדר מסעי ולא תסוב נחלה משבט לשבט אזהרת לא תסוב לא היתה אלא לאותו הדור. אבל בשאר הדורות יכולות להנשא לאיזה שבט שירצה ובעבור שאר הדורות תפס לשון העברה בבת יורשת לפי שפרשת נחלות הזו הוא פרשה כוללת לכל הדורות. וטעם האזהרה הזאת באותו דור לבד ולא בשאר הדורות הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל מפני שעדיין רא חלקו את הארץ ואם היתה נישאת הבת לשאר השבטים היו התחומין של השבטים קודם החלוקה מעורבין זה בזה ע"י הבנות. אבל לדורות הבאים שכבר לקח כל שבט תחומו והכיר כל שבט נחלתו לא הקפידה תורה בזה עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:
יא ולמדו חז"ל זה מדכתיב למשפחותם לבית אבותם:
יב ר"ל רמה נסמכה פרשה זו לכאן הרי אין כאן מקומה שהרי אחד שעלה להר העברים הוא הר נבו שוב לא ירד כנראה בסוף פרשת וזאת הברכה. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד ד"א וכו'. ר"ל שזה ג"כ טעם סמיכות פרשה זו לפרשת חלוקת הארץ ופשוט:
יג מה נעימים דבריהם ז"ר דבאמת מאמר זה נראה מיותר ויש לדרשו לשבח ולגנאי לשבח בענין מהות מיתת אהרן שהיתה מיתת נשיקה ולגנאי בענין מקום מיתתו במדבר ולא בארץ (ד"ה ער אשר לא קדשתם) באמת שזה המאמר אינו בפרשה שלפנינו רק בפ' האזינו לכן נ"ל שב' נקודות ההפסק שבא בדפוס לפני מאמר זה הוא ט"ס והוא דבור אחד עם הקודם. וכצ"ל בדבור הקודם ד"א אין אתה טוב ממנו כמ"ש במ"א על אשר לא קדשתם וגו' הא אם קדשתם כו'. ולפי שבפ' שלפנינו אין מבואר סרחונם בפירוש לסבה וטעם מיתתן שמ"ש בפסוק שאחריו כאשר מריתם פי וגו' יש לפרשו שהוא לספר זמן מיתת אהרן ולא היות הסרחון סבה גם למיתת משה לכן הביא המאמר שבסדר האזינו ששם מבואר בפירוש היות הסורחן הזה סבת העונש כנ"ל:
בא"ד בכל מקום שכתב כו'. מה נעימים דבריהם ז"ל שהיה די לכתוב סבת מיתתן במקום אחד ולמה כתבה בכל מקום שכתב מיתתן. ואמרו ז"ל שהוא כדי להודיע שלכבוד משה נכתבה הסבה ההיא ולא בעבור הודיע הסבה בלבד ומה נעים זה:
בא"ד ואחת אכלה כו'. ר"ל וזו שאכלה הפגים מבקשת מהשופט להודיע סבת סרחונה ואף שנשתתפה בעונש עם הראשונה. בכל זה אין סבת העונש שוה לראשונה ופשוט:
יד ר"ל שהרי אין עיקר הספור כאן ממי המריבה רק נתגלגל הספור מפני סבת מיתת משה ואין דרך לסמן בכיו"ב את הדבר אשר הוא טפל בספור לכך דרשו הם לבדם ואין להם עון אחר. אבל לפ"ז עדיין רא יבוא על נכון דרש האחר הם שהמרו כו'. לכן צ"ל שלא מפני שאין דרך לסמן את הטפל בספור דרשו זה רק מפני יתור המאמר גופא ולכן דרשו ג"כ בסדר חוקת ששם עיקר הספור ממי המריבה וסיים שם ג"כ במאמר זה המה מי מריבה אשר רבו וגו' כמו שפירש"י ז"ל שם הם הנזכרים וכו' יע"ש
טו פשוט שעקר הספור בא בעבור עצמו. אבל מדרך רז"ל לעורר בכל מה שיש לעורר שע"י הספור הזה מודיענו ג"כ שבחן של צדיקים. ומ"ש ז"ל להודיע שבחן כו' אין כוונתן ז"ל כמשמע הלשון הזה שרק הודעה זו הוא תכלית הספור רק כוונתן ז"ל שעם הודעת עצם הספור מודיענו ג"כ מכלל הספור ההוא שבחן של צדיקים והבקי בסגנון לשון המדרשות יודע זה:
טז לא מכח סמיכות פרשה זו לפרשת נחלות דרשו זה שהרי בא כאן הספור הזה במקומו הראוי שאחרי שספר מקודם ממאמר הקב"ה למשה עלה אל הר וגו' ונאספת אל עמיך וגו' בא להשלים כל הספור שעי"ז נתגלגל מלוכת יהושוע אבל באמת שכוונתם ז"ל שהוא מן הסברא שנתאוה משה שיירשו בניו גדולתו והמתיקו במליצת דבריהם שאחרי שמאמר הזה מהש"י למשה היה סמוך לתשובת המקום ב"ה ביד משה על שאלת בנות צלפחד. מן הסברא שתשובה זו שלא תפסק נחלת צלפחד עוררה אותו ביותר על מבוקשו ובכל זה חלילה לא היתה כוונת משה לכבוד עצמו. ועיקר כוונת הרועה הנאמן לטובת צאן קדשים. ועם זה נתאוה ג"כ שיהיה המנהיג מזרעו ר"ר שיהיה בזרעו איש הראוי להנהיג עדת ישראל. ודרשות כיוצא באלו אינן באות מהכרח הכתובים דק הם מן הסברא החצונה (ד"ה אלקי) ר"ל שבא התואר הזה במקום הראוי שהפרנס צריך להיות יודע להלוך נגד רוחו של כל אדם למען ינהלם בנחת:
יז באמת שמדרך הלשון לכנות הפעולה ע"ש המצוה כמו ויבן שלמה אבל כאן ניתן לפרש כפשוטו שמושל הצדיק יתעסק בעצמו בצרכי עמו כדרך שעשו יהושוע ודוד:
(ד"ה ואשר יוציאם) תחלה אמר אשר יצא ויבוא לפניהם ואם המלך יוצא ובא בראש העם א"כ מובן ממילא שהעם הם היוצאים ובאים אחריו ולאיזה צורך אמר אח"כ ואשר יוציאם ויביאם רזה דרשו ז"ל כי הכוונה שיוציאם ויביאם בזכיותיו ויהיה צאתם ובואם בוטח. כי כל המאמר הזה במלחמת חובה לכבוש את הארץ:
יח כבר כתבתי במקומות הרבה שכל קיחה הנופלת במין האדם במקום שאינו מתפרש שהוא בהכרח ויד חזקה כמו ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ואינו מתפרש לשון קנין כמו כי יקח איש אשה. ע"כ יתפרש קיחה בדברים:
(ד"ה קח לך), כאן לא יתפרש מלת לך על הקיחה לצורך עצמו כמו לך ולך מארצך וכן לא יתפרש משלך כמו ועשית לך ארון עץ. לכן יתפרש על הסכמת דעתו עם לקיחה זו את שבדוק וניכר לך. כי מלת לך שבאה אחרי פעולה מהפעולות יורה שע"י תנאי הפעולה ההיא תתראה הפעולה כאלו יעשה הפועל מעצמו לצרכו גם אם לא היה מצטוה לזה. לכן יתפרש בכל מקום באופן קרוב לזה ומה שמצאנו הגשם חלף הלך לו הוא ג"כ על דרך מליצת שיר כאלו הגשם נס מפני האביב:
(ד"ה וסמכת ר"ל כי לאיזה צורך היה צריך סמיכה ממשה היש סמיכה גדולה מזו במה שבחרו המקום ב"ה בעצמו. לזה תירצו שצורך הסמיכה מפני יראת הצבור שיוכל לדרוש בחיי משה
יט הכתוב לא פירש מהו הציווי הזה אבל הוא מן הסברא שנצטוה על צורך ישראל בענין הנהגתם. ומ"ש רש"י ז"ל על ישראל ר"ל בעבור ישראל:
כ (ד"ה מהודך) ר"ל שהיל"ל ונתת הודך עליו אבל אמר מהודך עם מם החלק. רזה אמרו ולא כל הודך פני יהושוע כו':
עד"ה למען) ר"ל שחסר בכתוב מלת אליו וכאלו כתיב למען ישמעו אליו:
כא ר"ל שאין הכבוד הזה מסולק ממך שהרי יצטרך לאלעזר שהוא מבית אביך ופירוש מוטל מסולק ופשוט:
(ד"ה וכל) ר"ר שאין פירוש העדה ישראל שהרי כבר אמר לפני זה וכל בני ישראל:
כג דרשו ז"ל בזה השנוי מלשון יחיד ללשון רבים ואמרו שמרמז שמשה נהג עין יפה ביהושוע ומסר לו מחכמתו כפי מה שהיה יכול יהושוע לקבל. והנה סמיכת הרב לתלמיד יורה על קבלת החכמה מהרב. ולזה נמשכת הסמיכה מקבלה ההיא ועל כן תרמוז הסמיכה בשתי ידים על קבלת הרבה מהחכמה:
(ד"ה כאשר) ר"ל דלאיזה צורך אמר כאשר דבר ד' וגו' דרי כבר אמר למעלה ויעש משה כאשר צוה ד' וגו'. לכן צ"ל לפי שלא הזכיר למעלה רק שלקח את יהושוע והעמידו לפני אלעזר וסמך ידיו עליו ויצוהו אבל מנתינת קרני ההוד שנזכר לעיל בציווי ונתת מהודך עליו לא זכר כאן אצל העשי' על כן הוסיף גם בחתימת הספור מהעשי' מאמר כאשר דבר ד' וגו' לרבות גם נתינת קרני ההוד מדברי הרא"ם ז"ל:
פרק כח
ב הנה הוקשה לרז"ל בכאן כמ"ש דרב הקדוש מוה' חיים ן' עטר ז"ל בספר אור החיים כי פרשה זו היתה ראוי' להכתב בסדר אמור ששם ציווי הקרבנות שהרי מצוה זו ע"כ נוהגת משהוקם המשכן ויהושיע נסמך בשנת הארבעים והובא שם הטעם מה שאמרו רז"ל בזה יע"ש ואולם יהי' הטעם מה שיהי' עדיין מוקשה סמיכות פרשה זו למנוי יהושיע. ולפ"ז צ"ל שנאמרה סמוך מנוי יהושיע ולזה פירש"י ז"ל כאן הטעם בזה מה שנאמרה פרשה זו בשנת הארבעים סמוך למנוי יהושיע דוקא (ד"ה קרבני) דקדקו ז"ל כפל הלשון קרבני לחמי ולזה אמרו ז"ל היותו כנגד שני הדברים שיש לשם ב"ה בקרבן והם האמורין הנקטרין שהם קרויין לחם כמ"ש והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה וגו' הרי שבחלק הנקטר נופל שם לחם. והעולה שכולה כליל כולה נקראת אמורין והדם הנזרק ע"ג המזבח והוא קרוי קרבן וכתב הרא"ם ז"ל והוא כאלו כתוב קרבני ורחמי:
(ד"ה לאשי) ר"ל שמלת לאשי דבוק עם מלת רחמי שהדבר המוקטר עולה לאש שע"ג המזבח:
(ד"ה תשמרו) ר"ל שאמר תשמרו להקריב לי. ולא אמר בקיצור תקריבו לי ומזה למדו רז"ל שבא לרמז ענין המשמרות ר"ל שיש בקרבן צבור הקרב שני ענינים. א' פעל ההקרבה. הב' והוא השמירה מבלתי שום פער אחר. וזהו המעמדות והוא כמו שאמרו ז"ל היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומר על גביו וקרבן צבור משתתף לכל ישראל ולפיכך חייבה תורה לכולם כהנים לוים וישראלים לעמוד ע"ג הקרבן מפני שא"א שיהו כל ישראל עומדין על גביו תקנו נביאים הראשונים לברר מישראל אנשים שיהיו שלוחי כולם במעמד וכמו שחלקו שמואל ודוד הלוים לב"ד משמרות והכהנים לכ"ד משמרות חלקו הנביאים ג"כ ישראל לכ"ד מעמדות והם הנקראים אנשי מעמד וזה שכתב רש"י ז"ל מכאן למדו ותקנו מעמדות. ר"ל מפני הכתוב דזה שמצריך להיות כל ישראל עומדין על הקרבן תקנו לעשות מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל מדברי רא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
(ד"ה במועדו) ר"ל ששם מועד יתפרש לרוב על דבר שיש לו זמן ידוע בשנה ואינו הוה בכל יום כמו במועדו האמור גבי פסח לזה כתב רש"י ז"ר שמכאן מוכרח שנופל מלת במועדו גם על דבר ההוה בכל יום:
ג (ד"ה שנים) ר"ל שכל המאמר שנים ליום וגו' נראה מיותר שהרי בא בפסוק שאחריו את הכבש הא' וגו' ואת הכבש השני וגו' לכן אמרו ז"ל שבא לדרשא שיהיו נשחטין כנגד היום ר"ר כנגד השמש ודע שהיו טבעות קבועות בעזרה במקום השחיטה שהוא ירך הצפון של המזבח לאסור בהם רגלי הבהמה והיו שם שש מערכות של טבעות ובשחר היו אוסרין רגלי הבהמה בטבעת מערבית צפונית שהיו שוחטין אותו לצד מערבי כדי שיהא נוכח השמש שבשחר החמה במזרח ובערב היו אוסרין אותה בטבעת צפונית מזרחית:
ד ר"ל אף דאזהרה זו של ימי המלואים הוא ג"כ ציווי זו האמור כאן והוא מצות עשיות התמיד בימי המלואים מ"מ אין ללמוד מימי המלואים לדורות:
ה ר"ל המנחה הבאה עם הזבח נקראת מנחת נסכים. לפי שבאה עם נסכים אבר מנחה שאינה באה עם הזבח אינה טעונה נסכים ונקראת מנחה סתם:
(ד"ה העשוי') ר"ל שהוא כאלו כתוב בכף כעולת תמיד העשוי' בהר סיני ונקראת עולת תמיד שקרבה בימי המלואים עשוי' בהר סיני אף שנעשית במשכן לפי שהקמת המשכן הי' במדבר סיני סמוך להר סיני שחנו שם שהרי לא נסעו ממדבר סיני עד עשרים לחודש אייר בשנה השניה לצאתם ממצרים כמ"ש בפרשת בהעלותך:
בא"ד ד"א העשוי' כו'. ר"ל שער שם זה אמר עולת תמיד העשוי' בהר סיני הוא העולה שהקריבו אצל הר סיני בשנה הראשונה ליציאת מצרים להקיש אליו לומר שקבלת דמה טעון כלי. ולא זהו עולת התמיד שהיתה קרבה במשכן בשנה שניה. והנה לפירוש הראשון שיעור הכתוב כאלו אמר כעולת חסיד העשוי' בהר סיני אבל לפירוש השני שיעורו כאלו אמר עולת תמיד כהעשוי'. בהר סיני שהרי העולה הקריבה בהר סיני לא היתה עולת תמיד:
ז ר"ל שסמך הכתוב על המבואר בפרשת נסכים בסדר שלח ויין לנסך רביעית ההין וגו':
ח כבר ביארתי זה דבור זה בסדר ויקרא קחנו משם:
י (ד"ה על) ההבדל בין מלת על ובין מלת לבד כזה שמרת לבד יורה ג"כ שהנושא השני אין משתתף בנשוא עם הנושאים הראשונים ואינו בכלל תנאי הראשונים כמו שתאמר ד"מ כל העומדים הללו את האיש הזה לבד שני פלוני ופלוני. ר"ל שאותן שנים לא הללוהו ולפעמים מורה ההפך והוא ההשתתפות בנשוא עם נושאים הראשונים ובמשלנו הנ"ל יתפרש ג"כ בזה לבד פלוני ופלוני שהללו אותו הללוהו כמו כן כל העומדים שמה אבל מלת על יתפרש רק על ההשתתפות בנשוא ועוד יש ביניהם הבדל אחר שמלת לבד יורה על ההשתתפות לבד אבל מלת על יורה ג"כ היות הנושא הראשון עיקרי בנשוא הזה והנושא הב' הנזכר אחר מלת על הוא הנושא הראשון והעיקרי ונושא הא' הנזכר מקודם הוא הטפל בערך נושא הב' ואינו אלא נוסף עליו וכל דבר הנוסף על דבר אחר פשוט שהנוסף אינו עיקרי כדבר שנוסף עליו לכן לפי שאמר כאן על עורת התמיד ע"כ בא ללמדנו שעולת התמיד הוא העיקר וקרבנות מוספין ניתוספו עליו בלבד ולזה צריך להקדים התמיד ראשונה ואח"כ המוסף:
יד ר"ל ולכך נאמר בחדשו כמו שנאמר במוסף שבת בשבתו. וזהו לפי פשוטו אבל באמת הך בחדשו מיותר שהרי כבר יכולין ללמד כל הקרבנות ממוסף שבת שנאמר בו בשבתו לתלמוד זה. לכך דרשו ז"ל ג"כ מיני' בש"ס אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ר"ל שהקרבות הבאות מר"ח ואילך לא יביאו מן השקלים הישנים רק מן החדשים כדתניא ר"ח ניסן ר"ה לתרומת שקלים דגמרינן בג"ש נאמר כאן לחדשי השנה ונאמר להלן ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה החודש האמור להלן ניסן אף כאן ניסן:
טו בריש שבועות למדנו שכל שעירי המוספין מכפרין ער טומאת מקדש וקדשיו בלבד ולא חטא אחר ולמדו ג"כ שאין מכפר רק על אין בה ואין בה ר"ל אין בה ידיעה לא בתחלה שנטמא ונכנס למקדש ולא בסוף:
(ד"ה על) ר"ל דאין פעל יעשה על שעיר המוסף שהרי כתוב אח"כ ונסכו והחטאת אינה טעונה נסכים כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ:
בד"ה ונסכו ואין לפרש ג"כ ששיעור הכתוב שיעשה השעיר הזה על עולת התמיד ונסכו עולת התמיד ויהיו מלת ונסכו שב על עולת התמיד שא"כ הי' לו לומר ונסכה לכן צ"ל שפעל יעשה על קרבן המוסף בכלל ואמר הכתוב שקרבן המוסף ונסכו יעשה על עולת התמיד ר"ל אחר תמיד של שחר ומבואר:
יח וכך כתב רש"י ז"ל בפרשת אמור בדבור מלאכת עבודה וז"ל. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וטורח שיש חסרון בבטלה שלהם כגון דבר האבד וכו' עכ"ל. ור"ל שגדר שם עבודה הטורח שע"פ ההכרח ולא מרצון וחשק הלב כענין עבודת עבד והושאל ג"כ לכל טורח ופעולה שיעשה האדם אף שלא עפ"י הכרח ציווי זולתי רק עפ"י הכרח הצורך כמו לעבוד את האדמה אשר לוקח משם עובד אדמתו ישבע לחם ולפיכך חשובות מלאכת דבר העבודה לנגד שאר עבודות מלאכת עבודה ומבואר:
יט ר"ל שהקרבנות בפסח מרמזין על הגאולה שהיתה בזכות אבות כמו שביאר רש"י ז"ל גם בשני דבורים שאחריו:
כז ר"ל חג השבועות נקרא בכורי קציר חטים. לפי ששתי הלחם באים מן החטה החדשה כדי להתיר החדש במקדש למנחות:
פרק כט
יא (ד"ה ועולת) ר"ל למעל' במוספי ר"ה אמר מלבד עולת החודש ועולת התמיד לפי שכולן עולת די בהזכיר פעם אחד מלת לבד אבל כאן שאמר מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד אין נופל לומר מלבד חטאת הכפורים תעשו עולת הללו ומלבד עולות התמיד תעשו חטאת הכפורים וצריך לומר דהכי קאמר מלבד חטאת הכפורים תעשו חטאת המוסף והוא שעיר החיצון ומלבד עולת התמיד תעשו עולות המוספין לכן כתב רש"י ז"ל שבכח המאמר הזה כאלו כחוב בכל אחד מלת לבד בכר נושא ונושא לבדו זהו ביאור דברי רש"י ז"ל מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
(ד"ה ונסכיהם) ר"ל כנוי ונסכיהם מוסב על תעשו שבכח המאמר כאלו שעיר עזים אחד חטאת תעשו מלבד וגו' ונסכיהם. ופעל תעשו שבכח המאמר מוסב גם על עולות המוספין שלמעלה לכן אמר ונסכיהם לשון רבים:
וכ' רש"י ז"ל שכל ההכרח לפירוש זה בקרבנות המועדים וראשי חדשים הוא מפני שאין נסכי המוספין מוזכרין כלל כאן אם נאמר שמלת ונסכיהם אינו שב על הציווי רק על עולת התמיד וזה לא יתכן. אבר במוספי החג דלהלן שזכר מקודם נסכי המוספין בהדיא. ע"כ מלת ונסכיהם שב על מאמר מלבד עולת התמיד ומנחתה אף שאמר ונסכיהם בלשון רבים. ע"כ הכוונה על נסכו תמיד השחר ותמיד הערב:
יח ר"ל מה שהפרים מתמעטין והולכין סימן כליה לאומות:
(ד"ה ולכבשים) כבר כ' רש"י ז"ל פסוק י"א ד"ה ונסכיהם שכל נסכיה ונסכיהם האמור בקרבנות החג שמוסבים על התמיד של שחר וערב:
לה ר"ל ומ"ש אח"כ כר מלאכת עבודה לא תעשו הוא ביאור למ"ש עצרת תהיה לכם שהפירוש שיהיו עצורים בעשיית מלאכה:
בא"ד דבר אחר עצרת כ' ר"ל שאם היה בירושלים ביום השביעי להקריב נדרים ונדבות וירצה לאכלם בירושלים בלילה יכול יחזור אחר אכילתו לביתו ת"ל עצרת שיהיה עצור שם כל הלילה ללין בירושלים כן פירש הרא"ם ז"ל מהברייתא דסיפרי:
בא"ד ומדרשו באגדה כו'. רצונם ז"ל בזה ששם עצרת הנאמר על שמיני שר חג הוא לשון חבה ואהבה ומרמז על חשיבות ישראל. וכמשל האוהב אשר ארח לחברה בבית אהובו ומשתעשע עמו ימים אחדים ולבסוף כאשר יבקש להפרד ממנו יעצרהו עוד יום אחד להתעלם עמו כן הוא הדמיון בשמיני של החג שיעצור הקב"ה את בניו זרע ידידיו עוד יום אחד לאחר שכבר חלפו הלכו להם ימי החג ויצאו מן הסוכה וגמרו כל הקרבנות כנגד ע' אומות. א"כ כבר נראה כאלו הגיע העת יציאת ימי השמחה והשעשוע שעשוע נפש במקום ב"ה והפרד מן הדבקות הרוחני והחל התעסק בצרכי הגוף אלא שהקב"ה לרוב אהבתו את ישראל יעצור אותם עוד יום אחד לבלתי הפרד מן הדבקות עמו ב"ה. וא"כ השם הזה שם עצרת מורה החבה ההיא היתירה:
בא"ד ובמדרש כו'. ר"ל שימי החג הם אחר יום הכפורים יום רצון ומחילת עונות. לזה באו אחריו ימי השמחה הגדולים ימי החג ורבוי הקרבנות שבחג הם מרמזין על סעודת השמחה רפי שקרבנות החג הזה רבים על כל קו בנות המועדים ולכך הם פוחתין והולכין כדמיון הסעודות הנעשות לכבוד האכסנאי שדרך ארץ הוא להיות פוחת והולך. ולמדה תורה אותנו בזה דרך ארץ שסעודה הראשונה היא העיקרית לכבוד האכסנאי ובה ראוי בעל הבית להרבות כפי מסת ידו ואח"כ יהיה פוחת והולך בהדרגה כמספר ימים הנכנסין על דרך סעודות השמחה אשר הוכנו בחג הקדוש הזה לכבוד המקום ב"ה והם הקרבנות והוא עד"מ כמשתה הנעשה לכבוד האורח כי אחר שנתרחק הקב"ה ממנו בעון העגל חזר ונתקרבו אלינו ביוה"כ יום הקדוש וע"כ אנו מכינים בימי החג המשתה משתה הקרבנות לכבוד האורח הקדוש כביכול אשר בא לשכון בינינו כן הוא דרך האגדות ההם ברמזי הקרבנות הללו ומה נעים לשמוע:
פרק ל
א ר"ל שבכמה פרשיות שנאמרו מפי הקב"ה למשה במצות הנוהגות לדורות לא נאמר אח"כ שחזר משה ואמרן לישראל אבל מה שנאמר זה כאן בפרשת מוספי המועדות הוא להפסיק הענין לפי שאמר אח"כ וידבר משה אל ראשי המטות וגו'. וכמו שסיים רש"י ז"ל שאל"כ יש במשמע כו':