אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר תצא › פרק כד

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תצא · פרק כד

פרק כג

א ר"ל שהרי הכתוב נתן טעם לדבר למה לא מצאה חן בעיניו מפני שמצא בה דבר ערוה. מכלל שכשמצא בה דבר ערוה מצוה שלא תמצא חן בעיניו רק שיגרשנה ולהכי פירש הכתוב טעם מציאת השנאה ובש"ס פליגי ב"ש וב"ה לב"ש אסור לגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ותיבת דבד מוקמי לג"ש למילף דבר דבר מן ממון (דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר) דאין דבר שבערוה (לאסרה ער בעלה ולענין גיטין וקדושין כמפורסם בתלמוד) פחות משנים. וב"ה ס"ל או ערוה או דבר ואפי' הקדיחה תבשילו (דהיינו דבר) ע"כ. ומשום זה הקשה הרא"ם ז"ל דרש"י ז"ל פירש כאן אליבא דב"ש. ולענ"ד דלב"ה קשה ערות למה לי. ליכתוב כי מצא בה דבר לחוד ולכן צריך לתרץ שכתב לך ערוה ללמד שבדבר ערוה מצוה לגרשה. אלא שקשה דמ"מ למה לי קרא להכי תיפוק ליה דהא איכא איסור עשה דונטמאה ג"פ אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וצ"ע:

ב ר"ל לכך בא תוספת מלת אחר שהי' יכול לומר והיתה ראינו לחוד:

ג דכל המאמר הזה נראה סותר ולא הי' ראוי להיות תחלת הפסוק אלא במאמר וכתב לה וגו'. ועוד שעכ"פ הי' לו לומר והי' אם ישנאה האיש האחרון ועכשיו שכתב ושנאה האיש האחרון משמע שהוא מאמר החלטי סופו לשנואתה:

ד הוא מחלוקת תנאים בפ"ק דיבמות לר"י בן כופר משום ר"א מחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה. מן הארוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה אבל אנן קיי"ל כחכמים דס"ל אחת זו ואחת זו אסורה אסורה (ופירש"י דכתיב והיתה לאיש אחר והוי' קדושין משמע וכתיב לא יוכל וגו' לשוב לקחתה) ומה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואף שכבר למדנו דאסורה לבעלה מונטמאה (דכתיב בפרשת סוטה) תירצו בגמ' דאיצטריך למיקם ערה בלאו:

ה ר"ל שקיא חדשה לו ולמעט מחזיר גרושתו שאינה חדשה לו ולא למעט אלמנה וגרושה שכבר היתה לאיש דא"צ שיהי' חדש לה רק שהיא תהי' חדשה לו (ד"ה לכל דבר באמצע הדבור אבל דחוזרין מעורכי המלחמה כו') כדתניא בפרק משיח מלחמה יכול אף בנה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארס אישה ולא לקחה פטור מערכי צבא בספוק מים ומזון וכיוצא ת"ל ולא יעבור עליו (ועליו מיעוטא הוא) עליו אינו עובר אבל עובר הוא על האחרים ע"כ. וזה הכלל כדתנן פ' משוח מלחמה ואלו שאין זזין ממקומן הבונה בית וחנכו נטע כרם וחללו (דכל הנך אתיין מרבוייא דדמיין לנושא את ארוסתו כמו שיבוא בפירש"י בסמוך) והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו שנאמר וכו' ע"כ ופירש"י ז"ל וז"ל דהנך דלעיל שהן החוזרין הולכין מבתיהן עד הספר ושם שומעין דברי כהן וחוזרין מן המערכה לארץ ישראל ואין חוזרין לבתיהן אלא עוסקין בספוק מים ומזון להולכי המלחמה אבל אלו אין זזין ממקומן ואפי' ללכת עד הספר ולשוב על פי כהן ואלו הן הבונה בית וחנכו ועדיין לא דר בו שנה וכו' עכ"ל (ד"ה יהי') ר"ל יהי' רבוייא הוא הוסיף לו הוי' אחרת להיות כזה שגם הנוטע כרם ולא עלתה לו שנה שלמה לאחר שחללו שוה לנושא ארוסתו ולא עלתה לו שנה לחופתו שכל אלו אין זזין ממקומן מדברי הרא"ם ז"ל. (ד"ה ושמח) ר"ל שפעל שמח הוא עומד בבנין הכר ויוצא לשני בבנין הדגוש וע"כ תרגומו ויחד ית איתתי' ואלו הי' בא ושמח בקל הי' תרגומו ויחדי עם איתתי':

ו (ד"ה לא יחבול) והוא כמו ששנינו בספרי הובא ברא"ם דכי נפש הוא חובל בא לרבות כל כלי אומנות שהם חיי נפש. ורחים ורכב לאו דוקא:

ח ר"ל דהשמר כולל שני דברים שלא יתלוש סימני הטומאה מהנגע שהוא שער לבן מבהרת וכן שלא יקוץ הבהרת עצמו ופשוט:

ט כמו ששנינו בספרי מה ענין זה לזה ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע:

י ואונקלוס תרגם ארי תרשי בחברך וגם הוא לשון חוב כמו שאמרו ז"ל בב"ק ממרי רשותך פארי איפרע מדברי הרא"ם ז"ל:

יב ר"ל ואין האזהרה על השכיבה שרא ישים העבוט למצע תחתיו שהרי אמר אח"כ השב תשיב וגו' הרי שמצוה להשיבו אלא ע"כ הפירוש לא תשכב ועבוטו אצלך וכן הוא מנהג הלשון לקשר הפעל הטבעי ההוה בזמנו עם הענין או הדבר אשר יתמיד בזמן הוויית הפעל במלת היחס על או בו כאלו הפעל ההוא לא יתפשט חוץ מן הענין או הדבר ההוא רק מוגבל ביחס אל הדבר והענין ההוא לבדו כמו אם זרחה השמש עליו ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל לא תבוא עליו השמש שלפי שרוצה לספר כי התמיד או נתהווה הדבר או הענין ההוא בזמן הפעל הטבעי אשר ישמור חוקו בזמן ההוא יאמר זה ע"י הקשור הפעל הטבעי והמקרי במלות היחס כאלו לא יתייחס הפעל הזה רק אחר הפעל המקרי. ולפי שכל הדברים הווים ביום או בלילה לכן יקשור השנויים הטבעיים ההווים ע"י השתנו' הזמנים ההם במלות היחס עם הפעלים המקרים ההווים בזמנים אלו והן זריחת השמש ביאת השמש. השכיבה:

יד ר"ל והלא כבר כתוב בפרשת קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגו' ופירש"י ז"ל שם דרא תעשוק לכובש שכר שכיר אתי אבל כאן בא להוסיף לך לאו אם השכיר הוא אביון ולעבור על העני בשני לאוין:

(ד"ה אביון) ואביון נגזר מן אבה ואבה ותאב הרובים בענין:

(ד"ה בשעריך) כי הגבלת המקום דזה בארצך בשעריך לא יתכן כפשוטו ואם הגר איננו מארצו הכי יש לנו היתר לעשוק את שכרו וע"כ שהמקום הנזכר כאן איננו להגביל ולמעט מקום אחר רק בא על דרך הרוב כי השכירים הם לרוב בארץ אחת עם השוכרים אותם. ואולם בכל זה הוא כפשוטו הוספה מותרית לזה דרשו ז"ל שבא לרבות בשעריך בא לרבות גר תושב. ואשר בארצך בא לרבות שכר בהמה וכלים. והא דלא דרשי אשר בארצך לרבות גר חושב ובשעריך לרבות שבר בהמה וכלים והסדור הזה מסתבר טפי שהזהיר תחלה על עושק השכירים מאחיך מגרך גר צדק ואשר בארצך גר חושב ואח"כ הזהיר על עושק שכר בהמה וכלים. אבל הטעם בזה לפי שלא יתייחס אחר שער העיר או המדינה רק האדם לבדו שהם נכנעין אל השער מקום המשפט. לזה יחר הבע"ח לא יתייחסו רק אחר הארץ והעיר מקום המצאן ועור כדרכם ז"ל לתלות הנושא אשר יכללוהו ז"ל עפ"ז הדרש באיזה תיבה שבפסוק. בגזירה שוה מתיבה ההוא מפסוק אחר שנזכר אצלה הנושא ההוא. והנה מצאנו אצל אזהרת אכילת נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' הרי שנזכר הגר חושב אצל מלת בשעריך והתוך הכתוב עפ"י הדרש לא תעשוק שכיר וגו' מאחיך או מגרך ולא תעשוק שכר כל דבר אשר בארצך ולא תעשוק שכיר מגרך אשר בשעריך כל זה כלול ברמז התיבות ההם:

טו ר"ל כי אליו מוסב על שכרו הנזכר מקודם בפסוק זה ור"ל אל השכר הזה הוא מוסר כר נפשו וחייו:

(ד"ה והי') ר"ל בוודאי החטא אינו תלוי בקריאה אבל מהירת הפרעון תלוי בקריאה:

טז באמצע הדבור אבל מי שאינו איש וכו' ר"ל לכך הוסיף מלת איש למעט את הקטן והוא ע"ד רמז ובוודאי שאין הכוונה בדיני אדם רק שמרומז ע"י מלת איש דיני שמים שהקטנים מתים בעון אבותם בדיני שמים:

יז (ד"ה לא תחבול) והוא כדתניא בפ' המקבל המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו בד"א במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו ופירש"י דקרא בחובלו לאחר הלואה הוא דכתיב אבל היכי דאתיי' גיהרי' (דהיינו בשעת הלואה) לאו חוברו הוא עכ"ל:

יט דשערו רז"ל שאין גדיש פחות מסאתים:

(ד"ה לא תשוב) כלומר אם כבר עבר ממנו אז הוא דהווי שכחה. אבל אם עדיין לא עבר ממנו לא הווי שכחה דלא קרינן בי' לא תשוב:

(ד"ה למען) ר"ל שמיד בששכחו והבעלים עדיין לא ידעו בו זכו בו העניים שרא בכוונת הבעלים וידיעתם ולמדנו מזה שני דברים א' ק"ו למתכוון לזכות לעני שלא זכה אלא בכוונת הבעלים ב' נפלה סלע מידו וכו' זהו כוונת רש"י ז"ל. וכן הוא בספרי מדברי הרא"ם ז"ל:

כ והוא כדתנא דבי ר' ישמעאל בפ' הזרוע לא תפאר לא תטול כל תפארתו ופירש"י לא תטול כל פריו (שהפרי הוא תפארת האלן) לשון וכל תבואתו תשרש דמשמע עקירה ולשון ויזנב בך נטל את זנבך עכ"ל וה"נ פירושו לא תטול כל פריו עד שלא תניח בו פאה:

כא כי פירוש לא תעולל לא תטול העוללות מן עץ הגפן והוא ג"כ מלשון וכל תבואתי תשרש. והוא כלל כולל לכל פעל הנגזר מן השם כשיבוא בבנין הדגוש. ישמש לפעמים הסרת הענין שיורה עליו השם ההוא:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה