אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר נשא

ספר במדבר

כב ר"ל שמלת גם נופלת על הציווי. כמו שצוותיך למנוח בני קהת כן אתה מצווה למנות בני גרשון. אבל אין פירושו נשא את ראש בני גרשון גם הם כמו שנשאת את ראש בני הקהת שהרי מנינם בפעל לא נזכר עדיין בכתוב עד להלן בפרשה שני' דכתיב שם ויפקוד משה ואהרן וגו' את בני הקהתי וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל בתיקון דבריו:

כז ר"ל דמ"ש בפסוק שאחריו בסופו ומשמרתם ביד איתמר וגו' הוא פירוש למ"ש בפסוק שלפנינו על פי אהרן ובניו ופשוט:

מז ר"ל עבודת משא הוא סמיכות הביאור כמו יפת תואר. בני יעקב יפת מראה. לפי ששם עבודה הוא הסוג ושם משא הוא המין וסמיכות הביאור הוא סמיכות הסוג להמין והכלל לפרט אבל עבודת עבודה ששניהם כוללין. צ"ל היותו סמיכות הקנין כמו עבד מלך והענין עבודה לעבודה. ואיזו זו היא השיר שהוא עבודה לצורך עבודת ההקרבה ומבואר

מט ר"ל דבתחלת הפסוק אמר על פי ד' פקד אותם וגו' שהוא מענין מינוי (ולא מענין מנין שהרי אמר אח"כ איש איש על עבודתו וגו') וכן הוא ופקודיו שזכר כאן מענין מינוי ופרושו ומתמניו ר"ל המתמנים מאתו והכנוי ופקודיו שב על משה ר"ל והמתמנים אשר מנה משה. ושיעור המאמר הזה והמתמנים אשר מנה משה עד השיריות הנ"ל הם כפי אשר צוה ד' את משה היינו מבן שרשים ועד בן חמשים:

פרק ה

ב ר"ל שהרי בו ביום הוקבעו השרש מחנות כמו שפירש"י ז"ל בסמוך וכן הוא בפירש"י ז"ר בש"ס דגיטין פרק הניזקין:

(ד"ה ושלחו) מדכתיב במצורע בדד ישב היינו שלא יהיו טמאים אחרים יושבין עמו למדנו ששרוחו של מצורע חמור מכולן. ר"ל מזבין וטמאי מתים וכיון דזבין וטמאי מתים משתלחין ע"כ עכ"פ ממחנה שכינה למדנו שמצורע משתלח אף ממחנה לוי' ומדכתיב כאן ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב מחנם דרשו רז"ל תן מחנה לזה ומחנה לזה. שכל טמא משלש מיני טומאות אלה (צרוע וזב וטמא לנפש). לו מחנה לבדו (דמשמעות לשון ולא יטמאו את מחניהם. שטמא ממין זה מטמא מחנה טמא ממין האחר) ויתחייב א"כ משני המקראות יחד (מקרא דבדד ישב וגו' שבסדר מצורע וקרא דמחניהם דהכא) שהמצורע משתלח חוץ לשרש מחנות וזב וטמא מת אחד מהם משתלח ממחנה שכינה לבד והשני משתלח גם ממחנה לוי' ועדיין נשאר הספק בין זב וטמא מת איזה מהם חמור, ומקרא דויקח משה אח עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו למדנו במכ"ש שטמא מת מותר במחנה לוי' וע"כ שהמשולח משתיהן הוא הזב כל זה מהש"ס דפסחים:

ח (ד"ה לד') וזהו פירוש לד' לכהן דאל"כ אם לד' אינו לכהן ואם לכהן אינו לד' מדברי הרא"ם ז"ל י, והוא כמו ששנינו רשאי ישראל לומר לישראל חבירו הא לך סלע ותן תרומה לבן בתי כהן אבל הכהן אסור ליתן טובת הנאה לבעלים כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים פרק אין בין המודר וז"ל דאפי' כהן המסייע בבית הגרנות עליו הכתוב אומר שחתם ברית הלוי עכ"ל ואסור ליתן לו תרומה:

יב סמיכות זה הוא מדרשת דורשי רשומות וכבר כתבתי תוכן דרשות אלו במקומות אחרים קחנו משם:

(ד"ה איש איש) גם זו מדרשת דורשי רשומות ומה נעימה הדרשה ההיא כי ישראל החוטאים נקראים זונים בתנ"ך ומכונה דבוק כנסת ישראל בד' בדבוק איש באשתו כמפורסם בנביאים א"כ אשה הזונה מתחת בעלה. היא זונה ג"כ מתחת אלקים ב"ה הרי כאן שעי' כפולה:

יג מלשון הרמב"ם ז"ל פוק א' מהלכות סוטה משמע דדוקא ביאת פחות מבן תשע שנים ויום אחד אוסרתה על בעלה. אבל מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה שביאתו ביאה קרינן בי' איש לגבי שכיבה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

יג (ד"ה ונעלם) ממלת מעיני איתמעיט סומא ומתיבת הפעל ונעלם ממעט פרט לרואה ומעלים מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ונסתרה) ר"ל וזהו ביאור מאמר ונסתרה והיא נטמאה. אבל אין פירוש והיא נטמאה שהיא נטמאה וודאי שהרי חזר ושנה אח"כ פסוק י"ד שאחריו ועבר עליו וגו' וקנא וגו' והיא נטמאה וע"כ והיא נטמאה דהכא שבשיעור טומאה קא מיירי:

(ד"ה ועד) אין זה סותר מה שאמרו ז"ל במקום אחר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד וזה בנה אב שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו' וא"כ לפ"ז אדרבה נהפוך הוא שאמר כאן הכתוב ועד אין בה שאין כאן שני עדים שנטמאה (אפי' יש כאן עד אחד) ועבר עליו רוח קנאה וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' הרי דמשמע מזה דאפילו יש כאן עד אחד בטומאה מ"מ שותה כיון שאין כאן שני עדים דלא כמו שדרשו ז"ל כאן דבאמת כבר יישב זה רש"י ז"ל במס' סוטה וז"ל שם ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר. שאין שנים עדים בטומאה זו אלא אחד דקרא בטומאה קא מישתעי דכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע וגו' ועדים שנים אין בה אלא עד א' והיא לא נתפסה אסורה עכ"ל הרי דאדרבה מהך דרשא דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים יוצא נמי דרשא זו דעד אחד בטומאה אינה שותה ר"ל אינה בת שתי' ואסורה לבעלה. כמו בבאו שני עדי טומאה אבל עדיין צריכין אנו למודעא איך נמשך הדרש הזה ממקרא שלפנינו הרי אינו נזכר כאן בכתוב שלפנינו והיא לא נתפסה אסורה. ואין כאן גזרה עדיין והוא מחובר עם מ"ש אח"כ בהמשך הפרשה. ועבר עליו רוח קנאה וגו' והביא האיש וגו' וכל סדר ההשקאה מבואר שם והדר הקושי לדוכתי' שמשמע מהך קרא ועד אין בה שאין בטומאה זו שנים רק עד אחד והיא לא נתפסה יעשה בה סדר ההשקאה דלהלן. אבל כבר יישב והסביר זה הרב בעל צדה לדרך ז"ל ואוסיף ביאור מעט בדבריו להבנת הענין בשלמות והו' דבאמת לפי פשוטו אין כאן גזרה בפסוק שלפנינו והכל מחובר עם שלמטה בענין שאמר כאן. ושכב איש אותה שכבת זרע וגו' והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה ור"ל שבאמת נטמאה ע"י ששכב איש אותה שלא באונס ועל זה אמר בפסוק שאחריו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וכמו שפירש"י ז"ל שם דר"ל וכבר עבר עליו רוח קנאה קודם סתירה הנזכרת לפני זה וקנא את אשתו והיא נטמאה אח"כ בסתירה זו (כמו שאמר מקודם ושכב איש אותה וגו') אלא שאין עלי' עדים (כנ"ל ועד אין בה) ואח"כ אמר או עבר עליו רוח קנאה וקנא וגו' והיא לא נטמאה ור"ל [ג"כ שמקודם סתירה מכבר קנא לאשתו ואח"כ נסתרה] אבל באמת רא נטמאה אלא שאינו ידוע אם טהורה היא ובאה אח"כ הגזרה בפסוקים שאחריו. והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' עד כל סוף סדר ההשקאה שבפרשה ולפ"ז לפי פשוטו מוכח עפ"י בנין אב. הנ"ל דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. דאם יש עד אחד בטומאה קרינן בי' ונעלם מעיני אישה. ולברר אם טמאה ואם טהורה היא תיבדק בשתי'. אבל באמת לפי שקשה שכל המאמר ועד אין בה והיא לא נתפשה שבסוף פסוק שלפנינו הוא מיותר דמאי קמ"ל קרא בזה פשיטא אם יש עדי טומאה אינה שותה שהרי כל השתי' אינה אלא לברר טומאתה כמ"ש להלן בפרשה ומה צריך ברור במקום עדים (ואין לו זר דקמ"ל קרא לדיוקא דכיון שאין בה שנים שותה ואפילו יש עד אחד בטומאה דעדיין קשה פשיטא הא אין עד אחד נאמן באיסורין ומקרא מלא הוא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו') וא"כ ועד אין בה מיותר וכן נמי והיא לא נתפשה למה לי דוודאי באונס לא שייך השקאה וכבר כתב ג"כ לעיר איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו' ואין מעילה ושטי' נופלת באונס ועוד אם נאמר דשייך השקאה גם באונס מה ענין לקנוי והי' לה רשתות גם בלי קינוי. וע"כ דרשו חז"ל דכל המאמר הזה שבסוף פסוק שלפנינו כולי' לדרשא אתי ועם שרפי פשוטו כל הפסוק הזה שלפנינו הוא בלי גזרה ומחובר עם סדר ההשקאה שבפסוקים שאחריו מ"מ המאמר הנ"ל שבסוף הפסוק מרמז ג"כ על הדרש כאלו הי' בו גזרה ואיננו מחובר עם סדר ההשקאה שאחריו. ובא מאמר והיא לא נתפסה להורות לנו דאנוסה סותרת לבעלה ישראל (וממה שלא כתב ולא נתפסה אלא והיא לא נתפסה משמיענו עוד דין אחר והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה סותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה. ואיזו זו אשת כהן) דאף שגם לולי פסוק זה היינו יודעין דאנוסה אינו שותה וכנ"ל מ"מ הוה אמינא דוקא בסוטה שהיא ספק טמאה הדין כן. אבל בוודאי טמאה מ"מ אסורה לבעלה לכן בא מאמר והיא לא נתפסה דקאי על ושכב איש אותה וגו' שבא לפניו דהאנוסה מותרת לבעלה. ואף בידוע שנבעלה וכאלו הי' כאן גזרה והיא לא נתפסה אסורה (מיד אסא"צ להשקאה) ומזה נשמע הדיוק הא נתפסה מותרת וכן מאמר ועד אין בה נדרש נמי דאאסורה קאי ועד אין בה והיא לא נתפסה אסורה דאע"פ שאין בה שנים עדים אלא עד א' מ"מ אם לא נתפסה אסורה דמסברא החיצונה היינו סבורים דאין עד א' נאמן באיסורין ושותה קמ"ל קרא דאסורה ואינה שותה ואע"ג דבשאר נשים אין עד אחד נאמן לאסרה על בעלה הכא האמינתו תורה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה כל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בתוספת ביאור הרבה:

(ד"ה ועד אין בה) ממלת בה דייקו ז"ל להך דרשא שהי' לו לומר ועד אין וכתב בה דמיעוטא הוא ללמדנו דדוקא בטומאה די לנו בעד אחד במקום קנוי וסתירה כנ"ל אבל בקנוי וסתירה בעי שנים. בין לענין לאסרה אח"כ בעד אחד דטומאה ובין לענין להשקותה אם אין כאן עד טומאה:

יד ר"ל דאלו אחר הסתירה מה תועלת בקנוי זו. ואמאי מעכבא השקאה אם לא קנא לה וע"כ דר"ל וכבר עבר דע"י שקדמה הקנוי לסתירה הווי הקינוי רגלים לדבר להצריכה השקאה והילכך מעכבא:

(ד"ה רוח קנאה) בשקל פעל הדגוש מצאנו לפעמים שהונח להורות החלטת הפעל ע"י הדבור בפה ולא על הפעולה בעצם כמו שבא בפרשת נגעים בסדר מצורע וטמאו הכהן שאין הפירוש שיטמאנו הכהן בפעל בידים רק שיחליט טומאתו בדבור וכן כאן ענין וקנא שהוא ג"כ משקל פעל הדגוש, שבאמת אין קינוי מענין התראה כלל רק מענין קנאה (שביארנו גדרו היטיב בסדר משפטים בפסוק כי אנכי ד' אלקיך אל קנא קחנו משם כי לא רציתי לכפור הדברים) אבר אמר על ההתראה וקנא שיחליט לה ע"י דבור ההתראה שעבר עלי' רוח קנאה מזה האיש:

(ד"ה והיא) ר"ל ולא שנודע לו שנטמאה או שלא נטמאה כמובן השטחיי מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דא"כ אין כאן השקאה דדא ונעלם מעיני אישה כתיב פרט לרואה ומעלים וכנ"ל. וע"כ שר"ל שעברה על התראתו ונסתרה ויכול להיות שנטמאה בסתירה זו או שעברה ונסתרה ולא נטמאה אח"כ:

טו (ד"ה כי) ר"ל שאין מלח הוא מלת הקשור והנושא חסר והוא המנחה שא"צ לזה למי ששם קמח בלשון זכר בראיית מה שאמר בסמוך לא יצוק עליו וגו' לכן יותר מסתבר לפרש שמלת הוא הוא הנושא והוא כינוי הנסתר תחת הגוף ומלת הקשור חסר כדרך הל':

(ד"ה מנחת) ר"ל ועל כן אמר קנאות בלשון רבים ולא קנאה:

יח כן צ"ל מסיעין ולא מסייעין בשני יודין:

(ד"ה ופרע) ממ"ש את ראש האשה ולא כתב את ראשה דדא אאשה דלעיל מיניה קאי הילכך דרשינן מייתורא דדישה שמגלה גם גופה. דעיקר פריעה הוא מלשון גלוי מה שראוי להתכסות כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת תשא בפסוק כי פרוע הוא וז"ל כי פרוע הוא נתגלה קלונו כמו ופרע את ראש האשה עכ"ל והיינו דתנן בסוטה מגלה את לבה וסותר את (קריעת) שערה ואולם ממה שלא כתב ופרע את האשה (ובכלל זה הי' ממילא גם גלוי הראש שהרי דאשה בכלל גופה) דרשינן נמי שסותר את קליעת שערה ובזה הראש מגולה יותר אבל עיקר פריעה לאו מענין סתירה הוא כל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בתיקון דברי הרא"ם ז"ל מ"ש בשם הש"ס:

(ד"ה לפני) שער ניקנור הוא שער עזרת ישראל והוא המפסיק בין עזרת ישראל לעזרת נשים ושלפניו ושם משקין את הסוטות דבעינן לפני ד' ונקרא עם השער ההוא נקנור על שם האיש הנכבד שהביא מלאכסנדריאה של מצרים דלתות נחושת לאותו שער והי' שמו נקנור כדאיתא ביומא:

יט כאן בפסוק שלפנינו כתיב והשביע אותה הכהן וגו' וחזר וכתב אח"כ בפסוק כ"א והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וגו' ומזה דרשו חז"ל שהיו שם שני שבועות אחת שבועה גרידתא והשני' שבועת האלה ולפ"ז מ"ש בפסוק כ' הסמוך ואת כי שטית תחת אישך וגו' (שהוא הצד השני מהאופן שזכר כאן אם לא שכב איש אותך וגו' הנקי וגו') אינו מוסב על השבועה האמורה כאן בפסוק שלפנינו שזכר ההפך בשבועה זו. שהרי לא בא כאן הנמשך מתנאי זה וע"כ הוא מחובר למטה פסוק כ"א שנזכר שם שבועת האלה יתן ד' אותך לאלה וגו' והמקראות מסורסים לדרשה זו וכסדרן ראוי להיות והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ואסר הכהן לאשה ואת כי שטית וגו' מבלעדי אישך יתן ד' לאלה וגו' אלא שבאו שם המקראות מסורסין ועכ"פ לפי קבלת חז"ל לא נאמרו מפי כהן מאמר השבועה שבפסוק שלפנינו ומאמר האלה שבפסוק כ"א בפעם אחת בהגדה רצופה. רק היה מנוחה והפסק זמן בנתים ומתחלה אמר לה השבועה הראשונה הנזכרת בפסוק שלפנינו ואחרי הפסק זמן מעט השביע אותה בשבועת האלה המתחלת בפסוק ב' הסמוך עד פסוק כ"ג. ולפ"ז אצל שבועה הראשונה לא זכר דעד השני ואם נטמאת ובקידושין פרק האומר פליגי בה ר"מ ור' חנינא בן גמליאל דלרחב"ג א"צ תנאי כפול דמכלל הן אתה שומע לאו וספיק לה מהכא מדכתיב אם לא שכב הנקי ולא כפל אם שכב לא הנקי. וע"כ דמכלל ברכה אתה שומע קללה ואליבא דר"מ מתרץ ר' תנחום הנקי כתיב ופירש"י ז"ל שם בלא יוד למידרשי' נמי חנקי (שהוא מענין חנק לפי שההא והחית מתחלפין) עכ"ד. ולפי זה תראה שרש"י ז"ל פירש כאן אליבא דרחב"ג לפי שהוא קרוב לפשוטו של מקרא:

כא כבר מבואר לעיל שזהו שבועה אחרת ואיננה השבועה הנזכרת בפסוק י"ט. ולכך חזר וכתב כאן והשביע הכהן וגו' וכנ"ל:

(ד"ה את ירכך) ר"ל בקללה הקדים הירך להיותו תחלה בעבירה אבל בספור פעולת המים המאררים. הקדים הבטן שבו כניסת המים תחלה ולכן יפעלו בו המים ראשונה ועל כן אמר אח"כ פסוק כ"ב ובאו המים וגו' לצבות בטן ולנפיל ירך לפי ששם ספור פעולת המים:

כב כבר ידוע זה בדקדוק שאותיות בכ"ל המשמשות במקור דינן להנקד בשווא זולת אם ראוי לבוא אחריהן הא שמושית פתוחה תשמט לפעמים ההא ופתח הדא תבוא תחת אותיות בכר ובזה יורו גם על שמוש ההא:

(ד"ה אמן) כבר כתבתי שהיו שם שני שבועות אחת שבועה סתם והשנית שבועת האלה ולכן באו כאן שני אמנים אמן על כל שבועה:

כד וראי' לזה ממ"ש להלן פסוק כ"ו וקמץ הכהן וגו' ואחר ישקה וגו':

בא"ד אלא הכתוב מבשרך כו'. ר"ל שאין הפסוק דזה ציווי רק ספור כשישקנה אח"כ יבואו בה המים למרים. אלא דקשה, הרי כבר זכר זה בפסוק כ"ב לכן תירצו ז"ל שבא כאן ללמדנו שילקו המים גם שאר כל הגוף לבד הלקאת הבטן וירך שזכר בפסוק כ"ב:

(ד"ה למרים) אם הי' כתוב והיו בה המים המאררים למרים יש לפרש הוראת הלמד של למרים לשנוי ותמורה (והוא כעין יחס מה שאליו. לפי שכל שנוי תנועה) כמו והיו המים לדם והיו לתנינים ויהי למטה בכפו. אבל עכשיו שכתוב ובאו בה המים המאררים למרים לא יתפרש שמוש הלמד לשנוי ותמורה רק צריך לפרשו שבא להוראת התכלית כמו ויעש אותו גדעון לאפוד שפירושו להיות אח"כ אפוד וכמו ויבן ד' אלקים אוז, הצלע וגו' לראשה שפירושו להיות אשה וכן הפירוש כאן למרים להיות לה מרים

כה בש"ס יליף זה מג"ש:

כז ר"ל דמאמר והשקה את המים שבתחלת פסוק שלפנינו נראה מיותר ולא הי' לו להתחיל אלא והיתה אם נטמאה וגו' שהרי הוא מוסב על סוף פסוק שלפניו ואחר ישקה את האשה את המים לכן דרשו ז"ל שבא ללמדנו שמשקין אותה בעל כרחה:

כח יישב ז"ל כפל הלשון ואם לא נטמאה וטהורה היא לכן אמרו ז"ל שהכוונה ואם לא נטמאה עתה בסתירה זו ואח"כ אמר וטהורה היא. ר"ל טהורה מכבר ג"כ שלא נטמאת בשום זמן. ואין זה דרש אלא פשוטו של מקרא ואם לא אמר אלא ואם טהורה היא הייתי אומר ג"כ שהכוונה בסתירה זו אף שתיבת טהורה היא שם תואר שאין במשמעו בחינת זמן בכר זאת ע"י הכפל נתברר לנו אמתת הכוונה בנגלה יותר שתחלה אמר ואם לא נטמאה תפס הפעל שכולל בתוכו בחינת הזמן ואח"כ אמר וטהורה היא תפס השם המורה מקרה בלתי משתנה:

ל פשוט שאין מרת או מתפרשת כאן כהוראתו הפשוטית:

בא"ד לכך והעמיד ר"ר שאין פעל והעמיד וגו' וכן פעל ועשה לה וגו' ספור דק הוא לציווי ור"ל ואז והעמיד וגו' ועשה לה וגו':

לא פי' עד ששתתה היתה אסורה לו ומששתתה והלאה הותרה לו:

פרק ו

ב (ד"ה להזיר) ר"ל ופירוש כד' לשם ד' לכבוד שמים לשבור תאות יצרו. וכמעשה שהובא בנדרים באדם שבא מן הדרום:

ה ר"ל מאמר קדוש יהי' שב ער ראשו שזכר מקודם שענינו שער ראשו כמו וגלחה את ראשה ואמר שהשער יהי' קדוש ופירש אח"כ מהו קדושתו ואמר גדל פרע ר"ל לענין זה נתקדש השער שלא יחתכנו אבל ההכרח לפירוש זה ששב על השער ולא על הנזיר. ממ"ש קדוש יהי' בין תער לא יעבור על ראשו ובין גדר פרע. ולא כתבו בתחלת הפסוק או בסופו מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד פרע נקוד פתח קטן לפי שהוא דבוק כו' לא ידעתי הלא פרע משקל פעל השוה בסמוך ומוכרת וצ"ע בספרים:

ט כתב הרב בעל צדה לדרך ז"ל וז"ל ובש"ס דכריתות איתא להפך פתע זה שוגג וכן הוא אומר אם בפתע בלא איבה הדפו. פתאום זה אונס. וכן הוא אומר. ויאמר ד' אל משה ואל אהרן ואל מרים פתאום לאמר צאו שלשתכם וגו' הילכך צריך לגרוס גם ברש"י שלפנינו כנוסחא זו עכ"ל והענין נראה לי כי פתאום מורה על מקרה שנתהווה מבלתי הרגוש הסבה הקודמת לה לכן יפול מלת פתאום כאן על האונס כי הענין שהי' באוהל ומת שם אדם אחד מבלתי הרגיש בו מקודם סימני חלי ומיתה א"כ מה שטמא גזרו שמה הי' באונס. כי הוכרח רזה ע"י סבה חצונית (שזהו גדר האונס) והסבה החצונית הוא במשלנו זה העדר העלה המורגישת למיתת האדם הוא ומתאומית הזו הוא האונס. וכן שם בהתגלות הכבוד למשה ואהרן ומרים. הנה אהרן ומרים לא שפטו כלל התייחדות הדבור בזמן ההוא כי לא מצאו עצמם מוכנים לזה וא"כ הי' ההתייחדות ההוא פתאום. אמנם שם פתע כולל בעצמו גם השוגג שלכך טמא נזרו לפי ששכח נזירותו או שלא חשב שימות החולה והסבה בעצמו ולא מחוצה לו כי כל שוגג סבת שגגתו בעצמו ולא מחוצה לו:

בא"ד ויש אומרים כו'. אינו ר"ר שפתרון שם פתע מקרה רק ר"ל ששניהם דבר אחד בעצמו. והוא לשון כפול כטעם אדמת עפר כמ"ש הראב"ע ז"ל:

(ד"ה וכי) הוא מבואר מעצמו דאם אינו באהלו למה יתטמא. וכן מורה ג"כ מרת עליו שרא אמר וכי ימות לו מת רק עליו שפירושו כמו אצלו ובסמוך לו דהיינו באוהל אחד:

(ד"ה ביום) ר"ל ופירוש טהרתו מקצת טהרתו:

בא"ד אי שביעי כו'. ר"ל והירכך תרווייהו צריכי וביום טהרתו. וביום השביעי ללמד שתלוי בימים ובטהרה:

טו ר"ל אבל חטאת אינה טעונה נסכים כדילפינן בש"ס הובא ברא"ם ז"ל:

בא"ד לפי שהיו כו'. ר"ל ואם לא החזירן הכתוב לכללן לא אינהו גמרינן מכללי' ולא כללי' מינייהו אלא למאי דנפק נפק דהיינו שיטענו רחם ולמאי דלא נפיק לא נפיק ואין טעונין מנחה ונסכים:

(ד"ה חרות) בש"ס גמרינן להך (דבעי עישר מכל מין) מלחמי תודה כמו שהובא ברא"ם ז"ל:

יח ר"ל ומהך סברא אפקוהו רבותינו ז"ל להך קרא מפשטי' מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אשר) ר"ל תנופת הזרוע היתה אחר הבשול ובשביל זה היו השלמים מתבשלים בעזרה אבל חזה ושוק של שלמים היו קודם בישול נתונים לכהנים:

יט אלו הי' כתוב הזרוע הבשלה הי' שם בשלה רק שם תואר ולא גזרה והיינו יכולין לפרש שהכהן נוטל הזרוע מן האיל קודם הבשול אלא שהתנופה בלבד אינה נעשית אלא לאחר הבשול וגזרת המאמר הוא מ"ש אח"כ ונתן ער כפי וגו' אבל עכשיו שכתוב בשלה בלי הא בראשה א"כ הגזרה ג"כ בתיבת בשלה ור"ל שיקח הזרוע מן האיל לאחר הבשול דוקא ולא קודם לו כן, הוא כוונת רש"י ז"ל:

כ ר"ל שמה שאמר קודש הוא בלשון יחיד ולא אמר קודש הם שהרי יש כאן ג' מינים לפי שמלת הוא שב על המונף שהוא בכח פעל והניף ולמך לכהן הוא למד הקנין. מדברי הרא"ם ז"ר:

(ד"ה על) ר"ל שמלת על מורה ג"כ התוספת כמו על עולת התמיד היותר' על הכבד על הכליות וכיוצא הרבה:

כא (ד"ה כפי נדרו) ר"ל דרא הי' לו לומר אלא מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו וגו' כן יעשה ולישתוק על תורת נזרו למה לי אבל אמר על תורת נזרו דלולי זה הייתי יכול לפרש דאם אמר סתם הריני נזיר ולא פירש יביא שלש בדמות האמורות למעלה בפסוק י"ד. ולזה אמר כאן תחלה מלבד אשר תשיג ידו ללמדנו שאם פירש להוסיף בעורות ושלמים (אבל על החטאת אינו יכול להוסיף דאין חטאת באה נדבה מחוייב להביא כאשר נדר. ואח"כ אמר עוד כפי נדרו וגו' כן יעשה ללמדנו שאם פירש לפחות מג' בהמות הנ"ל אינו חובה עליו להביא כמנין הקצוב בסתם נזירות ולכך כדי להשמר מן הטעות הזה הוסיף אח"כ לומר ער תורת נזרו ללמדנו שמאמר כפי נדרו וגו' כן יעשה מוסב על מלבד אשר תשיג ידו ואינו מאמר בפ"ע כפי נדרו וגו' כן יעשה על תורת נזרו. ומלת על פירושו התוספת ור"ל כפי אשר נדר להביא מוסף על תורת נזרו בסתם כן הוא מחוייב לקיים וממילא מוכח מכאן דלענין לפחות מסתם נזירות לאו בפירושו תלוי הדבר רק לענין להוסיף ומבואר:

כג ר"ל דמלת אמור הוא מקור שישמש גם במקום הציווי ולא ישמור לא המין ולא המספר. ופירוש אמור להם כמו אמרו להם ודע שהב' נקודות סימן ההפסק שבאו כאן ברש"י הוא ט"ס שהכל דבור אחד וכצ"ל אמור כמו זכור ושמור אמור להם שיהיו כולם שומעים. וביאור זה דמאמר אמור להם נראה מיותר שלא היל"ל אלא כה תברכו את ב"י ולישתוק ולמה הוסיף עוד אמור להם. ויישב רש"י ז"ל ע"פ פשוטו של מקרא דלולי כתב אמור להם הייתי אומר שיכולים לברך את ישראל גם שלא בפניהם. ולכן הוסיף אמור להם שיהיו הם שומעים ותהיה הברכה פנים אל פנים (ד"ה אמור) ר"ל שכתב אמור מלא ו' לרמז אמירה שלמה ותמה וכן דרך חז"ל לדרוש בכל מקום על שלמות הדבר בבוא השם מלא כמו שיסד הפייטן ע"פ דרשתם ז"ל הובא ברש"י ז"ל פרשת בחוקותי מלא רודפתי וחסרה שנת גאולי:

פרק ז

א יש שפירשו שר"ל מדכתיב כלות בפתח ולא כלות בשווא הכף וזה טעות שאין כוונת רש"י ז"ר על החומשין אלא על ס"ת שאין בו נקודות. אבל באמת כוונת רש"י ז"ל כפשוטו ממ"ש כלות חסר בלי ו' ואין תימא שהרי הוא מלא בספרים שלנו כי בכמה מקומות נחלקו המסורות במלא וחסר וגדולה מזו מצינו ברש"י ז"ל פ' תרומה בפסוק ונועדתי וגו' ואח כל אשר אצוה אותך אל ב"י שכ' שם וז"ל הרי ו' זו יתירה וטפילה כו' ובאמת כבר כתב שם הרא"ם ז"ל וז"ל שבכל ספרי תורה שלנו אינה ו' זו עכ"ל. וכ"כ בתשובת הרשב"א ז"ל על דברי רש"י ז"ל כאן וז"ל ובספרים שלנו כתיב כלות מרא עכ"ל. והובא בב"י טור יו"ד סימן ער"ה וכ"כ מהר"י מינץ ז"ל בתשובותיו. מדברי הרב בעל צר"ד ז"ל:

בא"ד היו ישראל כו'. ודמיון כנסת ישראל ככלה והמשכן בחופה וכן הוא בשיר השירים אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון וגו'. וגם בכל ספרי הנביאים נמצא מליצה זו לרוב לכנות כנ"י באשה וכביכול להמקום ב"ה בשם בעלה ואישה וכר זה לרמז ההבדל שבין ישראל לאוה"ע שכולם מתייחסים בבחינת המקום ב"ה יחס העבדים לאדוניהם ויחס העם אל מלכם. אבל ישראל מצד הבחירה שבחר בם מכל האומות בהשראת שכינתו בתוכם ותת להם את תורתו מתייחסים אליו ב"ה על צד המליצה יחס האהובה להאוהב וא"כ מליצה זו היא מצד הבחירה העולמית שבחר בם ולא יחליפם ולא ימיר אותם לנצח כדמיון האוהב והבעל אשר יבחר לו באשה א' מכל הנשים והוא קשור בה לעולם ע"י הבחירה הזו ולכן תפסו ז"ל ג"כ להרחיב המשל על צד המליצה שאם כנסת ישראל האהובה א"כ המשכן החופה לפי שהוא הבית מועד שם וועדות החשוקים לפי שהשראת השכינה במשכן:

(ד"ה כלות) צריך לי עיון שאם כוונת רש"י ז"ל בשם הדרש מה שתלה הכתוב הקמת המשכן במשה זהו לפי שרק הוא לבדו היה באמת המקים כמ"ש בפ' פקודי ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו'. ואם כוונת רש"י ז"ל לתת טעם למה היה באמת משה המקים ולא בצלאל ואהליאב ראשי עושי המלאכה. כבר כתב רש"י ז"ל הטעם בפ' פקודי בפסוק ויביאו את המשכן אל משה וגו' שהניח הקב"ה הקמת המשכן למשה מפני שלא עשה משה שום מלאכה במשכן. ואם נאמר שכוונת רש"י ז"ל במה שתלה הכתוב ספור חנוכת המזבח בהקמת המשכן ולא בגמר מלאכת המשכן שנגמר ע"י בצלאל ואהליאב גם זה אינו רפי שחנוכת הנשיאים תלוי רק ביום ההקמה ולא ביום שנשלמה המלאכה:

(ד"ה כלות) וכ"כ רש"י ז"ל בפ' שמיני שמיני למלואים היה בר"ח ניסן ובכ"נ באדר היה תחלת המלואים ותחלת הקמת המשכן וכמ"ש בהדיא בקרא ויהי בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן וגו' והפסוק הזה מדבר בגמר ההקמה. וכולי קבלתם ז"ר היינו יכולין לומר שהוקם המשכן בראשון למלואים כי יום ראשון למלואים היה בר"ח ניסן ולא פרקו משה עוה אח"כ. ושמיני למלואים היה בשמיני לחודש ניסן. אבל קרא דהכא דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן מסייע לדבריהם ז"ל כמ"ש גם הראב"ע ז"ל. ולפ"ז צ"ל ג"כ שמ"ש בסוף פ' צו בציווי המלואים ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים שפירושו במקום פתח אוהל מועד לא פתח אוהל מועד ממש ואתיא ג"כ כמ"ד בפסוק ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה (בפ' שמיני) וגו'. שעיר זה שעיר נחשון. החטאת זה חטאת יום שמיני. דרש זה שעיר ר"ח דהרי לדידי' שעיר ר"ח וחטאת שמיני ושעיר נחשון כולם היו ביום א' הוא בר"ח ניסן. אבל באמת נמצא ג"כ דעה חולקת על זה בספרי ששנינו שם בפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו'. מי היו מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהו (שנשאו אותם מאף פני הקודש אל מחוץ למחנה כנזכר בפ' שמיני) ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא יכלו אבל היו יכולין ביום שלאחריו אלמא ששביעי שלהם היה בערב הפסח. הרי ששמיני למלואים שבו ביום מתו נדב ואביהוא היה בשמיני בניסן וכבר ידענו ממקרא מפורש שהוקם המשכן באחד בניסן וצ"ל שלא פרקו כלל אחרי שהוקם המשכן שהכתוב ע"כ אינו מדבר רק מגמר ההקמה. ולפ"ז פירוש ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים וגו' כפשוטו פתח אוהל מועד ממש. וגם לשטה זו שעיר ר"ה וחטאת שמיני למלואים לא הי' ביום אחד שזה בר"ח וזה בשמיני לניסן וכן שעיר נחשון לא היה בר"ח כי היה בשמיני למלואים והוא בשמיני לניסן (אלא שמכאן נראה לכאורה ממ"ש ויהי ביום כלות משה להקים וגו' ויקריבו הנשיאים וגו' ששעיר נחשון היה לשטה זו בראשון למלואים היינו בר"ח) מצד הסברא. מדברי הרא"ם ז"ל כאן ובפ' שמיני:

בא"ד בשלישי הזו וכו'. ענין ההזיה והגלוח הוא ללוים כי לא נכנסו תחת הבכורים זולתי ע"י הזיה וגלוח כמ"ש כל זה בפ' בהעלותך:

ב הנה דרשתם ז"ל ממה שחזר וכ' הם נשיאי המטות והרי כבר כ' תחלה בראש הפסוק ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ופשוט:

ג (ד"ה ויקריבו) וכ"כ רש"י ז"ל בפסוק י' להלן שנאמר שם ג"כ לשון זה ויקריבו הנשיאים וגו' לפני המזבח וכ"ז מבואר דשני המאמרים האלו כאן ובפסוק י' נראים כפורים שהרי כאן כבר אמר תחלה ויביאו את קרבנם וגו' וכן להלן פסוק י' אמר תחלה ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח וגו' וע"כ שהפירוש שבתחלה ספר במקראות הללו מאת ההפרשה וההבאה ואח"כ שקרבנם שהביאו הציגו אותם לפני המשכן ולאיזה צורך בא ספור מקום ההצגה וע"כ להודיע שהוכרחו להציגו במקומות הללו עד יתפרש להם מפי הגבורה אם יתקבל קרבנם מידם. וכן בא באמת בכל פסוק שאחרי מקראות הללו ספור הסכמת המקום ב"ה בהפרשתם קח מאתם וגו' נשיא אחד ליום וגו' וזה מורה אמתת הפירוש הנזכר

יא ודייקו זה בספרי מדלא כתיב ויקרב ביום הראשון רק ויהי המקריב וגו' ויהי מפי הקב"ה המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודא ולא אליצור בן שדיאור למטה ראובן. וז"ל הספרי הובא ברא"ם אין ויהי אלא שנאמר לו מפי הקב"ה וכו':

יב (ד"ה למטה יהודא) הנה לא אמר כאן נשיא יהודא כמ"ש אח"כ בשאר הנשיאים נשיא יששכר נשיא לבני גד וכן בכולם ובשביל זה היינו יכולין לפרש למטה יהודא בשביל מטה יהודא. לזה כ' רש"י ז"ל שאינו כן דא"כ איך סיים זה קרבן נחשון בן עמינדב ויותר היל"ל זה קרבן מטה יהודא לכן כ' דש"י ז"ל שגם כאן אין פירוש למטה יהודא בשביל מטה יהודא שרא גבה כלל מאת השבט רק היה קרבנו משלו רק פירוש למטה יהודא שייחסו אחר שבטו. ופשוט:

יג ר"ל ולא למנחת נסכים של העולות והשלמים כמשפטם שהרי מנחת נסכים של הפך הרב הזה מהקרבנות אין קערה ומזרק מכילין לה. ועוד דלמה הזכיר הסולת ולא היינות לנסכים וע"כ שא"צ להזכירם לפי שהם חובה לקרבנות וא"כ גם הסולת א"צ להזכיר וע"כ דסולת דהכא הוא סולת נדבה לבד. לבד מנחת נסכים שהן חובה לקרבנות. מדברי הרא"ם ז"ל ובתוספת טעם

יד ר"ל דאין שם המספר עשרה דבוק עם זהב שאחריו אבל תיבת זהב. מוסב על כף אחת ותיבת עשרה הוא כולל בתוכו מאמר שלם בפ"ע והשיעור כף אחת זהב עשרה ר"ל כף זהב א' משקל עשרה סלעים וכן תרגם אונקלוס בזיכא חדא מתקר עשר סלעין היא דדהב:

(ד"ה מלאה) ר"ל שהה השינוי בכאן בב' ענינים שלא מצינו נדבת קטורת ליחיד אלא משל צבור היא באה מנה ליום פרס בשחרית ופרס בין הערבים. ועוד שאינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי ובנדבה זו הקטירוה במזבח החיצון:

טו לא מצינו שם האחדות א' אלא כשאחריו או לפניו מספר כמותי כמו פרים שנים איל אחד כבשים שבעה ולא כשכל המינים אינם באים יותר מאחד כמו קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וע"כ שם אחד דהכא לדרשא הוא דאתי' מדברי הרא"ם ז"ל:

טז ופי' קבר התהום כדתניא איזהו קבר התהום שלא הכיר בה אדם ע"כ. כלומר ענין זה הוא כאלו הוא משוקע בתהום ולפי שהמת מצוי בעולם חששו אולי בדרך שעברו במדבר יש שם איזה קבר והאהילו עליו ופירוש ספק טומאה ספק טומאה כללית אולי נגעו באיזה טומאה ולא הרגישו בה. ולפי שרצו להכנס במקדש ולאכול קודש היו צריכין בפרה ומ"מ צ"ע דוודאי היו כולן בחזקת טמאי מתים שהרי לא היה להם אפר פרה עדיין. ולמה היו צריכין לחשוש לטומאת ספק ולא לטומאת וודאי ואיך הותר לנשיאים ולכהנים ולוים ליכנס בעזרה (כי כפרה אינו מועיל לענין טומאת מת) וע"כ התורה התירה להם בהוראת שעה שתדחה טומאתן ויקריבו בטומאה וא"כ למה חששו לכפר על טומאת ספק. מדברי הרא"ש ז"ל:

יט ברור שלא נפל הסך הזה מכל המינים שהסכימו בו כל הנשיאים במקרה והזדמן. וע"כ שרמזו בו הנשיאים לכוונה מיוחדת. ולכן יסד ר' משה הדרשן ע"ה שלפי שהמשכן הוא תכלית העולם כמ"ש ז"ל מיום שברא הקב"ה את עולמו נתאווה להשרות שכינתו בתחתונים ומשם מתפשט השפע לישראל ומהם לכל העולם. לכן רמזו בזה על אבינו הראשון אבי כל בני האדם ועל נח שממנו הושתת העולם ועל שבעים האומות ועל האבות ועל התורה למען יעלה לפניו ית' זכרון כל באי עולם לטובה וביותר זכרון ישראל עם קרובו בזכות התורה ובזכות האבות:

כד ביאור כוונת רש"י ז"ל שאצל יום קרבן נתנאל בן צוער אמר ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר ולא אמר נשיא לבני יששכר אבל אצל קרבן יתר הנשיאים אמר ביום פלוני נשיא לבני שבט פלוני. פלוני בן פלוני ולא אמר ביום השלישי נשיא זבולון אליאב בן חלון אבל ההבדל ביניהם בבחינת כוונת האומר שאצל יום קרבן נתנאל בן צוער. עיקר כוונת המאמר להודיע שנתנאל עשה פעולת ההקרבה ביום ההוא א"כ נתנאל בן צוער נשיא יששכר הוא הנושא ר"ל נתנאל בן צוער הוא הנושא ונשיא יששכר הוא חלק מהנושא ופעל הקריב הוא הנשוא לכן נופל על הלשון לומר נשיא יששכר הנון שוואית ולא קמוצה וגם בלי מלת רבני והכל על דרך מיכות הביאור לפי שאין מאמר נשיא יששכר הגזרה המכוונת לבד אבל פעל הקריב הוא ג"כ המכוון בהודעה להיותו נשוא המאמר. אבל ביתר הנשיאים בא המאמר על דרך אחר שהכוונה להודיע נשיא איזה שבט היה המקריב ביום ההוא ואמר שהנשיא המקריב אז היה לשבט פלוני א"כ הנושא הוא המקריב והסר בכתוב לפי שהוא מובן מכללא כי הוא מוסב על הנאמר בראש הפרשה ויהי המקריב ביום הראשון וגו' (שגם שם המקריב הוא הנושא ונחשון בן עמינדב הוא הנשוא) ונשיא לבני שבט פלוני הוא הנשוא ושם הנשיא הוא חלק מהנשוא. לכן נופל בזה לשון המאמר נשיא לבני שבט פלוני. נון נשיא קמוצה ובמלת לבני לפני שם השבט. ושיעור הכתוב לדעת רש"י ז"ל שחסר מלת הי' דבור המציאות בכתוב בדרך הלשון לרוב ומלת נשיא הוא הנושא ומאמר לבני שבט פלוני הוא הנשוא. והשיעור ביום השלישי נשיא המקריב היה לבני זבולון וכן ביתר הנשיאים שאחריו:

וזהו כוונת רש"י ז"ל לפי שאצל נתנאל בן צוער נאמר בו הקריב נתנאל וגו' הרי שכוון הפסוק להודיענו ע"י הזכרת שמו והקרבתו פעל ההקרבה שעשה נתנאל א"כ המאמר נתנאל בן צוער נשיא יששכר הוא הנושא ופעל הקריב הוא הנשוא והנשוא הוא תמיד עיקר כוונת ההודעה לכן נופל על הלשון לומר נשיא יששכר על דרך הסמיכות לפי שמדרך הנושא רבוא במאמר בתואר דבר נודע מכבר. אבל בשאר הנשיאים שלא בא אצלם פעל ההקרבה מתחלה. מאמר לבני יששכר (וכן ביתר השבטים) הוא הנשוא ולכן בא לבני יששכר ע"ד ההודעה ולא נשיא זבולון ע"ד הנודע מכבר כנ"ל לפרש דברי רש"י ז"ל בדבור זה:

פד ר"ל דכאן בפסוק שלפנינו נאמר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו וגו' ולהלן בסוף פסוק פ"ח אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו ויישבו ז"ל זה בדרש כמ"ש רש"י ז"ל כאן:

(ד"ה קערות כסף) כאן וכן בפסוקים שאחריו שחשב המקובץ מכל מין שהתנדבו דרשו ז"ל שבא להשמיענו בכל מקום איזה דבר חדוש דאל"כ וכי מנינא אתי לאשמועינן:

פו ר"ל מפסוק זה שלפנינו מוכח אמתת הפירוש שפירש"י ז"ל לעיל בפסוק י"ד שהכפות היו של זהב והשקלים היו של כסף. ואין להקשות דעדיין י"ל דאף שמפסוק שלפנינו מוכח שהכפות היו של זהב מ"מ עדיין לא מוכח ששקליהם ששקלום בו היה של כסף ואימור של זהב היו גם הם אבל זה אינו דא"כ הול"ל לעיל בפסוק י"ד כף זהב אחת עשרה זהב משקלם:

פט (ד"ה מדבר במקום אחר שבא עיקר כוונת הספור להודיענו מה דבר עמו ד' לכן בא וידבר ד' אל משה או ויאמר ד' אל משה אבל כאן שעיקר הכוונה להודיענו שדבר עמו ד' מהצורך להזכיר זה דרך כבוד כלפי מעלה. מתדבר אליו ע"ד ההתפעל פעולה החוזרת אל הפועל ולא לזולתו ד"ל מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו ודי ביאור בזה:

(ד"ה וידבר) מלבד שזה נראה מיותר לגמרי שאינו אלא לשון כפול בסגנון אחד יקשה עוד שהיל"ל ותדבר אליו או וידבר היוד בחיריק קטן והדלית דגושה להשלים חסרון ח התפעל כמ"ש למעלה מדבר כדי לתפוס לשון כבוד. לכן כ' רש"י ז"ל שדשנות המאמר בא למעט זולתו שלא דבר רק אליו ולא עם אהרן (וצורך מיעוט זה כבר ביאר רש"י ז"ל בתחלת ספר ויקרא בשם דברייתא דת"כ וז"ל שם. ר"י אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן עכ"ל. והך וידבר אליו דהכא הוא חד מהנך י"ג מיעוטי) ולפי שלפ"ז אין עיקר כוונת הספור כאן הודעת הדבור רק הודעת שלילת הדבור לזולתו לא חשש לתפוס לשון ההתפעל כמו שיבארתי לפני זה בסמוך. וזהו ג"כ כוונת רש"י ז"ל במה שציין רש"י ז"ל על פסוק וידבר אליו לפני ציון על וישמע את הקול שכתוב לפני וידבר אליו שכוון בזה לתרץ מה שבא כאן פעל הדבור כמנהג ולא בא בהתפעל. וע"ז אמר לפי שבכאן אין כוונת המאמר הודעת הדבור לבד וכנ"ל:

(ד"ה וישמע את הקול) הנה לא אמר וישמע קול מדבר אליו אבל אמר וישמע את דקול לכן אמרו ז"ל הוא הקול שנדבר עמו בסיני:

בא"ד וכשמגיע לפתח היה נפסק כו' ר"ל ולכך לא שמע את הקור רק משה לבדו ולא זולתו:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה