אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר בלק

סדר חוקת

פרק כב

ב ר"ל שפסוק זה הוא הקדמה לפסוק הב' שאחריו. ופשוט:

ג (ד"ה ויקץ) ר"ל והוא כמו קצתי בחיי מפני בנות חת וחסר מלת בחייהם והוא בכח המאמר ומ"ש אח"כ מפני ב"י הוא לבאור הסבה מפני מה קצו בחייהם מפני ב"י וכן פירש"י ז"ל בפ' שמות בפסוק ויקוצו מצרים מפני ב"י אבל אין לפרש שמאמר מפני ב"י אינו לבאר סבת הקיצה רק לבאר במה קצו. והפירוש לפ"ז שקצו בישראל דז"א לפי שפעל קץ אינו נקשר במקרא רק עם בית ולא עם מלת. מפני כמו קצתי בחיי ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועוד שפעל קץ אינו נופל אלא בדבר שהיה מתקבל אל הנפש בתחלתו ואח"כ היה לו לזרה ותיעוב כענין המן שקצו בו אחר שהיה ערב להם אבל ישראל היו שנואים לאומות מתחלתם:

ד (ד"ה כלחוך השור) ר"ל וע"כ תפס מין זה יותר משאר בהמות:

(ד"ה בעת ההיא) לשון המקרא באמת מסייע לדרש זה שלא היה בלק מלך מעולם למואב רק שמינוהו עליהם למלך שכפי טבע הספור היל"ל מיד בתחלת הפרשה וירא בלק בן צפור מלך מואב שמלבד שזה ראוי לדעת מיד בהזכיר שם בלק כי הוא השליט בארץ לא היינו צריכין עוד לכל המאמר הזה שלפנינו ובלק וגו' מלך וגו' בעת ההיא ומלבד זאת יקשה עוד שמדרך לייחס כל מעשה האומה למלכם וכאן בתחלת הספור אמר ויגר מואב וגו' ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' יחס כל זה להאומה ולא למלך. ומלבד טבע הספור הזה יקשה עוד שלפי מה שפירש"י ז"ל להלן פסוק ה' ד"ה ארץ בני עמו היה בלק מילידי ארם ולא מזרע המואבים ואיך נוכל א"כ לומר שהיה בלק מעולם מלך למואב ואיך לא מינו להם מלך מאומתם ומקרב אחיהם. לכן אמרו בדרש שהיה בלק מתחלה מנסיכי מדין ולפי שנסיכים ההם היו ע"פ סיחון לאחר שהכניע מדין ומואב מפניו כמ"ש בס' יהושוע פרשה י"ג ואת נשיאי מדין את אוי וגו' נסיכי סיחון וגו' אין תימה אם מינה סיחון איש זר לנסיך כי כן מדרכי הגוים הקדמונים להפקיד על ארץ נכריה שכבשו תחתיהם שרים אשר לא מאזרחי הארץ המה והנסיך ההוא הוא במקום מלך לעמו (ולכן יכנס הכתוב לפעמים בלשון מלך כמ"ש בפ' מטות ואת מלכי מדין הרגו את אוי ואת וגו'. והנה המלכים ההם כנה בס' יהושוע בשם נסוכים), אלא שאחרי שמת סיחון בחרו בני המואבים בבלק ולקחוהו אצלם לצורך שעה למלך כולל על כל ארצם וע"פ הנחה זו יתיישבו כל ההערות הנ"ל. ויתיישב עוד ג"כ למה שתפו המואבים את המדינים עמהם בעצה זו יותר משאר האומות שכניהם ונאמר שלכל המורא הגדול אשר ירא מואב מפני ישראל ורצה לגרשם משכונתו הוצרכו לבקש להם יועץ חכם וגבור אשר ישימוהו בראש וע"פ עצתו יצאו ויבואו ולפי שהיה בלק מנסיכי סיחון בארץ מדין והיה ג"כ איש חכם ויועץ הלכו זקני מואב למדין לקחת משם את בלק ולתתו בראשם. וזה דבר הסבה אשר היו מדין ומואב בעצה א' על ישראל כי היה בלק נסיכם וגם מלך מואב. ולפ"ז עיקר ההתעוררות היה מאת מואב עצמו. ומפני התעוררות זה לקחו את בלק עליהם למלך וזה היה אשר לא תאר את בלק מיד בתחלת הפרשה בשם מלך לומר וירא בלק בן צפור מלך מואב לפי שאז היה משמעו שהיה מולך עליהם מתחלה קודם שהתעוררו המואבים בשביל ישראל לכן אמר תחלה סתם וירא בלק בן צפור וגו' ולא כינהו כלל בשם מלך ולא בא אלא לומר שהוא היה המתעורר הראשון בדבר והוא עורר את המואבים שהיו גדולים מאומת מדין שהיה הוא הנסיך אליהם במחוז א' מארצם, ולכך אמר אח"כ ויגר מואב מפני העם וגו' יחס הכל להאומה וכן אח"כ ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' לפי שבראשית ההתעוררות והעצה הזו לא היה בלק מלך עדיין. ואח"כ אמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ר"ל שמפני התעוררות זה הושם בלק עליהם בראש למען יצאו ויבואו על פיו, כנ"ל לפרש מ"ש רש"י ז"ל בשם המדרש כאן ואין ספק שהיה להם זה בקבלה שבלק הי' תחלה מנסיכי סיחון בארץ מדין ובמות סיחון במלחמת ישראל שמוהו המואבים למלך עליהם. וע"פ הקבלה הזו יבוא לשון הפרשה על מכונו כמו שביארתי לעיל ואולם לא יכולתי להלום לשון הדרש שאמרו ז"ל על המאמר שלפנינו ובלק בן צפור מלך וגו' והלא נסיך היה שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נשיאי מדין נסיכי סיחון וגו' וכו' עכ"ל. ומזה שהוציאו מן הפסוק הזה שביהושוע שהיה בלק תחלה מנסיכי מדין והרי לא נזכר שם בלק כלל כמו שעמד הרא"ם ז"ל בזה. והנ"ל בזה שעיקר מה שהוציאו מהכתוב הזה שבמדין לא היו מלכים רק נסיכים ולפי שידעו ז"ל בקבלה שבלק היה מושל בתחלה במדין לכן אמרו ז"ל שעורר אותנו הכתוב הזה על ב' דברים להראות אותנו עוצם הפחד שהיה על האומות מפני ב"י שמפני החרדה הזאת שנו בב' ענינים שבחרו להם מלך מאומה אחרת ולא מקרב אומתם וגם בחרו להם מלך איש שאינו מהראויים למלוכה. זהו מה שנ"ל לבאר בכל זה לפי מסת קט שכלי:

ה (ד"ה ארץ) אם הכוונה ארץ בני עמו של בלעם לא היה מהצורך לבאר זה וסתם אדם מקום תחנותו בארץ מולדתו. לכן ע"כ צ"ל שהכוונה ארץ בני עמו של בלק והודיענו הכתוב בזה שבלק לא יצא מבטן מואב ולצורך שעה לנצח לישראל בחרו אותו למלוך עליהם איש נכרי:

(ד"ה לקרוא) באמת שמלת לו בכאן במקום אותו ועם זה יורה ג"כ שהיתה הקריאה לתועלתו ובמקומות שהקריאה לתועלת הנקרא ישתמש במלת לו במקום אותו כמו קראן לו ויאכל לחם:

(ד"ה עם) מדרכי המליצה בספור שלא יכלול הספור העיקרי עם הספור כאחד רק יעשהו כספור בפ"ע להכניס בלב השומע עד מה יתפעל המספר מן המאורע ההוא ולהשים אל לבו גם הוא גודל ענין המסופר הזה ולכן לא אמר כאן הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ לחבר מאמר שני עם הראשון בויו החבור אבל עשה המאמר הב' נפרד מן הראשון וכאלו הוא התחלה בספור. ואמר הנה כסה את עין הארץ ועי"ז ישים השומע אל לבו יותר שיעור ההיזק העצום (ד"ה הנה כסה) להיות כנ"ל מאמר זה הוא הספור העיקרי ממה שהושם מלת הנה בתחלתו ע"כ שיכלול בתוכו סבת מורא ההיזק ואין הרבוי סבה גדולה כל כך כמופת נצחונם לסיחון ועוג וע"כ שזאת שלח בלק לבלעם ע"י הלשון הזה וכדרך לשון ערומים:

(ד"ה והוא) כוונת המאמר בוודאי על הנמשך כדרך הלשון והנמשך מישיבתם מנגד להכריתנו ומחכמת הלשון לכלול הנמשך הזה בתיבת ממולי:

ו לפירוש הראשון נון נכה נון האיתן ולכך כ' רש"י ז"ל אני ועמי כי מתחלה תפס לשון יחידות אוכל. וחסר ג"כ נון השורש נכה וכמו שיאמר בבנין הכבד מן נטה בעתיד אטה תטה עטה כן יאמר בבנין זה משורש נכה בעתיד נכה ולפירוש השני הנון שרשית והוא מקור דמבנין הכבד. אבל לפי שלא נמצא המקור בשורש נכה במקרא כי אם בהפעיל הכות להכות את מואב. לכן כ' רש"י ז"ל ששורש זה אינו משמש כאן ענין הכאה רק מענין נכוי שבלשון חז"ל שפירושו גרעון וחסרון ולכן בא המקור בו על תמונה אחרת. וכ' הרא"ם ז"ל שיש דוגמתו בדניאל לכלה הפשע:

(ד"ה כי) פשוט שצ"ל שע"כ ידע זה מקודם:

ז פשוט שהוצרכו ז"ל לכל זה דאל"כ וכי תבן אתה מכניס לעפריים:

ח (ד"ה כאשר) הכרח זה יבואר להלן בפירש"י פסוק י"ז ובציוני שם:

(ד"ה וישבו) פעל ישב מורה על מצב הישיבה שהוא הפך מצב העמידה וא"כ יורה על מצב ממצבי הגוף ובמקום שלא יתכן הוראה זו כמו וישב אברהם בבאר שבע וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' וכי יתכן לפרש שלא היה רק במצב הישיבה כל ימי שכנו בארץ יתפרש אם על קביעות השכינה במקום ההוא שהוקבע לו המקום הזה לגור שם. ואם על העכבה לבד במקום הזה והונח להוראות אלו פעל ישב כי המצב הזה הוא מצב המנוחה שיצטרך האדם אלי' במקום שכנו תמיד בקבע כי לא יעמוד האדם זמן ארוך במקום אחד לולי היותו מוכרח לזה. ועד"ז מורה כאן וישבו שרי וגו' על העכבה:

ט באמת שבסדר בראשית פ' ג' פסוק ט' ויקרא ד' אלקים וגו' ויאמר לו איכה. פירש"י ז"ל וז"ל יודע היה היכן הוא אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך וכן בחזקי' בשלוחי מרודך בלאדן עכ"ל. אבל אין כוונת רש"י ז"ל שם שכן הדרך תמיד לפני הדבור להכנס לפני עיקר הדבור המצטרך בדברים נקלים כאלו שהרי לא נמצא זה בשאר הנבואות כלל רק בשלש מקומות אלו כאן אצל בלעם ואצל חטא האדם ובקין כשהרג את הבל. רק כוונת רש"י ז"ל שם שבמקומות אלו יש צורך והכרח להכנס בדברים לפני הדבור העיקרי. ובאדם וקין ביאר רש"י ז"ל שם הטעם לפי שבא הדבור כדי להעניש הוצרך להכנס ראשונה בדברים כדי שלא יהיו נבהלים להשיב. וכאן אצל בלעם שאין כאן דבור עונשי פירש"י ז"ל כאן הטעם שלכך נכנס עמו ראשונה בדברים כדי להטעותו מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

(ד"ה בלק) באמת מ"ש בלעם בלק בן צפור מלך מואב וגו' הוא שלא מן המוסר שלא היל"ל אלא בלק בן צפור סתם וגם בפני מלך ב"ו אין ראוי לכנות גדולי שריו בשם אדון לכן אמרו ז"ל שהכוונה אע"פ שאיני חשוב בעיניך חשוב אני בעיני המלכים. והנה באמת זה נפלא מאוד שיתפאר בלעם לפני הש"י היותו חשוב בעיני רמש קטן מלך ב"ו עפר ואפר וכן מ"ש רש"י ז"ל בדבור שלפניו להטעותו בא וכו'. וקשה שגבר כבלעם יטעה שאין הכל גלוי לפניו ית'. והנ"ל בזה ששפטו חז"ל שבלעם לא היה בו רק התחזקות הכח הדמיוני שעל ידו היה מוכן לנבואה אם היה ראוי לזה מצד המעלות שמנו חכמים בנביא והוא חכם במעלות השכליות. גבור מצד גבורת הגוף ומצד גבורת השכל על החומר. ועשיר מצד ההסתפקות מה שלא היה זה אצל בלעם כי היה איש חומד ומתאוה ואיש גאון כמ"ש רש"י ז"ל פסוק י"ג ופסוק י"ח. וא"כ לא היה לא גבור ולא עשירי וכן לא היה חכם ולא היה ראוי לנבואה כלל בלתי מצד התחזקות הכח הדמיוני היה ראוי להיות קוסם וחוזה בכוכבים וכן נקרא במקום אחר בכתוב ואת בלעם בן בעור הקוסם והיה מגדולי הקוסמים והטעה את בני דורו לומר היותו נביא לד' אבל לצורך שעה בעת ששלח בלק לקרוא לו לקלל את ישראל למען אהבת ד' את ישראל עמו השרה עליו שכינתו לפרסם היותם זרע אוהבו ובנים למקום ב"ה למען יראו כל עמי הארץ כי הרשע הזה בעצמו יברכם בעל כרחו ויתנבא גדולתם ומפלת האומות ואחרי שנתקיים בזה רצון הבורא ית' סר מעליו רוח אלקים ויהי לקוסם ומכשף כראשונה. ומעתה אין תימא עוד לומר שנשתבש בלעם בדעות משובשות הללו להתפאר לפני הש"י מלך מלכי המלכים ב"ה היותו חשוב בעיני ב"ו וכן לנפול בבור הטעות כי אין הכל צפוי לפניו ית' זהו מה שנלע"ד בזה:

יב ר"ל שהיל"ל לא תלך עמהם ולא יותר, וכן לכל היותר היל"ל לא תלך עמהם לאור את העם ולמה אמר לא תאור את העם ובזה הפסיקו ממאמר הקודם וכן נראה מיותר מה שסיים כי ברוך הוא לכן אמרו ז"ל בנועם דבריהם שהזהירו הש"י בזה מג' דברים. א' שלא ילך עמהם כלל אפי' ע"מ שלא לקלל שזה בעצמו יחשב מרי מה שיחשבו שרי מואב שהולך עמהם לקלל עם ד' אבל עדיין היה יכול לטעות ולחשוב בכוונת אזהרה זו שלא הזהירו הקב"ה אלא מפרסום ופום בי כזה ללכת לארץ מואב עם השרים המלוים אותם לקללם שמה בפניהם (כי היו יושבים ממול מואב) אולם במקומו הורשה לו לקללם. לזה אמר מאמר בפ"ע לא תאור את העם. ועדיין בלעם החונף חניף את המקום ב"ה לומר כי הוא יברכם ואין זה תפארת עם קדוש להתברך מרשע כמוהו והם ברוכי ד' וברוכי האבות הקדושים לכן הוסיף לומר כי ברוך הוא כלומר שאין צריכין לברכתך ובזה נתיישב הכל ע"פ פשוטו שכל מאמר בא לצורך להוציאו ממחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים. ומ"ש רש"י ז"ל כאן אמר לו כו' אמר לו כו' אין הכוונה שהיה הפסק שאלה באמצע הדבור רק הכוונה שהיה צורך כל מאמר לפי מה שהיה יכול לומר לו וכן בפ' העקדה בפסוק קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק פירש"י ז"ל ג"כ שם כשביאר צורך פרטי התוארים האלו אמר לו כו' אמר לו כו' אמר לו כו' וגם שם כל הכוונה רק על דרך זה. כי כן הוא סגנון לשונם הצח ז"ל לשון ערומים כדי לקצר:

יז פשוט דלאו ממלת עמכם דקדקו רז"ל זה אלא ממה שלא גלה לסבת מניעת ההליכה לשרים ההם רק אמר להם לישנא דמשתמע לתרי אפי וזה לגבהותו וגסות רוחו וראיה מה שיסף בלק לשלוח אליו אח"כ ע"פ דבורו זה שרים נכבדים מאלה. ובשליחות הב' הזו לא יכול להתנכל עוד בתשובתו והוצרך על כרחו לגלות שאין ברשותו לקלל את העם, כי ימנע אותו הש"י מלקללם כמ"ש רש"י ז"ל שם פסוק י"ח ד"ה לא אוכל:

יז ממלת מאוד דקדקו זה ופשוט:

יח באמת בלק שלח אליו כי יחלוק לו כבוד ויקר עצום בבואו אליו ולא הזכיר לו כלל מתשלומי ממון ומתנות כי זהו שא"צ לבאר לו ועיקר מה שביאר אליו הוא היקר וההתנשאות ועפ"ז היה לו להשיב אם יכבדני לשומני בראש כל שרי מלכותו לא אוכל לעבור את פי ד' ולמה אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב שאין זה כלל מענין שליחות בלק לכן אמרו ז"ל שנתן להם בכוון תשובה זו להיותו חמדן ורמז להם כי זהו עיקר שכרו המבוקש לו מבלק וכי הוא ראוי שיותן לו בשכרו כל כסף וזהב שיש לו:

יט והוא ע"ד ניבא ואינו יודע מה ניבא:

(ד"ה מה יוסף) אין רצונם ז"ל שזה היתה כוונת בלעם הרשע רק שזהו בכלל לשונו כי התוספת יתפרש בכאן אם על הדבור בכלל לפי שדבר עמו מקודם ואם על מהות הדבור הקודם שיוסיף לדבר עמו באותו ענין שנדבר מקודם ענ. ולפי הפן הב' יוסף לדבר עמו לברכם עוד נוסף על הברכה שברכן מכבר והוא ג"כ ע"ד ניבא ואינו יודע מה ניבא כמו במאמר הקודם בפסוק זה:

כ ר"ל שמובן המאמר הזה אינני מונעך מההליכה לשם אחרי שמהלכך לא יזיק בעצם כי אין אתה ברשותך להרע לעמי ואתה מוכרח להכנע לגזרתי קום לך אתם וקבל שכרך על ההליכה. ובזה גלה הש"י את אוזן בלעם הרשע להוציאו ממחשבתו הכוזבת כי כנ"ל לא היה בלעם נביא בעצם זולתי קוסס ומכשף (רק לצורך שעה נתנבא לפרסם חבת המקום ב"ה לעמו ישראל וכנ"ל באורך) מלא הבלים ודמיונות שוא. ולזה היה חושב שמנעהו הקב"ה מללכת עם שרי מואב לפי ששם הוא המקום היותר מוכשר שתחול עליהם הקללה להיותו נוכח מחנה ישראל ויוכל לראותם משם וכמו שבא באמת להלן בהמשך הספור שנהגו בלק תמיד למקום הגבוה שיוכל לראות משם את ישראל. ולכן אמר לו הקב"ה עתה איני מונעך מהליכה כי לא יתן ולא יוסיף לך הליכתך מצד הנוגע לעמי א"כ קום לך אתם וקבל שכרך:

(ד"ה ואך) אין מדרך להתנות עם זולתו בתנאי שיקיימהו אחר המעשה כי למה ירשהו מקודם על המעשה אולי לא יקיים תנאו אח"כ ואין תנאי נופל בכיו"ב זולתי אם יקדם קיום התנאי להמעשה שלא יתנהו לעשות מעשהו זולתי אחרי שיקיים תנאו מקודם אבל הוא הדבר אשר דברתי לעיל בסמוך שאין כאן תנאי כלל. ושיעור המאמר אחרי שלא יזיק הליכתך לעמי כי על כרחך הנך לעשות אך כאשר אצוך א"כ לך אתם. והתוך המאמר כזה אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם לטובתך אבל ידוע תדע כי אך את הדבר אשר אדבר לך אותו תעשה על כרחך ולמה אמנעך מהלוך ולפ"ז ו' ואך הוא במקום אבל כויו ועבדיך באו לשבר אוכל בסדר מקץ:

(ד"ה את הדבר) ר"ל שלא היתה כוונת ההליכה לקבל השכר רק לקללם וההכרח לזה יתבאר להלן פסוק כ"ב:

כא (ד"ה עם) לאו מהכרח הלשון דרשו זה אלא לפי שהאמת כן הוא אמרו ז"ל שזה נכלל ג"כ בלשון ע"צ הדרוש:

כב ר"ל שלא חרה אפו על ההליכה שהרי הקב"ה בעצמו הרשהו ללכת אבל חרה אפו על כוונת ההליכה שלא היתה על צד הכוונה שהרשהו אליו הש"י דהיינו ליטול שכר רק על כוונת הקללה כמו שהקדמתי למעלה שלא היה בלעם חכם רק מלא הזיות וחשב בדמיונו הכוזב שיפול הבורא ית' בשינוי מרצון אל רצון ואין כל העתים שוות לפניו ואולי ימצא בלכתו שמה עת נכון ע"י ניחושיו וכשפיו לקללם ולכן חרה אפו ית' היודע מחשבות בו. וז"ש רש"י ז"ל ונתאוה לילך ר"ל שהלך בחשק לבו לשנאתו לישראל עם ד':

(ד"ה לשטן) ר"ל ומזה הטעם אף שהזכיר מקודם בפסוק זה שם אלקים שהוראתו מדת הדין (וכבר הארכתי במקומות אחרים בסדר בראשית בטעם היות שם אלקים מדה"ד ושם הוי' ב"ה מדת הרחמים) אמר כאן מלאך ד' תפס שם ההוי' שהוראתו מדת הרחמים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור וטעם:

כד ר"ל השביל העשוי להלוך ולצעדה נקרא משעול ושורש משעול הוא שעל שענינו צעדה והלוך כמו אם יספוק עפר שומרון לשועלים וכן מי מדד בשעלו מים וכבר כתבתי במקום אחר שמם הנוסף בראש השמות הנגזרים מהפעל הוראתן הדבר המוכן שיחול בו אותו הפעל כמו משכן מושב מאכל והרבה כיוצא. ועד"ז הוא ג"כ כאן שם משעול שביל העשוי לשעלים הוא ההלוך והצעדה ולכן נקרא השביל ההוא בשם משעול. זהו כוונת רש"י ז"ל:

כה פשוט ותלחץ בנפעל ר"ל היא עצמה אבל ותלחץ בקל מורה את אחרים והוא פעל יוצא ולכן בא פעל זה בפסוק שלפנינו בב' הבנינים

כו פעל עבר יורה לפעמים ההלוך במקום לבוא דרך שמה למקום אחר כמו ויעבור אברם בארץ וגו' שהיה משוטט בכל ארץ כנען והיה עובר תמיד ממקום למקום דרך המסלה המפסקת בין המקומות וכמוהו במקלי עברתי את הירדן. ועל ההוראה הזאת יקשר הפעל ההוא תמיד או עם מלת את או עם בית כבמשלים הנ"ל ולפעמים הוראתו על ההלוך גרידא ולא בכוונה לבוא ממקום למקום רק בכוונת התנועה במקום ההוא בתמידות לתכלית מיוחד מנקודה מקומית אחת לנקודה מקומית אחרת שנוכח פני העובר ומבלתי שיהיה מגמת פניו מקום מיוחד ידוע לבוא שמה. ומענין זה הוא מ"ש ותעבור המנחה על פניו והוא עבר לפניהם שהכוונה איננה לבוא למקום מיוחד רק הכוונה שיהיה ההעתק בתמידות ממקום למקום הנוכחי לפני העובר באופן שיהיה מצבו תמיד להלן ממצב העובר אחריו ושיהיה העובר אחריו לאחור והוא לפנים בהתנונעם שניהם לצד אחד. והנה מ"ש כאן ויוסף מלאך ד' עבור ע"כ אין ר"ל שעבר לבוא למקום מיוחד כי איזה מקום שהיה המלאך צריך לעבור שמה. לכן אין הכוונה אלא מענין הב' שעבר משם באופן שיהיה בלעם אחוריו והוא לפנים כדי שיהיה שוב שנית לשטן לו לעכב הליכתו ויתגלה לו מזה שהקב"ה בוחן לבות וגלוי לפניו כוונת הליכתו וז"ש רש"י ז"ל ויוסף לעבור עוד לפניו להיות לפניו במקום אחר כו' ר"ל שלא בקש לעבור בדרך זה למקום אחר רק בקש לעבור לפניו שיהיה הוא לפני פני בלעם ולא לאחוריו. וגם זאת לא היתה הכוונה בעצם רק הכוונה בעצם היתה כדי שיוכל להיות במ"א לפניו לשטן לו ולא ההעברה היתה הכוונה רק ההעכבה שאחרי':

לב באמצע הדבור לשון רטט כו' והוראתו בעתה:

בא"ד ומקרא קצר הוא כו'. ר"ל שהשיעור בתשלומו כי ירט חרד ומהר) בלעם הדרך אשר הוא לנגדי וכנ"ל פסוק כ"א שהשכים בבוקר בזריזות וחבש בעצמו את אתונו וכפירש"י ז"ל שם. ומזה נראה חשקו ותאותו ללכת:

בא"ד לישנא אחרינא כו'. ולפ"ז הפי' רצה ופייס אותי ר"ל יחשוב לרצות ולפייס אותי ע"י הדרך שהוא לנגדי והוא כאומר גלוי לפני שאינך הולך בדרך בכוונה שצויתיך עלי' רק בכוונת רשע:

לג (ד"ה גם) מלת גם הוראתו על התוספת ופעמים יורה על תוספת הנושא ופעם על תוספת הנשוא. ולמה שהקדים כאן בפסוק מלת גם למלת אותך נראה שהוא לתוספת הנושא וזה לא יתכן כי לא נתחייב הריגה למקום כי אם בלעם לבדו. לכן ע"כ צ"ל שהוא מקרא מסורס וראוי להיות כסדרו גם הרגתי אותך והוא לתוספת הנשוא והנשוא הראשון הוא העכבה:

[ד"ה ואותה] לפי הלשון שאמר המלאך לולי נטתה מפני הייתי הורגך ואותה החייתי ולאיזה צורך הוסיף ואותה החייתי ע"כ משמעו שעתה יען שנטתה מפני עשיתי ההפך שהוא נשאר בחיים ואותה המית. ולזה באו ז"ל ליתן טעם למה הרג אותה:

לד (ד"ה אם רע בעיניך) (פשוט שהענין בעצמו מורה ע"ז ולא יצא מהכרח הכתוב:

לה (ד"ה ואפס) כבר ביארתי זה לעיל בציוני בפסוק כ' ד"ה ואך:

(ד"ה עם) ר"ל שזה נרמז ע"ד דרוש במשמע הלשון לפי שכן הוא האמת:

לו לאיזה צורך אמר הכתוב וישמע בלק וגו' ויצא לקראתו וגו' לא היל"ל אלא ויצא בלק לקראת בלעם אבל הודיענו בזה כי לא שלח בלק שלוחים שישובו אליו להודיעו מביאת בלעם למען יכבדהו בצאתו לקראתו אבל הענין בהפוך כי הקדים בלעם לשלוח שלוחים לבלק לבשרו מביאתו ובזה הודיענו הכתוב מגודל רשעו שעדיין אחרי כל אשר מצא אותו בדרך ונגלה עליו עד מה רע בעיני המקום ב"ה הליכתו עוד דמה בלבו שימצא עת נכון לקלל את ישראל ושמח על התקוה ההיא עד שמיהר לבשר לבלק ביאתו:

(ד"ה אל עיר) לאיזה צורך אמר שיצא לקראתו אל עיר מואב וכי היה עולה על הדעת שיצא המלך לקראתו אל גבול ממלכה אחרת ולא היל"ל אלא ויצא לקראתו אל עיר אשר בקצה הגבול. וע"כ שהכוונה באמרו עיר מואב עיר המטרפולין לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:

לז מאמר זה יתפרש לדבר והפכו ר"ל לחיוב ולשלילה, כי להיות הא האומנם הא התמיה א"כ משמעו לפי פשוטו החיוב הכי אמת הוא שלא אוכל כלל לכבדך. אבל זאת הוא האמת שבידי לכבדך אבל בכל זאת השלילה ג"כ בכח המאמר הזה כי לפי מה שפירש רש"י ז"ל בס' שמואל בפסוק הנגלה נגליתי לבית אביך וגי' נמצא ג"כ לפעמים הא התמיה שהיא תמיהה המתקיימת. ולפ"ז יתפרש ג"כ כי האמת הוא שלא אוכל כבדך וזה בלתי ספק שבלק כוון במאמרו זה החיוב אבל אמרו ז"ל שהוא ע"ד ניבא ואינו יודע מה ניבא:

מ באמת נראה שאין כוונת הספור שלכבוד בלעם זבח בלק זבח רב דא"כ היה לו להכין המשתה בביתו ולקרוא לזבח כל שריו ועבדיו כדרך המלכים המכבדים לשרים וסגנים הבאים אליהם מארצות רחוקות אבל כאן אמר שזבח בלק בקר וצאן וישלח למלון בלעם ולשרים אשר אתו הרי שלא שלח רק לצורך בלעם ואנשיו לבד ולא הכין הטבח בביתו לעשות משתה וסעודה כללית, וא"כ אף שכתוב ויזבח בלק בקר וצאן אין שם בקר וצאן כאן שם המין כמו ויהי לי שור וחמור רק הוא שם יחידי בקר אחד וצאן אחד כי ברור שזהו מספיק לרוב למאכל מתי מעט ואחרי שהוא כן שאין כוונת הכתוב להודיענו היקר שעשה בלק לבלעם מרוב תשוקתו שיקלל לישראל צ"ל שכוונת הספור להפך שאחרי היקר הרב שעשה לו בלק תחלה בצאתו לקראתו בעצמו והשיב לו שם בלק כמוזכר פסיק ל"ח היכול אוכל וגו' הדבר אשר ישים אלקים בפי וגו'. מאז נמוג לב בלק והיה לו תלונה על בלעם ועל כן מנע כבוד ממנו:

מא בעל הוא שם ע"ז כמ"ש ויעבדו את הבעלים:

פרק כג

ג והוא כמ"ש לעיל שהיה הדבור לבלעם בהכרח ורק לצורך שעה וכבר הארכתי בזה לעיל:

(ד"ה וילך) ר"ל שלכך תרגם אונקלוס שפי יחידי לפי ששמי הוא מענין השקט וההולך יחידי הולך שוקט לפי שהשתיקה סביבותיו:

ד (ד"ה את שבעת המזבחות) כצ"ל שבעת מזבחות ערכתי אין כתיב כאן אלא שבעת המזבחות וכו' ר"ל שכתוב שבעת המזבחות בהא הידיעה לרמז על שבעה המזבחות הידועים:

י לפי התרגום פירוש מי מנה עפר יעקב מי יוכל למנות הטף של יעקב לפי שמתרבין כעפר הארץ וכנוי הטף בעפר להיותם קטנים ורבים וגם מתדמים ברבויים לעפר וכן תרגם רובע ושואל משריתא ע"ש המחנה הרובצת ושוכנת באהלים כי תרגום רובץ רביעה:

(ד"ה ומספר) ופירוש רובע לפ"ז מענין השכיבה כמו בהמתך לא תרביע (ד"ה תמות) ר"ל ולא מות ישרים בכלל כי מה זה ענין לשבח ישראל ועוד כי החתימה מורה שאמר על הישרים בישראל שהרי סיים ותהי אחריתי כמוהו:

יג ר"ל ובאה הנון בחולם תחת המלאפום כי כנויי הפעלים המרמזים על הפעול במקום אותו כשבא בכנוי הנסתר פעמים הא בסוף הפעל נקודה במלאפום ופעמים נון נקודה במלאפום כי נוכל לומר הרוג תהרגהו וכן נופל לומר הרוג תהרגנו:

טו יבואר להלן בסמוך:

(ד"ה אקרה) דבור זה הוא ביאור למ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שלפניו ור"ל פעל אקרה לפי נקודתו מורה שהוא מן המדבר בעדו בעתיד לבנין נפעל כי אקרה הוא בדמות אבנה תבנה כי שרשו קרה. בי פי' אקרה אהי' נקרה כמו ואנכי אבנה ממנה שפירושו אהי' נבנה ממנה. והנה בבוא פעל זה אצל הש"י אמר ויקר אלקים אל בלעם והוא על משכר ויבן ויפן כי כולם מנחי למך הא. ובא א"כ פעל ויקרא בבנין דאב שהוא הפועל. והכוונה שבא אליו הש"י במקרה וכנה פעל הביאה אחרי השנוי שהי' בפעל זה וכמו שהעירו ז"ל בזה ממה שלא נמצא פעל זה בשאר הנבואות כי בכורם נאמר וירא אליו ד' היה אלי דבר ד'. דק כאן אצל נבואת בלעם הרשע בא הגלוי בלשון מקרה להיות הדבר רק מצד ההכרח ושעתו וכמו שפירש"י ז"ל לעיל בפסוק ד'. ולכן כנה פעל הגלוי אחרי השינוי שבו ואמר ויקר אל בלעם. והפירוש שנתגלה לבלעם בדרך מקרה ולהיות שהש"י הוא בדמות הפועל בלשון זה כנה כאן בלעם א"ע בדמות הנפעל שהוא הנקרה מאת הש"י ר"ל שהוא המקבל מאת הש"י פעולת הגלוי המקרית. וז"ש רש"י ז"ל אקרה לשון אתפעל ר"ל אהי' נפעל כי כן דרך רש"י ז"ל לכנות הנפעל ד' בל' מתפעל כידוע בכמה מקומות:

טז ר"ל שכל המאמר הזה וישם דבר בפיו נראה מיותר שהרי בא אחריו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר ומה היה מקרא חסר במאמר זה לבדו עד שהוצרך להוסיף עוד מאמר וישם ד' דבר בפיו. לכן דרשו ז"ל שהכוונה ששם ד' דבר בפין על כרחו לפי שלא היה חפץ ללכת בשליחות זה לברק לבשרו רע. ואמרו ז"ל במתק דבריהם שהדבור בעצמו הכריחו להביע כל רוחו ועם כל חפצו להתאפק לא יכול עצור במלין וההכרח להוציא מהשפה ולחוץ גבר על חשקו להסתיר הדבר מפני צער בלק:

יז (ד"ה מה דבר) הנה בנבואה הקודמת נאמר ג"כ בפסוק ו' וישב אליו והנה נצב וגו' ולא נאמר שם ששאל אותו בלק מה דבר ד' רק אמר אח"כ פסוק ז' וישא משלו ויאמר וגו' לכך העירו ז"ל בזה שאחרי שחרה אף בלק בבלעם בכלותו נבואתו הקודמת כנזכר שם פסוק י"א. לכן אמר לו כאן מה דבר ד' בלא צחוק וכאומר אינך ברשותך ומה נעימים דבריהם:

יח ר"ל ולכן לא נזכר ג"ב הקדמה זו בנבואה הראשונה:

כ ר"ל כי תיבת ברך הוא מקור מבנין הכבד וחסר כ' בכלם המשמש בראש המקור וברך כמו לברך בשקל לאבד. ומפני הריש עה"פ באה הקמץ ד' לפניה כתשלום הדגוש. ושיעור המקרא הנה לקחתי את הנבואה מאת ד' לברך את ישראל:

(ד"ה וברך) כלומר שתיבת וברך הוא פעל עבר מבנין הכבד והיה ראוי להיות הבית בחיריק קטן כמו אזן וחקר ותקן אלא שמפני הריש עה"פ הומרה החיריק בציירי לתשלום הדגוש וכוונת דברי רש"י ז"ל כזה וברך כמו וברך וכן הוא גזרת ריש כמו אויב חרף ובוצע ברך וגו' ור"ל שמפני הריש באה הציירי באות שלפניה תחת החיריק לתשלום הדגוש בכל מעלי הדגוש הללו:

בא"ד ואין לומר כו'. ר"ל שאם היה חיבת וברך שם דבר היה ראוי להיות בשש נקודות כמו עבד מלך. וכן כאן היה ראוי להיות וברך וכן היה ראוי להיות טעמו מלעיל בי משקל פעל טעמו מלעיל כמ"ש המדקדקים ז"ל, אבל עכשיו שנקודה בשני צרויין על תמונת שקל פעל הדגוש וגם טעמו מלרע כמשפט בנין הנזכר ראוי לומר היותו פעל מבנין הדגוש ולא שם דבר. ומ"ש אחריו ולא אשיבנה כינוי אשיבנה מוסב ע"ש ברכה החסר במקרא והוא בכח הפעל. וזהו תפארת הלשון. ובתשלומו ראוי וברך ברכה ולא אשיבנה. והנה כבר ידוע שרש"י ז"ל קורא לציירי קמץ קטן ולסגור פתח קטן:

כא ב' נקודות ההפסק שבאו בדפוס לפני מאמר לא הביט הוא ט"ס והכל דבור א':

כב (ד"ה כתועפות) לפירוש הראשון שהקב"ה הוציאם ממצרים ככחו העצום ודרך המליצה לצייר הגבורים בגדולי הקומה. ולכן אמר שהקב"ה הוציאם ממצרים כתוקף רומו וגבהו ר"ל לתוקף הנאות לרומו וגבהו הארץ הדום רגליו והשמים כסאו. וברום וגובה הזה נראה עוצם הכח והתוקף ולפי פירוש זה פתרון מרת תועפות כח ועזוז. ולפי פי' הב' פי' תועפות כפשוטו מענין התעופפות ויכונה הכח בהתעופפות לפי שהפריחה בגובה הוא תוקף רב ולפי רוב הגובה כן רוב התוקף:

והיות הקב"ה שוכן בארץ מתחת ובשמים ממעל לפירוש הראשון יכונה זה בגובה. רגליו בארץ וראשו מעל לרקיע ולפירוש הב' יכונה זה בהתעופפות היותו משוטט מתחתיות ארץ לגבהי שחקים ואמר שהקב"ה מוציאם ממצרים כגודל עפיפת גבהו ור"ל כפי דוב הכח הנראה בעפיפת גובה שלו והענין אחד בשני הפירושים אלא שמתחלף פתרון מלת כתועפות ודע ששני נקודות ההפסק שבאו בדפוס אחר מאמר ותוקף רב הוא זה הוא בטעות שהכל דבור אחד והוא מוסב על פירוש הב' הנ"ל. ואמר עלפי פירוש זה פירוש כתועפות ראם עפיפת גובה שלו. ולפי פי' הג' פירוש מלת תועפות ג"כ מענין חוזק אבל פירוש מלת ראם איננו מענין דום והוא שם דבר אבל פירושו ראמים ומבואר:

כג [ד"ה כעת] למעלה אמר ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו שפירוש חבת וקורבת ד' אליו כמו שפירש"י ז"ל לעיל ד"ה ותרועת מלך בו. ולכן הוסיף לומר כאן כעת דזאת שהקב"ה מראה חבתו להם כן יהיה עוד לעת אחרת שיתגלה להם חבתו של הקב"ה לעין כל. מדבו"י הרא"ם ז"ל בא"ר ד"א כו'. ולפי פירוש זה הוא דבוק עם מאמר שלפניו בפסוק זה עצמו. והשיעור כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל בעת צרכם שיאמר להם מה פעל ד' ור"ל בעת הצורך הזה אין נגלה להם זה ע"י נחשים וקסם דק ע"י נביאים ואורים ותומים ולפ"ז פירוש כעת בכף כמו בעת בבית וזה פלאי. מדברי הרא"ם ז"ל :

כד (ד"ה ודם) והוא ע"ד אמרם ז"ל בכיו"ב פיו הכשילו ניבא ואינו יודע מה ניבא:

כה ר"ל שכן דרך הלשון להכפיל מלות ההשואה ומלות התוספת והן כמו. כן גם. כמו כעם ככהן. כמוך כפרעה,. והוא להורות ההשואה הגמורה מכל צד ובחינה. וכן גם לי גם לך גם בחור גם בתולה להורות ג"כ על ההשואה במקרה המשותף להם ובזה נבדל מלת גם ממלת כמו שמלת גם מורה השואת הנושאים במקרה הנשוא המשותף להם אבל מלת כמו מורה השואת הנושאים בתואר ואיכות ידוע המשותף להם. כעם ככהן מתדמים ברשעם. כמוך כפרעה. בחשיבות ומעלה גם לי גם לך לא יהיה מתדמים במקרה השלילה. גם בחור גם בתולה מתדמים במקרה הפורענות הבאה עליהם. וכבר כתבתי שכפירת מלת ההשואה הוא להורות ההשואה הגמורה וכאלו אמר העם ככהן והכהן כעם וכן בכולם ועד"ז כאלו אמר כאן קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. ברך לא תברכנו גם קוב לא תקבנו. וז"ש רש"י ז"ל גם ראשון מוסף כו' וגם שני כו':

כו פשוט שאין נופל כאן ציווי אחרי שאלה מקודם ברצון זקן שאמר אולי יישר בעיני האלקים:

כח בכל מקום שהוליכן בלק נתנו רז"ל טעם למה בחר במקום זה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק ויבואו קרית חוצות ובפסוק ויקחהו שדה צופים וכן כאן בפסוק זה שלפנינו מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק כד

א ר"ל כי כבר אמרנו למעלה ע"פ שיטת האגדה האמתית שבלעם חשב ע"פ משפטו הכוזב כי הש"י משתנה מרצון אל רצון ואין כל העתים שוות לפניו וע"י קרבנותיו יתפייס שיתרצה להרשות אותו לקלל את ישראל לזה אמר הכתוב כי עתה בפעם הג' הזאת פקח עיניו וראה כי טוב בעיני ד' לברך את ישראל ר"ל שלא יתפייס בשום אופן לקללם. וז"ש רש"י ז"ל אמר איני צריך עוד לבדוק בהקב"ה כו' ור"ל לבדוק ע"י תחבולות ונחשים אולי יהפך רוח רצונו:

(ד"ה לקראת) הוא כמו שפירשתי למעלה שעתה התבונן בלעם שלא יעלה בידו להפוך רצונו של מקום ב"ה מברכה לקללה וענין הניחוש הוא הבחינה ע"י פעולות מיוחדות להסב הדבר כרצון המנחש:

בא"ד אמר רוצה ולא רוצה כו' ר"ל אע"פ שבברור התוודע לו ע"י הבחינה שאין חפץ להש"י לקלל את ישראל בכל זאת עדיין היה במחשבתו הרשע שאין הרצון הזה רצון שלם רק רוצה ולא רוצה לקללם ר"ל לא ירצה לקללם בשום אופן אבל לא ברצון גמור וראיה שהיה זאת במחשבתו ממ"ש אח"כ וישת אל המדבר פניו שפירושו שהזכיר עונותיהם. כי נמשך רש"י ז"ל בזה אחר התרגום שתרגם ושוי לות עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ ד"ה וישת:

ב רוח גבוהה הוא מה שפירש"י ז"ל פרשה כ"ב בפסוק מאן ד' לתתי להלוך עמכם למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות כו'. ונפש רחבה הוא מה שפירש"י ז"ל לעיל פ' הנ"ל ג"כ פסוק י"ח במאמר אם יתן לי ברק מלא ביתו וגו' למדנו שנפשו רחבה וחומד וכו' ועין רעה הוא מה שפירש"י ז"ל כאן בפסוק שלפנינו בקש להכניס בהם עין רעה וכו':

(ד"ה ותהי עליו) כבר כ' רש"י ז"ל למעלה בסדר זה כ"פ שאצל נבואת בלעם הרשע בא פעל התגלות הכבוד בר' ויקר ולא בל' שאר הנבואות לרמז בזה גנותו של אותו רשע. וכבר הארכתי בזה במקומו. ולפ"ז יקשה מה שבא הגלוי כאן בדרך כבוד לומר ותהי עליו רוח אלקים. לזה פירש"י ז"ל כי אין הכוונה שנחה עליו רוח אלקים רק שהיתה עמו רוח אחרת לברך את ישראל וכנה הרוח הזה בשם רוח אלקים לפי שהיתה תשוקתו ורוחו ראשונה הפך רוח המקום ב"ה אמר שעתה בהוה שעלה בלבו לברך את ישראל היתה עליו רוח אלקים:

ג ב' נקודות ההפסק שבא כאן בדפוס לפני מאמר בלק בנו צפור הוא ט"ס והכל דבור א' ור"ל לפי פשוטו הויו נוסף אבל לפי הדרש אינו נוסף והדרש לא יכחיש דפשוט אבל אמרו שרמז יש כאן בלק בנו צפור בלק הוא בנו של צפור מצד הלידה. וצפור הוא בנו של ברק מצד המלוכה. וכן בלעם בנו של בעור מצד הלידה ובעור הוא בנו של בלעם מצד הנבואה. וכמשל ההדיוט מנה בן פרס וד"ר שמרמז הלשון דזה היות האב במדרגת הבן אלא שהבן הוא גדול מאביו במדרגה:

(ד"ה שתום) לפירוש הראשון פירוש שתום נקוב לפי שנסתמא ויצאו עיניו. ר"ל שבלטו מאוד. לפי שניתקו מהחור הוא מקום מושב העין ועי"ז נראה החור כאלו הוא פתוח וכנה החור מקום מושב העין בשם עין ולכן אמר שתום העין ודוגמתו בלשון משנה כדי שישתום וישתום וכו' שפירושו כדי שינקוב ויסתום ורז"ל נתנו טעם לסתימת עינו זה. ולפירוש הב' ג"כ פירוש שתום מענין פתיחה אלא שאינה פתיחת החור שיהיה פתיחה זו סמיות עינים אבל פירוש עין עין ממש. וא"כ הוראתו בהפך על מאור העינים אלא דמ"מ מדלא כתיב סתום העינים למדנו ג"כ שהיה סומא באחת מעיניו:

ד ד"ק כי פירוש נופל וגלוי עינים שהיה גלוי עינים בעת שהיה נופל ולפי התרגום פירוש נופל בעת היותו שוכב. ולפי הדרש פירוש נופל שנפל ער פניו מרוב הבהלה:

ז ר"ל כאן במקרא בא המשל לבדו והנמשל הוא כתרגומו:

(ד"ה וזרעו) לפי התרגום מורה משל זה שהמלך שיבוא מבניהם יצליח מאוד למשול ממשל רב בעמים רבים. ועד"ז פירש"י ז"ל כאן שיהיה המשל נאות אל הנמשל הזה. ואמר כי יזל מים מדליו שפירושו על הבנים שיבואו מטפת דזרע. ואמר אח"כ וזרעו במים רבים שפירושו הצלחת הזרע ההוא:

ח (ד"ה יגרם) מנחם פירשו ג"כ מענין עצמות אבל פירשו יגרם ישבור עצמותם כמו וישנו את המזבח שפירושו הסרת הדשן. וע"ז אמר רש"י ז"ל שא"צ לזה כאן כי יתכן לפרשו שיעמידם על העצמות והמוח שבפנים והבשר שסביבותם יאכל ויהיה אחד עם מאמר הקודם יאכל גוים צריו וע"י אכילה זו ועצמותיהם יגרם ר"ל יעמידם על העצמות בלבד:

(ד"ה וחציו) ר"ל אונקרוס תרגם וחציו ימחץ וארעתהון יחסגון ולפ"ז פירש"י ז"ל שלדעתו פירוש וחציו מענין פעל יחצון ר"ל חלוקת ארצם ופירוש ימחץ כמו שפירש"י ז"ל בדבור הסמוך יעבור ע"י המחיצה וההכאה כמו ומחצה וחלפה רקתו שפירושו שהית' עברה רקתו ע"י המחיצה. ועד"ז אמר כאן יעבור בין חלוקות ארצם ע"י ההמחצה:

יג למעלה בפרשה כ"ב פסוק י"ח נאמר ג"כ הלשון הזה ודקדקו ז"ל שנוי הלשונות שלמעלה נאמר ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ד' אלקי וגו' וכאן אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ד' וגו' ולא הוסיף מלת אלקי לכן דרשו ששם אמר בל' כנוי הקנין לחיותי אלקיו ונגלה עליו וכאן כבר ידע שלא תנוח עליו הרוח עוד:

יד לכן לא אמר הנני הולך לארצי אבל אמר הנני הולך לעמי (ד"ה רכה) ר"ל ולא נזכר בכתוב שלפנינו מה הוא העצה הזו אבר למדו ז"ל בחלק העצה ממקום אחר שנאמר שם הן הנה הי' לישראל בדבר בלעם וגו' ומשם נלמד א"כ בביאור שעצתו הרשעה היתה להכשירם בזמה:

(ד"ה אשר) ר"ל ובתשלומו ראוי להיות לכה איעצך ואגידה לך אשר יעשה וגו'. וכן תרגם אונקלוס איתא אמלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד וגו' (ד"ה ומחץ) ב' נקודות ההפסק שבאו בדפוס לפני דבור זה הוא בטעות. וראיה לזה שהרי רש"י ז"ל מפרש אח"כ המאמר שלפניו ויודע דעת עליון וע"כ שדבור זה הוא אחד עם הקודם שסיים ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים. וע"ז מפרש רש"י ז"ל והיכן דבר הוא מ"ש אח"כ ומחץ פאתי מואב:

יז (ד"ה ומחץ) והוא כפירוש התרגום ויקטול רברבי מואב ופירוש פאתי מואב לפ"ז פאות העם והם השרים והסגנים. ותיבת פאות כמו פנות העם שפירושו ג"כ שרי החיל כי הפנה כפאת הבית והוא יסוד הבית שמחבר ראשי הכתלים והיה לבית אחד כן ראשי החיל מחברים אנשי הצבא והיה למחנה אחד:

(ד"ה וקרקר) כצ"ל לשון נקודה ויכנה ההריגה בנקירה:

יח ר"ל שאין ר"ל ששעיר שדם אויביו של יעקב הנזכר במקרא הקודם יהיה לו ירשה רק ר"ל ששעיר יהיה ירשה לאויביו והם ישראל. ונגינת הטעם מסייע רזה שחבר תיבת שעיר עם תיבת ירשה. ולפי הפי' הראשון היה ראוי להדביק תיבת שעיר עם תיבת אויביו ולא שיהיה תיבת שעיר בחבור המפסיק. והמפסיק היה ראוי להיות במלת ירשה, וזה מבואר:

כא וענין תרעתים שמעתים סוכתם דרשו חז"ל לגדולתן של בני יתרו:

כב ופירוש קין כמו קיני כי נטיית שם היחס קיני מן קין כנטיית כנוי הקנין למדבר בעדו בשקל פיל כמן שיאמר מן בית ביתי. והכלל שהיוד עה"פ בשקל פיל תנוח בנטי' אחר הציירי:

כג (ד"ה אוי) ר"ל מי יוכל להתקיים בזמן הזה שיהיה אשור ברוממות הגדולה שרא יעבור עליו הכוס שישקוהו בני אשור ופירוש משומו מלהשים והמם מם השלילה, ומלח אל במקום זה אינו קודש רק פירושו כמו אלה כמו כי את כל התועבות האל וגו'. והתוך המאמר אוי מי יוכל להתקיים בזמן הזה (זמן התרוממות אשור) מלהשים עליו את הגזרות אשר גזר הש"י שיעשו בו אשור. וקשור הנבואות נ"ל שהוא להראות בזה היות ישראל עליון בחשיבות על כל גויי הארץ כי ישראל אף אם ירדו מגדולתן אין ירידתן מתקיימת כמ"ש לעיל כי אם יהיה לבאר קין עד מה אשור תשבך אבל באומות הענין בהפוך שגם בהיותן בתכלית הגדולה. לסוף ישפלו מגדולתן עד עפר. לכך כאן כאשר זכר את אשור בנבואה הקודמת אמר בנבואה הב' הזו שגדולת אשור תגדל כל כך עד שיחריך את כל העולם מאימתו. ובימיו יאמר המאמר הזה אוי מי יחיה משומו אל ר"ל על מי לא יעבור כוס אשור מי ימלט ממנו. ובכל זאת מה יהא בסופו וצים מיד וגו' כמו שיתבאר בציון הסמוך:

בא"ד ועוד יבואו וכו'. ר"ל כי פירוש וצים מיד כתים שיבואו אח"כ ציים ר"ל ספינות גדולות מיד כתים לעבור על אשור שיכבשום כמ"ש אח"כ וענו אשור וענו עבר כי בני עבר הנהר הם ג"כ בכלל הבאים על אשור כי לפירש"י ז"ל כתים הם ארמים ובני עבר הנהר הם מכלל ארם אבל בני אשור יכניעו ג"כ את הכתים כמו שיבואר בסמוך:

כד וענו אשור ר"ר שאשור יענו לאומות אחרים כמ"ש אח"כ וענו עבר ר"ל רמי יענו רבני עבר זהו כוונה רש"י ז"ל כאן מאמר וענו עבר הוא פירוש למאמר הקודם וענו אשור:

(ד"ה וגם) ד"ל עם כל הגדולה דזו אחריתו גם הוא עדי אובד ולא כן חלק יעקב נחלת ד' ב"ה. זהו קשור הנבואות ההם לע"ד:

פרק כה

ב ר"ל ממה שספר ברא שונה מן הזנות אל בנות מואב ואח"כ מההשתחוואה לע"ז תועבת מואב נראה שהזנות היה סבה לחטא השני ההוא העצום:

ג (ד"ה ויחר) וכמ"ש להלן פסוק ח' ותעצר המגפה הרי שחרון אף זה ענינו מגפה:

ד כי למה יומתו ראשי העם יותר מההדיוטים. לכן ע"כ הפי' כח את כל ראשי העם לשפוט משפט העוברים:

(ד"ה והוקע) רפי פירוש הנ"ל שאין מלת אותם כנוי לראשי העם רק על העובדים שבכח המאמר. וכן הוא באמת בפסוק שאחריו ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו' ופסוק זה מכריע לפירוש הנזכר שהכוונה קח עמך את כל ראשי העם והוקע את העובדים:

(ד"ה נגד השמש) ר"ל מפני שהשמש לעין כר נקרא כל דבר הנעשה בפומבי ולעין כל נגד השמש, מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ומדרש אגדה ר"ל שהשמש המבדיל בין הדברים המעורבים לחוש הראות להיות ניכר כ"א בפ"ע. הוא היה לסימן גם בענין תערובת החוטאים עם התמימים ע"ד דוגמא ומשל:

ו לא אמר הכתוב כדרכו לומר בתחלת הספור ויבוא איש מבני ישראל ויקרב אל אחיו אבל אמר והנה איש מב"י בא ויקרב וגו' ומלת והנה מורה שמאמר שבכתוב זה מקושר עם דכתוב הקודם. ולזה אמרו חז"ל שמרומז בכתוב קברתם האמתית שהמסופר בכאן מאת המדינית איננו מאותן שפשעו מתחלה בזנות המוזכר מהם בפסוק א' ויחל העם לזנות וגו' אבל היה המקרה הזה אחרי שצוה משה שופטים לענוש את החוטאים עונש מות ומהצוואה הזו התגוללה נבלה זאת כמו שביארו זה בסנהדרין הועתק ברא"ם ז"ל ובזה יתכן מ"ש הכתוב והנה איש מב"י בא ויקרב וגו' שלשון זה משמעו היות הענין הזה מקושר עם הקודם ויאמר משה אל שופטי וגו', ועי"ז והנה איש מב"י בא ויקרב וגו' (ד"ה והמה בוכים) ר"ל שמשמעות לשון הכתוב הזה מורה שע"י שהעז פניו להקריב אל אחיו את המדינית בפרהסיא לעיני משה ולעיני כל העדה גרם להם הבכיה, כי לא ידעו מה לעשות עם המתפקר ההוא לפי שנתעלמה הלכה מהם ולולי כן לא היה משה בוכה רק התאמץ לנקום נקם כמו שעשה במעשה העגל ולא היה חובק ידיו ובוכה:

ז כבר אמר בפסוק הקודם שנעשתה התועבה ההיא בפומבי לעיני כל עדת ב"י. ולמה חזר ואמר כאן בפסוק שלפנינו וירא פנחס וגו' ולא היל"ל ארא ויקם פנחס מתוך העדה ויקח רומח בידו וגו' ולשון שלפנינו וירא פנחס וגו' נופל יותר אם לא היה הרואה אלא פנחס לבדו. לכן פירשו ז"ל שאמר וירא פנחס וגו' להורות בזה שע"י הראיה הזאת היה נזכר הלכה ע"י שראה מעשה נזכר הלכה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה