אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר שלח

סדר בהעלותך

פרק יג

ב באמת לא ימצא אצל הציווי תוספת מלת לך על הפעל הקודם לכן דרשו ז"ל במה שנאמר לאברם לך לך להנאתך ולטובתך. ובזה נופל מלת לך גם בלשון הציווי אבל כאן בשלוח המרגלים שאין נופל זה דרשו לך לדעתך שאין כאן ציווי רק הסכמה והדרשות האלה הם פשוטו של מקרא:

ד זה נמשך ממה שפירש למעלה שלא היה כאן ציווי רק הסכמה. לכן פירשו ז"ל שמאמר על פי ד' המורה בכל מקום על הציווי כאן הוא בבחינה אחרת ע"פ הסכמתו שלא עכב:

(ד"ה אנשים) ר"ל שמלת אנשים מיותרת ולא היל"ל אלא כולם ראשי ב"י המה וכי תעלה על דעתך שהיו נשים שהוצרך לכתוב שהם זכרים ולכן צ"ל שאין אנשים כאן שם המין רק שם התואר שהיו חשובים וצדיקים:

יז (ד"ה ויקרא) ר"ל בקריאת שם זה נתכוון לתפלה זו ובזה יבוא על נכון מה שקראו בשם זה בזמן הזה סמוך להשתלחו:

יח ר"ל שע"כ נגב האמור כאן אינו נגב העולם שהרי מצרים היו בנגב ארץ ישראל וא"כ הלכו מדרום לצפון וע"כ הכוונה על נגב א"י כמ"ש להלן פסוק כ"ג ויעלו בנגב ויבוא עד חברון וחברון הוא פסולת א"י כמ"ש רש"י ז"ר להלן ד"ד וחברון שבע שנים נבנתה. מדברי הרא"ם ז"ל:

יט ר"ל דלפ"ד יש בפסוקים אלו מאמרים כפולים שכאן בפסוק שלפנינו אמר וראיתם את הארץ מה הוא וגו'. ובפסוק שאחריו חזר עוד ואמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא וגו'. לכן פירש"י ז"ל דמ"ש כאן ואת הארץ מה היא הכוונה לענין האקלים אם יושביו גבורי כח או חרשים המעט אם רב. ומ"ש אח"כ כאן ואת העם היושב עליה החזק וגו' המעט וגו' הוא פירוש למ"ש לפני זה וראיתם את הארץ מה הוא. ומה שנא' בפסוק שאחריו ומה הארץ וגו' הטובה היא וגו' הכוונה על שומנה וגדול צמחיה ופירותיה ונהרותיה. ולענין לחותה ומשקה מימיה אמר כאן בפסוק שאחריו הטובה היא וגו' ולענין שומן יבולה ופירותיה חזר וכתב פסוק כ"א השמנה היא אם רזה וגו' לכן באו בכתובים אלו ג"פ ומה הארץ. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור מעט:

כ (ד"ה הטובה) פירשו רש"י ז"ל לענין הנהרות ומעינות וכבר מבואר בסמוך. והנה הרא"ם ז"ל הקשה במה שפירש"י ז"ל לעיר שהמבצרים סימן לחולשת העם למה זה א"כ היו ישראל בוכים בשמעם מהמרגלים שהערים בצורות ע"כ. ולא ידעתי מקום לקושיתו הרי אמרו המרגלים כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות וגו' הרי הכזיבו במופת הסימן שמסר להם משה ואמרו שהערים בצורות ובכל זה עמה עז א"כ לכך היה יותר להם מקום לבכות שהרי כאן גבורה כפולה מפאת הערים ומפאת תושביהן. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

כא דאל"כ הוא אך למותר הרי כבר אמר השמנה היא וגו' ואם אין בה אילנות ועצי פרי אין זו שמנה מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה בכורי) ר"ל כי בכורי אינו שם תואר ויתפרש ענבים בכורים ר"ל ענבים המתבשלים ראשונה ויהיה רפ"ז סמיכות מלת בכורי לשם ענבים סמיכות התואר אל המתואר כמו יפת תואר ויפת מראה והרבה כיוצא. אבל לפי פירוש זה לא יתכן שיסמך אל זה הזמן ולומר ימי בכורי ענבים כי לא יסמך הזמן אל העצם לומר ימי ראובן ימי ענבים בכורים רק מדרך לסמוך הזמן אל מקרה הנתלית בעצם ההוא כמו בימי שפוט השופטים וכיוצא ומה שמצינו ויעבדו את ד' כל ימי יהושוע וכל ימי הזקנים וגו' ענינו ימי היות יהושוע והזקנים ר"ל מציאותם בזמן ומדרך הלשון להשמט מלת המציאות היות כי הוא מובן מכלל לפי שהדבר נמצא בזמן. אבל אם יסמך הזמן אל מקרה אחר זולת המציאות צריך שיבוא המקרה ההוא בפירוש אבל בזולת המציאות או מקרה אחר התלויה בעצם אין ענין לסמיכות הזמן אל העצם כי לא יתייחס הזמן אל העצם זולתי אם מצד מציאת העצם עצמו או מציאת איזה מקרה אשר תחול עליו. ולזה אין לפרש ג"כ כאן מ"ש ימי בכורי ענבים ימי מציאת ענבים בכורים כמו ימי יהושוע כי לא יפול זה על הלשון לומר זולתי בעצם מיוחד שימצא ואחר יעדר. ובזה יתכן לומר שהיה זה הדבר בימי מציאת העצם המיוחד הזה אבל בעצם כולל כמו ענבים בכורים שימצאו בכל זמן ולא יעדרו לא יתכן לסמן הדבר שהיה בימי מציאת ענבים בכורים כי העצם הכולל ימצא בכל זמן. לכן פירש"י ז"ל ימים שהענבים מתבשרים בבכור ר"ל כי בכורי אינו שם תואר רק שם דבר ובכורי כמו בכור והוא סמיכות המקרה אל העצם כמו חכמת שלמה. ובא ע"ד הרבוי בכורי כמו אדוני יוסף. ולפ"ז הוא סמיכות הזמן אל המקרה הנתרית בעצם והוא בכור הענבים שהבכור לא ימצא בכל זמן בענבים והוא מבואר היטב:

כג ולכן כתיב ויבוא בר' יחיד והוסיף הראב"ע ז"ל ביאור בזה וז"ל בי כ"א הרך לצד אחר עכ"ל וכוונתו שאין דרך התרים ההולכים בסתר ללכת בחבורה כי זה חשד ופרסום רב ע"כ היו מתפזרין כ"א לצד אחר ועוד שצורך רבוי המרגלים היה שלא יצטרכו לשהות זמן רב מפני הסכנה אם היה האחד צריך לשוטט בכל אורך ורוחב המדינה. ואולם הראיה שהיה זה כלב ממ"ש להלן ולו אתן את הארץ אשר דרך בה וכתיב ביהושוע ויתנו לכלב את חברון:

(ד"ה שבע) ר"ל ופירוש נבנתה מכונה בפירות ומלת שנים הוא מענין שונים ר"ל שבע כפלים מדברי הרא"ם ז"ל:

כד (ד"ה וישאוהו) מ"ש רש"י:

ז"ל שמונה נטלו אשכול החשבון כזה מן הש"ס דסוטה הובא ברא"ם ז"ל שהיו נושאין האשכול בשני מוטות וכר מוט צריך שני ב"א ותחת מוטות האלו היו עוד ב' מוטות תחתונות לסייע על מוטות העליונות שלא יהיו נכפפין מרוב כבדם:

כז דמלת וילכו נראה מיותר אלא להקיש כו':

(ד"ה וישיבו) ר"ל דאין כנוי מלת אותם על כל הגופים הנזכרים מקודם לזה והם משה ואהרן וכל עדת ב"י רק על משה ואהרן לבדו וראיה ממ"ש אח"כ ואת כל העדה:

כח ר"ל דהא הם לגנות את הארץ נתכוונו ולא לשבחה ואולם כאן החלו בשבח לתבל את כזביהם כדרך כל מוציאי דבה:

כט והוא כמו לבצר את החומה. מדברי הרא"ם ז"ל:

לא (ד"ה אל) כבר כתבתי פעמים רבות כי מדרך הלשון בבוא ב' פעלים נרדפים זה על זה שפעל הב' הוא תכלית פעל הא' להשמיט פעל התכלית ולקשר פעל הא' במלה שדרכה להתקשר עם פעל הב' ולפי הכלל הזה היינו יכולין לפרש המאמר הזה כפשוטו וכאילו היה כתוב בתישרומו כזה ויהס כלב את העם לשמוע אל משה ונשמט פעל התכלית הוא פעל השמיעה ונקשר פעל הא' ויהם עם מלת אל המחוברת עם פעל התכלית ולכך בא במאמר ויהם כרב את העם אל משה. אבל עם היות פירוש זה נכון רפי הלשון בכל זה לא יתכן לפי הענין כי מדרך הסברא כאשר ספרו המרגלים בגנות הארץ והעם כולו היה בתכונת הזעף והמרד אין זה פעל חכם לשתק אותם ולהשקיט חמתם והמית רוחם בדברי תוכחת ורצוי לכן היטיבו חז"ל לראות כראוי להם ואמרו שהשתוק היה באופן הטעאה ותוכחת כאחת. שתחלה אמר להם וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם שהתחלת המאמר נראה כמחזיק ותומך בעצתם למרוד במשה. ובזה שחקו כולם לשמוע מה ידבר ואחרי ששתקו כולם ורפה רוחם במעט רגע סיים המאמר הלא הוא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו. והשכיל כלב מאוד בזה כי אחרי הפיק מדם רצונו שישתקו כולם אל דברו הוציא את כל רוחו הנבון אליהם במאמר קצר הזה. ובזה חשב אולי יחכמו לפלס דבריו ולראות כי האמת אתו ובמשרים ידבר כי שכוך רוחם ושתיקתם ע"י התחלת המאמר היה בעוזריו שמעתה יפקחו עיניהם לראות סכלותם. ולפ"ז צריך לפרש שמרת אל בכתוב זה הוא במקום כנגד ופירושו על אודותיו וכנגדו. ופעל התכלית כאן הוא הדבור ובתשלומו כזה ויהס כלב את העם לדבר אל משה (ר"ל על אודותיו וכנגדו. ולא יתכן לפרש שבא כאן אל במקום על כי לא נמצא במקרא שיתקשר פעל הדבור עם מלת על להורות בזה הספור בגנות האדם רק יתקשר עש בית כמו וידבר העם במשה תשב באחיך תדבר והרבה כיוצא) כנ"ל ביאור זה:

(ד"ה עלה) ר"ל אחרי שנתברר לנו אמתת נבואתו א"כ מה לנו בקושי הדבר וכובדו עלינו רק להשען על משה נביא ד' זהו המכוון במאמר זה אחרי הקדמת המאמר שלא נזכר בכתוב והוא הלא הוא קרע לנו את הים וכו' (ובזה יבוא לך על נכון שרא הכזיב כלל דבריהם לאמר כי לא יקשה מכם הדבר הזה כאשר תחשבו כי אמנם שקר מליהם. ואם נרצה לומר שקצר הכתוב בזה ולא כתב רק תורף דברי כלב א"כ יותר ראוי' לומר שמאמרו היה כמו שפירשו חז"ל שהוא מסכים עם הסברא והאמת) וזהו מ"ש רש"י ז"ל כאן אפי' בשמים כו' ר"ל שזהו בכח המאמר הזה עלה נערה וגו' כמו שהוא נמשך מן מאמר הקודם ור"ל עלה נעלה ומה לנו בקושי וכובד אין לנו להשגיח בזה כלל:

(ד"ה ויהס) ר"ל שפעל זה הוא פעל נגזר מאופן השתוק והקור הנשמע הטבעי בעת השתוק ואין זה פעל מונח בעצם וראשונה על השתיקה. והראיה ע"ז ממה שלא נמצא פעל זה רק בהשתקת זולתו ועצירת הדבור מפחד דבר נשגב ונורא כמו כאן מפחד נבואת נאמן ביתו ית' וכן הס כל בשר מפני ד' וגו' אבל לא ימצא פעל זה אצל השתיקה סתם בכלל וזהו מן הסברא כי הוא יוצא מאופן שריקת השפתים לשתק איזה איש ממורא איזה עצם והוא הדבור הטבעי ומהדבור הטבעי הזה נגזר פעל ויהס ההסכמי:

לד לכן כפר לומר את הנפילים מן הנפילים ופירושו את הענקים היוצאים מן הענקים הראשונים שנקראו נפילים לפי שנפלו בימי דור אנוש. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ענק) והוא דרך הפלגה וגוזמא כי נראה שמגיעין עד החמה והחמה נעשה כענק על צואריהם כן פירש"י ז"ל בגמרת סוטה. העתיקו הרא"ם ז"ל כאן בדבור זה:

פרק יד

א והוא בראיית מ"ש אח"כ ויבכו העם וגו' וע"כ מ"ש מקודם הכוונה על ראשי סנהדראות ועל שם שבועדין לכל דברי העם וצרכיהם:

ט ר"ל שאין מאמר ואתם אל תיראו וגו' חלק מן התנאי ומוסב על מלת אך אבל ו' ואתם הוא ו' ההמשך מן התנאי הקודם כמו אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו וגו'. וראיה לזה שאם היה מאמר זה מן התנאי היה לו להקדים הנושא גם כאן ולומר ואת עם הארץ אל תיראו כמ"ש מקודם לזה אך בד' אל תמרודו. או להקדים הנשוא גם במאמר הקודם ולומר אך אל תמרודו בד' כי אם שני המאמרים האלה הם לתנאי היה לו לתפוס סדר אחד בשניהם ועוד למה הוסיף במאמר זה מלת ואתם ולא היל"ל אלא ואל תיראו את עם הארץ ומקומו ראוי יותר בראש המאמר אך אתם בד' אל תמרודו ואל תיראו את עם הארץ שהוא החלק הקודם מן התנאי ולא להפסיק באמצע המאמר במלת ואתם. וע"כ צ"ל שמאמר זה אינו חלק מן הקודם זולתי מאמר אחר לכן הקדים הנשוא מקודם שלילת המורא שזהו עיקר מה שכוון בהמשך מתנאי הקודם. ובזה יתכן גם תוספת מלת ואתם ר"ל שבשמידת התנאי הקודש מה שנוגע לד' ימשך מזה ההמשך הנוגע לכם אם בד' אל תמרודו אז אתם אל תיראו:

יא ר"ל דמלת אנה לרוב הוא שאלת המקום אבל עם תוספת מלת עד קודם לה הוא לשאלת הזמן כמו כאן וכן עד אנה ירום אויבי עלי:

(ד"ה בכל) ר"ל שהמשפט הזה מובן ממילא ע"י המאמר הזה כי ע"י שהיה להם להאמין בד' בשביל אותותיו הגדולים שראו בעיניהם לכן אמר עד אנה לא יאמינו בי בכל אותותי ופשוט:

יב ר"ל השלוח והגרוש מהעולם ובראיית מ"ש מקודם אכנו בדבר והוא פשוט:

בא"ד וא"ת כו'. ר"ל דמ"ש כאן ואעשה אותך לגוי גדול ועצום נראה שהוא לפיוס שלא יקשה בעיני משה ההכרתה שיכחד מהיות לגוי וזה מוקשה מאוד לומר שיתפייס משה להכרתת העם במה שיהיה הוא לגוי גדול ועצום. ובאמת שלא היה משה מצטער על כבוד עצמו רק על כליון האומה ואיך א"כ יתקרר רוחו בהבטחת ואעשה אותך לגוי גדול ועצום לכן פירשו ז"ל שאין המאמר הזה לפיוס והפסת דעת כנראה בתחלת המחשבה רק לבאר לו אפשרות ההכרתה וליישב לו. ענין השבועה

כ ר"ל שהיל"ל סלחתי כמבוקשך אבל לשון כדברך שהוא דבור סתם הוא קרוב ללשון גזירה סלחתי כאשר דברת רי לסלוח וזה אינו נופל באדון שיאמר כן לעבדו לכן פירשו ז"ל שפירוש כדברך כטעמך יפה כוונת שראוי לי לסלוח בעבור היותי ארך אפים לצדיקים ורשעים ועוד כמו שאמרת לי ואמרו הגוים וגו' מבלתי יכולת וגו':

כא (ד"ה חי) צריך לגרוס ברש"י ד"א הרי זה מקרא מסורס כי לפירוש הראשון מאמר וימלא כבוד ד' וגו' הוא חלק מהשבועה ור"ל כשם שאני חי וכבודי מלא כל הארץ בקיום זה אני נשבע כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו וגו'. ולפ"ז אינו מקרא מסורס כלל ובר מאמר הוא במקומו הראוי לו. אבל לפירוש הב' מאמר וימלא כבוד ד' וגו' אינו מכלל השבועה אולם שיעור הכתובים בזה אני נשבע כשם שאני חי כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו וגו'. ואח"כ אמר אעפ"כ וימלא כבוד ד' את כל הארץ כלומר שלא יתחלל שמי במגפה לפי שאמיתם מעט מעט ובאחור זמן משך שנות ארבעים ולא יאמרו הגוים סברתי יכולת וגו' וא"כ לפי פירוש זה ה"ז מקרא מסורס לפי שמאמר וימלא כבוד ד' וגו' ראוי להיות אחרי מאמר אם יראו וגו' שבפסוק כ"ג. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל בשם מוהר"ם יפה ז"ל:

כג ר"ל כל לשון אם האמור אצל שבועה משמעו שלילת הפעל האמור אח"כ כמו כאן אם יראו וגו' וכן חי פרעה אם תצאו מזה וגו' והרבה כיוצא והוא לע"ד לשון קצר כאלו הוא מאמר בעל שני חלקים אם יהיה כן בטל ח"ו הקיום דזה שנשבעתי בו. ואם לאו נשאר אמות הקיום הזה כאשר הוא באמת. ומדרך הלשון שלא להזכיר רק החלק האחד ולרמוז על החלק הב' המובן מכלל ולפירוש הזה מלת אם אצל שבועה הוראתה קיימת לתנאי כמו שהוא לרוב:

כד ר"ל רוח אחרת בלב שהיא אחרת מרוח פיו ואין פירוש רות אחרת מרוח המרגלים וראיה לזה ממה שפירש"י ז"ל רעי' בפסוק ויהס כלב וממה שנאמר בספר יהושיע ואשיב אותו דבר כאשר עש לבבי. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

(ד"ה וימלא) ר"ל שהלא בפיו היה כאחד עם המרגלים וע"כ הוא מקרא קצר וחסר את לבו. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה יורישנה) פער ירש בקל ענינו ירושה ובהפעיל ענינו הגירוש והשלוח. לכן כ' רש"י ז"ל שממ"ש כאן בהפעיל יורישנה ואינו כתיב יירשנה בקר ע"כ הוא מענין גירושין:

כה ר"ל שמאמר זה דאיננו ל' הכתוב כהמשך מאמרו של הש"י למשה בראיית מ"ש אח"כ מחר פנו וסעו וגו' ולאיזה צורך בא כאן הודעה זו באמצע מאמרו וע"כ הוא הקדמה למ"ש אח"כ מחר פנו וגו' ומשום כז ר"ל דמ"ש כאן העדה אינו רוצה לומר כל עדת ישראל שהרי כתיב אח"כ אשר המה מלינים עלי ופעל מלינים הוא מההפעיל שהוא פעל יוצא לשלישי ומשמעו אשר המה מלינים את זולתם עלי. לזה ע"כ צ"ל דמ"ש כאן לעדה הכוונה על המרגלים שבהם נופל ההפעיל שהמה מלינים את ישראל והנה היו המרגלים במספר י"כ יצאו יהושיע וכלב הרי י' ומכאן שי' קרויה עדה. ומבואר (ד"ה אשר) כבר מבואר זה בסמוך שפעל מלינים הוא מבנין הכבד הנוסף ויוצא לישראל שהמה המתלוננים:

(ד"ה את תלונות) ר"ל דכנוי המה אינו מוסב על הקודם והוא בני ישראל שהרי כתיב אח"כ מלינים שהוא מההפעיל וישראל הם המתלוננים ולא המלינים לכן ע"כ צ"ל שגם כנוי דמה שבמאמר זה מוסב על לעדה הרעה שבמאמר הראשון (שהם המרגלים) כמו שמוסב עליו כנוי המה שבמאמר הראשון הנ"ל וא"כ צ"ל שחסר מלת אותם בכתוב ובתשלומו ראוי להיות אשר המה מלינים אותם עלי ותסוב כנוי אותם על ב"י הנזכר מקודם במאמר זה (והנה חסרון זה הוא בטבע הלשון כאשר כבר כתבתי זה כ"פ) זהו כוונת רש"י ז"ל

כח ר"ל שמצאנו בטוי ודבור השבועה בלשון הקודש בשני פנים. א' שנזכר אחר השבועה הצד שנשבע עליו והנשבע רוצה שיתקיים והוא קשור ג"כ עם מלה התנאית אם כמו לעיל בפ' זו חי אני וגו' אם יראו את הארץ וגו' וכן חי פרעה אם תצאו מזה וגו'. ב' שנזכר אחר השבועה עד ההפוך והוא הצד שהוא ההפך מרצון הנשבע ואופן דזה נזכר כאן בכתוב שלפנינו חי אני וגו' אם לא כאשר וגו' כן אעשה לכם והוא קשור עם אם לא (מלה התנאית ומלח השלילה ביחד) ובשני הפנים נזכר רק צד אחד וצד השני מובן מכלל:

לב ר"ל כי הכפרת הכנוי בלשון הוא לעורר ההפך מהאמור למעלה וכן הוא כאן לעורר ההפך ממ"ש למעלה וטפכם אשר אמרתם וגו' ושיעור הכתוב כאלו כתוב ואתם פגריכם יפלו במדבר הזה דברי הרא"ם ז"ל:

לג שלוח המרגלים היה בשנה ב' לצאתם מארץ מצרים שהרי הדגלים והמסעות לא היו עד השנה הב' כמ"ש בפ' בהעלותך ולא נגזרה גזרה על אותו הדור כי אם מבן עשרים שנה ומעלה כמ"ש למעלה פסוק כ"ט וכל פקודיכם וגו' מבן עשרים שנה ומעלה וגו' הרי לא מת אחד מהם פחות מבן ס' ולכך נגזר עליהם התנועה והנדנוד במדבר מ' שנה אבל לפי שאותן מ' שנה שנדדו במדבר יכללו בחשבון גם השנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים (דאל"כ נצטרך לומר שנשתהו במדבר מ"א שנה וזהו נגד המבואר בכתובים א"כ לא עמדו במדבר מעת שלוח המרגלים דק ל"ט שנה. ולפ"ז אותן שהיו בני עשרים שנה בשנת שלוח המרגלים לא הגיעו לס' שנה ולכן צ"ל שנחשב להם מקצת השנה ככולה ובתחלת כניסתם לשנת הס' דהיינו בתחלת שנת המ"א מתו אותן שהיו בני עשרים בשנת שלוח המרגלים זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:

לד כנוי הקנין בשמות מורה לפעמים היות העצם שהונח עליו השם ההוא קנין של הגוף הרמוז בכנוי ההוא וזהו הוראתו לרוב ולפעמים רא יורה על הקנין רק היות העצם ההוא או המקרה ההיא לצורך ובגלל הגוף הנרמז בהכנוי והרבה כיו"ב נמצא במקרא ומזה הוא ג"כ תנואתי ור"ל התנואה הנוגע להמקום ב"ד שסרו מאחריו את לבם:

לו ד"ר שכל המקרא הזה אין בו גזרה וגזרתו הוא הפסוק שאחריו וימותו האנשים וגו' ונמצאו מקראות כאלה עוד במקרא

לז ר"ל לכך נאמר במגפה בית השמושית פתוחה (ולא בשווא כמשפט בכלם המשמשות בשמות) להורות הידיעה ר"ל המגפה הראויה להם:

בא"ד וזהו לפני ד' ר"ר שייחס מין המיתה להשם להפלגת העונש וגם להיותו מדה כנגד מדה

לח ר"ל לכך הוסיף המאמר מן האנשים וגו' לרמז ג"כ כוונה אחרת שמלת מן מורה לפעמים הסבה ומרמז שנטלו מן המרגלים חלקם בארץ וזהו חיו מן האנשים וגו' ר"ל משל חלק האנשים שחיותם היה מהם:

מ מאמר כי חטאנו שהוא לנתינת טעם והוא בלי טעם בתחלת ההשקפה כי איך יהיה החטא סבת העליה ולכן יישבו רש"י ז"ר באופן זה שהוא על דרך המתחרט ואומר הנני מובן לשמוע בקולך כי ידעתי שאשר לא שמעתי בקולך עד כה חטא ועון הוא לי והסכלתי עשה בזה ואחרי שובי נחמתי זהו ביאור דברי רש"י ז"ל ופשוט:

מא (ד"ה והיא) מלת היא ישוב אל העצם וכאן לא נזכר עצם מקודם לזה בפסוק לכן צ"ל שמלת היא הוא על העצם המוכן מכח המאמר והוא המעשה או הפעולה:

מג כבר ידוע במקומות הרבה בי מלת על כן בשיקדם לה מלת כי הוראתה הסבה ולא המסובב ובמקום אחר הארכתי יותר:

מה ר"ל פעל ויכתום הוא מענין בחיתה ונותר כאן ענין כתיתה לפי שהיה עם מכה אחר מכה (ד"ה עד) ר"ל נקרא ע"ש המאורע בדרך נבואה או שבעת כתיבת התורה נקרא המקום בשם ההוא לזכר המאורע:

פרק טו

ב ר"ל שבאמת חובת הנסכים והמנחה לעולה ולשלמים היה ג"כ במדבר וא"כ למה תלה הכתוב חובה זו בביאת הארץ אבל אין זה רק בשורה בלבד לאחר שקדם להם הנפילה מעמיק ולבל יאמרו נואש ח"ו:

ג דעתיד משמש לשלשה פנים להודעה לציווי ולאפשרות הפעולה. וכאן בא פעל ועשיתם לפי הפן הג' כאשר תעשו. ואין לפרש שהוא לציווי שהרי בא אחריו לפלא נדר או בנדבה והנדר והנדבה אינן חובה:

(ד"ה לפלא) ר"ל שאין פעל לפלא דבוק ג"כ עם במועדיכם שאחריו לפלא נדר או לפלא בנדבה או לפלא במועדיכם שהרי קרבנות המועדים אינן תלויין ביד המפליא לכן צ"ל שפירוש הכתוב כשתעשו אשה לד' בשביל הפלאת נדר או הפלאת נדבה או בשביל חובת המועדים ע"כ ציין רש"י ז"ל דבור זה על לפלא נדר ולא בתיבת במועדיכם. מדברי הרא"ם ז"ל:

ד תיקן רש"י ז"ל בזה ב' ענינים. א' שפסוק שלפנינו הוא גזרת פסוק הקודם שהרי פסוק הקודם איננו לציווי והציווי הנופל עליו הוא מבואר בפסוק שלפנינו ומלת והקריב שבראש הפסוק הוא לציווי א"כ ולא כמלת ועשיתם שבראש פסוק הקודם ב' שפעל והקריב דבוק עם מנחה סולת הכתוב אח"כ ולא עם תיבת קרבנו והשיעור המקריב קרבנו הנ"ל יקריב עם קרבנו זה (שהוא העולה או הזבח הנ"ל) מנחה ונסכים וא"כ מאמר המקריב קרבנו לד' הוא ביאור הנושא ומאמר מנחה סולת שאחריו הוא ביאור הנשוא שהוא פעל והקריב ואח"כ ביאר רש"י ז"ל הלכותיהן שהמנחה כולה כליל לגבוה (ולא כמנחות שבויקרא שאינן כליל רק נקמצות והשירים לאכילת כהנים) והשמן נבלל בתוכה והיין ניתן לספל של כסף שהיה חוסה בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן היה מערה היין בפי הספל והנסכים מקלחין דרך החוטם על גג המזבח ובמזבח היה נקב שבו היה היין יורד לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאוד) כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל

ה (ד"ה לכבש) ר"ל שלא תחשוב שאינו מוסב רק על הנסך המוזכר כאן בפסוק זה רק מוסב גם על המנחה והשמן שבפסוק שלפניו:

ו ר"ל שבא כאן מלת או במקום אם כמו או נודע כי שור נגח הוא ואולם לפי שמלת או רבוייא הוא דרשו חז"ל לרבות את הפלגס והוא בתוך חודש ראשון של שנה ב' שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא כמו שפירש"י ז"ל בחולין

יא שם שה הוא כולל הוולד הרך מן הבהמות כמו שה כבשים או שה עזים

יב (ד"ה ככה) ר"ל שדרך הלשון להשתמש בב' כפין להוראת ההשואה כמו כעם ככהן והרבה כיוצא והוא ידוע:

יח ר"ר לכך שינה כאן הכתוב את הלשון בפעל הביאה שבכולן תפס לשון עתיד וכאן השתמש במקור עם הכנוי להורות שאין למדין ביאה זו משאר ביאות שבתורה שכולן אינן אלא לאחר ירושה וישיבה דהיינו לאחר י"ד שנה של כבוש וחלוק אבל בביאה זו ר"ל מיד:

כ מכנוי הנוכח עריסותיכם קא דרשי להך דרשה:

בא"ד תרימו מראשיתה כו'. ר"ל ששיעור הכתוב ראשית עריסותיכם הדין הזה נוהג בו. תרימו חלה תרומה ר"ל תרימו חלה אחת לתרומה ופירוש ראשית עריסותיכם זה יהיה התחלתו כי תרימו חלה אחת לד' ולא שתאכלו ממנו בתחלה ואח"כ תרימו חלה מהנשאר:

כא ר"ל שכל הכתוב הזה נראה למותר שהרי כבר נאמר בפסוק הקודם:

בא"ד לפי שנאמר כו'. ר"ל לפי שנאמר ראשית עריסותיכם וגו' שומע אני שאם לש כמה עיסות צריך להפריש הראשונה כולה ובזה טעינו בב' דברים. א' שצריך להפריש עיסה אחת שלמה ולא מקצת ממנה ב' שעיסה אחת פוטרת כל העיסות האחרות לכך נאמר כאן מראשית עריסותיכם ללמדנו שא"צ להפריש עיסה שלמה רק מקצת ממנה סגי והשתא דבמקצת סגי א"כ ליכא למידרש ראשית עריסותיכם ראשונה שבעיסות ע"כ צ"ל דראשית עריסותיכם ראשית של כל עיסה ועיסה קאמר שצריך להפריש מכל עיסה ראשיתה. ובזה יתכן מ"ש ראשית עריסותיכם ולא מראשית שכיון שצריך להפריש מכל עיסה שפיר שייך בי' לשון ראשית. ועתה מב' כתובים אלו ידענו א' שא"צ להפריש עיסה שלמה לחלה. ב' שא"צ להפריש עיסה אחת שלמה רק במקצתה סגי. ב' שצריך להפריש מכל עיסה ואין תרומת עיסה אחת פוטרת השאר ולהכי איצטריכו הנך תרווייהו קראי. מדברי הרא"ם ז"ל:

כא (ד"ה תתנו) הך דרשא אסמכתא בעלמא דהא הוקשה לתרומה לעיל פסוק כ' דכתיב כתרומת גורן וגו' ותרומה נמי כתיב בה נתינה ואפ"ה קיי"ל דחטה אחת פוטרת כל הכרי וכן גבי גט דכתיב בי' ונתן וקיי"ל דכתבו על איסורי הנאה כשר (והיינו טעמא דכיון דבהך נתינה הועילו מעשיו גבי תרומה לתקן גרנו וגבי גט להתירה לכל אדם א"כ רחמנא אחשבה ומיקריא שפיר נתינה כנ"ל ופשוט) וה"נ אין לחלה שיעור מדאורייתא אבל חכמים נתנו בה שיעור בעל הבית אחד מכ"ד והנחתום אחד ממ"ח בעיסה וכן פירש"י ז"ל גופי' לעיל בפסוק כ' ד"ה כתרומת גורן בהדיא כתרומת גורן שרא נאמר בו שיעור כו' אבל חכמים כו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

כב פרשה זו מדברת בשגגת צבור ר"ל שהורו ב"ד ועשו רוב הקהל ער פיהם כמו שחילק להלן בהמשך פרשה זו בין צבור ליחיד כמ"ש והיה אם מעיני העדה וגו' ועשו פר וגו' לעולה ושעיר וגו' לחטאת וגו' ואם נפש אחת תחטא וגו' והקריבה עז בת שנתה לחטאת ובסדר ויקרא מבואר שבשגגת צבור מביאין פר בלבד לחטאת ולולי הקבלה יש לפרש שהמקראות מדברות כאן שהורו ב"ד בכל המצות ולכך משונה קרבנם שבשאר המצות ב"ד מביאין פר ויחיד כשבה או שעירה אבל כאן ששגגו בכל המצות כולן ב"ד מביאין פר ושעיר ויחיד בשעיר זכר דוקא ואינו מביא כבש אפי' זכר וכן אינו מביא שעירה נקבה אבל מפי הקבלה קבלנו שפרשה זו מדברת בשגגת ע"ז לבדה ומשונה שגגת ע"ז משגגת שאר המצות וקרי קרא לשגגת ע"ז שגגת כל המצות לפי שהמודה בע"ז ככופר בכל המצות אבל לולי פרשתא דהכא הייתי אומר שע"ז בכלל שאר המצות והב"ד נדון בפר לבד והיחידין בכשבה או שעירה ובאה פרשה זו להוציאה מכללה:

(ד"ה וכי תשגו) או אינו אלא באחת מכל המצות ת"ל את כל המצות וכו' באמת בלא זה ידענו שאין הפרשה כאן מדברת באחת משאר המצות שהרי בשאר המצות ב"ד מביאין פר לבד ויחיד כשבה או שעירה אבל רפי ששמענו זו ממקרא זה עצמו הביא התנא ראיה ממקרא זה בעצמו ולא להביא ממרחק ראייתו ופשוט הוא:

כד ר"ל שמם מעיני הוא מם הסבה מחמת עיני העדה ואין המס מעיני מם החלק מקצת מעיני העדה או מם התנועה שיצאה המעשה מעיני הערה דז"א דהא באמת קיי"ל דהמעשה תלויה בקהל והוראה בב"ד ואם עשו הב"ד לבד אין מביאין פר, והב"ד אין מביאין פר רק על הוראתם שעל פיה' עשו הקהל גם אם הב"ד לא עשו מעשה מאומה ובלשון המקרא כאן מבואר ג"ב הלכה זו שלא אמר והיה אם מעיני העדה עשו אכל אמר והיה אם מעיני העדה נעשתה וגו' שלשון זה משמעו שנעשתה ע"י אחרים ולא מעיני העדה עצמן וע"כ היות מם מעיני מם הסבה שמסבת הוראת ע"ני העדה נעשתה עבירה זו של ע"ז א"י הקהל אמנם מלת לשגגה שכתיב אח"כ אינו מוסב על פעל נעשתה שלפניו כי השגגה היתה עיקרה לב"ד שטעו בהוראה ולזה צ"ל שחוזר על מעיני העדה שנעשתה העבירה מעיני העדה ר"ל בגרמתם ע"י השגגה ששגגו בהוראה. ומפרש רש"י ז"ל אח"כ מהו השגגה הזו ואמר כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות וכו' השגגה בעקירת כל הגוף שהורו שמותר לעבוד ע"ז בכלל דהא קיי"ל בברייתא דת"כ הובאה בגמ' הוריות וכן הוא במשנה שם הורו ב"ד לעקור את כל הגוף ואמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה ואין ע"ז בתורה פטורין הורו לקיים מקצת ולבטל מקצת הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר (דבר ולא כל הגוף) כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לר"ה פטור יש ע"ז בחורה אבל המשתחוה לה (אם אין דרך עבודתה בכך כגון המשתחוה לפעור) פטור ע"כ. ועפ"ז כתב ג"כ רש"י ז"ל כאן שהורו על אחת מן העבודות כו' כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל:

כה ר"ל שתפס הכתוב על העולה לשון אשה לד' שזה נופל יותר על העולה שכולה כליל לאשים:

כז ר"ל שמתחלה פירש דין הצבור ששגגו בע"ז ועתה מפרש דין יחידין ופשוט:

ל (ד"ה מגדף) ר"ל וודאי פשטי' דקרא בע"ז קא מישתעי אלא מדאפקי' בל' גדוף דרשו ז"ל ני' נמי כרת במברך את השם ומפני שבמברך כתוב במקום אחר ונוקב שם ד' מות יומת שהוא בסקילה אם הוא בעדים והתראה ולמדנו כאן דהיכי דליכא עדים והתראה הוא בכרת במזיד מדברי הרא"ם ז"ל:

לב באמת שכל המאמר הזה ויהיו ב"י נראה מיותר וכי לא ידענו שכל המאורעות הכתובים בתורה היה במדבר הלא לא באו ישראל לארץ עד אחרי מות משה לכן דרשו ז"ל שהכוונה שתיכף בהיותם במדבר סמוך לצאתם ממצרים היה המאורע הזה ומיד התחילו למרוד במקום ב"ה והשיעור אך הוה היו במדבר זה זמן מצער וימצאו וגו':

לג פשוט דמיתורא קא דרשי הך דרשא:

לד ר"ל דע"כ ידעו כי המקושש במיתת ב"ד שהרי מקרא מפורש הוא מחלליה מות יומת אלא שרא היו יודעים עדיין באיזו מיתה יהרג:

לה כבר ידוע שהמקור משמש לכל הזמנים וגם לציווי. ופשוט:

לח (ד"ה תכלת) ידוע מהש"ס שהחלזון הוא מין דג ידוע שמראית דמו הוא ירוק וצובעין בדמו צמר והוא פתיל התכלת:

(ד"ה על כנפי) כל הדרשות שהביא רש"י ז"ל כאן הוא מדרשת דורשי רשומות שאין מוצאם מלשון המקרא ויסוד כל הדרשות האלה לפי שמצות ציצית טעמה להרשים בכח הזוכר אלקותו וקבלת מצותיו ית' כמ"ש להלן וראיתם אותו וזכרתם וגו' וחוב קבלת מצותיו ית' הוא לישראל בפרט בעבור הוציאו אותם ית' מארץ מצרים כמ"ש רש"י ז"ל להלן בסוף הפרשה בפסוק אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי וגו' לכן דרשו ז"ל שכשם שנרמז במצות ציצית קבלת מצותיו ית' כמו כן נרמז בה חובתנו לקבלם שהוא יציאת מצרים

מא כבר הארכתי בזה בסדר ויקרא פ' אחרי בפ' הסמוכה לפ' עריות מלפניה, וכאן אקצר ואומר מה מאוד היטיבו חז"ל לראות בר' זה בכל מקום שבא בתורה שבא מאמר זה לרוב או אחרי ציווי כולל שהוא שמירת חוקיו ומצותיו ית' בכלל כמו פרשת ציצית בכאן שהוא לקבלת מצות ית' בכלל או אחרי ציווי פרטי שצריך לאזהרה יתירה בעבור שהוא נגד נטיית לבב האדם ויצר האנושי לכן יבוא אחריהם המאמר הזה המלמד הכרח קיום מצותיו וקבלת גזרתו ית'. והנה הממשיך לבב האדם כשמוע בקול המצוה הוא מצד ג' דברים אם מפני השכר והטוב שבעקב שמירת הציווי והאזהרה ואם מפני העונש הנמשך מפני המיאון והסרוב כשמוע בקולו ואם מפני החוב המוטל על המצטוה לקיים דבר המצוה שהוא בעבור החסדים והטובות הגדולות שגמל אותו וכל הסבות האלה שלשתן מבוארים במאמר הזה אני ד' אלקיכם כלול בו סבת השכר והעונש. ולפי ששם הוי' ב"ה מורה כליל השלמות והעונש אינו באמת טוב בעצם רק טוב ביחס והשכר הוא טוב בעצם לכן מרמז שם ההוי' ב"ה על הטוב העצמי שהוא השכר אבל שם אלקות שענינו דיין ושופט בעל יכולת מרמז על העונש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מרמז על סבת החוב שהוא בעבור החסדים שקדמו לישראל והוסיף עוד להיות לכם לאלקים לחזק סבת החוב הנ"ל שבעת עשות עמכם החסדים הנ"ל התניתי עמכם בפירוש שתקבלו אלקותי ולבער שקוצי מצרים מקרבם שע"מ כן פדיתי אתכם. ובחתימת המאמר כפל עוד לומר אני ד' אלקיכם והכוונה בכפל לשון זה לפי שהקדים להם מתחלה סבת השכר והעונש והחובה שיש מקום לטעות בזה ולחשוב שכל טעם הגזרות האלה אינו זולתי להיותם אהוביו זרע ידידיו האבות הקדושים ע"ה וכמו שהחל להטיב עמהם ולעשותם בני חורין כן הוא חפץ לגמור בעדם ולנשאם על כל הממלכות ועל כן אם יקברו ממנו החסדים האלה אז הם ראויים לעונש אם לא יקיימו גזרותיו והרשות נתונה להם לפ"ז שאם לא יחפוצו בטוב הזה ויתרצו לשוב להיות עבדים ושפלי ערך כבתחלה אין עליהם חובת קיום המצות עוד. לזה סיים עוד אני ד' אלקיכם מבלתי תליית הטעם ביציאת מצרים רק תפס לשון סתמי אני מלך העולמים אני המצוה ועליכם לקיים זאת כוונתם ז"ל בהבנת המאמר דזה חתימת המצוה הקודמת ומה נעימים דבריהם ברוך שבחר בהם ובמשנתם הנאמנה:

(ד"ה אני ד') כבר מבואר הוא בסמוך באר היטב:

בא"ד ד"א למה נאמר יציאת מצרים כו' הפירוש הראשון הוא דביאור הנגלה וכאן דרשו ז"ל עוד הרמזים הצפונים בו עוד ומלבד שהמאמר הזה בא להכריח חובת קיום המצות מכריח עוד כי אין הטעאה וזיוף נופל נגדו ית' הגלויים לפניו מהקרי לבב האדם ושאל ישיא לבב אנוש לומר כי יתראה כמקיים דברו ולא יקיימהו באמת. וכמ"ש הנביא ע"ה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממנו וא"כ המאמר הזה מעתה מאמר שלם כולל כל המצטרך לאזהרת שמירת הציווי ומה דרו לנו חז"ל ממעמקי הכתוב הזה כל צפוני כוונתו.

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה