אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר תצא › פרק כג

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תצא · פרק כג

פרק כב

א ר"ל מדכתיב לא תקח דמשמע לשון לקוחין שהן קדושין מכלל שהאזהרה הזו מדברת בקדושין דאי לביאה אתי ליכתוב לא יבוא איש אל אשת אביו או לא יגלה כנף אביו או ערות אשת אביו. וכה"ג דרשו חז"ל מכח הכרח זה דגבי אחות אשה נמי כתיב לשון קיחה ואשה אל אחותה לא תקח. שמדבר נמי בענין קדושין. והנה בקדושין פרק האומר דילמא ללכתחלה הוא דאתי' (ר"ל שאינה אלא אזהרה שלא יקדשנה לכתחלה. אבל אי קדיש קדושין תופסין בה) ומשני כתיב קרא אחרינא והיתה לאיש אחר ולא לקרובים (והוי' ל' קדושין) ומכאן מפיק הש"ס שם דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דגבי אשת אב ואחות אשה אית לן תרי קראי חד רא תקח ואידך והיתה לאיש אחר ולא לקרובים (וכמו שפירש"י ז"ל שם) דמסברא יש לנו לומר דאחות אשה ואשת אב. דאשכחן בהו דאזהר על יהו קרא לכתחלה הדר כתב עלייהו והיתה לאיש אחר דאפי' דיעבד לא תפסו בהו קדושין. אבל שאר קרובים דלא אשכחן בהו אזהרת קיחה לכתחלה לא קאמר עלייהו דלא תפסי בהו דיעבד) ושאר קרובים שבכרת ילפינן מהיקשא דרבי יונה דאמר קרא (בסוף פרשת עריות באחרי) כי כר אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה. הוקשו כל העריות זה לזה וילפינין מאחות אשה (ומאשת אב לא ילפינן דהא אשת אב הוא בכרת וסקילה ואכתי חייבי כרת לחוד מנ"ל) מה אחות אשה בכרת ואין קדושין תופסין בה אף כל וכו':

(ד"ה ולא יגלה) ר"ל דלאו זה בא להזהיר על שומרת יבם של אביו ולעבור עליו בשני לאוין. ואין להקשות כיון דסוף סוף מוקמינין בלאווי יתירא נוקי תרוייהו באשת אביו ולעבור עלי' בשני לאווין, די"ל דלאו הכי אורחא למיסמך תרווייהו ראווי בחד קרא ולהכי מוקמינין לה בשומרת יבם של אביו. כר ראו לענין אחר. ועוד י"ל דיותר מסתבר לאוקמי בשומרת יבם של אביו שאף שיש כאן שני לאווין. מ"מ כל לאו הוא בשביל ענין שאין בחבירו דלא דדודתו הוא בשביל היותה אשת אחי אביו ולאו דהכא הוא בשביל היותה שומרת יבם של אביו וזה יותר מסתבר מלאוקמי תרי לאווי בשביל ענין אחד כן נ"ל:

בא"ד ולסמוך לה לא יבוא ממזר וכו'. ר"ל דאי לא כתב אלא לא יקח איש את אשת אביו לחוד ה"א דאין ממזר אלא מחייבי מיתת ב"ד דהא אשת אב בסקילה לכך סמך לה דודתו שאינו אלא בכרת. ובתוס' יבמות הובא ברא"ם כתבו וז"ל. וא"ת והא מפסיק קרא דלא יבוא פצוע דכא בנתים. וי"ל דכיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשיב הפסק עכ"ל ז"ל:

בא"ד שאין בעריות וכו'. ר"ל דלא שייך כאן הך כללא דאין עונשין ומזהירין מן הדין לפי שאין בעריות כו'. וכולהו הווי להו חייבי כריתות וכ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט

ב ופירוש פצוע דכא או פצוע או דכא. שנפצעו בציו או שנדכאו בציו. ופצוע היינו מכת חרב. מדברי הרא"ש ז"ל:

(ד"ה וכרות שפכה) ופירוש כרות שפכה ששופך ע"י הכריתה ר"ל לפי שכן טבע הגיד על ידי כריתה שופך ר"ל שותת שלא ע"י כריתה מקלח כדדייק בש"ס:

ג ר"ל אבל ממזר נושא גיורת דקהל גרים לא איקרי קהל כחכמים דר' יהודא בש"ס:

ד (ד"ה על דבר) לא כתב על אשר לא קדמו מכאן דרשו ז"ל שבא לרמז ג"כ על דבר העצה וז"ל הספרי כשהוא אומר על דבר אף על העצה א"ד הרא"ם ז"ל. והכתוב בא להסתיר הרע הזה מפני כבודן של ישראל. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

(ד"ה בדרך) דמלת בדרך מיותר. אבל בא לעורר ההתפעלות שבו כשהייתם בטרוף להגדיל הרע שעשו וכבר העירותי על הכלל בזה בלשון וטבע הספור במקומות הרבה ודי עתה אפוא הקצור בזה:

ח ר"ל שנתן הכתוב טעם לאזהרת לא תתעב אצל מצרי ואדומי. באדומי כי אחיך הוא ואצל מצרי כי גר היית בארצו. וקושי כפול יש כאן. א' שיתחייב אזהרה זו העדר מעשה רע לישראל לבד. גם זולת טעמים הללו. ב' דמכלל נתינת טעמים הללו דשאר אומות שלא יפור בהם אחד מטעמים האלה מותר לתעבם. וז"א כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק ט'. דשאר אומות מותרות מיד לזה כתב רש"י ז"ל. שבאמת מניעת ההרעה לבד מחייבת אזהרה זו. אבל לפי שהאדומים והמצרים הרעו לישראל באשת לכן הוצרך לתת טעם אחר לאזהרה זו:

(ד"ה לא תתעב) מפורש בסמוך למעלה:

ט ר"ל שמ"מ הרע שעשו גרם להם איסור בוא בקהל עד דור שלישי. אבל שאר אומות שלא נמצא בהם מעשה רע לישראל מותרין מיד בגרותן אף שלא נמצא כהם גם הדבר הטוב במצרי ואדומי:

בא"ד הא למדת וכו'. מוסב על אזהרת ביאת עמון ומואב בקהל לעולם אף שהם בני לוט וקרובים ג"כ לישראל:

יא ר"ל וה"ה דשאר טמאים משתלחין והכתוב אחז את ההוה ורגיל:

(ד"ה ויצא) בספרי ומייתי לה בפסחים פרק אלו דברים ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לוי'. ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, ור"ל דאי לא כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינין קרא בדמסתבר טפי שיצא ממחנה שכינה. אבל עומד במחנה לוי' אינו משתלח לכך כתיבי שתי מחנות חד למחנה שכינה וחד דמחנה לוי'. ומפרש התם בש"ס דאין לפרש דהכי קאמר קרא ויצא אל מחוץ למחנה שכינה ולא יבוא אל תוך המחנה לוי' דהכי מסתבר טפי לאוקמי קרא קמא במה שפשוט יותר. וקרא תנינא לאוסופי את שאינו פשוט כל כך אתי) דא"כ קשה אכתי לא אפיקתי' עיילתי'. ר"ל דהא היוצא ממחנה שכינה בא לו למחנה לוי'. וא"כ הוצרך הכתיב להזהירו תחלה לצאת ממחנה לוי' עד שרא הזהירו מלבוא למחנה לוי' אחר שכבר יצא ממנה ואיך דלג הכתוב מצות היציאה וע"כ צריך לפרש דה"ק קרא ויצא אל מחוץ דמחנה לוי' ולא יבוא אל תוך המחנה שכינה והיינו כמו שפירש"י ז"ר שם בגמ' דר"ל שאם נטמא במחנה לויה יצא ממנה ולא יבוא משם למחנה שכינה רק למחנה ישראל. עכ"ל ופריך רבינא אימא אידי ואידי במחנה שכינה וחד לעבור עליו בעשה וחד לעבור עליו בל"ת (ור"ל שאם נטמא במחנה שכינה הוא מצוה בעשה לצאת משם ואם הוא עומד חוץ למחנה שכינה הוא מוזהר בלאו לבלי יכנס לשם) ומשני א"כ ליכתוב קרא ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבוא אל תוכה ולשתוק. המחנה למה לי ש"מ ליתן לו מחנה אחרת. ע"כ הש"ס הצריך לענינינו וע"פ הדברים תראה שדברי רש"י ז"ל כאן ובדבור הסמוך שאחריו לפ"ר הם מוקשים כי יש לשאול א' שמלשון רש"י ז"ל נראה. שכל הפסוק הזה מדבר רק במחנה אחת הוא מחנה לוי' וכפר הלשון למיקש עלי' בעשה ול"ת כפירכא דרבינא ומחנה שכינה בק"ו ממחנה לוי' אתיא והרי הוכיח בש"ס דע"כ קרא גופא לשתי מחנות אתי וא"צ לק"ו. ועוד אם אין המקרא מדבר רק במחנה אחת ולמיקם עלה בעשה ול"ת מנ"ל דלמחנה לוי' אתי ומחנה שכינה מק"ו אתי והדק"ל הוא פירכא דרבינא דילמא אידי ואידי במחנה שכינה ולעבור בעשה ול"ת ועדיין לא ידענו אם הוזהר על מחנה לוי'. ומה שצ"ל ביישוב זה שסובר רש"י ז"ל דלפי מה שתירין דמיתורא דהמחנה דרשינן ליתן לו מחנה שני' הדרינין רמאי דהוה גרסינן תחלה בברייתא. ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה. ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לוי'. ולא קשה אכתי לא אפיקתי' עיילתי' דה"פ דברייתא דאי לא הוה כתיב אלא ויצא מחוץ למחנה גרידא הוה מוקמינין בדמסתבר טפי דהוא מחנה שכינה. אכל השתא דכתיב ולא יבוא אל תוך המחנה. ש"מ מדחזר וכתב לך המחנה ליתן לו מחנה שני' דמחנה דקאמר הוא מחנה שני' היינו מחנה לוי' וכורי' קרא לעולם בחד מחנה מתוקם הוא מחנה לוי' ומחנה שכינה בק"ו אתי. דמתחלה כד הוה ס"ד דבורי' קרא דולא יבוא וגו' הוא מיותר. וע"כ דמדבר הכתוב בשני מחנות וכל קרא למחנה אחרת אתי. פריך שפיר שאין ראוי לאוקמי קרא קמא במחנה שכינה ותנינא במחנה לוי' דא"כ אכתי לא אפיקתי' עיילתי'. וא"כ צ"ל בהפך ולגרוס בברייתא. ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לוי' ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה. אבל לבתר דמסיק דכולי' דולא יבוא לאו מיותר דלעבור עלי' בר"ת אתי רק תיבת המחנה מיותר שפיר מצינין לפרש דכולי' מדבר ממחנה אחת. ותיבת המחנה מגלה לנו שמדבר במחנה שני' וכולי' קרא במחנה לוי' ולעבור בעשה ול"ת ומחנה שכינה בק"ו אתי. וכיון דכולי' בחד מחנה. א"צ לשבש עוד לשון הברייתא וגירסא קמא עיקר וכדפרשינן לעיל דאין כוונת הברייתא אלא לגלויי דקרא בתרא לגלויי על קרא קמא קאתי דכולי' במחנה לוי' מישתעי. ודברי הרא"ם ז"ל בכאן אינם מובנים לי. והנה הרא"ם ז"ל הקשה איך אתי מחנה שכינה בק"ו ממחנה לוי' הא אין מזהירין מן הדין ותירץ דהכא חד גופא הוא דגם מחנה לוי' משום קדושת שכינה הוא ובחד גופא מזהירין מן הדין. כמו שנאמר בהר סיני הנוגע בקצהו מות יומת. שפירושו אפי' בקצהו וכ"ש גוף ההר שהקצה והגוף גוף אחד הן. ולא שייך אין מזהירין מן הדין אלא דומיא דבתו מאנוסתו דאי לאו ג"ש דהנה הנה זמה זמה. לא אתיא בק"ו מבת בתו מאנוסתו דכיון דתרי גופי נינהו אין מזהירין מן הדין עכ"ל. ולע"ד דאין צורך לזה. דרא שייך אין מזהירין מן הדין אלא היכי דכתב קרא בהדיא הנושא הקל אין למדין החמור ממנו. אבל הכא דכתב קרא מחנה סתם ומסתבר א"כ למוקמי קרא בנושא החמור הוא מחנה שכינה. אלא דמשום יתורא מוקמינין קרא במחנה לוי' הקר. בזה אמרינין דמשום הך ק"ו כלל הכתוב שניהם ולכך כתב לך מחנה סתם. א"כ עיקר הכוונה דמשום הך ק"ו אמרינן דכתב לך קרא גם במחנה שכינה. והק"ו מגלה לן פירושא דקרא. ובזה יתבאר ג"כ בדרך יותר מורווח מה שאמרנו לעיל ביישוב דברי רש"י ז"ל. והוא דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דכולי' קרא תנינא מיותר וצריך לאוקמי' במחנה אחרינא הוכיח שפיר מפני קושיית אכתי לא אפיקתי' עיילתי' דקרא קמא במחנה לוי' ובתרא במחנה שכינה ומכח זה משבש לשון הברייתא אבל לבתר דמסיק דלאו כולי' קרא מיותר אלא תיבת המחנה מיותרת. יש לאוקמי תרווייהו קראי במחנה שכינה ולעבור בעשה ול"ת והמחנה אתי לרבויי מחנה לוי' כמו דדרשינן בעלמא תיבה הכא לרבות. שמרבה נוסף עוד על האמור בפסוק וא"צ לשבש לשון התנא כלל. וה"פ אי לא כתב אלא ויצא מחוץ למחנה ולא יבוא אל תוך לחוד ה"א שמדבר במחנה שכינה לחוד. ולעבור בעשה ולא תעשה. השתא דכתב ולא יבוא אל תוך המחנה ש"מ ליתן לו מחנה אחרת כלומר דמרבה גם מחנה לוי' אלא דעדיין יקשה. מנ"ל דאתי לרבויי מחנה לוי' נוסף על מחנה שכינה. אימא דאתי לגלויי דכולי' קרא רק במחנה לוי' מדבר ולעבור בעשה ול"ת. לזה תירץ רש"י ז"ל כאן בחומש דמשום דמחנה שכינה בק"ו ממחנה לוי' אתי. יותר י"ל דאתי לרבויי מחנה לוי' והפסוק מדבר במחנה שכינה כמשמעותא דקרא זולת הרבוי. וכמו שביארתי דהלכך אין שייך כאן אין מזהירין מן הדין כן נ"ל בזה:

יב ר"ל שאין כוונת הכתוב. שיטבול דוקא סמוך להערב שמש דבאמת ז"א דמיד אחר שנטמא יכול לטבול וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מקוה הובא ברא"ם וז"ל. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה עד הערב שמש עכ"ל. אלא הא דכתב קרא לפנות ערב. דמשמע סמוך לביאת שמש לומר לך שאינו טהור בלא הערב שמש. ואם טבל אחר ביאת השמש אין הטבילה מועלת לו לטהרו עד בוא השמש למחרתו וראי' לזה שלא יקפיד הכתוב שתהי' הטבילה דוקא סמוך לביאת שמש ממ"ש בת"כ סדר אמור איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' ולא יאכל וגו' כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר וגו' הרי שרא דזכיר שם זמן לטבילה ולא הקפיד שם אלא שתבוא עליו השמש אחר הטבילה:

יד ר"ל דוודאי לא הקפיד הכתוב שיהי' היתד תלוי ער הזיין אבל פירוש מלת ער לבד כמו על הכליות יסירנה וכוונת הכתוב שלא יחפור בכלי זיינו וכלי תשמישו אבל יהי' לו יתד מיוחד לכך ופירוש על אזנך לבד אזנך שלתשמיש המגונה הזה לא ישתמש בכלי זיינו ומכ"ש שאר כלי תשמישו:

טו ר"ל ולא יראה וגו' מוסב על ד' אלקיך שבראש הכתוב:

טז ר"ל אונקלוס תרגם עבד עממין ור"ל ישראל הנמכר לעכו"ם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולכן לא תרגם עבד בר עממין כמו שתרגם בפסוק לנכרי תשיך:

יח (ד"ה ולא יהי') ר"ל בפרשת עריות בסדר אחרי כתוב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה הרי אזהרה לשוכב ובסדר קדושים בפ' עונשי העריות כתוב אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיחם בם הרי עונש לשוכב ולנשכב ועדיין אזהרה לנשכב מנין ומפיק לה ר' ישמעאל בברייתא הובאה בפרק ד' מיתות מורא יהי' קדש דהכא ואליבי' פירש"י ז"ל כאן מזומן למשכב זכור. והרמב"ן ז"ל טען ולמה יזהיר בהיות הנשכב קדש ומזומן והלא אף הנבעל במקרה ובהצנע יש בו כרת ומיתת ב"ד עכ"ל. ולע"ד נראה שהכתוב קורא את הנשכב קדש לפי שהנשכב אינן פועל רק הנפעל וא"כ אינו אלא מכין ומזמן עצמו לפעולת הגנאי שיעשה בו פועל זולתו וכל המזומן לפעולת גנאי אשר יעשה בו מזולתו נקרא קדש וכאן הכוונה על פעולת השכיבה כמו שלמדו ז"ל שם בסנהדרין מגזר' שוה ועל שם כך נקרא קדש ולא בשביל היותו מיוחד לכך תמיד כן נ"ל:

כ דהמלוה הוא הנושך ואלו הי' זה אזהרה למלוה לא תשיך מיבעי' לי' ומדכתיב לא תשיך ע"כ שהוא אזהרה ללוה שלא תגרום שינשוך אחיך אותך. ונ"ל לגרוס ברש"י ובמקום אחר אזהרה למלוה והוא בת"כ פרשת בהר:

כא ר"ל שהרי בכל אזהרת הרבית נאמר מלת אחיך וממילא שמעינן שאין מוזהר על הנכרי ולנכרי תשיך למה לי וע"כ שבא בשביל הלאו הנשמע מכללו להוסיף עוד עשה באיסור רבית. ובספרי הובא ברא"ם שנינו לנכרי תשיך זו מצות עשה א"כ נראה מזה שלפי הספרי לא בא המאמר הזה בשביל העשה הנשמע מכללו רק שבא לענין אחר שיש מצוה בלקיחת הרבית מן הנכרי ואי מאחיך לא הוה שמעינן אלא רשות אבל בש"ס שלנו שהעמידו המאמר הזה להוסיף עשה באיסור רבית ע"כ חולק על הספרי. אבל הראב"ד ז"ל פירש שכוונת הספרי ג"כ על מה שאמרו בגמרא ומה שאמר לנכרי תשיך זו מצות עשה. ר"ל העשה שהוא ע"י הלאו הבא מכללו שלא ישיך לישראל ע"כ. ולע"ד שדברי הראב"ד מוכרחין שהרי בספרי עצמו פירשו דאזהרת לא תשיך לאחיך הוא על הלוה מדכתיב לא תשיך ולא לא תשוך וא"כ לפ"ז גם לנכרי תשיך דהכא היא נ"כ על הלוה שמותר ללות מגוי ברבית. ולפ"ז אי נימא שכוונת הספרי כפשוטו שלנכרי תשיך הוא בעצמו מ"ע. ולא הנשמע מכללו ע"כ נצטרך לומר שהישראל מצווה ליתן רבית לנכרי בהלותו וזה לא יתכן וע"כ מוכרע כפירוש הראב"ד ז"ל שכוונת הספרי ג"כ כמו שהוא בגמרא שהנשמע מכללו הוא מ"ע:

בא"ד לעבור עליו בשני לאוין ועשה. השני לאוין הם האחד לא תשיך לאחיך וגו' שבפסוק שלפניו והשני ולאחיך לא תשיך וגו' שבפסוק שלפנינו ועיין רא"ם מ"ש בזה:

כד ז"ל הברייתא הובאה בפ"ק דר"ה מוצא שפתיך זו מ"ע (ופירש"י ז"ל דהכי משמע מוצא שפתיך קיים) תשמור זו מצות ל"ת (כדר' אבין אמר ד' אילעי כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת) וכו' ופריך הש"ס תשמור זו מצות ל"ת למה לי. מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני ההוא כו' ע"ש בש"ס:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה