באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר תצא · פרק כב
א ר"ל לפי פשוטו מלת האזהרה לא דבוקה עם והתעלמת לא תראה ותתעלם כלומר כשאתה רואה אינך יכול להתעלם אבל מ"מ רז"ל דרשו שרמז יש כאן פעמים שאתה מתעלם ר"ל ועל צד הרמז הזה באה מלת האזהרה לא. דבקה עם פעל תראה ולא סמכה לפעל והעלמת. אבל בכל זה הדרש לא יכחיש פשוטו של מקרא כי כן הוא מנהג הלשון לסמוך מלת האזהרה לפעל הראשון לקשוט הלשון ותקונו אם פעל הראשון הוא תנאי האזהרה של פעל השני כמו במשפט הבא בפסוק שלפנינו שאין המצוה לחזר אחרי אבדת חבירו אם אינו יודע היכן היא אבל המצוה שבראותו אבדת חבירו להשתדל להשיבה אליו והי' יכול לומר כי תראה את שור אחיך או שיו נדחים לא תתעלם מהם אבל מנהג הלשון לסמוך מלת האזהרה לפעל הראשון לפעמים לתפארת ולכך נהג בכתוב שלפנינו ג"כ מנהג זה כדי לרמז פעמים שאתה מתעלם דהיינו זקן ואינו לפי כבודו שהוא לפי חשיבות המוצא וערך האבדה שאם הוא איש כזה שגם אם אבדה לו דבר כזה לא הי' טורח להשיבו לביתו ולא הי' מזלזל בכבודו לא חייבתו תורה לחוס על של חבירו יותר משל עצמו והכל לפי כבוד האיש וערך האבדה. וכן מותר להתעלם אם היתה מלאכתו מרובה משל חבירו שיפסיד ע"י טפול באבדת חבירו במה שהוא בטל ע"י זה ממלאכתו ושכר מלאכתו יותר משיווי אבדת חבירו לא חייבתו תורה ג"כ לאבד את שלו ולהציל של חבירו כי אפס לא יהי' בך אביון כתיב אבדתך קודמת לשל חברך אבל אם אין שכר מלאכתו מרובה משל חבירו רק פחות חייב להשיב' והבעלים משלמין לו שכר מלאכתו. ויש בזה חלוק דינים כמבואר בגמרתנו:
ב ר"ל שלרמאי אפילו בסימנין אין מחזירין כמבואר בש"ס:
(ד"ה והשבותו) ר"ל דמאמר זה נראה מיותר שכבר אמר למעלה השב תשיבם וגו' וללמד בא שתהא השבה:
ד כן הוא בש"ס דמציעא דנופלים דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע אבל קרא דרובץ תחת משאו דטעינייהו עלייהו משמע ובפריקה קא מיירי:
ה בש"ס פרק שני נזירים מייתי פלוגתא דתנאי דת"ק דראב"י ס"ל שאין הכוונה כפשוטו שלא ילבש הגבר שמלת אשה ואשה שמלת איש אפילו שיהי' ניכר המין אם זכר אם נקבה אם לובש איזה מלבוש המיוחד למין זולתו שהרי נאמר אח"כ בטעם הדבר כי תועבת וגו' ומה תועבה יש בזה (וגם לרבנן דפליגי אדר"ש ולא דרשי טעמא דקרא מ"מ הרי כאן מפורש הטעם במקרא) וע"כ הכוונ' שלא יחליפו הזכר והנקב' מלבושיהם זה בזה באופן שלא יוכר המין ובזה יכול לבוא לידי תועב' (שיתייחדו הזכר והנקב' ויבוא לידי הרגל דבר כן נ"ל הפירוש ואין ר"ל שאין כאן לאו אלא אם ישבו בלבושים מחולפים אלו הזכר בין הנקבות או הנקבה בין הזכרים) וראב"י ס"ל דאף אם לובש הזכר בלבוש אחר המיוחד למין הנקבה או להפך. יש כאן לאו אף שניכר המין. וצ"ל לדידי' דמעש' זו גופא תועב' היא כיון שיצוייר במעשה זו אופן שהוא תועבה ובכלל זה גם המעביר שער בית השחי ובית הערו' שהוא תקון המיוחד לנשים לבד. והנה בלשון ראשון פירש"י ז"ל אליבא דת"ק דר"א ב"י ולד"א פי' אליבא דר"א ב"י ומבואר:
(ד"ה כי תועבה) הוא לת"ק דראב"י ולא לראב"י מדברי הרא"ם ז"ל והוא פשוט:
ו (ד"ה לא תקח) והוא כדתנן בפרק שלוח הקן היתה מעופפת (ר"ל לאפוקי רובצת) ואין כנפי' נוגעות בקן פטור מלשלח ע"כ. ופירוש לא תקח האם על הבנים לא תקח האם בעודה על הבנים והכרח דרש זה ממ"ש והאם רובצת וגו' ומשמע דעכ"פ בעינן דומיא דרובצת שיהיו כנפי' נוגעות בקן:
ז ר"ל ולכך בא מתן שכר הארכת ימים במצו' קלה זו יותר מבמצות החמורות דבא ללמד מכאן ק"ו למתן שכרן של מצות החמורות מדברי הרא"ם ז"ל ומה נעים הערתם ז"ל:
ח (ד"ה כי יפול) כן הוא בש"ס עדיין לא נפל והכתוב קראו נופל וכה"ג דרשו ז"ל בפסוק על פי שנים עדים יומת המת:
ט ר"ל שלא אמר הכתוב לא תזרע בכרמך כלאים והי' משמעו שלא יזרע כלאים בתוך הכרם והשתא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שהכרם עצמו נזרע עם הכלאים דהיינו חטה ושעורה וחרצן וה"ה כל שני מינים עם החרצן עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכוונתו דוודאי גם אי הוה כתיב לא תזרע בכרמך כלאים נמי הוה משתמע דבעי שלשה מינין דשדך לא תזרע כלאים משתמע שפיר שני מינין דשדה שאינה זרועה מיקרייא נמי שדה אבל כרם לא מיקרי אא"כ נטוע בתוכו חרצן. אבל ר"ל דאי הוה כתיב לא תזרע בכרמך כלאים הי' משמעו לאסור גם אם הכרם נזרע כבר ואח"כ זרע בתוכו שני מינים אחרים אבל השתא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמעו שהכרם נזרע עם כלאי שני מינין אחרים ביחד. ותניא בספרי הובא ברא"ם ז"ל מה אני צריך והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאווין משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם ע"כ ואינו עובר משום שני שמות אא"כ זרע שלש' מינים הנ"ל בבת אחת ואילו הי' כתוב לא תזרע בכרמך כלאים הי' עובר משום שני שמות גם אם הכרם נזרע כבר ואח"כ זרע בתוכו שני מינין:
(ד"ה פן תקדש) וענין הקדושה במקומות הללו הוא הרחוק וההבדל:
י ר"ל וחרישה לאו דוקא וכן שור וחמור לאו דוקא:
יב ר"ל דבבגד של פשתן עושה תכלת ומגו דתכלת פוטר. לבן של צמר נמי פוטר ומגו דלבן של צמר פוטר בבגד פשתן לבן של פשתן פוטר נמי בבגד צמר:
יב ר"ל שהכתוב מרמז הערה זאת שעבירה גוררת עבירה במה שהוסיף תיבת ושנאה שלא הי' לו לומר אלא ובא אלי' ושם לה וגו':
יוד דממה שאמר את האשה הזאת שהוא כנוי הרומז על הגוף הנוכחי. משמע שהאשה נצבת עמו בב"ד:
טו דזה משמע ששניהם נקראים לב"ד האב והאם כדי לעמוד על המחקר והטעם שמתחלה נקראין שניהם. מי שגדלו וכו':
יז שמאמר ופרשו השמלה נראה מיותר ולא הי' לו לכתוב אלא ואלה בתולי בתי ולישתוק ומשום זה פירש"י ז"ל שפירשו ז"ל המאמר בדרך משל שיחוורו הדברים כשמלה. אבל הרמב"ן ז"ל טען בזה ואמר שלא דרשו זה אלא למ"ד דמש"ר חייב אעפ"י שלא בעל (ומ"ד זה מפרש הפרשה ואקרב אלי' וגו' ואלה בתולי בתי וגו' בדרך אחר כמבואר בגמרת כתובות) ולמ"ד זה ע"כ ופרשו השמלה בד"מ אבל למ"ד דבעינן בעל דוקא. מאמר ופרשו השמלה יתפרש כפשוטו כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה והעדים הן השושבינין משמרין להן מבחוץ (שלא ינהגו מנהג רמאות) ובודקין אותן (פן תביא היא דם צפור) ובעת הפרדם נכנסין השושבינין ולוקחין השמלה לראות אם יש בה דמים ואבי הנערה ואמה הם שלוקחין השמלה מיד השושבינין ומביאין לב"ד כדי להראות שאלה בתולי בתם עכ"ל ז"ל:
יח כבר ביארתי לעיל בפרשת בן סורר ומורה שלמדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מוהי' אם בן הכות הרשע
כ דע"כ מוציא ש"ר שמדבר בו הכתוב היינו בעדים. דאם לא הביא עדים שזנתה תחתיו אין ממש בדבריו הרי לא הי' שם התראה ועוד אימור קודם ארוסין נבעלה מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
כא (ד"ה לזנות) וחסר בית השמוש כמנהג הלשון:
(ד"ה אנשי) דמצות סקילה באמת בעדים כמ"ש יד העדים תהי' בו וגו' אבל הכוונה במעמד כל אנשי עירה:
כב ר"ל דתיבת המספר שניהם נראה מיותר ומנינא למה לי הרי פרט אח"כ האיש השוכב וגו' והאשה. אבל בא לרבות שיהו שניהם שווין בהנאה ולהוציא מעשה חדודין שהאיש לבדו נהנה ולא האשה ובזה גם האיש פטור ממיתה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה גם) דכל אתין וגמין רבויין וכתב הרמב"ן ז"ל שהנוסחא האמתית הבאים מאחוריהם ולא הבאים אחריהם שהרי אינו מדבר כאן בבתולה וא"כ מה לי ראשון ומה לי שני ומה צורך לרבות וצריך לגרוס הבאים מאחוריהם דהיינו ביאה שלא כדרכה אלו דבריו ז"ל:
כג דמלת בעיר מיותרת ולא הי' לו לומר אלא ומצאה איש ושכב עמה אבל בא לרמז שפרצה קוראה לגנב ויציאתה גרם לה. וכבר הארכתי בסדרים הקודמין שהספור המותרי הוא לעורר על איזה בחינה שבו קחנו משם:
כז בסוף הדבור ורבותינו דרשו. ז"ל הברייתא (הובאה בפרק כל שעה ובסנהדרין פרק בן סורר ומורה) מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה רוצח יהרג ואל יעבור. אף גלוי עריות יהרג ואל יעבור ומה כו':