אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר תולדות › פרק כז

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תולדות · פרק כז

פרק כו

א הא דלא פירש"י ז"ל כפשוטו. שכהו עיניו מחמת זקנה כמו שמצינו ג"כ אצל יעקב בסדר ויחי. ועיני ישראל כבדו מזוקן. כתב הרא"ם ז"ל וז"ל דמכח סמיכות הפרשיות קא דרשי ז"ל. מדאסמכי' לספור לקיחת עשו לנשיו. מוכח שהם גרמו לו כהיות העינים עכ"ל. ולא ידעתי מה יעשה ז"ל לשני הפירושים האחרים. ולי נראה לפרש דדייקו ז"ל שהי' סבה אחרת לחולשת ראות עיניו שהרי כפי מה שהוכיח רש"י ז"ל בסוף סדר תולדות הי' יעקב בן ס"ג כשפירש מאביו. א"כ הי' יצחק בזמן פרישתו ממנו בן מאה ועשרים ושלשה שנים. שהי' יצחק בן ששים שנה בלדת אותם ויצחק חי מאה ושמונים שנה כמ"ש בסדר וישלח. נמצא שמזמן שפירש יעקב מאביו עד מות יצחק שבעה וחמשים שנה. והסך הזה קרוב לשליש ימיו. א"כ בזמן שפירש ממנו יעקב לא עברו מימי חייו כי אם שני שלישים ואין זה זוקן מופלג כל כך שיכהו עיניו ממנו. ואין ראי' מיעקב שהי' בזמן ההוא קרוב למותו שכל ימי חייו לא היו רק מאה ושלשים ושבע שנים ברדתו למצרים הי' בן מאה ושלשים כמ"ש בסדר מקץ. ולא הי' חי במצרים רק שבע עשרה שנה. וזה זוקן רב. ומכ"ש שנראה מהכתוב. שכובד עיני יעקב היו קרוב למותו. ואולי לא היה בזמן כהות ראותו רק שנה או שנתים לפני מותו. אבל יצחק שהי' לו לחיות עדיין קרוב לשליש ימיו והם שבעה וחמשים שנה. איך נאמר שכהו מזוקן עיניו לזה אמרו ז"ל בעשנן של אלו. וכוונתם ז"ל בזה י"ל. או שמרת רוחו וזעפו על מעשה נשיו של עשו. להקטיר ולנסך לע"ז. סבבה לו כהות ראותו. או שנענש יצחק אבינו ע"ה בזה במה שנלכד ברשת הצייד עשו בנו להאמין תומתו וצדקתו ועל ידי זה יצא לתרבות רעה ולקח מבנות החתים עובדות ע"ז ואולם על צד המליצה אמרו ז"ל שכהו עיניו בעשן נשות עשו שהיו מעשנין לע"ז כן נ"ל בזה:

ג (ד"ה וצודה) ר"ל שלכך צוהו לצוד שזהו רק בדבר המופקר ואינו שמור. ומצטרך צידה מה שאינו נופל בדבר השמור המצטרך גזל וחמס להביאו לרשותו ולא צידה:

ה ר"ל יצחק לא צוהו רק לצוד אבל הוא הלך להביא עכ"פ אם יזדמן לו לצוד מה טוב ואם לאו יקח בחמס ועשק:

ט מיתורא דמלת לי קא דרשו שהרי אין פירוש לי כאן לצרכי שלצורך יצחק היתה הקיחה ופשוט:

(ד"ה כאשר אהב) ר"ל שאין גדי העזים דבר הניצוד רק מן בייתי. ויצחק צוה לעשו לצוד לו. לזה אמרו ז"ל. שלא יהי' היכר על ידי זה ליצחק. כי טעם הגדי כטעם הצבי וידמה לו שעשו צד לו צבי ופשוט:

יב ר"ל שאין שרשו מוש מנע"ו כמו לא ימוש שזהו מענין הסרה שאינו נופל כאן. רק שרשו משש והיא מהכפולים וזהו ניכר גם ע"י הנקוד. כי ומוש הוא במלאפום ובייו שהיא שרשית אבל ימשני הוא בשורק ודגוש אחרי' לחסרון אות הכפל:

טו תרגום טהור דכי. וא"כ פירוש דכייתא הנקיות:

יט כאן ובד"ה עשיתי וכן בפסוק כ"א כוון רש"י ז"ל לבאר שלא ישקר הנביא בדבריו חלילה. וכל זה הוא מבואר:

(ד"ה שבה) אין כוונת רש"י ז"ל לבאר המקרא. כי במקרא הפירוש פשוט שישב לאכול רק כוונתו לבאר התרגום שתרגם אסתחר ואמר שתרגם כן אונקלוס לפי שהישיבה לאכילה הוא דרך הסיבה. ובארמי סביב סחור:

כא לא פירשו ז"ל כן מפני שחשבו שיצחק יודע היות עשו רשע שהרי רש"י ז"ל בעצמו פירש לעיל. שבחזקת כשר וירא ד' הי' אצלו לפי שהי' עשו צד ומרמהו בפיו וישאלו אבא האיך מעשרין מן המלח ומן התבן רק כוונתם ז"ל שגם בזה הי' יצחק טועה שחשב שמפני כבוד ומורא שמים נזהר הי' עשו להזכיר שם שמים בפיו. אולם מה שירדו ז"ל לדרשה זו הוא מפני שלא אמר לו מקודם תיכף בבואו אצלו ואמר קום נא שבה וגו' גשה נא ואמישך בני וגו'. אבל לא אמר לו זה עד אחרי ששאלו מה זה מהרת למצוא בני. והוא השיב לו כי הקרה ד' וגו' אז שאלו ואמר לו גשה נא ואמישך וגו' מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

כב גם זה איננו מפני רשעתו רק לפי טבע מזג האנשים. והנה קום נא לפי שהוא דרך בקשה הוא מן המוסר לומר כן לאביו. אבל יקום ויאכל להיותו דרך צווי הוא נגד המוסר לבן נגד אביו:

כז (ד"ה כריח) ומאמר אשר ברכו ד' מיסב על השדה שדה שברכו ד' בריח טוב והוא שדה תפוחים:

כח דרשו ז"ל כן ליישב הויו ויתן לך שהרי הוא התחלת הברכה. וא"כ אין הויו לחבור לכן פירשו ז"ל. שבכח הויו ברכה אחרת נוספת. וכבר כתבתי שהו' תבוא לפעמים לקשר ענין מחשביי ועוד אאריך בזה אי"ה במקומות אחרים. והנה אין הכוונה כאן יתן לך מטל ויחזור ויתן לך מטל שהרי גם בלתי ו' שבראשו משמעות זה שיתן לך תמיד בכל עת הצורך כמו יעבדוך עמים שפי' יעבדוך תמיד רק הכוונה יתן לך גם ברכה הבלתי נזכרת בפי ויתן לך גם זאת מטל השמים ומשמני וגו' וכן הוא בהדיא בב"ר:

כט (ד"ה אורריך) ואף שבלעם לישראל הי' אומר זה מ"מ לא אמר להם כן. אלא לפי הרגלו שהי' מורגל במדינתו עם הרשעים. והרמב"ן ז"ל טען על האגדה הזאת ואמר. הרי מצינו ואברכה מברכיך ומקללך אאור האמור אצל אברהם:

והשיב שחזר ואמר ונברכו בך והנה הברכה בראש ובסוף עכ"ל. הובאו ברא"ם

ל כן הוא משמעות הלשון הפני הקדמת מלת אך והתחלת הדבור ברש"י צריך לגרוס ג"כ ממלת אך. אך יצוא יצא ופשוט וכן הוא ג"כ בנוסחת הרא"ם ז"ל:

לג התמהון גדרי התפעלות הנפש והרגשתה כי תפגוש פתאום בדבר זר מבלי פללה אותו מקודם. אם זרות בטבע המציאות או זרות בסדור הדברים והמשכם זה מזה ולהיות שהענין זה ישתתף התמהון עם החרדה. שגדרה הפחד והבלבול מנזק וצער רב המגיע לאדם פתאום מבלי ששפט זה כלל מקודם כגון מהדברים שהזדמנותם על המעט מאוד לזה יפול גם שם חרדה גם על תמהון עצום לפי ששניהם קרובים בסבה כל זה לפי הפי' הפשוט. אבל לפי הדרש הוא כמשמען שנבהל:

(ד"ה מי) והן שני שאלות מי הוא הצד ציד ואיפה הוא הצד ציד. ומלת הוא מושך עצמו ואחר עמו:

(ד"ה ואוכל) מיתורא דמלת מכל קא דרשי זה עכ"ל רא"ם ז"ל. ולי נראה דדייקו ז"ל זה מפני שלא הביא יעקב ליצחק רק מאכל גדיי עזים ומאי מכל שמשמע שהביא לו הרבה מינים לזה אמרו שהיתה רבקה יודעת כדרך השרים לעשות כמה מיני תבשילין ממין מאכל אחד כאשר אמרה ואעשה אותם מטעמים וגו' לזה אמר ואוכל מכל שהי' בו מטעמים הרבה כן נ"ל:

[ד"ה גם] ר"ל שאין זה ברכה חדשה דהא כבר ברכו ואינו אלא כאומר מאחר שכבר נטל הברכה יחזיק בה ותהי אליו בחפץ לבבי:

לה ר"ל ולא בעקבה. כמו מאזני מרמה שלפ"ז יחשוב יצחק שלקח הברכה ולא במשפט וא"כ מאי גם ברוך יהי' דקאמר בתר הכי. וע"כ שכוונתו בחכמה. דמלבד שלא הי' עשו ראוי לברכה כפי רשעתו ובדין יזכה בה יעקב הצדיק אולם גם לפי מחשבת יצחק. אין זה עול מיעקב כי למה זה משפט הקדימה בברכה לעשו מיעקב וע"כ שכוונתו בחכמה. וגדר מלת מרמה יתבאר באורך בפרשת וישלח במעשה שכם עם דינה קחנו משם:

לו ובשניהם הוא לשון תמי' ומלת כי משמשת דהא שהוא לנתינת טעם והתמי' היא על הטעם וכאומר הזה טעם נכון לפעולה זה. בפרשת ויצא ענינו התעבדני חנם מפני היותך אחי וכן כאן. האם מפני אשר נקרא שמו יעקב עקבני זה פעמים והנה רש"י ז"ל הביא עוד לשון התנחומא בפירוש חרדת יצחק ואומרו גם ברוך יהי' ולפי' זה צ"ל שאין מוקדם ומאוחר בפסוק ופשוט:

לח ר"ל אף שהה"א פתוחה ולא בחטף כמשפט ה"א התימה בכל זאת הוא לתימה ולא לידיעה והדוגמאות שהביא רש"י ז"ל בכולן ההא בחטף כראוי אמנם לא הביאם רש"י ז"ל אלא להראות שיש הא התימה ולא הביא רש"י ז"ל הדוגמא הקרובה למעלה הכי קרא שמו יעקב. מפני שיש לומר שכל המלה ההיא משמשת נתימה כאשר מצינו דוגמתו בלשון חז"ל שישתמשו במלת וכי לתימה מדברי הרא"ם ז"ל:

לט לא פירש כן לעיל אצל ברכת יעקב מטל השמים ומשמני הארץ מפני שפירוש משמני שם. הוא הפירות והתבואות השמנות כאשר יורה על זה אמרו להלן ורוב דגן ותירוש אבל פירוש משמני האמור כאן הוא המקומות השמנות כי אחריו יהי' מושבך. במושבך לא נאמר אלא מושבך. עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולפ"ז במלת משמני הראשון האמורה בברכת יעקב המם במקום מלת מן כמם מטל השמים והוא משקל שמן. ובא בקבוץ על שקל הדגוש. כמו גמלי ויכול להיות ג"כ היותו משקל פעל כמו דבר ובנפרד שמן. ובשקל הזה יבואו כמה מלות הדגושים דד בנטי' כמודד מן גמל שפן נאמר בקבוץ גמלי שפנים. אבל מלת משמני שבכתוב דד שלפנינו הוא משקל מפעל כמו ומשמן בשרו ירזה והמם מן משקל השם כמם משכן וחסר בית בכתוב ובתשלומו ראוי להיות ובמשמני וכל זה מבואר.

מב שאל"כ מאין ידעה זה רבקה הלא כתוב ויאמר עשו בלבו. וזה משמע שלא גלה סודו לשום אדם:

(ד"ה מתנחם) ולפי פשוטו לשון תנחומין כו' אינו ר"נ שלפשוטו של מקרא לא יתפרש מלת מתנחם אלא מענין תנחומין שהרי גם הפי' הראשון שהוא מלשון חרטה וניחום יתכן מאוד ע"פ הפשט. אבל כוונתו ז"ל. שאם תרצה לפרשו מענין תנחומין כדעת הדרש תוכל גם כן לפרש ע"פ פשוטו. מדברי הרא"ם ז"נ:

מה פעל שכל איננו פעל יוצא. לומר שכל את בניו וא"כ בניו הם השכולים. אלא פעל עומד והקובר בניו קרוי שכול. והביא רש"י ז"ל ראי' לזה. ממה שמצינו בפרשת מקץ. שאמר יעקב ואני כאשר שכולתי שכולתי. שפירושו כאשר שכולתי מיוסף ושמעון שכולתי מבנימין. ובא בפועל העבר לקל על דרך פעול כמו יכול יכולתי. וע"כ שהוא פעל עומד וכפי' הב' שהרי נא דהוזכר שם הפעול ופי' כאשר שכלתי שכלתי כפירוש כאשר אבדתי אבדתי שענינו כאשר אבדתי מכבר. אבדתי גם עתה ולהיות הדבר כן תיקן רש"י ז"ל כאן את לשון הכתוב. שאמר למה אשכל גם שניכם שאין מלת שניכם כנוי הפעול וחסר מלת את כי באמת רבקה הוא הפועל והפעול בעצם. רק מלת שניכם הוא באור ענין השכול הזה וחסר מם וכאלו אמרה למה אשכל גם משניכם יום אחד:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה