באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר בהעלותך
פרק ח
ב חנוכת המזבח שעשו הנשיאים הוא דוגמת המשתה אשר יכינו למלכים לכבוד הבירה אשר הוכן להם למשכנם. אמנם הפלגת ההארה אשר יאירו היכלי הבירה הוא הכבוד והפאר הנעלה על הכל. ועל דוגמת זה דרשו ז"ר מכח הסמיכות שאמר הקב"ה לאהרן חייך שלך גדולה משלהם:
(ד"ה ר"ל ממה שלא אמר בהדליקך רק בהעלותך) הודיענו בזה שצריך להדליק רוב היוצא מן הפתילה כדי שתהא השלהבת עולה מאליה לפני סרוק ידיו ומ"ש רש"י ז"ר ועוד דרשו כו' זה הסמיכו רז"ל על הלשון בדרך רמז. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה יאירו) דע"י שנשתנה מצב הנרות הללו ממצב נרות של שאר מנורות הוא היכר שאין הנרות הללו עשויין לאורה כי לא לאורה הוא צריך:
ג כבר הארכתי בביאור במקומות אחרים וכאן אקצר נשען על המבואר היטב מכבר שלשון זה אינו אלא לחביבות עושי מצותו ית' עד שהכתוב מספר שפלוני עשה כמצותי. ועיקר כוונת הדרש שמאמר זה אינו להודעה רק לשבח:
ד תיבת וזה הוא כנוי הרומז והנרמז הוא המבואר אח"כ מעשה המנורה והנה לא היתה המנורה בידו שנאמר שמעשה המנורה שבידו הוא הגרמו עליו וע"פ פשוטו צ"ל שאין הנרמז מוחש גשמי ודבר מקביל לעין. זולתי הנרמז בכאן הוא האופן המצוייר במחשבה כאלו אמר וזה ציור מעשה המנורה כמו זה הדבר אשר תעשה וגו' שכינוי וזה רומז על תיבת דבר שהוא הענין הנחשב וכן זאת תורת המצורע. אבל לפי שלפי פשוטו צ"ל שחסר מלת דבר בכתוב כאלו אמר וזה דבר מעשה המנורה:
לכן דרשו בזה דרשה כדרכם ז"ל שהיה מעשה המנורה מקביל לעיניו בנבואה ולא נאמר בלבד בנבואה ציור מעשה המנורה למשה אבל ראה ג"כ בנבואה מנורה שלמה ע"פ הציור הנ"ל. ובזה יתבונן יותר מהבנתו ע"פ הספור לבד ועל דמות הנראה הזה אמר לו וזה מעשה המנורה. ובאמת שדרשה זו אינה יוצאה מתיבת וזה בלבד אבל היא מבוארה בפירוש בכתוב להלן כמראה אשר הראה ד' וגו'. אבר כוונתם ז"ר שעפ"ז ממילא יתיישב ג"כ מלת וזה:
(ד"ה עד פרחה) ר"ל שמלת עד משמשת לרוב על ההגבלה והוא עד ולא עד בכלל. אבל בכמה מקומות היא משמשת על התפשטות האיכות או הפעולה] בכל החלקים והוא עד ועד בכלל:
(ד"ה כמראה) ר"ל שהונח שם מראה על הדבר המתראה במראה והוא בכאן התבנית. ופירוש כמראה אשר הראה כתבנית אשר הראה:
(ד"ה כן עשה) מדרך לשוננו הקדושה להזכיר הפעל הנסתר מברי שיזכיר מקודם הפועל שעליו מוסב הפעל הנסתר ההוא וזהו אם לא ירצה לפרוש הפועל בפרט כי הפועל הכללי מובן מכללא וא"צ להזכירו בפירוש לכן אמר כאן כן עשה את המנורה ולא אמר כן עשה העושה כי הוא מובן מכללא אבל רז"ל דרשו מכח זה דפעל כן עשה שב על השם הנזכר מקודם כמראה אשר הראה ד' וגו':
ו כבר ביאר זה רש"י ז"ל במקומות הרבה כי ענין קיחה הנזכרת בדברים שאינן נקחין ביד' כבעלי חיים וכיוצא נופל אם על הכניסה תחת רשותו כמו ויקחם לעבדים ולשפחות וכן ותלקח אסתר אל בית המלך, וזהו הקיחה בהכרח ואונס שהוא קרוב ללקיחה ביד ואם על הכניסה תחת רשותו מרצון הנכנס שלא בעל כרחו והוא קיחה דנישואין כמו כי יקח איש אשה וכל ההוראות האלה משותפות בבחינה אחת שהוא הוראת הקנין שע"י מעשה ופעולה יהיה ע"י הלקיחה ביד או ע"י פעולה אחרת ודוגמת זה יש ג"כ בבלתי בעלי חיים כגון מקרקעי דלא ניידי. בדברי רז"ל הרבה במשנה לקח [את השדה] האיש וחזר כו'. הלוקח מסקריקון והרבה כיוצא אמנם נופל עוד פעל קיחה על ההמשך אחר רצון זולתו ע"י פתוי והתעוררות זולתו כמו ויקח תרח את אברם בנו וגו' ללכת ארצה כנען כו' וכן קח את אהרן וגו' ויקח את האדם וגו' ויניחהו בגן עדן וגי' ועד"ז הוא ג"כ כאן קח את הלוים וגו' וישתמש בפעל זה קרוב בצאת האדם ממצב למצב חדש הפך ממצבו הראשון והיציאה הזו היא לטובתו. והכלל על ההתעוררות להתחדש המצב. והנה ההמשך אחר רצון זולתו קרוב ג"כ להוראת הקנין שבדבר הקנוי ישתמש האדם כרצונו וכמו שפעולה המצטרכת לקנין נקרא קיחה כן הפעולה להמשיך זולתו אחרי רצונו והוא פעולת ההתעוררות ע"י הפתוי נקרא קיחה. הארכתי עד כה לבאר הענין כולו בשלמות:
ז ר"ל רפי שאין הזיה נוהגת בשאר טומאות
ח ר"ל כמ"ש פסוק י"ב להלן:
(ד"ה ופר) ד"ל מה ת"ל ופר שני הא קיימא לן בשחיטת קדשים דחטאת קודמת לעולה בכל מקום כן פירש החזקוני ז"ל והוא ש"ס ערוך בזבחים מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
בא"ד ובזו יש סמך לדבריו כו'. ר"ל במה ששנינו גם בת"כ שחטאת זו לא נאכלת יש סמך לדברי רבינו משה הדרשן ז"ל שאמר שקרבנות הלוים שהוזכרו כאן באו לכפרת חטא ע"ז. ופר העולה ופר החטאת הם דוגמת פר העלם דבר של צבור בע"א (לפי שקרבן הלוים הוא ג"כ קרבן צבור) ולכן חטאת זו לא נאכלת כקרבן חטאת העלם דבר של צבור. וקשיא לי' לרש"י ז"ר א"כ היה להם להביא שעיר לחטאת דוגמת קרבן העלם דבר של צבור בע"א שהוא פר לעולה ושעיר לחטאת ותירץ שהוראת שעה היתה. ולפ"ז צ"ל שמ"ש רש"י ז"ל בפ' שמיני לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים עכ"ל. כלל נמי בלשון ושל מלואים חטאת הלוים שבפרשה זו שאף חטאת זו של מלואים היא לפי שנתחנכו בה הלוים לעבודה אבל אין לומר דחטאת הלוים דהכא הוא ג"כ פנימית דמן הסברא אינו כן רק שהיתה וחיצונית דומיא דפר חטאת המלואים דאהרן.כ"כ הראב"ד ז"ל בהדיא בפירושו לת"כ. מדברי הרא"ם ז"ל:
יא והוא ג"כ ע"פ שיטת יסודו של רבינו משה הדרשן ז"ל הנ"ל שטומאת ע"א הוא דוגמת טומאת נגעים:
יט (ד"ה ולא יהיה) משטחיות הלשון נראה שע"י שנבחרו הלוים לא יהיה בב"י נגף אם יגשו אל הקודש והותר להם לגשת מעתה אל הקודש. אבל באמת שכוונת המאמר הוא להפך שאם יגשו אל הקודש יהיה בהם נגף. ולכן נבחרו הלוים כדי שיגשו הם תחתיהם. לכן תיקן רש"י ז"ל את הלשון ע"פ הכוונה ואמר שפירוש ולא יהיה וגו' שויו ולא יהיה היא משמשת כנתינת טעם למען לא יהיה. והשיעור ואקחה את הלוים וגו' למען לא יהיה נגף בב"י בהצטרכם לגשת אל הקודש. ועתה יגשו הלוים אל הקודש תחתיהם ולא יצטרכו ב"י לגשת עוד אל הקודש:
כ ר"ל משה הקריב אותם לפני אוהל מועד כמ"ש בציווי בפסוק ט':
כב כבר ביארתי ענין זה בקיצור לעיל בפסוק ג' והמורה על דדש זה ביותר הוא השנות המאמר שכבר בא ספור העשיה לעיל פסוק כ'. לכן לא כ' רש"י ז"ל דיש זה לעיל בפסוק כ' כי שם לא יתראה ההכרח כל כך לדרש זה. כי י"ל שאף שמובן מעצמו שעשו משה ואהרן כאשר נצטוו מ"מ מטבע הספור השלם לגמור הספור. ולפי שספר תחלה מהצואה יספר ג"כ אח"כ מהעשיה ובזה נגמר הספור בשלמותו. אבל בפסוק שלפנינו יתראה ההכרח לדרשה זו שהכוונה להשתבח בעושי מצותו ית'. וכן בכל מקום שכתב רש"י ז"ל דרשה זו היא מוכרחת מכח מה שבא המאמר הכללי כאשר עוה ד' כן עשה אחרי ספור העשיה בפרט כמו שביארתי במקומות אחרים:
כד מאמר זאת אשר ללוים משמעו זאת תשמרו להם וכולל א"כ בכוחו הכוונה רק זאת ולא אחרת וכאדם שאומר לחבירו זאת אני מזהירך בעיקר שנשמע מזה שעל דבר אחר לא יקפיד כל כך. אבל לאיזה צורך בא זה כאן ולא היה לו לפתוח הפסוק אלא במאמר מבן כ"ה שנה וגו' שאחריו. ואם נאמר שבא לאזהרה יתירה בשמירת המצוה הזו למה הוצרכה ציווי זו ליתרון אזהרה יותר מכל המצות התלויות בכהונה ולויה ועל כרחך שעיקר הכוונה על התנאי הנשמע ממילא מלשון זה בזאת תלוי מצות הלוים ולא באחרת שנים פוסלים בהם ואין מום פוסל בהם. ומבואר:
(ד"ה מבן חמש) ר"ל שמן הסתם מה שנתנה תורה זמן ללמוד משך ה' שנים אינו אלא לפי שהזמן הזה הוא הקצה האחרון שצריך לקבלת והבנת למודו ויוצא מזה א"כ שכל תלמיד כו'
כה ר"ל שנפסל בשנים לעבודת בני קהת שהוא המשא בכתף ולא לעבודת בני גרשון ומררי שהוא לשיר ונעילת שערים וטעינת עגלות. וזהו ושרת את אחיו ר"ל בני גרשון ומררי אחיו ופירוש מלת את עם. מדברי הרא"ם ז"ל
פרק ט
א ר"ל בראש הספר שהוא פרשת במדבר נאמר וידבר ד' אל משה וגו' באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם וגו' וכאן בציווי עשיית הפסח כתיב בשנה השנית וגו' באחד לחודש הראשון וגו' וא"כ מאי טעמא אקדמה לפרשת פקודים שנאמרה בר"ח אייר בראש הספר ופרשת ההדרקה (הוא טעות וצ"ל ופרשת הפסח) שנאמרה בר"ח ניסן כתובה בסדר שלפנינו פ' בהעלותך. ע"ז כ' רש"י ז"ל והוא מהש"ס למדת שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואח"כ כ' רש"י ז"ל ולמה לא פתח בזו וכו' וזה נראה כדברים סותרים זא"ז. אבר הענין כמו שביארתי במ"א שמ"ש ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה ר"ל שהתורה לא תשמור את הסדר הזמני רק סדר אחר מוקדם במעלה על הסדר הזמני (ובמקום אחר ביארתי זה בדוגמאות וכאן אקצר נשען על המבואר כבר) ולזה ראוי לבקש כאן טעם הסדר הזה מה שלא פתח בפ' הפסח בראש הספר הוא פ' במדבר
ג זה יבואר בדבור הסמוך באר היטב:
(ד"ה וככל משפטיו) לפי הנוסחא שלפנינו צ"ל שמצה וביעור חמץ מצות הפסח תלוי בהם לפי שהמצה נאכלת עמו וכן אסור לשחוט על חמץ את הפסח. אבל הנכון כמ"ש הרא"ם ז"ל שהנוסחא האמתית היא כמו שהיא ברמב"ן ז"ל שעל גופו צלי אש וראשו על כרעיו ועל קרבו וראיה שבפסח שני להלן כתוב בו ג"כ כחוקת הפסח וכמשפטו והרי פסח שני מצה וחמין עמו בבית וגם אינו נוהג אלא יום אחד עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה כנה למצות התלויות בגוף הקרבן מצות שבגופו ולמצות שאינן דק בתנאי ההקרבה מצות שעל גופו וזה מבואר. ואמנם ענין מ"ש ז"ל שמצות שבגופו עליהן מרמז חוקותיו ולמצות שעל גופו קורא משפטיו נ"ל לבאר בדרך זה לפי ששם חוק כולל עצם המצוה ותנאיה (ששם חוק נרדף למצוה אלא שמצוה כולל מצות שעה ודורות אבל שם חוק הונח דק למצות דורות) אבל שם משפט הונח רק לתנאי המצוה ולא למצוה עצמה. והנה תנאי המצוה הוא בשני פנים. א' התנאי התלוי בהכשר המצוה ר"ל בדבר שבו נעשית המצוה בהגבלת איכותו ומהותו שיהיה ראוי למצוה. ב' אופן ותנאי עשיית המצוה. הפן הא' נקרא מצות שבגופו שיהיה הפסח שה תמים זכר בן שנה ויש כאן ד' תנאים מהכשר המצוה. הפן הב' נקרא מצות שעל גופו עלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו והוא אופן עשיית המצוה והנה אמר הכתוב כאן ככל חוקותיו וככל משפטיו ולשון חוק האמור כאן ע"כ אינו על עצם המצוה בכלל שהרי כבר הזכיר שיעשו הפסח ועוד מאי ככל חוקותיו בכף הדמיון. וע"כ שפירוש חוקותיו תנאי המצוה ולפי שכפל לומר כאן ככל חוקותיו וככל משפטיו ושם משפט הונח בכל מקום רק על תנאי המצוה וכנ"ל ע"כ צ"ל שאחד מהן על התנאי בהכשר המצוה ר"ל מצות שבגופו והוא הגבלת הפסח עצמו והב' על תנאי עשיית המצוה והוא מצות שעל גופו והם התנאים הנקישרים עם עצם המצוה. ואמנם מפני ששם חוק כולל יותר משם משפט וכנ"ל לפי ששם חוק מלבד שנופל על תנאי המצוה נופל נ"כ על עצם המצוה ומצות הפסח בכלל נקרא ג"כ חוק. לזה מסתבר לפרש בכאן ששם חוק מורה כאן על התנאים ההם התלויים בהגבלת מצות הפסח לפי שהוראת הגבלת המצוה עצמו קרוב ג"כ להוראת עצם המצוה שנופל עליו כנ"ל רק שם חוק ושם משפט הונח כאן רק על תנאי העשיה הקשורה עם עצם המצוה. ואף ששם חוק לבדו כולל ג"כ תנאי עשיית המצוה וכן שם משפט לבדו כולל ג"כ תנאי הגבלת עצם המצוה מ"מ כאן שבאו בכתוב שניהם חוק ומשפט וצריך לפרש האחד על מין תנאי אחד. והשני על מין תנאי השני מסתבר לפרש ששם חוק על תנאי הגברת המצוה ומשפט על תנאי הגבלת מעשה המצוה זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:
ד המפרשים ז"ל נלחצו כאן מאוד דמדוע הוקשה לרז"ל צורך דבור משה לישראל ולא הוקשה להם יותר צורך ציווי הש"י למשה. ועוד כתבו ז"ל דקושיא זו אינה אלא למ"ד דעלת מה שלא עשו את הפסח במדבר אלא פסח זה (בשנה השנית לצאתם ממצרים) ופסח גלגל בימי יהושוע בעבור שלא נשבה להם רוח צפונית במדבר בעין המרגלים ומילת זכרים מעכבת הפסח וא"כ שפיר קא קשיא להו מה צורך להזהיר על הפסח קודם שלוח המרגלים. אבל למ"ד שלא נתחייבו כלל בפסח רק בביאת הארץ דעבודה זו תליא בארץ כדכתיב והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבודה הזאת. ופסח זה שעשו בשנה השנית וכן פסח גלגל ע"פ הדבור היה. ע"כ הוצרך להזהירם פעם שנית על הפסח ולא קשיא ולא מידי. ואולם הנראה לע"ד בזה שאחת מההבדלים שבין שם דבור לאמירה הוא זה שהדבור נופל על הרחבת הדרוש והגדת כל פרטי ענין נושא הדבור. אבל אמירה נופל ג"כ על דבור קצר ואפילו על בטוי תיבה אחת נופל לשון אמירה ומפני זה לא יפול על ציווי קצר לשון דבור רק אמירה כי לא יתכן לומר ד"מ שדבר פלוני לפלוני לך שמה רק שא"ל לך שמה. ולפ"ז היל"ל כאן ויאמר משה אל ב"י לעשות הפסח ולא וידבר וגו' לעשות הפסח כי לא היה כאן רק ציווי קצר לעשות הפסח כי כבר ידעו דיני הפסח בכל פרטיו כשאמר להם פרשת מועדים. וע"כ צריך לפרש א"כ שאין למד לעשות הפסח למד הביאור מה אמר להם וא"כ לא צוה להם רק לעשות פסח ולא יותר שבזה אינו נופל דבור. אבל למד לעשות הפסח הוא למד התכלית וטעמו שדבר משה אל ב"י כדי לעשות הפסח וע"כ צ"ל לפ"ז שבשעת מעשה חזר ושנה להם בשעת מעשה שנית כל דיני הפסח. ובזה סר כל תלונות המפרשים שבאמת מה שלא הוקשה לרז"ל צורך ציווי המקום ב"ה למשה משום דזה אזלא אליבא דמ"ד הנ"ל דלא נתחייבו ישראל כלל במדבר בפסח ופסח זה בימי יהושיע היה ע"פ הדבור ולכך היה הכרח לצוותם אז על ככה בשעת מעשה אבל מדבור משה לישראל שפיר קא קשיא להו דלמה הוצרך לדבר עמהם ארוכות שהרי כבר ידעו כל דיני הפסח ולא היה צריך אלא לצוותם לעשות הפסח ולא יותר ואף שאצל ציווי הש"י למשה אמר ג"כ פעל וידבר אין שם קושי כלל כי ישתמש לשון דבור אצל הגדול שהדבור המועט מאתו לההדיוט כמרובה יחשב. זהו מה שנלע"ד בזה:
ו ר"ל משמעות הלשון מ"ש ב"פ מצת לפני. לפני משה ולפני אהרן לא אמר לפני משה ואהרן מורה שבאו תחלה לפני משה ושוב באו לפני אהרן אבל לפי שזה לא יתכן שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לכן ההכרח לפרש שאף שבא כאן מלת לפני כפול שלא באו רק לפניהם ביחד וכאלו כתוב מלת לפני פעם א' לפני משה ואהרן:
ז הגירסא האמתית כמו שהוא ברא"ם ז"ל אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים אמר להם עמדו ואשמעה כו'. וביאור דבר זה שהאנשים הללו היו טמאים למת וחל שביעי שלהם בי"ד ערב הפסח. וראיה לזה מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ומשמעו ביום ההוא לא יכלו הא למחר יוכלו וע"כ אמרו למשה יזרק הדם על הטמאים ר"ל ישחטו ויזרקו הכהנים הטהורים את הדם עלינו ואח"כ נטבול ויזו עלינו ונהיה טבולי יום ולערב אנחנו מותרין לאכול. והשיב להם משה ע"פ הדבור שאין שוחטין וזורקין על הטמא לפני טבילה ומבלי היות לכם הזיה וטבילה מקודם תדחו לפסח שני כן פירשו התוס' ז"ל במס' פסחים פ' האשה דף צ'. והרא"ם ז"ל לא הביא דברי התוס' ז"ל הללו בביאוריו רק הביא פירוש הראב"ד ז"ל וא"צ כאן להעתיק שטתו רק בקצרה אומר כי סגנון אחד לו עם רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ולדעת שניהם שוחטין וזורקין על טמא מת שכבר טבל והוזה עליו וכן לטמא שרץ אחר שטבל אבל אין שוחטין וזורקין על טמא מת מקודם הזיה וטבילה וכן על טמא שרץ מקודם טבילה. אבל הרא"ם ז"ל הקשה על דברי הראב"ד ז"ל שא"כ למה נצטוו האנשים ההם לעשות פסח שני היה לו לצוותם לטבול ולהזות עליהם ולעשות הפסח אחר הזיה וטבילה. ובאמת שאין זה קושיא לע"ד שי"ל כי לא היה להם שהות עוד להמתין בשחיטת וזריקת הפסח עד אחרי הזיה וטבילה. והנה הרא"ם ז"ל מתוך קושיא זו דרך בזה דרך אחרת והוא שיש חילוק בין טמא מת לטמא שרץ שטמא שרץ חלוק דינו אחרי טבילה מלפני' משא"כ בטמא מת ר"ל ששוחטין וזורקין על טמא שרץ שכבר טבל בו ביום ואין שוחטין וזורקין עליו מקודם טבילה. אבל טמא מת אין שוחטין וזורקין עליו אפי' אחרי טבילה והזיה דגזירת הכתוב הוא אצל טומאת מת ולכך נדחו הטמאים הללו לפסח שני. ונפלאתי על רבינו הרא"ם ז"ל הפלא ופלא שהרי הסוגיא דפרק האשה מוכחת שלא כדבריו רק כדעת התוס' והראב"ד ז"ל וזהו צורת הסוגיא שם אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום (שאינו מחוסר אלא הערב שמש ושמשא ממילא קא ערבא) ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (שמחוסר טבילה אע"פ שבידו לטבול היום) ומסיק דרב יליף לה להך דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ומי לא עסקינן נמי שחל שביעי שלו בערב הפסח (בראיית מה שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא יכלו כו' וכנ"ל) ואמר רחמנא לידחי ע"כ. והשתא לדברי הרא"ם ז"ל קשה תרתי. א' ליליף נמי מכאן דאין שוחטין וזורקין על טבול יום (כיון דלדבריו אין שוחטין וזורקין על טמא מת אפי' אחר הזיה וטבילה) ועוד כיון דלדבריו יש חילוק בין טמא מת לטמא שרץ א"כ איך יליף מכאן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דילמא טומאת מת שאני סוף דבר דברי הרא"ם ז"ל תמוהין אצלי וצריכין תלמוד:
י בפ' מי שהיה טמא תנן איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר"ע. ר"א אומר אפי' מאסקופת העזרה ולחוץ ע"כ. וביאור זה שר"א פירש הכתוב כפשוטו כדמפרש עולא בגמרא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ר"ל שעומד בתחלת בין הערבים דהיינו משש שעות ולמעלה במקום שלא יגיע לעזרה בשעת שחיטה (דהיינו משש שעות ולמעלה עד שקיעת החמה) דרך רחוקה הוא לו ופטור מכרת. אבל ר"ע ס"ל דאינו ענוש כרת אלא אם היה בעזרה בזמן שחיטה ולא עשה הפסח אבל אם היה חוץ לעזרה כל משך הזמן שחיטה פטור מכרת. ור' יוסי שם במשנה מסייע לי' לר"ע ממה שנקוד על הא שברחוקה:
יד ר"ל דמלת ועשה איננו לציווי דא"כ היה משמעו דמיד שנתגייר חובה עליו לעשות פסח באיזה זמן שיתגייר ולהלן הוא אומר חוקה אחת וגו'. וע"כ צ"ל שויו ועשה הוא לעתיד וכאלו היה כתוב ויעשה פסח ואין הגזרה במאמר ועשה פסח רק הגזרה במאמר כחוקת הפסח וגו':
טו ובא לשלול חצר המשכן שלא היה עליו מכסה ובא לשלול גם המשכן שמחוץ לפרוכת שאיננו לאוהל על העדות רק לאוהל על מזבח הזהב והשולחן והמנורה ולא שכן הענן א"כ רק ממעל לקדשי הקדשים:
(ד"ה יהיה) כבר ביאר זה רש"י ז"ל באורך במ"א שמדרכי הלשון להשתמש בעתיד בדבר ההוה ורגיל להיות תמיד:
יז ר"ל שפעל עלה כשיבוא בבנין האב מהקל פתרונו עלי' שהוא הפך הירידה אבל כשיבוא בבנין התולדה שהוא הנפעל פתרונו ההסתלקות שהוא הפך הקיום בדבר. ולכך שמש הכתוב כאן בנפעל ולא בקל:
יח דע שבדבור רש"י ז"ל דכאן ובדבור שאחריו בא הכל ענין אחד ושני נקודות ההפסק שבא בדבור שלפנינו לפני מאמר ונסע דגל מחנה יהודא הוא ט"ס. אבל מקומם אחר מאמר זה לפני ציון הפסוק על פי ד' יסעו. ועתה אומר לך שדברי רש"י ז"ל בשני דבורים הללו הם מברייתא דמלאכת המשכן וממה שהוסיף עלי' בספרי. ותורף שני דבורים הללו שסימן הנסיעה היה לפי הברייתא שאחר שנעלה הענן מעל המשכן נתקפל העמוד כמין קורה ונמשך על גבי בני יהודא שהם היו הנוסעים ראשונה כמ"ש בפ' דלהלן ונסע דגל מחנה יהודא וסימן החניה היה שעמוד הענן היה מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודא כמין סוכה (ר"ל לא שהיה נפרש על גבי בני יהודא ביושר כמין קורה רק בעגולה כמין קשת וסוכה. והנה מלשון הברייתא יש להבין שאחרי קפול הענן בין לנסיעה ובין לחניה נסעו או חנו מיד. אבל בספרי הוסיפו ז"ל עוד על הך ברייתא שלא נסעו או חנו מיד אחרי קפול הענן אבל היו מצפים עוד למאמרו של משה רבינו ע"ה. ואחרי קפול הענן ע"ג בני יהודא כקורה לסימן הנסיעה עדיין היה העמוד עומד על עמדו ולא היה נפרש ללכת עד שאמר משה קומה ד' וגו' (כמ"ש בפ' דלהלן) וכמו כן בנטות עמוד הענן כסוכה לסימן החניה עדיין לא היה נפרש מעל בני יהודא עד שהיה משה אומר שובה ד' וגו' והביא בספרי ב' ראיות לזה א' ממ"ש להלן בפ' י' בסופה ויהי בנסוע וגו' ויאמר משה קומה ד' וגו' ובנוחה יאמר שובה ד' וגו' ב' ממ"ש ג"כ להלן בפ' י' פסוק י"ג ויסעו בראשונה על פי ד' ביד משה ועל פי ד' הוא סימן הנסיעה והחניה שע"פ קפול הענן וביד משה הוא מאמרו של משה בעת הנסיעה והחניה וראיה זו הביאה רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו. וע"פ כל זה תבין שסדר דבור רש"י ז"ל כך הוא תחלה העתיק לשון הברייתא כיון שהיו ישראל נוסעים כו' כמין קורה ותקעו והריעו ותקעו (שבכל מסע היה תקיעה כמ"ש ג"כ בפ' דלהלן) ואח"כ הפסיק רש"י ז"ל לשון הברייתא והביא לשון הספרי שהיו צריכין עוד למאמרו של משה רבינו ע"ה ואח"כ שב לסיום לשון הברייתא שהוא ונסע דגל מחנה יהודא. ובזה תדע שמ"ש רש"י ז"ל בסוף הדבור זו בספרי חוזר אל מאמר ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ד' מדברי הרא"ם בשם הרמב"ן ז"ל בתוספת ביאור מעט:
(ד"ה על פי ד') מפורש בסמוך למעלה:
פרק י
ב פשוט שחצוצרות האלו לא היו כלי שרת שתקעו בהן במקדש על עבודת הקרבנות (כמ"ש להלן בפ' וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו') שהרי למקרא העדה ולמסע המחנות צריכין לתקוע בחוצות ורחובות למען השמיע קול התקיעה בכל מחנה ישראל שהיה י"ב מיל כידוע ואם היו החצוצרות האלו מכלי השרת שתוקעין בהן במקדש היו נפסלין ביוצא ולפ"ז לא היו החצוצרות האלו אלא לכבוד ולתפארת למשה כמנהג המלכים:
(ד"ה עשה) מ"ש רש"י ז"ל כאן ובדבור שאחריו הכל נדרש מתיבת לך שנראית מיותרת ותרווייהו ממשמעותא דלך נפקי עשה לך משלך ולא משל צבור וכן עשה לך לתועלתך ולתשמישך לבד ר"ל רק בעבורך ולא בעבור אחר שישתמש בהם אחר ג"כ לצרכו ד"מ. שיאסוף בהם שר האלף את אלפו כשיצטרך לפוקדם על איזה דבר וכיוצא. ולא זאת לבד שאין אחר ראוי להשתמש בהם בחצוצרות העשויות בעבורך אבל אף גם זאת שאין אחר רשאי לעשות לו חצוצרות אפי' משלו לצורך אסיפה. ולכן דקדק רש"י ז"ל וכתב אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר ולא כתב אתה משתמש בהם כדי לרמז גם על העשיה והטעם בכל זה הכל לכבוד המלכות
ד והוא מג"ש דתקיעה תקיעה כמ"ש הרא"ם ז"ל:
ז מה מקרא העדה תוקע בב' כהנים כו' ר"ל שב' חצוצרות צריכין עכ"פ ב' תוקעין והתוקעין הם הכהנים כמ"ש בפסוק שאחריו ובני אהרן יתקעו וגו':
יב ר"ל ופירוש למסעיהם לפי מסעיהם ר"ל לפי משפט וסדר מסעיהם והרבה פעמים נמצא שמוש זה לאות הלמד כמו חנו לדגליהם לפי דגליהם, וכן תולדותם לבית אבותם יחוסם לפי בית אבותם והרבה כיוצא:
יז מלשון רש"י ז"ל נראה כאן שבני גרשון ומררי נסעו עם דגל מחנה יהודא והקהתים נסעו אח"כ עם דגל מחנה ראובן אבל זה לא יסכים עם מ"ש רש"י ז"ל אח"כ בפסוק כ"א ד"ה והקימו שהרי כתב שם שבני גרשון ומררי היו קודמין לבני קהת מסע שני דגלים וכ"כ עוד שם בדבור זה ועדיין בני קהת באים אחריהם עם ב' דגלים האחרונים ולפמ"ש כאן בדבור שלפנינו לא קדמו להם א"כ רק דגל אחד. לכן הישר בעיני מ"ש בזה הרב בעל צל"ד ז"ל בשם הרב מוהר"ם יפה ז"ל שמ"ש רש"י ז"ל כאן ואח"כ ונסעו הקהתים הוא טעות הנקדנים שפסקו הדבור במלת הקהתים אבל טעות הוא בידם כי סוף הדבור הוא ואח"כ נסעו וכאן צ"ל ב' נקודות ההפסק ואח"כ מתחיל הדבור הקהתים נושאי המקדש ובזה יתוקן הכל שמ"ש רש"י ז"ל כאן בסוף דבור שלפנינו ואח"כ נסעו מוסב על בני גרשון ומררי והוא עפמ"ש בפ' במדבר קפיטול ב' פסוק ט' בשם מוהר"ם יפה ז"ל וכאן אקצר בעוד הכינו עצמם דגל מחנה יהודא להלוך אחר תקיעה א'. פרקו בני גרשון ומררי את המשכן אבל לא הלכו עם העגלות עד שנסעו דגל מחנה ראובן אחרי תקיעה ב' ואז הלכו מיד בני גרשון ומררי אחריהן (וזהו מ"ש רש"י ז"ל כאן ואח"כ נסעו) ועדיין הארון וכלי הקודש של משא בני קהת עומדים מכוסים נתונים על המוטות ואחרי תקיעה ג' הלכו דגל מחנה אפרים. ואחר תקיעה ד' הלכו בני דן והלכו בני קהת עם דגל מחנה דן. ובלי ספק שבין כל תקיעה היה שהות שעה או שתים כדי שיכין עצמו אותו דגל להלוך
כח ר"ל שהרי לא הודיע כאן מספר המסעות ומקומות המסעות רק סדר המסעות וא"כ אין פירוש אלה מסעי האמור כאן כפירוש אלה מסעי וגו' האמור בריש סדר מסעי ששם פירושו סך המסעות ומקומות המסעות (ר"ל מקומות החניה שמהם נסעו אח"כ) אבל כאן פירושו אלה סדר המסעות ור"ל שכן היה הסדר בכל מסע ומסע:
(ד"ה ויסעו) ר"ל בחודש השני בעשרים לחודש ככתוב לעיל:
כט ר"ל חותן משה דהכא מוסב על חובב ולא על רעואל דאל"כ קשיא קרא שנאמר ומבני חובב חותן משה וגו'. ולפ"ז צ"ל שמה שכתיב בסדר שמות ותבאנה אל רעואל אביהן לאו אביהן ממש קאמר אלא אבי אביהן מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה נוסעים אנחנו), ר"ל דלשון נוסעים אנחנו אל המקום וגו' משמעו שמוסב על המסע המסופר ממנו למעלה בפ' זו וא"כ המובן מן המאמר הזה שנסיעה זו היא מיד רק על דעת ליכנס לא"י ואף שבאמת לא היה כן זהו לפי שגרם החטא ולכך נשתהו עוד במדבר. ומ"ש רש"י ז"ל עוד עד ג' ימים כו' זהו לפי הדרש שדרשו הובא להלן ברש"י פסוק ל"ג:
ל כן הוא הפירוש הפשוט אל ארצי הוא בשביל הנכסים ואל מולדתי הוא בשביל המשפחה:
לא ר"ל דבאמת יקשה למה הוצרך לבקשו על ככה ומה בצע לישראל בהליכתו והלא רק לטובתו אמר לו משה שילך עמהם במסעיהם. לכן אמרו ז"ל שדבר הבקשה היה רק מפני חלול השם:
(ד"ה כי על כן) כבר ביארתי במקומות שעל כן מורה הנמשך והמסובב אבל כי על כן מורה הסבה וא"צ להאריך כאן עוד:
לג כן למדו בספרי הובא ברא"ם מיתורא דדרך ג' ימים:
(ד"ה וחרון) ר"ל הארון שהיה נוסע לפני מחנה ישראל הוא הארון היוצא תמיד למלחמה עמהם והוא שעשה אותו מרע"ה קודם שהוריד לוחות השניים כשאמר לו הש"י פסל לך וגו' ועשית לך ארון עץ וגו') אבל אין לומר שזהו הארון שעשה בצלאל שהרי המסע הזה היה בשנה השנית בעשרים לחודש השני והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחודש הראשון וכבר היה שם הארון שעשה בצלאל שז"א שע"כ שמ"ש לו הקב"ה למשה ועשית לך ארון עץ וגו' אין הכוונה על הארון שבמשכן שהרי לא נתעסקו במשכן עד אחרי יוה"כ בשנה השנית והוא נצטווה על הארון בעודו בהר. ולזה ע"כ צ"ל ששני ארונות היו שם האחד שעשאו משה והשני שעשאו בצלאל (וכבר כתב זה רש"י ז"ל ביותר ביאור במשנה תורה פ' עקב. וזה תורף דבריו שם שהרי מוזכר שם שמשה עשה הארון תחלה ואח"כ חצב הלוחות מן ההר כמ"ש שם, ואעש ארון עצי שטים ואפסול וגו'. ובמשכן החלו לעסוק אחר יוה"כ כשכבר ירד מההר עם הלוחות ועשה בצלאל משכן תחלה ואח"כ ארון וכלים כמ"ש בסדר שמות וע"כ ששני ארונות היו) ובתחלה שם משה הלוחות השניות בארון שעשה הוא ואח"כ כשעשה בצלאל את הארון שם בו הלוחות ההם ובארון שעשה משה הניח שברי לוחות הראשונים ואמרו ז"ל שהארון שעשה משה היה יוצא למלחמה אבל הארון שעשה בצלאל באמצע המחנות היה נוסע ולא לפניהם כמ"ש כאן. וראיה על זה שהרי הארון היה משא בני קהת שנסיעתם באמצעית המחנות כמ"ש למעלה בפרשה. וכתב רש"י ז"ל עוד בפ' עקב וז"ל ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונשבה עכ"ל. והארון שעשה בצלאל הוא הארון שנשבה בימי עלי למדנו ממה שנמצא אח"כ בספר שמואל שהוא הארון שנטה לו דוד האוהל והשתחוה תמיד במקום ההוא לפני ד' וכן יש בספר מלכים שהארון שנטה לו דוד את האוהל הוא שהובא אח"כ בבית עולמים אל מבית לפרוכת וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואתיא הך אליבא דר"מ בב"ב דדריש מאי דכתיב אין בארון רק שני לוחות וגו' אין רק הווי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס"ת שמונח בארון (אבל השברי לוחות נשתיירו בארון שעשה משה) אבל ר"י ס"ל דאין רק הווי מיעוט אחר מיעוט ולרבות שברי לוחות אתי שמונחים בארון (שגם שברי לוחות הסירו מארון שעשה משה לתוך ארון שעשה בצלאל) אלו דבריו ז"ל. וצ"ל לר"י שבימי שלמה שמו השברי לוחות בארון שעשה בצלאל לפי שלא היו רוצין להכניס גם ארון שעשה משה אל תוך הדבור אבל עד ימי שלמה היו בארון שעשה משה וזהו הארון שיצא לפניהם למלחמה:
לד שבעת העננים הם מלוקטים מפרשיות שונות העתיקם הרא"ם ז"ל מן הספרי:
(ד"ה מן המחנה) ר"ל ששם מחנה כאן אינו כהוראתו לרוב על מערכת אנשי הצבא רק על מקום החניה ולכן אף שכל הצבא נסעו ממקומם נופל לומר בנסעם מן המחנה:
לה בש"ס הנוסחא סתם עשה לו סמניות וכו' ולא פירש מה הן הסמניות ובספרי לא תפס רק לשון נקוד. ונקוד עליו מלמעלה ומלמטה כו' ומהרש"ל ז"ל בספרו חכמת שלמה פ' כל כתבי כתב וז"ל הנקדנין עושין ב' נונין הפוכין אחד קודם ויהי בנסוע וגו' ואחד אחריו. ובמקצת פירושי רש"י ז"ל נמצא ג"כ כך אבל במדוייקין לא ראיתי נוסחא זו וקרוב בעיני שס"ת כזו פסולה לפי מה דפסלינן בחסר ויתיר אפי' אות אחת ולכתחלה לכ"ע אסור והסמניות דכאן אינן אלא פרשה פתוחה לפניה ולאחריה עכ"ל ז"ל. ולכאורה ממס' סופרים הנ"ל סיוע לדבריו אבל באמת בס' הזוהר זכר היות סמניות ההם ב' נונין הפוכין וכן רבינו בחיי ובעל צרור המור ז"ל כתבו כן. ובעל הטורים ז"ל כתב טעם לנונין האלו ע"ד הנגלה ורבינו האי גאון ז"ל בפ' הבונה כתב ג"כ היותן נונין הפוכין והכי נקיטינן. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
בא"ד לומר שאין זה מקומו כו'. ר"ל שמקומו ראוי להיות בפ' במדבר ב' ששם כתובין משפטי המסעות והדגלים והיל"ל שם פרשה זו אחרי פסוק י"ז ששם כתוב ונסע אוהל מועד בתוך המחנות וגו', כ"כ רש"י ז"ל פ' כל כתבי. ולפי מה שביארו בעל הטורים ז"ל הובא בצל"ד:
בא"ד ולמה נכתב כאן כו'. בש"ס איתא פורענות שני' מאי היא ויהי העם כמתאוננים וגו' פורענות ראשונה ויסעו מהר ד' וגו' ואמר ר"ח ברבי חנינא שסרו מאחרי ד' ופירש"י מאחרי ד' שבתוך ג' ימים למסעם התאוו תאוה לאכול בשר ואחר הג' ימים היו כמתאוננים על התרחקם מהיישוב והכנסם למדבר עכ"ל ולפ"ז צ"ל שפ' דלהלן אינה כתובה כסדר שהרי שם זכר מקודם מעשה דמתאוננים ואח"כ כתוב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה אבל התוספת ז"ל פירשו בענין אחר מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה משנאיך) מה שלא פירש"י ז"ל זה בדבור הקודם על ויפוצו אויביך נקל להבין לפי שיש לפרש שהוא כנוי הפועל ר"ל שהש"י הוא אויבם ושונא אותם אבל במאמר זה שאמר משנאיך בבנין הכבד ע"כ הפירוש שהם שונאי ד'. לכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש שהם שונאים את השם ב"ה במה שהם שונאים את ישראל:
לו ולפ"ז חסר בית השמוש ברבבות והשיעור הרגיעה ד' בקרב רבבות אלפי ישראל כי מדרך הלשון לחסר לפעמים בית השמוש:
פרק יא
ר"ל עמי הוא לשון חבה שמייחסם לעצמו ולכן לא אמר שלח את העם:
(ד"ה רע) ר"ל שתואר רע יפול על איזה מתואר ולא יתכן לפרש שמוסב על העם הנזכר מקודם לזה שא"כ לא יפול על זה מה שכתוב אח"כ באזני ד' והיל"ל בעיני ד' אבל באזני ד' ע"כ מחובר עם איזה דבור וא"כ המתואר בתואר רע הוא בכאן הדבור ולא נזכר בפירוש לפי שהדבור הזה הוא תואנה והוא בכח המאמר ומובן מכלל מלת מתאוננים שלפניו:
בא"ד אמרו אוי לנו וכו' לא נזכר בכתוב כלל מה הוא התואנה הזאת לפי שהוא דבר הלמד מענינו שלמעלה אמר ויסעו מהר ד' וגו' ומובן א"כ שהתרעמו על לכתם במדבר וכן פירש גם הרשב"ם ז"ל:
(ד"ה בקצה) ר"ל שאין לפרש בקצה ממש דאין לזה טעם ולמה יענשו אותן שבקצה יותר מאותן שבאמצע לכן פירשו ז"ל ששם קצה בכאן הוא שם מושאל ומורה אם על השפלות ואם על החשיבות קצה המדרגה מאיכיות ההן ולכן הוא משתתף לשניהן. ולפן הא' פירושו שאכלה האש ביותר שפלים שבמחנה והם הערב רב לפי שהן קלקלו יותר בחטא. ולפן הב' פירושו שאכלה האש בגדולי החשיבות שבמחנה לפי שהשרים והסגנים ראויין לעונשן יותר מהמון העם כי לולי החזיקו הם ביד המורדים לא היו מרימין יד:
ב פעל צעקה בהיותו קשור עם מלת אל מורה הבקשה והפיוס בקול רם מתוך מבוכה על צרה רבה פתאומית כמו מה תצעק אלי וגו' אבל בקשורו עם מלת על מורה התרעומת והכעס והנה כוונו ז"ל לישב כאן מה ראו על ככה לצעוק אל משה והלא היה להם להתפלל לד'. לזה אמרו ז"ל שהוא על דרך שמבקשין את הצדיק כי ישא תפלה לד' בעדנו ופשוט:
ד (ד"ה וישובו) ר"ל כי פעל וישובו בבוא אחריו איזה פעל מורה לפעמים אם על השנות הפעולה מפועל אחד בעצמו כמו וישב ויחפור את בארות המים וגו'. ולפעמים יורה על השנות הפעולה לבד גם ע"י אנשים שונים ומדרך הלשון באופן הזה שיבוא שם הפועל תיכף אחר פעל וישב קשור עם מלת גם (וישב גם איש פלוני) ולפי שפעל וישובו כאן ע"כ הוראתו כפן הב' שהרי לא נזכר בכתוב שבכו ב"י בראשונה. לכן סרס רש"י ז"ל את הלשון והוסיף מלת עמהם שבכח המאמר וישובו גם ב"י ויבכו עמהם והוא כנ"ל לפי שבפן הב' יבוא שם הפועל קשור עם מלת גם תיכף אחרי פעל וישובו וכן מה שהוסיף מלת עמהם כדי להורות השנות פעל אחד מהאספסוף ומב"י. לפי שעיקר הכוונה שגם ב"י התאוו תאוה כי הבכיה מרוב התאוה וכמו שנזכר בב"י בכיה. ויובן ממנה התאוה שהיא סבתה ע"י מה שנזכרת מקודם באספסוף כן ממה שנזכר תאוה באספסוף יובן ממנה הנמשך שהוא הבכי ממה שנזכר אח"כ בב"י. ובזה נתקן פעל וישובו עם מלת גם שבפסוק זה זהו כוונת רש"י ז"ל ומבואר:
ה ר"ל שעכשיו בהיותנו במדבר והיה אם שמוע וגו' ואספת דגנך וגו' ואם לאו והאדמה לא תתן את יבולה וגו' ובמצרים לא נתלה מזונותנו בתנאי קיום המצות מדברי הרא"ם ז"ל:
ז ר"ל לא שהוא מאמר המתלוננים שהרי לא לשבחו באו אבל הוא מאמר כותב התורה ופשוט:
ח ר"ל לא אמר יצאו העם או הלכו העם. אבל אמר שטו להורות קלות הפעולה כי נפל המן סמוך לפתח אהליהם ולא הוצרכו להביא ממרחק לחמם:
(ד"ה וטחנו) ר"ל לא בא המן מעולם בכלים הללו רחיים ומדוכה ופרור רק נשתנה טעמו וכו' כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ד"ה את הקשואין. אבל צריך ליישב לפי הדרש הזה מ"ש בסדר בשלח בפרשת המן את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' שהרי שם א"א לפרש שנשתנה טעמו לנאפין ומבושלין שעל זה לא יפול הציווי הנזכר שם להכין הכל מע"ש ולא בשבת:
(ד"ה לשד) ר"ל שאין הל' במלת לשד שמושית רק שרשית ופירושו לחלוח. אבל לפירוש רז"ל שהוא מענין שדים יש לפרש בשני פנים אם שאין הל' לא שמושית ולא שרשית רק נוספת כאלו אמר והיה טעמו כטעם שד השמן או שהל' שמושית לכנוי הקנין וחסר מלת אשר בכתוב (כי מדרך מלה זו להשמט לרוב) והשיעור והיה טעמו כטעם אשר לשד השמן. ומלת השמן לפירוש זה הוא שם תואר לשני הפנים והוא מענין שמנינות. וסתר רש"י ז"ל זה לב' ראיות א' מכח הנקודה שאם הוא מענין שמנינות ראוי המם להנקד בקמץ קטן (הוא צירי) שמן. ולא פתח קטן הוא סגול וע"כ הוא שם דבר למיץ הזיתים כמו שמן. ואין להשיב על זה שאם היה שם דבר מענין שמן ראוי שתנקד השין פא הפעל בפתח קטן הוא סגול ולא בקמץ גדול וא"כ מפאת נקוד שין פה"פ יותר ראוי לומר היותו שם תואר כמו שמן ומפאת נקוד המם עה"פ ראוי לומר היותו שם דבר כמו שם דשמן ואיזה צד יכריע יותר א"כ. זה אינו טענה שנקוד שין פה"פ לא יכריע כלל שכן בכל שקל פעל (עבד מלך) ישוב סגול הראשונה קמץ בהפסק מאמרי ב' מצד הנגינה כידוע בכללי הנגינה שבשקל פעל הנגינ' מלעיל ובשקל פעל הנגינ' מלרע:
בא"ד ליש שמן ודבש ר"ל לישת שמן ודבש. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט.
י שמוש הל' לפעמים להורות חלוקת הסדר בצבא רב כמו לדגלו לצבאותיו ולפעמים מורה הגרם והסבה כמלת בעבור. והנה לפירש"י ז"ל הוא משמש להוראת פן הא'. אבל לפירוש רז"ל הוא מהוראת פן הב'. ומבואר:
יב והוא עתיד במקום ההוה כדרך הלשון. ופשוט:
בא"ד ואומר ויצום אל ב"י על מנת כו'. כן פירש"י ז"ל שם במקומו בפ' וארא וז"ל ויצום אל ב"י צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם עכ"ל. וכבר ביארתי שם במקומו הכרח הפירוש הזה ע"פ פשוטו של מקרא וא"צ לבאר כאן כי די בזה להבנת דברי רש"י ז"ל בדבור שלפנינו:
(ד"ה על) ר"ל שאין מאמר זה דבק עם מאמר כאשר ישא האומן את היונק רק הוא דבוק עם מאמר שלפני פניו שאהו בחיקך. ופשוט:
טו הרמב"ן ז"ל תמה שכינוי את בכאן הוא כלפי מעלה ולא כלפי משה והרא"ם ז"ל נדחק בזה מאוד ליישב. והנכון בזה כמ"ש הרב החזקוני ז"ל שהכוונה שמרוב הבהלה והפחד בעת ראותו בחזיון הפורענות המעותדה על ישראל תשש כוחו של משה ע"ה הרועה הנאמן. ולא היה בו כח לגמור דבורו אתה רק היה מגמגם בלשונו והבליע דבריו כדרך כל המתבהלים והבליע אות ההא ואמר את במקום אתה. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
(ד"ה ואל) כל הדרש הזה הוא כמ"ש הרא"ם ז"ל שהיה קשה לחז"ל לומר שצערו מפני התלונה גרמה לו למשה כל ההתפעלות הזה שיאמר הרגני נא הרוג. על כן הסבו הצער הזה היותו בעבור פורענות העם. וענין תקון סופרים כבר הארכתי בזה בסדר בראשית פ' וארא בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני ד'. בשם הרא"ם ז"ל. והשנות הדבור בזה אך למותר:
טז (ד"ה אשר ידעת) דאם כבר היו הם זקני העם ושוטריו למה זה הוצרך למנות אותם מחדש על ככה. לכן פירשו ז"ל שהכוונה שהיו שוטרים בארץ מצרים. והראב"ע ז"ל פירש ע"ד הפשט שר"ל שראויים להיות שוטרים:
(ד"ה ולקחת) זהו דרך רש"י בכל מקום לפרש לשון לקיחה הנזכרת על האדם שהוא הפיוס ובקשה קיחה בדברים אם לא במקום שיתכן לפרש שהיתה הלקיחה בהכרח וביד חזקה יתפרש כמשמעו כמו ותלקח אסתר אל בית המלך. ואת בנותיכם יקח לרקחות וטבחות שהלקיחה ההיא הוא ההנהגה ביד ע"פ רוב:
יז (ד"ה ואצלתי) ר"ל אין אצילה זו לשון הפרשה וכמו הלא אצלת לי ברכה, רק לשון רבוי וגדולה כמו אצילי ב"י. והטעם כי אין נופל כאן לשון הפרשה מאשר חכמתו של משה נשארה כמו שהיא וכמ"ש רש"י ז"ל אח"כ ד"ה ושמתי וכמ"ש גם הראב"ע ז"ל ואין הפרשה אלא חסרון החלק מהכל. ולפ"ז יחסר מלת אותם בכתוב והשיעור ואצלתי אותם מן הרוח אשר עליך. ומלת מן אינה להוראת החלק רק להוראת הסבה ופירוש מן מחמת:
יח ר"ל דמה זו צורך הכנה והזמנה לאכילת בשר לכן פירשו ז"ל הכינו עצמכם לפורענות. ובזה יתכן ג"כ מה שסיים בסוף המאמר יען כי מאסתם את ד' וגו' ומלת יען הוא להוראת סבה הגורמת ולא יתכן א"כ לומר שמאסם את ד' גרם רוב טובה להם לזה ע"כ צריך לומר שהוא מוסב למעלה שאמר להם התקדשו לאחרית רע ועל זה אמר יען כי מאסתם וגו':
כ יישבו ז"ל בזה מה שנראה לכאורה כסתירה בפסוקים שנאמר כאן עד חודש ימים ולהלן פסוק ל"ג נאמר הבשר עודנו בין שניהם ויך ד' בעם לכן תירצו כאן לכשרים וכאן לרשעים ופשוט:
(ד"ה את ד') כבר ביארתי פעמים רבות שהדבור המותרי יבוא לעורר ההתפעלות שע"י הענין ההוא המדובר וכן כאן מאמר אשר בקרבכם נראה כמיותר ולא בא אלא לעורר התפעלותם מרשעתם וכלומר כי חסדי וטובות המקום ב"ה עמכם ששוכן ביניכם ומשגיח עליכם גרמו כי מאסתם בו. וכענין וישמן ישורון ויבעט:
כא כבר בא בפ' במדבר ב' פסוק ל"ב כי היו פקודי ב"י ת"ר אלף ושלשה אלפים וחמש מאות וחמשים וצ"ל דלא חשיב קרא הכא אלא כללי ולא פרטי היתירים על הכלל:
כב דבור זה מפורש להלן בסמוך בפסוק כ"ג
כג דבור זה מקושר עם דבור הקודם לו אבל לפי שבדבור זה הביא גם הדרש על מאמר עתה תראה שבפסוק שלפנינו לכן בא כאן ציון בפ"ע ושכל רש"י ז"ל את ידיו להביא כאן פירוש הפסוק שלפניו הצאן ובקר וגו' כדי לקשרו עם פירוש מאמר עתה תראה וגו' שבפסוק שלפנינו. והנה א"כ ג' פירושים על מאמרו זה של מרע"ה להש"י. ר"ע פירשו כמשמעו אבל לפי שמשמעות הפשוט הזה קשה מאוד בבחינת אבי הנביאים ע"ה. לכן אמר רש"י על הפירוש הזה ח"ו. אבל פירוש ומצא להם הוא בשביל הפורענות הנמשך להם מאכילת בשר הזה וכאומר התספיק טובה זו בערך הרע הגדול הנמשך ממנה. אבל ר"ג פירש ומצא להם התספיק טובה זו להשקיט המבקש עלילות ומחר יחפשו להם עלילה אחרת. ומעתה לשני פירושים הללו בקש משה מאת הש"י שיחדול לעשות הנס. אבל איך יפול לב' הפירושים הללו תשובת הש"י למשה היד ד' תקצר עתה תראה היקרך דברי וגו' שזה מורה כפירוש ר"ע שנסתפק משה אם יעשה ד' חדשות בארץ. לזה פירשו שענין התשובה היד ד' תקצר ר"ל שהצורך לעשות הנס פן יאמרו כי קצרה יד ד' חלילה. ועדיין לא יתכן לפ"ז המשך דברי התשובה עתה תראה היקרך דברי וגו'. לזה אמרו ז"ל שאיננו מאמר אחד עם היד ד' תקצר רק הוא מאמר אחר והוא תשובה על שאלה אחרת שלא נזכרה בכתוב והוא שעל תשובת הקב"ה למשה שצורך הנס כדי שלא יאמרו מבלתי יכולת ד' השיבו משה שיפייס אותם ויברר להם עד שיודו מעצמם שלא יבצר מאת הש"י אשר הראה להם עד כה עזוז גבורותיו ונפלאותיו לתת להם בשר לרוב. וע"ז השיבו הקב"ה שלא ישמעו לך לך ודברת אל העם ותראה היקרך דברי שלא ישמעו לך ואם לא. ומבואר:
כה כבר ביארתי במ"א באורך הזרות שבשורש זה שורש יסף שהוא משמש התוספת וההפסק וכאן אקצר נשען על ביאורי שם באורך. ואולם אמרתי כאן להעיר את הקורא במה שנראה לי ליישב זה להסיר הזרות מעט והוא ששמוש התוספת וההפסק שניהם מענין התוספת, כי יתפרשו שני השמושים האלה אם יסופר קודם לזה מהשתנות והעתק איזה דבר ממעמדו הראשון למעמד חדש כענין המסופר כאן שנחה הרוח פתאום על השבעים זקנים ולזה אם יאמר אח"כ ולא יספו אם הכוונה שפסקה נבואתם אח"כ פי' ולא יספו שלא הוסיפו על מעמדם החדש רק נפסק מהם הרוח אח"כ ואם הכוונה שלא נפסק מהם מעמדם החדש והתנבאו גם אח"כ פירוש ולא יספו לא הוסיפו להיות כבתחלה ר"ל ולא הוסיפו עוד על מעמדם הישן זהו מה שראיתי לעורר לבב הקורא בזה אולי יכנסו דברי באזני המשכילים:
כו ר"ל כי פעל שאר נופל על החלק מהכלל שלא עבר עליו מקרה הכלל ואם לא דהיו אלו הב' אנשים מהנבחרים אין נופל עליהם פעל נשאר כי כמה אלפים נפש נשארו במחנה. לכן צ"ל שהיו גם הם מהשבעים איש הנבחרים. לכן אמר כאן שעם כל זה שנבחרו ע"פ הקלפי נשארו אח"כ במחנה ולא רצו לקבל עליהם הגדולה להיות מזקני העם. ועפ"ז צ"ל שנבחרו אח"כ שנים אחרים תחתיה דהא לעיל מיני' כתיב ויאסוף שבעים איש וגו' ויעמד אותם וגו'. והענין בזה שתחלה נבחרו השבעים איש ע"פ הגורל כמ"ש רש"י ז"ל להלן ואחרי שנבחרו השבעים איש הוציאם מן המחנה אל האוהל להאציל עליהם את רוחו ואלו השנים נשארו במחנה ולא יצאו האוהלה:
(ד"ה והמה בכתובים) מ"ש רש"י במובחרין שבהן לסנהדרין ר"ל שהמה היו מן הרשומים בקלפי שנבחרו בין העם לסנהדרין:
ל (ד"ה ויאסוף) ר"ל שההפרש בין פעל צבר לפעל אסף שהצבור הוא הפוך הפזור והוא קורבת החלקים זה לזה בשטח. אבל האסיפה הוא הפך העזיבה והוא הכנסת הדבר למקום המשתמר. וזהו פירוש יצבור ולא ידע מי אוספם שהמתיגע להעשיר נראה כצובר הקנינים המפוזרים למקום אחד הוא לכיסו. ואמנם לא ידע מי אוספם אחרי עזיבתו אותם במותו או בחייו ע"י מקרה רעה:
לא (ד"ה וכאמתים) ר"ל שאין פירוש וכאמתים שהיה גובהם אמתים משטח האדמה דא"כ היו התחתונים מתים מכובד העליונים אבל פירושו שהיו ברום אמתים ממעל לקרקע. וז"ש רש"י ז"ל כאמתים פורחות בגובה. מדברי הרא"ם ז"ל:
לג לפי התרגום פירוש זה עוד לא חדל הבשר להיות בין שיניהם כמו והמים היורדים למטה תמו נכרתו שפירושו פסקו מן הירדן להיותם יורדים למטה אבל לפירוש הב' ענינו כריתה וחתוך שהוא הבדלת הדבר המדובק כמו נכרתו מימי הירדן שפירושו שנחלקו לשנים וכן טרם יכרת האמור כאן יתפרש ע"פ שני הוראות האלו:
פרק יב
א (ד"ה האשה) שאין לפרשו כפשוטו שהרי צפורה היתה מדינית מבני מדין היוצאים מקטורה אשת (צ"ל פלגש) אברהם וא"כ צפורה מבני שם וכוש היה מבני חם:
(ד"ה כי) לפירוש חז"ל פירוש על אודות האשה הכותית אשר לקח על אודות גירושיה שהוא פרישתו ממנה וא"כ אין ענין למ"ש אח"כ כי אשה כושית לקח ומה מוסיף בזה על מ"ש למעלה על אודות האשה הכושית וגו' לכן פירשו שמלת כי כאן אין פירושו אשר. ולפ"ז הכוונה לפרש מהות הדבור שדברו בו שא"כ הוא כפל לשון. אבל מלת כי כאן הוא לנתינת טעם והכוונה לפרש למה דברו בו בגלל הפרישה ההיא לזה אמר שחרה להם הדבר הזה לפי שהיתה נאה בכל אף במעשיה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה האשה הכושית) כאן פירש"י כוונת הכתוב ע"פ פשוטו וצריך לגרוס ברש"י ולפי פשוטו כי לפי דרשת רז"ל בא כאן על היפפיה ההיא תואר כושית שהכל מודים ביפיה כשם שהכל מודים בשחרירות הכושי אבל לפי פשוטו תואר כושית ליפה בנשים ע"ד שקורין לעור סגי נהור וכן אח"כ בד"ה כי אשה פירש"י ז"ל ג"כ כוונת המאמר ע"פ פשוטו שתחלה אמר סתם שדברו במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח ואין הכוונה שם לפרש מהות הדבור (כמו שהוא לפירוש חז"ל וכנ"ל) ואח"כ פירש לך מהות הדבור ואמר שדבורם היה כי אשה כושית לקח ר"ל היפה בנשים ועתה גירשה. מדברי הרא"ם ז"ל ולפ"ז פירוש מלת כי כאן כמו אשר
ד ר"ל שדבור הנבואיי הפתאומי מבלי הכנה קודמת איננו חסרון רק שלמות וכאן מענין המסופר נראה כי הפתאומית הזאת היתה להתראות זעף וקצף לזה השכילו חז"ל לראות שהפתאומית הזו היתה לא בבחינת העדר ההכנה לבדו רק בבחינת ההכנה המתנגדת לנבואה ובזה התראה להם היטב הזעף והקצף כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ויובן להם שיפה עשה משה במה שלא היה בו מעולם הכנה המתנגדת לנבואה ושהרעו מאוד לעשות במה שדברו במשה ודבר הלמד מענינו הוא שהכנה ההיא המתנגדת היה עוסקם בדרך ארץ לפי שדברו במשה בדבר עזבו מלעסוק בדרך ארץ. והראה להם המקום ב"ה כי אל לנביא כמוהו להתגשם בדרך ארץ ומה נעימים דבריהם ז"ל:
(ד"ה צאו) דאל"כ שלשתכם למה לי הרי כבר אמר ויאמר ד' אל משה ואל אהרן ואל מרים. מדברי הרא"ם ז"ל. וענין זה כבר ביארתי באורך בפ' יתרו במאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו אמנם צורך הקריאה כאן לשלשתן בדבור אחד נ"ל שהוא לפי שקדם שבא אליהם הדבור פתאום בעוד שהיו עוסקים בדרך ארץ ואם היתה הקריאה זו אחר זו א"כ לפי שמההכרח להקדים למשה מפני הכבוד היה להם שהות כמעט רגע לפרוש טרם היתה הקריאה לעצמו לכך בא הכל בדבור א' לבעבור תהיה הפתאומית יותר חזקה כנ"ל:
ה ר"ל דלאיזה צורך אמר כאן באמצע ספור המראה שירד ד' בעמוד הענן והיה לו להקדים זה בתחלת ספור המראה שנגלה עליהם בענן כדרך ספרי הקודש בכל מקום לספר אופן ההתגלות מקודם דבור ההתגלות והיל"ל זה גם כאן וירד ד' בענן ויקרא למשה ולאהרן ומרים צאו וגו' ולמה המתין בזה עד הדבור הב' שקרא לאהרן ומרים לבד לכן צ"ל שבא להודיע בזה שאף שהדבור הב' היה שיצאו לדבר אתם משפטים בכל זאת לא בא אליהם באוכלוסין כדרך מלכי ב"ו רק בעמוד ענן לבדו ומבואר:
(ד"ה ויקרא) ר"ל דאף שקראן כבר הוצרך לקרוא אותן שנית שתחלה קרא לשלשתן שיצאו כ"א מאהלו לבוא אל אוהל מועד ואח"כ בבוא שלשתן לחצר אוהל מועד קרא רק לאהרן ומרים לבדם שיתקרבו יותר אל צד ההיכל לקבל הדבור לפי שנתכוון להפרישם ממשה מפני הטעם שכ' רש"י ז"ל אח"כ בד"ה ויצאו:
ו ר"ל אע"פ שמהות הדבור היה תוכחת קשה בכל זה איכות הדבור ואופן אמירתו היה בדברי פיוס ובקשה לא בזעף אף ומה נעים זה. וסיימו ז"ל עוד בספרי במתק לשונם ומה אם מי שאמר והיה העולם אמר דבריו בתחנונים ק"ו צב"ו' מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אם) ר"ל וכנוי נביאכם במקום הזה הוא תחת לכם:
(ד"ה ד') ופירוש במראה כאן איננו כפירוש ומראה שבפסוק ח' כי שם בא מלת מראה להגדלה וכאן הוא להקטנה. כי פירוש מראה כאן הוא מראות הלילה וחזיון ופירוש מראה שבפסוק ח' הוא ההפך מענין חדה ור"ל הדבור המבואר והנראה ולא המסתתר בצעיף החדה והמשל:
ח ר"ל ואיננו כפשוטו שבא המאמר לבאר ההבדל שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים שזה הלשון איננו בחוק הנברא [אבל המפרשים ז"ל פירשו שבא המאמר להבדיל בין הנבואות ופירוש פה אל פה שענינו בלי אמצעות מלאך] לכן פירשו ז"ל שהכוונה שאמרתי לו בפירוש לבלתי יגש אל אשה:
יא ר"ל שפעל נואלנו הוא מענין אוילות ופתיות ויש בהוראה זו ב' שרשים כי שורש נואלנו מענין יאל כמו נודענו ששרשו ידע ושורש אויל איל ומשקלו פעיל כשקל גביר. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אשר) ר"ל שכנה הכתוב להסב הכנוי על מרים אמו ובשרו שאם היה אומר אמנו בשרנו כנוי המדבר בעדו היה מוסב גם על משה ולכבודו כנה המאמר:
בא"ד ולפי משמעו כו'. ר"ל שיתפרש ג"כ משמעות המאמר מבלתי שנצטרך לומר שכנה הכתוב והפירוש שדברי אהרן למשה הם בדרך כללות ולא כלפי אחותו בלבד אבל על כל את ואחות בכלל שכל אח אין ראוי לו להניח אחותו להיות כמת מאחר שיצתה מרחם אמו של אחיה ופשוט:
בא"ד דבר אחר אל נא כו'. לפירוש זה שיעור המקרא כן אל נא תהי אחותנו מבלי תקוה להטהר כמת אשר טומאתו עולמית אשר בצאתו מרחם אמנו א"כ (ולפירוש זה צ"ל ג"כ שכנה הכתוב במלת אמנו אבל אין צ"ל שבכנוי בשרו ג"כ כנה הכתוב) אין קרוב רואה את הנגעים הרי נאכל חצי בשרו של אותו קרוב. מדברי הרא"ם ז"ל:
יג ר"ל שלא היל"ל אלא ויצעק משה אל ד' רפא נא לה ולמה הוצרך להזכיר גם פתיחת הבקשה לכן אמרו ז"ל שהוא כדי ללמדך דרך ארץ וכו':
(ד"ה לאמר) רז"ל רגילין לדרוש בכל מקום מלת לאמר כאשר תראה כ"פ בביאורי רש"י ז"ל לסדר התורה והענין שדרשו בכאן שלא התפלל משה תפלתו סתם והלך לו דום ויחיל לתשועת ד' אולי יעתר לו והעתיד יוכיח וכדרך כל המתפללין. אבל הוסיף ג"כ לשאול בתפלתו שיאמר לו הש"י תיכף אם יקבל תפלתו ואם לא וכאומר עצבוני וצערי עצום ורב מאוד לא אוכל להתאפק מלבקש מלפניך להודיעני אחריתי:
יד (ד"ה ואחר) ר"ל שמכונה הפעל אחר הנמשך ממנו ולכן מכונה פעל רפואת הצרעת אסיפה כמו שנמצא ואחר תאסף וכן נאסף מצרעתו דעמנן (צ"ל דנעמן) במלכים כי הנמשך מרפואת הצרעת הוא האסיפה מן מחוץ למחנה אל תוך המחנה והרבה פעמים נמצא במקרא שמכונה הפעל אחרי הנמשך ממנו: