באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר חוקת
פרק יט
ב ר"ל ולכן אמר תרתי חוקה ותורה ולא חוקה לבד כמו זאת חוקת הפסח או תודה לחוד כמו וזאת התורה אדם כי ימות באוהל אבל כוונת הכתוב שזאת התורה של פרה אדומה דהיא חוקה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ויקחו) דבאמת כנוי אליך אין לה ענין כלל בכאן שהרי לא נתעסק משה כלל בפרה וכל מלאכתה היתה ע"י אלעזר בן אהרן הכהן לכן דרשו ז"ל שתהא נקראת על שמך אפר פרה שעשה משה במדבר שהיתה למשמרת לדורות עולם. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אדומה) ר"ל שהרי כתיב אח"כ אשר אין בה מום וע"כ תמימה לענין אדמימות קאי. ומ"ש רש"י ז"ל שחורות הוא לאו דוקא כמ"ש בפרה הובא ברא"ם ז"ל היו בה ב' שערות שחורות או לבנות פסולה והא דשער אחד אינו פוסל הוא מהלכה למשה מסיני:
ג לא אמר ונתתם אותה אל הכהן דק אל אלעזר הכהן וע"כ ר"ל דמצותה בסגן ולא בכ"ג ולא בכהן הדיוט כמו שמבואר בש"ס (ד"ה אל) ר"ל בהר המשחה כמפורסם במשניות וגמרא והוא מחוץ לחומת ירושלים וירושלים הוא מחנה ישראל ומחוץ ממנה הוא א"כ חוץ לג' מחנות ובש"ס למדו זה בג"ש:
ז ר"ל דממשמע שנאמר ואחר יבוא אל המחנה צ"ל שהיה משולח ממנו קודם טבילה וע"כ שלא היה משתלח רק ממחנה שכינה שהרי אפי' טמא מת מותר במחנה לויה ואין משתלח חוץ לשני מחנות שהוא מחנה לויה אלא זב ובעל קרי לבד וכ"ש שלא היה משתלח ממחנה ישראל שאינו משתלח חוץ לג' מחנות שהוא מחנה ישראל אלא המצורע בלבד מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
(ד"ה וטמא) ר"ל דוודאי אסור לבוא למחנה שכינה עד שיעריב שמשו אע"פ שטבל מבעוד יום מק"ו דתרומה כדתני דעריב שמשו אוכל בתרומה ולא הותר טבול יום רק למעשר:
ט ר"ל לג' חלקים מחלקין את אפר פרה. הא' היה מונח חוץ לעזרה בשביל הצורך ליטהר לטמא מת וזה נקרא של משמרות והא' בהר המשחה שהוא ג"כ חוץ לעזרה והוא לכהנים לקדש מדם פרות אחרות כמו ששנינו במשנה דיומא ומשנת פרה שהכהן העובד ביוה"כ והכהן השורף את הפרה טעונין הפרשה שבעת ימים קודם ויעצרו מאשה ומזין עליהם בכל יום מאותן השבעה ימים מאפר פרה שבהר המשחה. והג' היה נתון בחיר והוא ג"כ חוץ לעזרה והיה למשמרת מגזרת הכתוב כמ"ש והיתה לעדת כ"י למשמרת. וכ' הרא"ם ז"ל דג' חלוקות הללו אינם יוצאין מהכתוב רק ע"פ הקבלה. ובתוי"ט דמס' פרה עמד במ"ש רש"י ז"ל כאן בפירוש החומש זה של משמרות היה חוץ לעזרה שהרי כל הג' חלקים היו חוץ לעזרה ויישב דכוונת רש"י ז"ל שאף שר משמרות היו חוץ לעזרה. יע"ש בפ"ג דפרה
יג (ד"ה את) בדקדוק כ' רש"י ז"ל אם נכנס לעזרה והוא חצר אוה"מ מפני שהנכנס למקדש אפי' הוזה וטבל חייב כרת אם הוא זר או כהן ושלא בשעת עבודה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה עוד) שתיבת עוד שפירושו עדיין משמע שכבר התחיל במעשה הטהרה קצת:
טו ר"ל הכתוב מדבר כאן בכלי חרם מדכתיב וכל כלי פתוח וגו' (ר"ל ומלת פתוח מיותרת דרא הל"ל אלא וכל כלי אשר אין צמיד פתיל עליו) איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו (ר"ל שמיד בהכנס הטומאה לפתחו נטמא מאוירו אף בלי נגיעה בתוכו) הוי אומר זה כרי חרס (כדכתיב וכל אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא. התורה העידה על כרי חרס ואפי' מלא חרדל הא למדת שאוירה טמא וכמאן דמלי טומאה דמיא) ולא כלי שטף [ולא גמרינן כלי שטף מק"ו דכלי חרס שאין מיטמאין מגבן ומיטמאין מאוירן דקרא מפיק מהך ק"ו מדכתיב תוכו ודרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר] ומכאן למדנו דכלי חרס אין מיטמאין מגבן (ר"ל ולא גמרינן מק"ו דכלי שטף שאין מיטמאין מאוירן ומיטמאין מגבן) מדכתיב אין צמיד פתיל עליו טמא ומשמע הא יש צמיד פתיל עליו טהור. כ"ז בקוצר מן הש"ס הובא ברא"ם:
טז ר"ל דלדרשת רז"ר השיעור כאלו היה כתיב וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב. ולמדנו שהגורל ודופק מטמאין ג"כ במגע א"ד הרא"ם ז"ל, אמנם מה שהכריחם ז"ל לדרשה זו יתבאר בציון הסמוך:
(ד"ה על פני) כבר כ' דש"י ז"ל בדבור שלפני זה דרשת רז"ל ובדבור זה פירש לפי פשוטו שמתחלה נאמר שהמת מטמא באוהל. ובפסוק שלפנינו אמר שאם המת מוטל על פני השדה שאין שם אוהל מטמא המת שם במגע אבל מוצא דרשתם ז"ל נ"ל שהוא מסדור לשון המקרא שלפי הטעם היל"ל וכל אשר יגע בחלל חרב או במת על פני השדה שהרי פעל יגע אינו דבוק עם על פני השדה רק עם בחלל חרב אלא שאומר ושלא היה המת באוהל רק על פני השדה. לכן דרשו ז"ר שע"ד הרמז פעל יגע דבוק ג"כ עם על פני השדה והיינו לרבות גולל ודופק כנ"ל:
יט ר"ל שאין פירוש וחטאו על ההזאה שהרי כבר אמר והזה וגו' ביום השלישי וביום השביעי וע"כ דאי וחטאו דהכא אגמר טהרתו קאי שהוא הטבילה וכבוס בגדים שכתוב אחריו. ופשוט:
כ לעיל בפסוק י"ג נאמר את משכן ד' טמא וכאן נאמר את מקדש ד' טמא ואמרו ז"ל בגמ' דשבועות דלכך שינה הלשון ללמדנו שחייב כרת בין על המשכן ובין על המקדש ומצריך להו התם צריכותא יע"ש:
כא קודם ביאור דברי רש"י ז"ל אקדים כלל הדין היוצא מהכתובים ע"פ דרשת חז"ל והוא שהנושא מי חטאת או נוגע בהם טמא ואולם יש בזה ב' תנאים. א' שז"א אלא בנושא או נוגע במי נדה שלא לצורך הזיה אבל בנושא אי נוגע לצורך הזאה הוא טהור. ב' דאפי' בנושא או נוגע שלא לצורך הזאה אינו מיטמא אלא קודם שנעשו מצותן אבל לאחר שנעשה מצותן אינו מיטמא. וביאור זה כגון שטבל את האזוב והזה על הטמא והיו המים שותתים ויורדים מעל הטמא לארץ הרי אותן המים טהורין במגען ובמשאן (ואין נעשין אפי' ראשונים לטמא אוכלין ומשקין דמיד כשבאו על הטמא נטהרו ולא קבלו טומאה כלל אף שההזאה קודם טבילה מ"מ לא נטמאו המים במגע טמא מת. לא מיבעיא לרב דס"ל דאין טומאה למשקין כל עיקר מה"ת אפי' לטומאת עצמן אלא אפי' לשמואל דפליג עלי' בפסחים מ"מ הרי טומאת משקין לטמא אחרים לכ"ע דרבנן) ועתה אבוא לבאור דברי רש"י ז"ל גרסינן בש"ס דנדה וביומא מזה ומזין עליו טהור ונפקא לן דגם המזה טהור מדכתיב והזה הטהור על הטמא ומשמע דאף לאחר שהזה טהור הוא ואע"ג דדרשינן מיני' הטהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה תרתי שמעינן מיני' כמ"ש התוספת ז"ל בפ"ק דנדה יע"ש ופריך הש"ס ומזה טהור והא כתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ומשני מאי מזה נוגע. ופריך והא כתיב מזה וכתיב נוגע (והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב) ועוד מזה בעי כבוס בגדים נוגע לא בעי כבוס בגדים (שהרי לא הוזכר כבוס כלל אצל נוגע במקרא הנ"ל כמו שהוזכר במזה) אלא מאי מזה נושא (אבל מזה טהור ואף דכל מזה נושא מ"מ הא הרי הוא נושא לצורך הזיה וכנ"ל) וליכתוב רחמנא נושא הא קמ"ל דבעינן שיעור הזיה (אבל הנושא מי חטאת שאין בהם כדי הזיה טהור) ע"כ הש"ס. ובזה יובן לך כל דברי רש"י ז"ל כאן. והנה ממ"ש רש"י ז"ל משא"כ בנוגע משמע דס"ל דבמגע אפי' במים שיש בהם כדי הזיה אינו מיטמא טומאה חמורה לטמא בגדים וכן משמע ממ"ש אח"כ וזה שהוציאו כו' דמקבל טומאה במגע אפי' במים שאין בהם כדי הזיה נמצא דבמגע אין חילוק בין מים שיש בהם כדי הזיה לאין בהם כדי הזיה דקרא דוהנוגע במי הנדה יטמא וגו' סתמא כתיב ומשמע אפי' אין בהם כדי הזיה. ולפ"ז חמורה טומאת מגע ממשא בצד אחד דמים שאין בם כדי הזיה אין מטמאין במשא כלל רק במגע וקל מצד. דמים שיש בהם כדי הזיה מטמא במשא לטמא בגדים. אבל במגע בכל ענין אינו מטמא בגדים ופשטא דלישנא דש"ס הנ"ל משמע כשטה זו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דכמו שבמשא יש חילוק בין מים למים דמים שאין בהם כדי הזיה אין מטמאין כלל במשא. ובמים שיש בהם כדי הזיה מטמאין טומאה חמורה לטמא בגדים כן יש חילוק במגע דמים שאין בהם כדי הזיה אין מטמאין במגע רק טומאה קלה (לטמא אוכל ומשקה) אבל במים שיש בהם כדי הזיה מטמאין טומאה חמורה לטמא בגדים וכלי שטף בחבורין וכן משמע נמי מלשון הספרי וצ"ל לשטה זו דלמאי דמסקינן דאפקה רחמנא בלשון מזה ללמד דבעי שיעור הזאה אפי' תימא מאי מזה נוגע. ומה דכתיב והנוגע וגו' מוקמינן לה במים שאין בהם כדי הזיה. ודע עוד שמ"ש רש"י ז"ל לטמא בגדים שעליו לאו דוקא שעליו רק בחבורין ר"ל כל בגד או כלי שנגע בו הטמא הזה בשעת חבורו במטמאין מיטמאין והם ראשונים לטומאה. ואחר פרישתו מהטמאין אינו מטמא עוד בגדים וכלי שטף במגעו והוא לבדו ראשון כמו שהיה וכל מקום שנאמר בטומאות וכבס בגדיו אינו ר"ל בגדים שעליו דוקא רק בגדים או כלים שנוגע בהם בשעת חבורו לטומאה (ולא מצינו חילוק בין בגדים שהוא לבוש בהם או שהן בידו ולא לבשן אלא בנכנס לאוהל המנוגע) כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל:
כב ר"ל דלאו אמזה מי הנדה ונוגע במי הנדה דלעיל מיני' קאי דא"כ תיבת הטמא מיותר ולא הל"ל אלא וכל אשר יגע בו יטמא שהרי אמקרא שלפניו דמיירי במזה ונוגע הוא חוזר. וע"כ מה שהוסיף תיבת הטמא אינו אלא להודיענו שאינו חוזר על מקרא שלפניו רק אטמא מת דלעיל מיניה קאי:
(ד"ה והנפש הנוגעת) ר"ל דאין פירושו הנפש הנוגעת במת עצמו דא"כ איך אמר אח"כ יטמא עד הערב והרי טמא מת טמא טומאת שבעה כמ"ש בהדיא בפסוק י"ט וע"כ שחוזר לשלפניו בפסוק זה שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא שפירושו שהנוגע בטמא מת יטמא. לזה בא לפרש אח"כ שיעור טומאתו ואמר שהנפש הנוגעת בו שיעור טומאתו עד הערב. ומה שהוסיף לומר והנפש הנוגעת ולא כלל במאמר אחד לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא עד הערב יתבאר בציון הסמוך:
(ד"ה תטמא) ר"ל אף שב' המאמרים שבפסוק זה מדברים בדין הנוגע בטמא מת ללמדנו שטמא מת מטמא במגע וששיעור טומאת מגעו הוא טומאת ערב מ"מ לא כלל ב' הדינים האלו במאמר א' לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא עד הערב כדי ללמדנו שהמת הוא אבי אבות הטומאה וטמא מת הוא אב הטומאה וזה לא נשמע ממאמר שלפניו שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דהוה מצינן לאוקמי קרא באוכלין ומשקין שנגעו בטמא מת. ולעולם שהמטמא במת אינו אלא ולד הטומאה דקיי"ל דמטמא אוכלין ומשקין ואינו מטמא אדם וכלים. ולכך הוסיף בפסוק שלפנינו לומר והנפש הנוגעת ללמד שטמא מת מטמא אדם וכלים וע"כ היותו אב הטומאה והמת אבי אבות הטומאה. ומכח הוכחה זו עצמה מוכרח ג"כ פירש"י ז"ל בדבור שלפני פניו דהאי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא שבמאמר הקודם אטמא מת קאי ולא אמזה ונוגע במי הנדה שבפסוק שלפניו דאל"כ נצטרך לומר שהמזה ונוגע במי הנדה מטמא אדם וכלים במגע (ממ"ש כאן והנפש הנוגעת וגו') והרי לעיל במקרא שלפניו אמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ולשון וכבס בגדיו בכל התורה אין הוראתו אלא שמטמא בגדים וכלי שטף בחבורין. ולכך אמר בגדיו (ר"ל דומיא דבגדיו שהן בחבורין) וא"כ קשו קראי אהדדי דלעיל מיני' אמר שאינו מטמא כלים אלא בחבורין. וכאן בפסוק שלפנינו אמר שמטמא אדם ומכ"ש כלים אפי' שלא בחבורין. ואין לומר שפסוק זה ג"כ מדבר בחבורין והוסיף עוד לומר דמטמא בחבורין אפי' אדם דמלבד שאין סברא לומר כן הוא ג"כ נגד משמעות הלשון שאמר סתם וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע שנגע בו אפי' בשעת פרישתו ממי הנדה ומכל זה מוכרחין אנו לפרש שפסוק שלפנינו אינו מדבר אלא בטמא מת שמדבר ממנו במקראות שלמעלה בפרשה זו. וכל זה מבואר מאוד:
פרק כ
א ר"ל שלשון כפול זה בני ישראל כל העדה אינו כיו"ב במקרא אבל מאמר כל העדה לדרשא להורות שבאו למדבר צן בשנת הארבעים שאז פסקו כל מתי מדבר והמעותדין למות במדבר אינן בכלל שם עדה שהוראתו הנועדין לתכלית אחד כי אלו כבר נתייאשו מן החיים ומה להם לתכלית ואושר הקבוץ ורק אותן שפרשו לחיים נופל עליהם שם עדה. ולכן אמר כאן שב"י שבאו אז מדבר צן היו כל העדה ר"ל שכולם היו מאנשי העדה והיו עדה שלמה:
(ד"ה ותמת) בש"ס הובא ברא"ם למדו זה מג"ש:
ב זה היה להם ז"ל בקבלה ונרמז זה בסמיכות הפרשה:
ג (ד"ה בגוע) אלו היה תיבת בגוע מקור היה מתפרש שאמרו הלואי שקדמו למות בזמן שמתו מתי מדבר. אבל באמת דעת רש"י ז"ל בדבור הסמוך להלן שאין מלת בגוע מקור הפעל שא"כ היה נקוד בגוע. ואחרי שנקוד בגוע ע"כ הוא שם דבר בשקל פעל כמו כתב' זמן. והומרה הקמץ בפתח בסמיכות כידוע וע"פ הכרעה זו ע"כ מתפרש כוונת המאמר כמ"ש רש"י ז"ל כאן שאמרו הלואי מתנו במיתת הדבר כאחינו שנבחר להם מיתת הדבר מלמות בצמא ופירוש בגוע אחינו באותה גויעה של אחינו ומבואר:
י [ד"ה המן] בדבור זה ודבורים שאחריו יישב רש"י ז"ל על הסדר מה שיקשה בספור זה. וכאן יישב תיקון הלשון המן הסלע הזה וגו' שמשמעו תמיה וזה לא יתכן היפלא מד' דבר. ולזה אמרו ז"ל שלא היה משה ואהרן מכירין את הסלע שרמז עליו הקב"ה לפי שנסתלק בין הסלעים והיו מחפשין אחריו ואמרו להם ישראל מה לכם מאיזו סלע שתוציאו לנו מים. לכן השיבו להם המן הסלע הזה שלא נצטווינו עליו נוכל להוציא לכם מים ובזה התמיה מתוקנת:
יא כאן יישבו ז"ל תמיה כפולה. א' איך באו משה ואהרן לשגיאה זו להכות בסלע והקב"ה צוה להם בדבור אל הסלע ב' למה הוצרך להכות פעמים לכן אמרו ז"ל בתקון זה שסבת שגיאה זו לפי שלא הכירו בסלע שרמז עליו המקום ב"ה וכנ"ל ד"ה המן הסלע הזה ובהיותם מחפשין אחריו הוחלף להם סלע אחר בו ודברו אליו כציווי הקב"ה ולפי שבאמת לא היה הסלע הזה הסלע שנצטוו עליו לכן לא הועיל דבורם ולא הוציא מים לכן טעו לחשוב שמהצורך להכותו כמו שנצטוו בראשונה כשבאו ישראל לרפידים בצאתם ממצרים כמ"ש בסוף סדר בשלח והכית בצור ויצאו ממנו מים וגו'. ובאמת גם ההכאה לא הועילה לפי שלא היה הסלע שבחרו הקב"ה ומפני זה רצו לנסות בכל הסלעים עד שיזדמן להם הסלע המיועד לכך. ולפי שכבר נפל בלבם להכות את הסלע נסו ע"ד זה כל הסלעים עד שנזדמן להם אותו סלע ולפי שלא עשו בו כציווי הש"י לא היה שותת בתחלה רק טפין טפין וכפי מאמרם ז"ל על מרע"ה בא לכלל כעס בא לכלל טעות לא הרגישו משה ואהרן שסבת שתיתת הטפין מפני שהכו בו והכו פעם אחרת בסלע כנ"ל ביאור זה:
יב לא אמר הכתוב יען לא האמנתם בי לבדו אבל הוסיף לומר להקדישני לעיני ב"י. וזה משמעו שכל עיקר מה שנחתם גז"ד שלא יכנסו לארץ הוא בשביל שלא קדשו השם בפרסום ולא על עצם הדבר לבדו ואף שלפי מה שביארתי בציון הקודם הסמוך היה זה משגה מאתם בכל זאת לאנשים נשגבים וקדושים כמוהם גם השגיאה לאשמה תחשב:
יג לשון זה אינו נופל בכל המקרא כי אם בדבר קיים ועומד לדורות שיאמר עליו בדורות העתידים לבוא הוא הדבר הזה הגלוי ומפורסם מכבר מהמקרה שקרה בדבר הזה כמו ויצב יעקב מצבה על קבורתה הוא מצבת קבורת רחל עד היום הזה. בסדר וישלח וכן ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ביהושע. שהדורות הבאים אמרו הוא הגל שהקים יהושוע על המלך הזה בהמיתו אותו והרבה כיוצא במקרא. אבל כאן בספור שלפנינו אין נופל לשון זה כלל כי לא היו המים קיימים ועומדים לדורות שיתכן לומר עליהם המה מי מריבה אשר רבו וגו'. לכן דרשו ז"ל שבא כאן הלשון הזה על כוונה אחרת לא בבחינת דורות הבאים רק בבחינת דורות העוברים הקדומים למקרה ההוא וכן לא בבחי' המים רק בבחינת הענין המתייחס למקרה הזה של המים והוא מה שנענש מושיען של ישראל הוא מרע"ה על ידם. ובבחינה זו אמר הכתוב כאן המה מי מריבה וגו' ור"ל מקרה המים שראו איצטגנוני פרעה שילקה מושיען של ישראל על ידן. המים האלו הם מי מריבה שבמים אלו לקה מושיען של ישראל ע"ה ולא מימי היאור אשר חשבו בשגעון רוחם שיטבע בו. ולכן סיים המאמר ויקדש בם שהוא מה שנענשו משה ואהרן על ידם, ור"ל המה מי מריבה שלקו בם משה ואהרן הם מה שראו חוזי צוען שילקו במים ומצינו ג"כ כיו"ב במקרא שיאמר הלשון ההוא ג"כ בבחינת דורות העוברים וכ"ז מבואר מאוד:
יד כל מ"ש רש"י ז"ל כאן ובדבורים שאחריו בהמשך שליחת משה למלך אדום אין כוונת הדרש שהיה זה בפעל ובדברים האלה שלח אליו ממש רק כוונתו שכל הסבות שיתחייב על ידם שיהיה מלך אדום נאות לבקשת משה ולרשעת האומה הזו מנעה ממנו הכל נרמז בדברי השליחות הזה של משה:
טו (ד"ה ולאבותנו) דהלשון היה לו להיות בהפוך וירעו מצרים לאבותנו ולנו לפיכך פירשו ז"ל שרמז על האבות שמצטערים בקבר על צרת בניהם לפיכך הקדים לפי הרמז הזה את הבנים לאבותיהם:
כב כבר מבואר זה לעיל בפסוק כ':
כג (ד"ה על גבול) ר"ל ולרמז זה הוסיף כאן אצל מיתת אהרן לציין המקום שהוא על גבול ארץ אדום דלפי פשוטו שבא רק לציין מקום ההר היה ראוי להיות הציון הזה בפסוק שלפניו שנזכר שם כי נסעו מקדש ובאו הר ההר:
כה כן דרכם ז"ל לבאר תמיד מלת קיחה הנאמרת אצל האדם אם לא יתפרש הקיחה ביד חזקה והוא ביאור נחמד ואמתי כפי הלשון:
כו ממה שצוהו הש"י להפשיט את אהרן את בגדיו ולהלביש אותן הבגדים לאלעזר, ע"כ צ"ל שזהו בגדי כהונה גדולה וצוה משה שילבש אהרן את בגדי כהונה גדולה לפני מותו כדי שילבישם בפניו לאלעזר וזה ליקר ולתפארת לאהרן:
כז ר"ל ולכן כ' כאן הכלל ויעשה כאשר צוהו אע"פ שכתוב אח"כ הפרט ויעלו וגו' ויפשט וגו' להורות שלא איחר משה לעשותו אף שהיה קשה בעיניו:
כט ר"ל דלפי פשוטו וישמעו מיבעיא לי' שהרי לפי הפשוט נתוודע זאת להם מפי משה ואלעזר ברדתם מן ההר:
(ד"ה כי גוע) ביאור דברי רש"י ז"ל אם היה מתורגם ויראו ואתחזיאו והוא כמו וייראו (ר"ל ויראו היוד בציירי שמושכת יוד שניה אחריה) היה פירושו כמ"ש ז"ל בר"ה שנסתלקו ענני כבוד כאשר נסתלק מהם אהרן ועי"ז התראו בפרסום והיו מגולים ממחיצתם לעין השמש ולעין כל רואה וע"פ הפירוש נופל לתרגם מלת כי בלשון דהא והוא משמש לנתינת טעם שלכך נתגלה תחנותם לעין כל לפי שגוע אהרן ועמו נסתלקה מחיצתם שהוא ענני כבוד שהיו מקיפים אותם אבל לפי התרגום ויראו וחזו (שהוא פעל ולא נפעל) ע"כ צריך לתרגם ג"כ מלת כי מלשון אשר ואינו נופל לפתרו לנתינת טעם. ואם תשיב הרי כללו לנו חז"ל כי משמש ד' לשונות אי דילמא אלא דהא ואם הוא משמש כאן לשון אשר הרי הוא משמש א"כ חמשה לשונות אי דילמא אלא דהא ארי. לזה תירץ רש"י ז"ל ששמוש ארי הוא בכלל שמוש אי שפירוש אי אם ואם משמש ג"כ במקרא לשון אשר כמ"ש אם חרוצים ימיו וצריך להגיה ברש"י אי ביוד ולא כמו שהוא לפנינו או בויו:
פרק כא
א בגמ' אמרו מה שמיעה שמע ובא שמע שמת אהרן כו'. ור"ל לפי שע"כ צריך לפרש ששמע איזה שמיעה שאותה שמיעה עוררתו להלחם בישראל. והנה לפי פשוטו יתפרש שהכנעני שמע שהלוך מחנה ישראל הוא בדרך המרגלים לצד הנגב. ומזה הבין שמגמת פניהם ללכת לירש את ארצו ולכן נתעורר למלחמה עמהם. אבל רז"ל פירשו שזה מוסב על ספור הקודם ממיתת אהרן ואמר כאן בפסוק שלפנינו וישמע הכנעני הדבר הזה וסבור שנסתלק זכותן של ישראל וראיה שנסתלקו ענני כבוד במותו וע"כ חשב שעתה הגיע העת המוכשרת להלחם בישראל ולפי הדרש הזה יתפרש מ"ש אח"כ כי בא ישראל וגו' שמלת כי הוא משמש בל' כאשר כמו והיה כי יביאך וגו' והשיעור כאשר בא ישראל בדרך האתרים שמע הכנעני ממיתת אהרן הכהן ולכך וילחם בישראל אבל לפי הפירוש הפשוט הנ"ל שמאמר כי בא ישראל וגו' הוא לפרש מה שמועה שמע יתפרש מלת כי מלשון אשר ולא מלשון כאשר. ומבואר:
בא"ד ועמלק מעולם כו'. שהרי כנעני זה עמלק היה כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו:
(ד"ה יושב) ר"ל שהרי יושב הנגב הוא עמלק כדכתיב עמלק יושב בארץ הנגב ולמה קראו בשם כנעני והלא כנען מבני חם ועמלק מבני שם מזרע עשו יוצאי ירך אליפז וע"כ צ"ל ששנה לשונו לדבר בשפת כנען:
(ד"ה וישב) מה שהוסיף מלת שבי מורה שזה הלשון הוא להקטנה שלא עשו להם מאומה רק ששבו מהם איזה שבי ועוד ממה שלא בא אח"כ בכתוב שזעקו והריעו ישראל על הצרה כמו שזכר ביהושע במפלת העי. לכן פירשו ז"ל באגדה שלא נצחו אז נצחון רב לישראל ופירשו מ"ש וישב ממנו שבי שהשבי ששבו ישראל מהם לשפחות אותו השבי חזרו ושבו מהם ואמרו שהשבי היה רק שפחה אחת שכיון שגם שפחה א' בכלל שבי והלשון הזה מורה מיעוט ולזה יש לפרשו במיעוט היותר קטן:
ב ר"ל שמאמר זה הוא גזרת הנדר והויו הוא ו' ההמשך מן התנאי כידוע ומפורסם. והנה לשון חרם כולל ההקדש לגבוה מלשון כל חרם אשר יחרים איש לד' ונקרא ההקדש חרם מפני היותו באיסור הנאה להמקדיש ונחשב אצלו כאלו נשחת ונאבד אבל לא יתכן לפרשו מענין ואת כל הנשמה החרים שהוא השחתה ואבוד שהנדר לא יפול כי אם בהקדיש ולא בהגזמה לנקום נקם:
ג לפי ששם חרם נופל כנ"ל על ההקדש ועל ההריגה לכן מתפרש פעל ויחרם שבא כאן על שני ההוראות האלה לנגד מ"ש אתהן על ההריגה ולנגד אמרו ואת עריהם על חרמי גבוה וזה מחכמת הל' לכלול במלה א' ב' ענינים. מדברי הרא"ם ז"ל
ד בפ' עקב מבואר זה ברש"י ז"ל באר היטב:
(ד"ה ותקצר) ר"ל שלא יתכן כמו כן לפרש שקצרה נפשן במן והוא מפורש באמת בפסוק שאחריו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שעל זה ג"כ אינו נופל קצור נפש לפי שכל תלונתם על המן לא היה רק עלילה והוצאת דבה בעבור התרעומת שהיה להם בענין אחר וכדרך המתרעם לכחש בטובה ולומר עליו רע רע והמן היה באמת מאכל מעדנות לכן צריך לפרש שבית בדרך משמשת לסבה ופירושו בעבור כבית ויעבוד יעקב ברחל. ובבאור לשון קצור נפש פירש"י ז"ל שנפש ההרגשי קצר להכיל טורח וצער גדול כזה. כי הטורח נופל בו ל' גדלות (כמו שהביא רש"י ז"ל ראיה לזה) ומי שאינו יכול לסבול את הטורח נקרא קצר נפש והוא הפך רחב נפש ובלע"ז יכונה זה איבר דריסליך:
ה ר"ל שמלבד חטא התלונה בעצמה גדלה עזות אבותנו כ"כ להשוות בתלונתם העבד לקונו באמרם למה העליתוני ממצרים שתפו המקום ב"ה ומשה במאמר אחד:
ו ר"ל ושם השרפים הוא שם התואר לנחשים:
ח ר"ל שלא היל"ל אלא והי' הנשוך וראה אותו וחיה. למה אמר כל הנשוך ודרשו ז"ל לרבות אפי' כלב כו':
בא"ד לכך נאמר כאן כו'. ר"ל שפעל ראיה נופל על הרגשת הראות לבד אבל פעל הבטה נופל על ההסתכלות היתירה בדבר:
ט ר"ל שהרי לא נאמר למשה רק עשה לך שרף בלבד:
יא לדעת רש"י ז"ל שם עיים הוא מן ויעה ברד ומזה נאמר לעיי השדה. שמו את ירושלים לעיים לפיכך אין בו מן היסוד רק העין לבדו וכמו שהנפרד ממנו עי כן משקלו עי כי שרשו יע (לדעת חכמי צרפת) או יעה (לדעת הספרדים). והוא שם הנגזר מהפעל וא"כ היוד הראשונה בשם עיים הוא לתקון המשקל והיוד הב' הוא לסימן הרבוי ומבואר:
(ד"ה העברים) ר"ל ולכך נקראו העיים הללו עיי העברים לפי שהמעבר דרך שם להר נבו לארץ כנען וראי' לזה שהרי הר נבו עצמו נקרא ג"כ הר העברים כמ"ש בפ' האזינו עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו' וע"כ צ"ל שהוא ג"כ מטעם זה לפי שהמעבר דרך שמה לארצות הכנעני והרים רבים היו שם לפני הר נבו וכולן נקראים בשם הכולל הרי העברים ונבו הוא בכללן כמ"ש בפרשת מסעי ויחנו בהרי העברים לפני נבו וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה על פני) ר"ל שמם ממזרח הוא להוראת הצד כמו והעי מקדם ויעויין מ"ש בפ' בראשית בפסוק ויטע ד' אלקים גן בעדן מקדם:
יג ר"ל וע"כ יסמן הכתוב שלפנינו למחוז ארנון לגבול האמורי ולגבול מואב. כי באמת שם גבול הנזכר כאן הוראתו המצר והמצר הוא גבול לזה ולזה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה מעבר) עיין בפירש"י ז"ל פ' מסעי בפרשת הגבולין פסוק ג' שכתב וז"ל שלש ארצות יושבות בדרומה של א"י ארץ מצרים בדרומה לצד המערב והנילוס מפסיק בין ארץ מצרים לא"י. ולהלן ממנה ארץ אדום לצד המזרח וארץ מואב אצל ארץ אדום בסוף הדרום למזרח ובצאת ישראל ממצרים אלו היו הולכין בדרך הפשוט לא היו צריכין אלא לעבור את הנילוס לצד צפון ומשם באין מיד לא"י. אבל הקב"ה הסיבן להוציאן דרך המדבר לצד הדרום והולכין אצל הדרום מן המערב כלפי מזרח תמיד עד שבאו לדרום של אדום ולפי שלא נתנן לעבור בגבולה הסבו כל דרומה של אדום עד שבאו לדרומה של מואב ולא נתנן לעבור גם הוא והסבו כל דרומו עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו כל מצר מזרחי לרחבה וכשהלכו למזרחה מצאו ארץ סיחון ועוג שהיה בצפונה של ארץ מואב ובמזרחה של א"י והירדן מפסיק ביניהם. ע"כ מועתק בקיצור ממ"ש רש"י ז"ל שם. ובזה יובן מ"ש רש"י ז"ל כאן הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני וכו' ר"ל עד שבאו לצפונה של ארץ מואב וזהו מעבר ארנון שארנון בדרומה של האמורי הוא ארץ סיחון ועוג ובצפונה של ארץ מואב:
(ד"ה היוצא) לא אמר ויחנו מעבר ארנון וגו' בגבול האמורי אבל אמר היוצא מגבול האמורי. וזה מורה שמחוז ארנון איננו במכוון בשוה עם קצה מזרחי של מואב רק משוך להלן בצפונה של מואב לצד המערב ובצד מזרחית צפונית של מואב הוא המדבר מדבר ארנון. וז"ש רש"י ז"ל רצועה יוצאה מגבול האמורי וכו' עד ארנון שהוא גבול מואב. ומבואר:
יד (ד"ה בספר) ר"ל שאין תיבת ספר בכאן שם דבר למגלה או קונטריסין רשום בם ענינים רק הוא שם פעל מלשון ספור:
(ד"ה את והב) ר"ל שנתחלפה בשם והב היוד בויו כדרך אותיות אהוי לכך הויו הוא יסוד בתיבה זו:
(ד"ה ואת) ר"ל ושם והב שפירושו מתת וכן בית השמוש של בסופה הוא מושך עצמו ואחר עמו והשיעור כאלו כתוב את והב בסופה ואת והב בהנחלים ארנון ר"ל כשיסופר מהנסים שניתנו להם על ים סוף יסופר כמו כן מהנסים שניתנו להם בנחלי ארנון:
טו ר"ל ההר של ער נטה ממקומו ונשען להר של מואב:
טז במדרש רבה הובא ברא"ם אמרו ז"ל שהבאר ההיא היא בארה של מרים שניתנה להם בזכותה משנה ראשונה:
כ ומ"ש כאן ראש הפסגה הוא לסמן מקום הגיא. הגיא של ראש הפסגה. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב הנה רש"י ז"ל מהסוברין דקרא דכי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אינו אלא במלחמת הרשות ולא במלחמת שבעה עממין שהוא מלחמת מצוה וחובה וכן הוא משמעות לשון הספרי ומעשה דגבעונים יוכיח שהוצרכו לעשות בערמה להשלים עם ישראל וכן מתלונת ישראל על נשיאי העדה על דבר השבועה שנשבעו לגבעונים להשלים עמהם וכן פירש"י ז"ל שם בהדיא בפ' תצא בפסוק הנ"ל. ולכן כ' רש"י ז"ל כאן ואע"פ שלא נצטוו כו' אלא דקשה לשטה זו אם לא נצטוו לפתוח להם בשלום א"כ איך הותר למרע"ה לפתוח בשלום עם סיחון וצ"ל כמ"ש התוס' ז"ל בפ' השולח ליישב ענין אחר כיוצא בו שיקשה לשטה זו שקודם שעברו את הירדן הותר להם לפתוח בשלום אף להאומות שהם משבעה עממין ועיקר החובה שלא להשלים עם האומות הקרובות אינו אלא אחר שעברו את הירדן ונכנסו לארץ שזהו עיקר ארץ כנען שנכרת עליה ברית לאבות [כי ארץ סיחון ועוג שמעבר הירדן היתה ארץ עמון ומואב כמבואר במקראות וע"ז אמרו חז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון] ואולם דע שיש עוד שטה אחרת בזה למפרשים ז"ל ומכללן הרמב"ן ז"ל והאריכו בכל חלקי הסותר כל זה בקיצור מדברי הרא"ם ז"ל והוא החזיק כדרכו הטוב במעוז שטת רש"י ז"ל
כד זהו פשוט כי אין מעצור לד' מפני גבורת עמון ואם יכלו להתייצב לפני סיחון ועוג בדרך נסיי א"כ לא יפלא מהם לכבוש גם את עמון וזה מבואר:
כט זהו לשטתו דלעיל שהמושלים הם בלעם ובעור אביו:
לב בפסוק שלפניו, אמר לשון יחיד וישב ישראל וגו' וכן בפסוק שלפנינו בסופו תפס ג"כ לשון יחידות ויורש את האמורי וגו' וכאן אמר וילכדו וגו' בלשון רבים וזה מורה שלא היו הלוכדים כל ישראל כאחד רק המרגלים בעצמם לכדוה ואינו נופל לשון יחידות רק באומה שלמה כ"ז מדברי הרא"ם בתוספת הרבה ביאור. ול"נ יותר פשוט לומר שבאמת נראה שהספור שבא בתחלת הכתוב ששלח משה לרגל את יעזר נראה אך למותר בטבע הספור כי אין מהדרך לספר רק חלק קטן מענין המסופר ולא לגמרי עד תומו וא"כ היה לו לספר ג"כ מי היו המרגלים וששבו למשה וספרו לו מענין המחוז ההוא מה הוא ושאח"כ הלכו שמה כל ישראל להלחם וילכדוה ואם לא היה כל הספור כדאי לספרו גם תחלתו לא היה כדאי. לזה פירש"י ז"ל שכל כוונת הספור אינו אלא להודיע שהמרגלים בעצמם לבטחונם בד' ובמשה עבדו לכדוהו ולא כמשפט הראשונים וזהו דבר נאות ההודעה ולכך החל בספור זה:
לג ר"ל ולכך למעלה אצל מלחמת סיחון לא בא שם שאמר לו ד' אל תירא אותו. מדברי הרא"ם ז"ל: