באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר קרח
פרק טז
א (ד"ה ודתן ואבירם) באמצע הדבור ודם אליצור בן שדיאור וחבריו כו'. ר"ל שנלמד מג"ש עדה עדה מי הם הנשיאים שנשתתפו עם קרח במחלוקתו שנאמר כאן נשיאי עדה ונאמר בפ' במדבר א' אחרי שפרט מקודם שמות האנשים העומדים על הפקודים לראובן אליצור בן שדיאור וגו' אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם וגו' הילכך מה להלן אליצור בן שדיאור וחבריו אף כאן הוא וחבריו. כן הוא בתנחומא:
(ד"ה בני ראובן) ר"ל שבני ראובן שב על כולם ולא תאמר שאינו דבוק רק עם דתן ואבירם בלבד שהם מפורשין בכתוב היותם מבני ראובן (כמ"ש בפ' פנחס שבני ראובן חנוך ופלוא וחצרון וכרמי. וכתיב שם. ובני פלוא אליאב ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם וגו') ולא עם און בן פלת שלא פורש בשום מקום היותו מבני ראובן שבאמת ז"א שא"כ הוא זר מאוד שיפסיק באון בן פלת באמצע המאמר. מדברי הרא"ם ז"ל.
ג ר"ל זהו ההבדל שבין מלת רב למלת די בכל מקום שמלת רב ענינו הרבה יותר מדי וכן רב לך אל תוסף דבר וגו' (בפ' ואתחנן) וכן יש לי רב אחי וגו' (פ' וישלח) ופשוט:
ה (ד"ה בוקר) בדבור זה ובב' דבורים שאחריו תיקן רש"י ז"ל כפל הלשונות בפסוק זה ויודע ד' את אשר לו ואת הקדוש זהו לשון כפול. וכן והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ותיקן רש"י ז"ל כל לשון בדבור ופירש כאן כי פירוש ויודע ד' את אשר לו הוא על השבט בכלל ר"ל השבט הנבחר לעבודה והוא שבט לוי. וז"ש רש"י ז"ל לעבודת לוי' וביתר דבורים הנ"ל תיקן שאר הלשונות כמו שאבאר בציוני עליהם:
(ד"ה ואת הקדוש) ר"ל שמתחלה אמר שיודיע להם הש"י השבט הנבחר מבין השבטים וכאן אמר שיודיע להם ג"כ המשפחה הנבחרת משבט הנבחר דזה לעבודה יותר קדושה והוא עבודת הכהונה. וכן פירש גם הראב"ע ז"ל בתיקון כפל לשון זה:
(ד"ה והקריב) ר"ל שמאמר זה הוא ביאור למאמר הקודם בוקר ויודע ד' את אשר לו ואת הקדוש ואמר כאן באיזה אופן תהיה הודעה זו ואמר שתהיה בזה האופן שהשבט הנבחר וכן המשפחה הנבחרת יקריב אותם אליו ר"ל יהיה להם רשיון להתקרב אצל המלך ולכן הוסיף רש"י ז"ל מלת אותם לפי שחוזר על שניהם על המשפחה ועל השבט ולא על ואת דקדוש בלבד שזכר לפניו. אמנם סימן הקרבה והרחקה זו לא ביאר להם משה בפירוש רק רמז להם כי יהיה בדרך פלא. וכמו שנזכר באמת בכתוב אח"כ שלאהרן לא קרה נזק ויתר מקריבי הקטורת נשרפו. ובזה נתברר שרק שבט זה ומשפחה זו נבחר ואת הזרים הרחיק מעליו:
בא"ד והתרגום מוכיח כן כו'. כאן תיקן רש"י ז"ר כפל הלשון והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו והבדיל בין והקריב שאמר מקודם ובין יקריב שאמר אח"כ כי והקריב אליו ענינו כנ"ל. שבזה האופן יודיע מי הוא הנבחר וא"כ פירוש והקריב מענין קורבה שהוא הפך הרחוק. ולכן תרגם אונקלוס ז"ל ויקריב לקדמוהי ר"ל יוכר לגשת אליו ואח"כ אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו והנה ביאר בכאן התכלית הנרצה ממה שיודיע אותם זה ואמר ואת אשר יבחר בו ר"ל ע"י הקרבה זו שיוכל להתקרב אליו יקריב אליו ר"ל הוא האיש הקדוש המקריב קרבנות העדה לפני ד' וא"כ פירוש יקריב בכאן מענין הקרבת קרבן. ולכן תרגמו אונקלוס ע"ה יקריב לשמושי':
בא"ד ומדרשו בוקר כו' פשוט שהדרש לא יכחיש הפשט רק אמר שזה נרמז בדברי משה:
ו באור דבור זה נ"ל שנראה מן המשך הספור שמאמר זה של משה לקרח ועדתו היה מלבו ולא קדם לו ציווי ע"ז מאת הש"י רק הוא בעצמן בחר בעצה זאת ולבו היה בטוח שיעזרהו השם על ככה לברר להם בדרך פרא שאהרן הוא הנבחר לכהונת עולם לדורותיו מאתו ית' ולכן הוקשה לרז"ל אם זאת היתה עצת משה לבדו לברר להם אמתת שליחותו בדרך זה. למה בחר שיתקרבו להיכל כל החמשים ומאתים איש ולא היה די אם יתקרבו קצתם לעבודה ואהרן עמהם. ועוד למה בחר בעבודת הקטורת דוקא ולא בעבודה אחרת והיל"ל להם קרבו אל המזבח לזרוק עליו דם התמיד ולהקטיר עליו איברי התמיד ואם כדי שלא יפסל התמיד אם יהיה נעשה בזר היל"ל להם להקריב קרבן נדבה על המזבח כעולה ושלמים כיוצא ואהרן גם הוא יקריב קרבן נדבה אחר או שהוא יקריב התמיד לזה אמרו שמשה ע"ה עשה כל זה במועצות ודעת ולענין מ"ש להם שיבשו לעבודה עם אהרן כל החמשים ומאתים איש ולא רק מקצתן. הטעם בזה שרמז להם משה עי"ז שכן מהראוי להיות כפי מחשבתם הכוזבת שאחרי שרא האמינו היותי שליח מאת הש"י לבחור באהרן לבדו ובניו מכל שבט הלוי א"כ אם האמת כדבריכם חשובים אנו להיות ככל הגוים אשר יש להם כומרים, הרבה המחמנים לזה מאת קבוץ עדתם ועל כן להיותכם כולכם כל החמשים ומאתים איש ראשי סנהדראות וחשובי העדה יאות לכם ע"פ שכל האנושי להיותכם כולכם איש לא נעדר כהני עליון ואם כן הדבר שאינני שליח הש"י גם אני רוצה בזה מצד השכר שתשתתפו עם אהרן בכהונתו כי אם לא נבחר אהרן מאת הש"י מדוע יהיה הוא יחידי במעלה הגדולה הזו ולא גם אתם עמו אשר תתראו לעיני בשר חשובים וגדולים כמוהו. לזאת קרבו כולכם לעבודה ויבחן אם חפין ד' בכהנים רבים כי לא היתה שום בחירה מאתו ית' או אם אהרן לבדו נבדל לכהונה מאת הש"י כשם שאין לנו אלא אלקים אחד ותורה אחת ומזבח אחד. ולענין מה שבחר שתהיה בחינה זו רק ע"י עבודת הקטורת הטעם כי לפי מה שהזכרנו לעיל. לא נצטווה משה על ככה מאת הש"י אבל מדעתו עשה כן נשען על הש"י שיעזרהו לברך להם באמצעות עצה זו אמתת שליחותו ולפי שהיה הדבר מלבו בחר בעבודה היותר קדושה והיא א"כ יותר מסוכנת לזרים והוא הקטורת שעבודתה בהיכל ער מזבח הזהב שמקודש יותר מן מזבח החיצון וגם מצד עצמיותה היא מקודשת מכל העבודות שבפנים ולפי חומר הקדושה שבעבודה כן יחזק בטחונו להפיק עצתו זהו כוונתם ז"ל בזה ויתר הדבור יתבאר בסמוך:
בא"ד לפיכך התרה בו והיה האיש אשר יבחר הוא הקדוש וכו'. המאמר הזה כמשמעו אין לו שחר שפתרונו לפי משמעו שע"י הבחירה יתברר מי הוא הקדוש וזה איננו צריך להודעה כלל וכי יעלה על דעתך שאותו שלא יבחר בו ד' הוא הקדוש ואף שבפסוק שלפניו אמר ג"כ ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אבל שם המאמר הזה במקומו הראוי ובדרך לשון בני אדם לפי שאמר כן כנגד החולקים על הכהונה לכן אמר להם שמי שיבחר בו ד' יתמנה בכהונה להקריב קרבנות לד' אבל כאן שלא אמר רק שהנבחר לד' הוא הקרוש זהו מילתא דפשיטא לכן אמרו ז"ל שכוונת המאמר הזה איננו להודיע מי הוא הקדוש רק להודיע מי הוא אשר יבחר ד' בו והתכת המאמר כן הוא והיה האיש אשר יבחר ד' כלומר הנני מודיעכם מי יהיה האיש אשר יבחר בו ד' דוא הקדוש כלומר באהרן קדוש ד' בו יבחר הוא יהיה האיש אשר יבחר בו ד' אבל לאיזה צורך אמר להם זאת. לזה מן הסברא שאמר זה דרך גערה והתראה קחו לכם מחתות והקטירו קטורת אבל תדעו שרק בהקדוש יבחר ד'. ובזה רמז להם גודר הסכנה שמכניסין עצמן בה אם ימלאו לבבם להקטיר בהיכל הקדוש יצא נקי ואתם דמכם בראשיכם כמו שאירע לנדב ואביהו. ושיעור לשון רש"י ז"ל כן הוא לפיכך התרה בהם והיה וגו' הוא הקדוש שכבר הוא בקדושתו ר"ל שלפי הפירוש הזה מורה שאמר להם כן דרך גערה והתראה. ואח"כ כתב רש"י ז"ל וכי אין אנו יודעין שמי שיבחר הוא הקדוש ר"ל דאין לפרשו כמשמעו שאמר להם בדרך נחת שמי שיבחר בו הוא הקדוש (וכדרך המאמר בפסוק הקודם) שזה הוא מאמר מיותר ודבר פשוט שא"צ להודעה ואח"כ כ' רש"י אלא אמר להם משה כו' ר"ר שמזה מוכרע הפירוש הראשון שהוא בדרך גערה לרמז להם הסכנה שאהרן לבדו מוכשר לעבודה זו להיותו הקדוש ולעבודה זו המסוכנת מי שאיננו קדוש אוי לנפשו אם יקרב אלי' כנ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:
ז זהו ג"כ לפי הפירוש הנ"ל שמאמר הקודם הסמוך הוא בדרך גערה והתראה לכן צריך לפרש מאמר רב לכם וגו' על דרך זה דבר גדול אני אומר לכם שימו לבכם לזה ולהלן בסמוך פירש"י ז"ל וז"ל דבר גדול נטלתם בעצמכם וכו' והוא הוא כי שני הכוונות הללו המה מרומזים במאמר הזה ושניהם עולים ע"פ הפירוש הנ"ל שהוא דבור התראיי:
בא"ד ולא טפשים היו כו' הוא בלשון תמיה כלומר כי לא טפשים היו שלא שמעו להתראות אלו ואח"כ כ' רש"י ז"ל ואולם קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה. עינו הטעתו וכו':
בא"ד טעה ותלה בעצמו כו' ואף שלפי הפירוש הנ"ל רמז להם משה שרק מי אשר נתקדש מכבר הוא אהרן אותו לבדו יבחר ד' לדבר זה לא היה אמון בו וחשב שרק יתר המתלוננים יהי בסכנה ולא הוא:
(ד"ה מחתות) מכאן תראה שמה שנרשם בדפוס ציון אות ז' לפני מאמר רב לכם דוא ט"ס והכל דבור אחד עם דבור הקודם שלפי שפירש"י ז"ל שם שמאמר הזה הוא מאמר התראי ודרך גערה ברמז פירש ג"כ בדבור הזה בעצמו חתימת המאמר על דרך זה וכן הוא מדרך רש"י ז"ל בכמה מקומות בביאורו לתורה וכאן בדבור שלפנינו חזר לבאר ביאור המלות שבפסוק ו' ואמר שמחתות הוא מענין חתוי והכלל בזה שמדרך לשון הקודש שכל דבר שהוא משמש לאיזה ענין פעלי יקרא דדבק ע"ש הענין ההוא כמו משכן ע"ש שמיוחד לשכינה. מאכל ע"ש שמיוחד לאכילה. מעדנים ע"ש הרגשת העדנה והתענוג באכילתם. וכן כאן מחתות ע"ש היותם משתמשים לחתוי וכל הפעלים בבואם בתוספת מם בראשם הם שמות של הדברים המיוחדים לפעל ההוא:
(ד"ה רב לכם) כאן ראוי להיות ציון אות ז' ואולם נתחלף בדפוס:
ח בכתוב שלפנינו יש ב' דקדוקים א' שמכלל הידוע כל אמירה בלשון רכה ודבור ל' קשה וכאן כתיב ויאמר משה וגו' ודבר אתו קשות כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק י"א. ב' שמתחלה אמר הספור ויאמר משה אל קרח שזה מורה שהמאמר רק לקרח והתחלת המאמר שאח"כ שמעו נא בני לוי וגו' וזה מורה שהמאמר כלפי כל השבט לכן פירשו ז"ל שמתחלה היה אמירתו לקרח לבדו ובל' רכה ובראותו שלא נתקבלה תוכחתו הסב הדבור אל כל השבט כורה ובל' קשה ולא זכר הכתוב רק הדבור הקשה שכלפי השבט ולא האמירה שאמר לקרח לבדו רק זכר זה ברמז ויאמר משה אל קרח ולא זכר מהות האמירה:
ט תיקן בזה רש"י ז"ל כפל הלשון לעבוד את עבודת ד' ולעמוד לפני העדה לשרתם. והמאמר הראשון הוא על עבודת משא הקודש ושמירת המקדש (ופתיחת ונעילת השערים בבית עולמים בכלל זה) ומאמר הב' הוא על השורר בדוכן:
יא מלת לכן משמשת ההמשך מן הסבה וכאן כפי הנראה אין ההמשך מבואר כלל בכתוב לכן פירש"י ז"ל שמאמר על ד' אינו דבוק עם הנועדים רק הוא מאמר בפ"ע והוא הוא ההמשך והשיעור. לכן אתה וכר עדתך הנועדים אתך על ד' הוא היעידה ההוא לכן הוסיף רש"י ז"ל כאן מרת אתך והוא השלמת מאמר הקודם לפי שאם מאמר על ד' הוא מאמר אחד עם שלפניו א"כ מבואר בזה בפירוש שנועדו כולם לעצה אחת והוא שנועדו על ד' אבל אם מלת הנועדים אינו מחובר עם על ד' שאחריו אינו מבואר במאמר הקודם אם נועדו כולם לעצה א'. לכן הוסיף רש"י ז"ל מלת אתך להשלמת המאמר ולבאר בזה שנתוועדו בשותפות לעצה א':
טו נ"ל שכוון בזה שהחרון והקצף בפעל הוא לאחת מב' סבות אם כדי לאיים על הממרה ויזהר מעשות עוד רע כזה. ואם לכבוד המצוה שיחרה אפו על כי המרו את כבודו וסרבו לשמוע בקולו. ולזה ידבר להממרה קשות לחרפו ולגדפו. והנה שני הפנים הללו לא יתכנו כאן כי לא יהיה תועלת בחרון אף הזה בפעל רא לאיים כי ככר הקשו רוחם לבלתי האמין במשה עבד ד' וכן לחרפם ולגדפם למען הקר רוחו אין זה ממדות אבי הנביאים ע"ה. ולכן לא נזכר כאן בכתוב שאמר להם דבר וע"כ שהחרון הנזכר כאן אינו חרון וקצף בפעל רק כעס פנימי והכעס הפנימי אינו נופל במשה ע"ה מצד קנאת כבודו שהמרו בו רק מצד המרותם פי ד'. ובזה נופל יותר צער ועצב מרשון כעס ורוגז ובזה ההבדל בפעל חרה בין היותו קשור עם בית ובין היותו קשור עם ל'. כי בקשורו עם ב' מורה זה על החרון היוצא לפעל ע"י הדבור או ע"י הנקימה כמו וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים וגו' זהו היוצא לפעל ע"י הנקמה. ויחר אף ד' בם וילך (הכתוב בבהעלותך אצל אהרן ומרים) זהו היוצא לפעל, ע"י הדבור הקשה הנזכר שם מקודם. שמעו נא דברי וגו' אבל בקישורו עם ר' זה יורה על העצב הפנימי והצער מהרע שיקבל מאחרים ולכן נופל ג"כ בבחינת הדברים הברתי בעלי חיים כמו ביונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי ליעד מות ושם אינו נופל כעם וחמה רק צער מופלג ולזה נופל על הלשון לומר חרה לי עד מות כלומר שעצבוני גדול מאוד עד היותי בוחר מפניו מות מחיים וכן כאן שבא פעל זה קשור עם ל' פירושו מענין הצער הגדול הפנימי על רשעת קרח ועדתו:
לכן אמר ויחר למשה כנ"ל בזה לבאר:
(ד"ה לא חמור) ר"ל שאין מלת חמור בנפרד כאן ומלת אחד שאחריו תואר מספרי לשם חמור שלפניו ויתפרש לא נטרתי מדם אף חמור אחד שא"כ היל"ל לא חמור אחד נשאתי מהם אבל עכשיו שכתוב לא חמור אחד מדם נשאתי ע"כ שמלת אחד דבוק למהם ואינו תואר מספרי לחמור רק לבעלי החמור. ומלת חמור דבוקה א"כ למלת אחד ע"ד סמיכות הביאור או הקנין רא חמור של אחד מהם נשאתי:
יט ר"ל שמתחלה לא היה במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם והחמשים ומאתים איש ואח"כ הקהיל עליהם כל העדה:
כב ר"ל שפירוש אלקי הרוחות בכאן אינו אלקי הנפשות רק אלקי המחשבות והוא כענין בוחן רוחות וע"כ נופל תואר זה במקום זה כי התואר הזה מתייחס עם מאמר שאחריו האיש אחד יחטא וגו' כמו שפירש"י ז"ל בסמוך (ד"ה האיש) ר"ל שאין דא התמי' דבוק עם פעל יחטא שזה אין לו שחר כלל רק היא דבוקה עם פעל תקצוף שבסוף המאמר, ומ"ש יחטא בעתיד הוא במקום ההוה כדרך הלשון ויותר נ"ל שכוונת רש"י ז"ל שאין התמי' דבוקה עם איש אחד שא"כ יתפרש וכי החוטא איש אחד הוא הלא רבים המה וא"כ זהו הפך כוונת המאמר דאדרבה ברבות החוטאים יותר ראוי הקצף ער כל העדה. לכך תיקן רש"י ז"ל שהתמי' דבוקה עם מאמר הב' ועל כל העדה תקצוף אלא שמדרך הלשון לחבר התמי' בראש המאמר שתמיהת מאמר הב' שאחריו נמשכה ממנו כמו הכי אחי אתה ועבדתני חנם
כד כבר ידוע זה בהרבה מקומות שפעל עלה בנפעל הוראתו ההסתלקות:
כה בפסוק זה לא נזכר כלל לאיזה תכלית היתה ההליכה הזו לדתן ואבירם ואם בשביל הדבור הנזכר אח"כ בפסוק שאחריו סורו נא וגו' מה ענין הליכה זו בשביל הדבור הזה. לכן פירש"י שתכלית הליכה זו מובן מעצמו והודיענו הכתוב בזה עד מה נדבק מיצה עבד ד' ע"ה במדות קונו סובל לרשעם ורוצה שישובו למען יחיו ועם כל מה שנסה משה פעמים רבות פעם בתוכחת לשון רכה ופעם באיום והתראה כמו שנזכר בכתוב כל זה מקודם והמה המרו עיני כבודו והחזיקו במחלוקת נגדו בכל זאת עתה כאשר קרב אידם לבוא נסה עוד הפעם אולי יוכל להשיבם מרעתם והוסיף עוד להראות גודל ענותנותו במה שבראשונה שלח לקרוא להם ולא רצו לעלות ואדרבה שלחו לו ביד הקוראים אותם דברי מרורות ומרד כמו שנזכר זה בכתוב בחן בעבור זאת עתה בטרם קרוב אידם ללכת בעצמו עם זקני ישראל אליהם אולי בראותם זאת ישימו על לבם וישאו לו פנים וישקוטו ממחלוקתם בראותם כי הוא מחזיק בשלום ואולם בראות משה עזות פניהם וחציפותם כי לא שמו לב ופנו אליו עורף ולא פנים אז דבר אל העדה המאמר הנזכר בפסוק שאחריו סורו נא וגו':
כז ר"ל שזהו ההבדל בין פעל עמד לפעל נצב שפעל עמד משמש רק להורות על מצב הגוף המיוחד והוא חלוף מצב השכיבה או מצב הישיבה אבל פער נצב מלבד השמוש העיקרי דזה יתחבר עמו עוד הוראה טפלית והוא הכרחית המצב הזה והתייחסו לדבר אחר שהוא צורך הגוף ההוא בזמן ההוא כמו אתם נצבים היום כולכם וגו' שמצב ההתייצבות ההוא נאותה להעברת ברית אלקים שבאו בו אז שאז ראוי להתייצב הכן ובמורא לקבלת ברית הנשגב ההוא. וכן והנה שרשה אנשים נצבים עליו וגו' שזהו לכבוד אברהם ע"ה ולשמוע מה ידבר להם וידרוש מעמדם וכן ותתצב אחותו מרחוק וגו' שלענין הכוסף לדעת מה יעשה בסוף להילד המושלך בסוף נאות מצב העמידה והרבה כיוצא ועד"ז המצב ההוא הכרחי ג"כ לפעולת גנאי כמו ויתייצב מ' יום (דגלית בשמואל) וגו' שהיה המצב בקומה זקופה ובגרון נטויה כעמוד ברזל בעינים מיושרות לקראת מחנה ישראל להראותם חציפותו והעדר פחדו מפניהם ורוב גאונו בוטח בגבורתו והכלל שמצב העמידה הוא לפעמים לתכלית טוב להראות המורא והכבוד ולפעמים לתכלית רע להראות דהנאה והעדר פחדו מפני שונאיו או מזהיריו. ועפ"ז נאמר עוד שבאופן המצב בעצמו נבדל פעל נצב מפעל עמד שפעל עמד הוראתו המצב הגופי המיוחד אכל פעל נצב המורה התייחסות המצב ההוא לצורך מצרכי הגוף יורה ג"כ היות מצב העמידה ההיא ביושר ובעינים מכוונות ומבלתי נטיית שום אבר או עיניו בפרט לצד אחר זולתי לצד ההוא שהוא מקביל אליו ביושר. וזהו בין אם המצב ההוא לתכלית הכבוד והמורא מענין אתם נצבים וגו' ובין לתכלית הראות הגאון והעדר הפחד מפני המתקומם נגדו מענין ויתיצב ארבעים יום דגלית ובין לתכלית הכוסף לדעת מה יהיה באחרית הדבר שכנגד עיניו מענין ואחצב אחותו דמרים. וכן והנה שלשה אנשים נצבים עליו דגבי אברהם וכל זה די לבאור דבור רש"י ז"ל, שלפנינו:
כח ר"ל שאין פירושו לעשות לעתיד רק ר"ל על המעשים שעשה מכבר בעבר והן עתיד בערך השליחות הקודם לו ופשוט:
כט מכאן עד ציון ל"ד הכל דבור אחד. כדרכו ז"ל לבאר כאחד כר המשך המאמר בשלמות והנה ביאר רש"י ז"ל כאן שהויו במאמר וידעתם כי נאעי וגו' שבפסוק ל' הוא ו' ההמשך אז תדעו כי נאצו את ד' ומבואר
לד ר"ל שפירוש לקולם אינו לקול צעקתן כי זה לא יחייב הניסה כי הניסה הוא מפני הפחד והמגור. אבל פירוש לקולם לקול בליעה שלהם וזה טעם כנוי המם (המקרה שתארע לאיזה נושא יחייחס לו לפעמים בלה"ק כנוי הקנין כאלו קנוי אליו המקרה ההוא לקולם והוא הקול היוצא מבטן האדמה מתוך הבקיעה בדמות רעם מבהיל לברוח. מדברי הרא"ם ז"ל:
פרק יז
ב ר"ל שצוהו הקב"ה, להרים המחתות ולזרות האש שבתוכם מעליהם כדי לגנזם כדין כלי שרת. וז"ש אח"כ כי קדשו כלומר המחתות,
ג (ד"ה צפוי) ר"ל ולא למזבח הזהב כי אלה המחתות של נחושת היו כמ"ש להלן בסמוך פסוק ל"ד. מדברי הרא"ם ז"ל:
ה ר"ל שמלת ולא אינו לאזהרה והויו ו' החבור דא"כ אין טעם למה שסיים כאשר דבר ד' ביד משה לו. אבל הוא רק לשלילה והויו משמשת לנתינת טעם במקום למען ומצינו הרבה ווין כיוצא באלו במקרא ובזה נכון חתימת המאמר כאשר דבר וגו' כמו שביאר רש"י ז"ל להלן בסמוך. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל ומ"ש רז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בל"ת שנ' ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו' אינו אלא אסמכתא עכ"ל:
(ד"ה כאשר דבר) ר"ל דמאמר כאשר דבר דבוק עם מאמר למען אשר לא יקרב ומלת רו שב א"כ על אהרן ובסמוך יתבאר יותר:
בא"ד ומדרשו על קרח כו'. ר"ל דלפי הפשט שמדבר באהרן יתכן מ"ש ביד משה ולא אמר אל משה לפי שכוונת המאמר שע"י משה נתמנה אהרן מפי הדבור לכהונת עולם לדורותיו ואלו אמר אל משה היה משמעו שהודיע זה למשה אבל לא שנתמנה ע"י משה ולכן אמר ביד משה שלשון זה כולל בתוכו השליחות ששלח ביד משה למנותו לזו המעלה אבל לפי הדרש שמלת רו שב על קרח אינו נופל כאן מלת ביד שרא היה כאן שום פעולה ומעשה ממשה רק הודעה בלבד מפורענותו ופרענות עדתו לזה אמרו ז"ל שבא מלת ביד לרמז לחולקין על הכהונה שלוקין בצרעת:
יג ר"ל דלכאורה כל המאמר הזה ויעמוד בין המתים ובין החיים מיותר והראוי לסיים פסוק שלפניו במאמר ותעצר המגפה. לכן דרשו ז"ל שהכוונה שאהרן עמד בין המתים ובין החיים לעכב בפני מלאך המות שלא ילך הלאה והפסיק בפניו כעמוד ברזל:
כא אין כוונת רש"י ז"ל דוקא באמצע רק בין המטות ועיקר הכוונה ליישב מה רצה הכתוב בזה במ"ש ומטה אהרן בתוך מטותם הרי כבר אמר לפניו בסמוך שנים עשר מטות א"כ ידענו שמטה אהרן בכלל ועוד דאדרבה משמעות הלשון שלבד הי"ב מטות היה מטה אהרן וז"א כנזכר פסוק י"ח שהי"ב מטות היו עם מטה אהרן לכן כ' רש"י ז"ל שהכתוב מעורר אותנו ומלמדנו בזה ששכל משה את ידיו בזה להוציא נפשו מחשד ישראל לבלתי הניחו בקצה המערבי שלא יאמרו שסבת הפריחה בשביל שהונח לצד מערב שהשכינה שם ואם תשיב היה לו להניחו בקצה הב' לצד מזרח זו שאלת הבל דמה רי לצד המזרחי או בין המטות ועיקר ר"ל שנתכוון משה להזהר שלא יבוא לצד מערבי מטה אהרן רק מטה אחר לכן שמו בין המטות. זהו כוונת רש"י ז"ל ולא שכוון לפרש מלת בתוך שפירושו באמצע רק פירש שהכוונה שמטה אהרן היה בין המטות ולא בצד המערבי החיצון. ולכן לא תרגם אונקלוס ע"ה במציעות חוטריהן רק תרגם בגו חוטריהן ומבואר:
כג בדבור זה וביתר הדבורים שאחריו בפסוק שלפנינו תיקן רש"י ז"ל על הסדר כפל הלשון בפסוק זה שאמר והנה פרח וגו' ויוצא פרח ויצץ ציץ וגו' שלפי הנראה הם ג' לשונות מענין אחד. לזה ביאר רש"י ז"ל שכל הכתוב הזה בא להורות הפלא הגדול במהירות הצמיחה והגדול. לכן אמר תחלה והנה פרח ולא אמר והנה פורח מטה אהרן בבינוני לרמז בזה שאך בבואו לאוהל העדות התחילה הפריחה. ואלו אמר והנה פורח בבינוני היה משמעו שבבואו מצא המטה והנה הוא פורח מכבר ונודע לו זה עתה בבואו לכן אמר ויבוא משה אל אוהל העדות והנה פרח בעבר להורות שבבואו החלה הפריחה. ואמר עוד אח"כ ויוצא פרח ר"ל שזה מקרוב התחילה הפריחה וכרגע הוציא פרח ר"ל נגמרה הפריחה בשלמותה ומיד ויצץ ציץ ר"ר החלה השקדה להנץ וכדרך הפרי להנץ כתום פרח אחרי כלות פריחתו ושוב ויגמול שקדים ר"ר שזה התחלת ציצת השקדים גמרו מיד כרגע ר"ל שניכר תבנית הפרי הרי שהתחלת הפריחה וגמר הפריחה והנץ הפרי והגמלה הכר היה תיכף זה אחר זה. וכמו שע"כ יתפרש ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים שכל הפעולות הטבעיות הללו נתהוו אך בביאת משה כן יתפרש והנה פרח ג"כ שלא נתהווה זה רק עם ביאת משה. אבל אם היה כתיב והנה פורח היה פירושו על העבר, מזמן רחוק. וכבר הארכתי בזה בסדר בראשית שבינוני הפועל כוחו ככח שם התואר ולכן הוראתו על הזמן, העבר מרחוק מלבד ההוה אבל פעל העבר מורה ג"כ על הזמן העבר מקרוב ולזה כשישתמש הכתוב בפעל עבר תחת בינוני בא להורות על הזמן העבר מקרוב קחנו משם:
(ד"ה ויגמור) ר"ל בעת התחלת היכר הפרי באילן נקרא גמילה לדמיון הילד הנעתק משדי יונקתו כן נעתק הפרי הזה חוצה מבטן האילן ופנימיותו כנ"ל:
בא"ד ולמה שקדים וכו'. ר"ר שמטבע עץ השקדים למהר פריחתו וגדולו יותר מכל האילנות ולכן נקרא הפרי בשם שקדים ע"ש השקידה והזריזות וכאילו שוקד האילן ההוא על מעשהו הטבעי ולא יתעצל ע"ד. כי שוקד אני על דברי לעשותו
כה דברי רש"י ז"ל הללו מוקשין. ולע"ד כך פירושו דשם תלונותם יתראה שהוא שם הרבוי מנפרד תלונה ומשקלו תפולה וא"כ היל"ל ותכלינה תלונותם אבל ממ"ש ותכל שהוא במקום ותכלה צ"ל ששם תרונותם איננו שם הרבוי בכנוי הרבים רק שם יחידה בכנוי הרבים ולפ"ז ע"כ שם תלונותם איננו מנפרד תלונה ומשקלו תפורה רק מנפרד תלונות ומשקלו תפולות. אבל לפ"ז היה ראוי לבוא בכינוי הרבים לה"פ במלאפום תלונותם אלא שבאה כאן החולם תלונותם תחת המלאפום כי נקודות הללו יתחלפו לפעמים בלשון כידוע במלאכת הדקדוק. ולפי שהנפרד הוא תפורות הוא ג"כ שם נקבי לפי שסופו בתיו עם ו' שרוקה לפניה כמו שם גרות. חזות והיוצא מזה ששם תלונותם דכאן כמו תלונותם והוא שם נקבה יחידה בכנוי הרבים ולכן לא אמר תכלינה רק ותכל שהוא כמו ותכלה. ושיעור לשון רש"י ז"ל כאן כן הוא שלשון זה (ר"ל לכך בא פעל ותכר בל' יחידה לפי שלשון זה ר"ל לשון תלונותם) שם מפעל יחיד, (ר"ל שם יחיד נגזר מפעל ההתלוננות כמו שיבואר היטב בציוני הסמוך) לשון נקבה (ר"ל שאיננו שם הרבוי בכנוי הרבים מנפרד תלונה רק יחידה בכנוי הרבים מנפרד תלונות (כמו תלונתם (ר"ל כי בענין האחדות והנקבות שוה שם תלונותם בכאן לשם תלונתם אף שבאמת יש הבדל בינם בענין אופן הוראתם כמו שהולך רש"י ז"ל ומבאר בסמוך) זהו כוונתו ז"ל בכאן והמשך דבריו יתבאר בסמוך:
בא"ד ויש חילוק כו' ר"ל אף שבענין היותו שם יחידה בכנוי הרבות שוה שם תלונותם שבכאן לשם תלונתם וכנ"ל. בכל זאת להיותם ממשקלים שונים שתלונתם דד הוא מופרד תלונה בשקל תפולה. אבל תלונותם. דד דכאן הוא מופרד תלונה תלונות בשקל דתפולות ראוי להבדיל ביניהם כפי הבדל משקלם כמו שנמצא הבדל זה בכמה שמות שסימן נקבותם פעם בדא בסוף וקמץ לפניה ופעם בתיו בסוף עם ו' שרוקה או חולמית או ביוד נמשכת מחיריק שלפני' ד"מ תשוקה הוא שם להרגשה הנפשית להתדבק באיזה דבר ולהגיע עדיו אבל השתוקקות איננו שם ההרגשה הנפשית בלבד אבל גם על הסימנים המורגשים בפעל שדם אותות התשוקה הזו. וכן תבונה הוא שם לכח הנפשי להכיר סבת ועלת הדברים. אבל התבוננות יורה על פעולת הכח ההוא ודרישתו להכיר הסבה והעלה והרבה כיו"ב. ועד"ז הוא ג"כ כאן בענין התלונה ששם תלונה הוראתו על הרגשה הנפשית והוא תלונת הלב ער העור המתדמה אבל תלונות יורה לבד הרגשה הנפשית הנ"ל על פעולת ההתלוננות (וילועז דאם געמורמל) שהוא סימן ההרגשה ההיא ומן ההבדל הזה יובן לך ששם תרונה יתרבה לומר תלונות. אבל שם תלונות לא יתרבה לומר תלוניות (כמו מן גלות גליות) כמו ששמות תשוקה תבונה יתרבה לומר חישוקות תבונות אבל שמות השתוקקות התבוננות לא יתרבו לומר השתוקקיות התבונניות וטעם זה הוא מבואר בנקל כי שמות תשוקה תלונה שהונחו על הרגשיות נפשיות שונות וכן שם תבונה שהונח ער כח נפשי מיוחד יתרבו לפי סבות הרגשות ההן או נשואי הכח ההוא עד"מ תשוקת התענוג תשוקת ההון תשוקת השלמות וכיוצא בם. וכן תלונת המן תלונת הכהונה. ועד"ז ג"כ נשואי התבונה רבים המה כפי רבוי ההות הטבעיות וכיוצא. לזאת נופל בהם הרבוי תשוקות תלונות תכונות להורות רבוי הסבות או הנשואים. אבל שמות השתוקקות תלונות התכוננות וכיוצא שאין הוראתן ההרגשה והכח הפנימי בלבד רק אופן התגלות ההרגשה או הכח הפנימי בפעל. לכן לא יפול הרבוי בשמות הללו כי האותות האלו ישוו בכל סבות ההרגשה המיוחדת ההיא. וההרגשה המיוחדת ההיא היא לבדה סבתן ולא הדברים שבאה ההרגשה ההיא בסבתן. והרצון בשמות הללו הוא רק התגלות ההרגשה לפעל ע"י סימנים ותנועות ודי להבין בזה תלונתם תלונה אחת לפי שנופל הרבוי בזה לכן בבואה בל' יחידות ע"כ אינה מורה רק תלונה אחת. תלונותם שם דבר בל' יחיד ואפי' הם תלונות הרבה ר"ל אף שבא כאן בכתוב תלונותם ע"ד בנין שם הרבוי אבל באמת אינו כן שאותיות ו' ת' שבאו כאן בסוף השם אינן לסימן הרבוי רק הם ממשקל השם (שקר תפולות במלאפום ע"ד גלות חזות או שקל תפולות ע"ד אחות חמות) כמו שביאר רש"י ז"ל מקודם וא"כ מלת תלונותם בהסיר כנוי הרבוי דהיינו תלונות אינו אלא שם דבר בל' יחיד. ולפי משקלו שפירושו התגלות בפעל תלונת הלב כמו שביאר ג"כ רש"י ז"ל מקודם שם מפעל יחיד כו' לא יתכן בז הרבוי כלל וכוון ג"כ רש"י ז"ל ליישב בזה עוד שלא יקשה שלא היה לו להשתמש כאן בל' יחיד לפי שקדם כאן בספור ב' תלונות תלונת קרח ועדתו על הכהונה. ואח"כ שוב תלונת העדה על בליעת קרח ושריפת החמשים מאחים איש. לזה כ' רש"י ז"ל שתפס באמת לשון יחידות הנופל גם על תלונות רבות זה מה שנ"ל בכוונת דבור זה הקשה וידמה לי כי יצאתי ידי חובת הביאור (ד"ה למשמרת) ד"ל כי פירוש למשמרת שהוגבל לו מקום מיוחד להנחתו שישאר קיים במקום ההוא תדיר ולא יסיר משם למען ישתמש לאות ר"ל לזכרון שנכחרה הכהונה מאת הש"י ולמד לאות הוא ל' התכלית ופשוט:
כח ר"ל שפירוש הקרב הקרב ב"פ כל הקרב לחצר אוהל מועד מתחלה הקרב שוב אחרי כן לתוך אוהל מועד ימות והכוונה בזה שמחוץ לחצר אוהל מועד אין כאן דאנה שימלא איש א' אח לבו להכנס אל תוך אוהל מועד. אבל אחרי שהורשה לבוא לחצר אוה"מ קרוב הדבר שמי שהוא בחצר יתקרב בשגגה לתוך אוה"מ ובוא לידי סכנת מות. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה האם) ר"ל שע"כ אין הפירוש במשמעו שכבר גועו כולם דק דכוונה שהופקרו למות וכאילו מתו כבר ודרך המדבר בכיו"ב לתפוס לשון הבאי ויבנה ההפקר וההכנה למיתה בשם מיתה עצמה ע"ד גוזמא. מדברי הרא"ם ז"ל:
פרק יח
א ופירוש ויאמר ד' אל אהרן כמו ויאמר ד' לה דרבקה שפירושו ע"י שליח והוא שם ועבר והוכחת פירוש זה מבואר בספרי מן המקראות. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד להזהיר על תקנת ישראל כו'. ר"ל שמאמר זה לאהרן הוא לתשובה על דאגת ב"י מסכנתם אם יקרבו אל המקדש ובא המאמר הזה לצוות על הלוים ועל הכהנים להושיב שומרים למקדש שרא יקרבו ב"י למקדש וכן שלא יקרבו הלוים למזבח ולהיכל כמו שמפורש להלן בהמשך המאמר:
ב ר"ל למעלה שאמר תשאו את עון המקדש אמר ובית אביך שהם בני קהת שעליהם היה משא משמרת הכלים היותר קדושים אבל כאן על בני גרשון ומררי אמר את אחיך שמשאם היה הדברים שלמטה במדרגת הקדושה ואמר שגם הם ילוו עליך ר"ל שיושיבו שומרים גם מהם למנוע הזרים מלגשת אליכם:
ד ד"ר שלא באה כאן אזהרה לזר דק אזהרה לכהנים ולוים השומרים שלא יתרשלו במשמרתם למנוע הזרים מאצלם והוא דבר הלמד מענינו שלמעלה הזהיר על הכהנים ועל הלוים לשמור משמרת המקדש וכן בפסוק שאחריו ושמרתם וגו' ולא יהיה עוד קצף וגו', ואיך הפסיק באמצע באזהרת הזרים וע"כ שהכל כוונה א' להזהיר על הלוים במשמרתם:
ה כיון רש"י ז"ל ליישב בזה שנופל כאן מלת עוד דלשון זה משמע שכבר היה ולכן אמר שבאמת כבר היה הקצף כמ"ש מקודם לזה בספור. מדברי הרא"ם ז"ל:
ז ר"ל ולכן סיים והזר הקרב יומת כי לכם לבד נתתי מתנת עבודה זו:
ח מלת הנה יבוא לרוב בהתחלת המאמר ואין למלה זו ביאור ענין כי הוא מלת ההרגשה לבד ובבואה בתחלת המאמר שמושה כרוב להכנת השומע להאזין לדבריו בשום שכל. אבל בבואה באמצע המאמר יבוא לכוונה אחרת שהוא להתפעלות המדבר וכאן יבוא לשמחת המשפיע ב"ה כשיבטיח למקבל את טובתו בהסברת פנים כי ישמח גם הוא בהטיבו לבריותיו. ועד"ז ג"כ מאמר וגם הנה אהרן אחיך הלוי יוצא לקראתך ולא אמר וגם אהרן אחיך הלוי יוצא לקראתך אבר שם דוא לבשורה לשמחו בבשורת הקבלת פנים ודוגמת זה יש בכל הלשונות שע"י בחינה זו יובן ההבדל בלע"ז ד"מ אם יאמר הלועז איך האב דיר גשענקט או באמרו נון האב איך דיר גשענקט. ושאלו ז"ל בספרי הובא ברא"ם והא כתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו' ותירצו אין שמחה לפני המקום אלא כשיאבדו המכעיסין מן העולם ע"כ. וכוונתם ז"ל ע"ד דברה תורה כל' ב"א וכשהמקנא מוכן לנקום מן המכעיס והוא בטוח שיקבל עונשו וגמולו יזדרז מ"ע למעשהו בשמחה וזריזות ויאמר הנה אשיב חיש מהר את גמולו בראשו:
(ד"ה למשחה) ר"ל שאין נתינה זו כנתינת הצדקה רק מס וחוק לכהני ד' מאת ב"י והוא סימן גדורה וחשיבות לא סימן הכנעה ושפלות:
ט ר"ל שאין הכהנים זוכין מן האמורין דנקטרין באש רק שזוכין מן הבשר לאחר הקטרת האמורין ומשולחן גבוה קא זכי. ולפ"ז ע"כ מרת מן באמרו מן האש אין שמושו להורות החלק מן הכפר רק שמושו להוראת התחלת הזמן ופירוש מן האש מזמן ההקטרה והלאה יזכו בחלקם בבשר הקרבן ולא קודם לכן:
(ד"ה אשר) ר"ל שמאמר אשר ישיבו לי הוא מיותר ובא לכלול בתוכו גזל הגר דקיי"ל בגוזל את הגר ונשבע לו והודה ואח"כ מת הגר מביא אשם למזבח ונותן את הקרן וחומשו לכהנים כמבואר במ"א:
יא ר"ל והשיעור בכתוב לפ"ז וזה יהיה לך. ומהו תרומת מתנם לכל תנופות ב"י ר"ל כל המורם מכל הדברים הצריכין תנופה כלומר שמורם כדי להניף ומה הן הדברים שצריך להרים מהם בשביל התנופה שלמים וזבח תודה ואיל נזיר כמפורש כ"א במקומו. ופירוש תרומת מתנם. מתנם המורמת שמדרך הל' להסמיך הפעולה להפעול:
(ד"ה לכר תנופות) ר"ל וראיה שמדבר כאן במורם מאיל נזיר ושלמים ותודה ותרומת לחמי תודה שהרי כל הקדשים הללו טעונין תנופה לכן כ' רש"י ז"ל שהרי אלו כו' ומבואר:
(ד"ה כל טהור) ר"ל דטהור להוציא הטמאים ומלת כל לרבות אשתו ושאף שאין נאכלין לזרים מ"מ נאכלין לנשי הכהנים כתרומה דגן וכמו ששנינו באיזהו מקומן אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם:
יח זה מבואר מעצמו שאם לא בא להורות זמן אכילתן כל המאמר דזה מיותר וכ' רש"י ז"ל דר"ל כחזה ושוק של שלמים במו שהוכיח בדבור הסמוך דלהלן (ד"ה רך יהיה) שרא היל"ל אלא ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין למה הוסיף שנית לומר רך יהיה אבל הוסיף לו הוי' עוד ור"ל שהם יותר ברשותו ושלו במה שיש לו עוד זמן לאכלם:
יט תחלת הפרשה דרך כלל נתתי לך משמרת תרומותי וגו' וכן הוא פסוק שלפנינו שהוא סוף הפרשה והפרט באמצע. וזהו מחבתה של פרשה זו ר"ל שחביבין מתנות אלו ושהם נתונים לכהנים להיותם מיוחדים להשירות והעבודה ולשבת בחצרות ד' תמיד ולא יטרידום צרכי הגוי'. לכן הקדים תחלה שכל התרומות המורמות לד' נתונים הם מאתו ית' לכהנים. ואחר שחשב כל הפרטים סיים שוב שנית כל תרומות הקדשים וגו' לד' לך נתתים כמקבץ סך הבורר בכף החשבון וכאומר ראה א"כ ראה שאחת מהנה לא נעדר לבלתי היות נתון לך וע"כ הוא מקושר היטב עם הפסוק שאחריו ויאמר ד' וגו' בארצם לא תנחל וחלק וגו' אני חלקך ונחלתך וגו' ר"ל הרוחנית הוא חלקך אחר שהכינותי לך כל המתנות הללו לבל יהיה לך משבית מצד הגשמי:
כ זה דרשו ז"ל מכפל לשון המקרא. ופשוט:
כז ושיעור הלשון ונחשב לכם תרומתכם כתרומת דגן מן הגורן וכתרומת המלאה מן היקב:
כח ר"ל כי מאמר כדנן מן הגורן וגו' מושך עצמו ואחר עמו מוסב על מאמר ונחשב לכם תרומתכם שלפניו ודבוק ג"כ עם ענין שלמטה כן תרימו גם אתם וגו' שאחריו:
כט כך שנינו בספרי מכל מתנותיכם תרימו וגו' בתרומה גדולה הכתוב מדבר (ר"ל שעליהם להפריש מן המעשר) והיכי משכחת לה הא קריי' רחמנא ראשית ועל הישראל להפריש תרומה גדולה קודם הפרשת המעשר כגון שהקדים בן לוי את הכהן בכרי אחר שנתמרח ונתחייב בתרומה (אבל הקדימו בשבלין פטור הלוי מתרומה גדולה כדילפינן מדכתיב לעיר והרמותם ממנו תרומת ד' מעשר מן המעשר. מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. ופריך הש"ס מה ראית ומשני האי אידגן (והוקבע הכרי לתרומה גדולה כדכתיב ראשית דגנך) והאי לא אידגן או אינו אלא בתרומת מעשר כשאמר (לעיל פסוק כ"ח) מכר מעשרותיכם תרימו הרי תרומת מעשר אמור הא מה ת"ל מכל מתנותיכם תרימו בתרומה גדולה הכתוב מדבר ע"כ:
ל ר"ל שאין פירוש בהרימכם בעת הרימכם רק לאחר הרימכם ומצאנו שמוש הבית, בכיו"ב אם הנמשך מן הפעולה הוא רצוף מיד אחר הפעולה בלי שום הפסק זמני וכאלו הפעולה והנמשך ממנה בזמן אחד כמו בבואכם אל הארץ וגו' לפי שהחיוב בא מיד אחר הביאה בתרומת העיסה:
והויו של ונחשב הוא משמשת להמשך התנאי כידוע שמוש זה לויו כמו אם בחוקותי וגו' ונתתי וגו' והרבה כיוצא:
לב פשוט שלא הוצרך הכתוב הזה לגופו להשמיענו שהמקיים המצוה כתקונו אינו נושא עלי' חטא רק כל הכתוב הזה לדיוקא נאמר שמכלל לאו אתה שומע הן זה מדברי הרא"ם ז"ל: