באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר תולדות · פרק כו
ב ר"ל שאתה קודש קדשים כעולה וכל הארץ חשובה אצלך כעזרה. וחוצה לארץ חשובה אצלך כחוץ לעזרה וקי"ל דקדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה נפסלים ביוצא ונאסרו לעולם אע"פ שחזרו אח"כ למקומם. מדברי הרא"ם ז"ל:
ד ר"ל דפי' והתברכו בפה ואין הפירוש שתגיע להם הברכה בסבתם. והבי"ת בית הסבה ובמקום בעבור שכן הוא בכ"מ שפעל ברך קשור עם בית. ואב לכולם בך יברך ישראל דכתיב בתרי' לאמר ישימך וגו' כאפרים וכמנשה. רא"ם ז"ל:
ה בדבור זה וכן בדבורים שאחריו בפסוק זה יישבו ז"ל כדרכם הטוב כפילת הלשון שכ"א מורה ענין אחר והנה משמרת הם הגדרים שגדרו חז"ל לפי ששומרים מלעבור על האזהרה. וכגדר ששומר לגנה מליכנס בתוכו:
(ד"ה ותורותי) לפי שבא שם זה בכנוי הרבוי צ"ל שבא להביא גם תורה שבעל פה. והם המצות שהם דאורייתא אלא שלא נכתבו בתורה בפירוש ובאו בקבלה בהלכה למשה מסיני:
ה פשוט הוא שאל"כ למה לא היה יצחק אבינו ע"ה נזהר עם רבקה אשתו מלנהוג בה מנהג הראוי לאישות. שאם הוא מענין צחוק כפשוטו מה זה ראיה היותה אשתו. ומ"מ צ"ל שאין זה ראי' ממש דאיך יעלה על הדעת ח"ו לומר שלא הי' יצחק אבינו ע"ה צנוע אלא צ"ל שראה אבימלך סימני תשמיש ויצחק אבינו ע"ה לא הי' נזהר בסימנין אלו מפני אמרו מקודם אחותי היא. ובכל זה עמד אבימלך על הסוד:
י אחד העם הוא כינוי למלך ששם אחד בהסמכו לשם אחר ענינו לפעמים הראש בפרטים. שהראש ההוא הוא אחד אבל אין לפרשו כפשוטו. אחד העם יהי' מי שיהי'. דא"כ והבאת עליו אשם מיבעי' לי' ומה זה והבאת עלינו אשם בלשון רבים. אבל אם הכוונה על המלך יצדק הלשון ההוא לפי שבחטאת המלך תאשם מלכותו:
(ד"ה והבאת) ר"ל שאין הו' להפוך העבר לעתיד שהרי עתה כבר הנו יודע שזו אשתו וא"כ יכול הוא ליזהר ממנה שהלא כל דאגתו אינה אלא מפני עצמו כמו שפירש"י לעיל שאחד העם היינו המלך. ועוד שזה המאמר מוסב אשלפניו כמעט שכב וגו' שהוא פעל עבר. לכן פירש"י שכמו שפעל שכב בכאן הוא עבר תנאיי אם הי' שוכב כן הבאת ג"כ הוא פעל עבר תנאיי וענינו אם הי' שוכב אז היית מביא. והוראת הו' בכאן הוא רק להמשך דבר מדבר ופשוט. והרא"ם ז"ל הקשה כי באמת מה שהנגינה מלרע על תיו הנוכחת יורה היות הו' להפוך העבר לעתיד. כי זולת זה הנגינה מלעיל כמ"ש המדקדקים וצ"ע עכ"ל. ולי נראה שפעל והבאת בכאן הוא פעל עבר ועתיד מורכב משני הזמנים. כי בערך הזמן שעומד בו אבימלך בעת דברו עם אברהם הוא פעל עבר. ובערך השכיבה הקודמת בזמן לפעל הבאת האשם הוא פעל עתיד. ומפני טעם זה אין ראיה מהנגינה כנ"ל:
יב גם זה נשען על הכלל הידוע שביארתיו פעמים רבות שהדבור המותרי בספור הוא לעורר על איזה פליאה שבו. וכבר הארכתי במ"א בכלל זה. ובמקומות אחרים אאריך עוד ברצ"ה:
(ד"ה מאה) ולפירוש זה שערים כמו שיעורים ומ"ש רש"י ז"ל ורבותינו אמרו כו'. אין כוונתו שרז"ל חלוקים על פירוש זה. שהרי באמת אין שום נ"מ בין הפירושים. ומה לי אם האומד למעשרות או אם האומד לכל התבואה. השיעור בשניהם אחד שאם המעשר מאה פעמים יותר מהנהוג. ע"כ גם כל התבואה מאה פעמים יותר מהאומד הראוי אלא שכוונת רש"י ז"ל שרז"ל נתנו טעם למה אמדוהו. מדברי הרא"ם ז"ל
יג וההפלגה הזו נרמז בלשון עד כי גדל מאוד:
יד עבודה בחולם הבית אינו שם תואר רק שם דבר על הפעולה הנעשית בעמל תנועת האיברים כמו לא תעבוד בו עבודת עבד עבוד פרך מלאכת עבודה. לכן שם עבודה אין משמעו רק עבודה אחת וכשבא להורות הרבוי יאמר עבודות בסימן הרבוי אבל עבודה בשורק הבית אינו שם דבר רק שם תואר לשדה הנעבדת והוא משקל פעול ולנקבה פעולה כמו ברך ברוכה ויפול א"כ שם זה על כל חלקה המוכשרת לעבודת שדה וכרם וע"כ הוא שם המין והשם ההוא מורה על הרבוי גם בלתי סימן הרבוי שהוא ויו תיו או יוד מם וכמו ויהי לי שור וחמור וכמו שפירש"י ז"ל שם ולכן נופל בזה שם רבה כנ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל
טו ולא מפני קנאתם ושנאתם כדכתיב לעיל מיני' ויקנאו אותו פלשתים וזה לג' טעמים א' דא"כ הי' לו לו' ויקנאו אותו פלשתים. ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו וגו' וכדרך כל ספור הנמשך זה אחר זה שהאחד סבה להשני ועוד אם מפני השנאה סתמוה. איך הניחוהו אח"כ לשוב ולפתחם כדכתיב וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו' וע"כ כי סתמם מזמן רחוק מפני הגייסות שלא ימצאו מים ואח"כ באורך הזמן שהי' שלום ושקט בעולם שב יצחק לחפור אותן. ועוד ממה שכתוב פסוק י"ח. וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם וגו' משמע שהסתימה היתה מזמן רחוק מיד אחרי מות אברהם ולפני בוא יצחק גררה. ובזמן ההוא עדיין אין קנאה ושנאה ליצחק לכן ע"כ צ"ל שזה הספור וכל הבארות וגו' מילתא באנפי נפשה הוא. ונכתבה כאן להקדמת הספור שיספר אח"כ מן הבארות אשר חפר יצחק. ורצה לספר ג"כ ששב לחפור גם הבארות אשר חפר אברהם אביו ונסתמו אחרי כן ועל כן הוצרך להקדים כאן שאותן בארות סתמום פלשתים אחרי מות אביו. והנה מלת סתמום תרגום אונקלוס טמינון. ויש לפרש טמינון שהוא מל' הטמנה שאינו נופל כלל במקום זה לכן פירש"י שהוא מל' טמטום הלב שהוא סתימה מדברי הרא"ם ז"ל עם תוספת ביאור:
יח הנה חניית אברהם. כמשמעות הכתובים בסדר וירא הי' בגרר ולא בנחל גרר וא"כ הבארות שחפר היו מסתמא גם כן בגרר ועוד מדכתיב אח"כ פסוק י"ט ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' מזה מוכח שחפירות הראשונות לא היו בנחל רק בגרר. ועוד אם שני החפירות הי' בנחל. אחרי שהלך יצחק מגרר א"כ ויחפרו עבדי יצחק עוד בנחל מיבעיא לי'. לכן צ"ל ששני החפירות לא היו במקום אחד ובזמן אחד. רק החפירה הראשונה הי' בעודו יושב בגרר ובגרר עצמו. והחפירה השנית הי' אחרי לכתו מגרר לנחל גרר ובנחל גרר. אבל מפני שהכתוב רוצה לספר ולכלול כאחד כל הבארות שחפר יצחק. לכן כתב לך כאן אחרי ספור הליכת יצחק מגרר. וחניותו בנחל גרר ששב לחפור גם הבארות שחפר אביו. ואף שחפירה ההיא היתה בעודו הי' יושב בגרר. וכדי לכלול חפירה זו עם ספור חפירת הבארות שחפר בנחל גרר אחרי לכתו מגרר. זהו דרך רש"י ז"ל בסדר המקראות האלה:
כ ר"ל אעפ"י ששם עשק אינו אלא מענין עסק בכלל. וכמו שתרגם אונקלוס וכמ"ש ג"כ רש"י ז"ל בסמוך בד"ה התעשקו. וז"ל נתעשקו עמו עליו במריבה וערעור עכ"ל. מ"מ צ"ל ששם עשק הוא שם הנאמר בכלל וביחוד. בכלל על ההתעסקות סתם לטוב או לרע. וביחוד על הערעור לרע בפרט. והטעם כי הערעור לרע בפרט. יש בו עסקים רבים מטרידים. והמערער מטריד את מי שמערער עליו עד שצריך להשתדל ולטרוח הרבה לברר זכיותיו. והוא א"כ רב העסקים והטרדות בעבורו. אבל אם נאמר ששם עסק לא הונח רק על ההתעסקות בכלל אין טעם כלל לקריאת שם הבאר עשק. כי השם הוא על עיקר הכוונה ועיקר כל כוונתם בשם זה. הוא ערעור גדול רב העסק והטרדה. ובסמוך אבאר עוד בזה:
(ד"ה כי התעשקו) מה מאוד שכל רש"י ז"ל את ידיו בקוצר לשונו הטהור כי לעיל בסמוך אצל קריאת שם הבאר עשק פירשו רש"י ז"ל שהוא מענין ערעור בפרט. וכמו שביארתי לעיל שאין טעם לקריאת שם הבאר עשק על שם ההתעסקות בכלל רק על שם הערעור רב העסק. אבל כאן אצל פעל התעשקו שהוא נתינת טעם על קריאת שם הבאר עשק. עיקר הכוונה בוודאי לפרש. שמה שקראו שם הבאר עשק ולא קרא את שמו מריבה כדי להודיע בזה שהי' בערעור ומריבה ההיא עסק וטרדה רבה. ומטעם זה שם עסק נא' על הערעור בפרט להיותו על הרוב רב העסקים והטרדא. ולכן כתב רש"י ז"ל נתעשקו עמו עלי' במריבה וערעור ר"ל להיות מטרידין אותו הרבה בערעור הזה ודוק בזה כי הרא"ם ז"ל לא ירד בכאן לעומק ככל הצורך והלך בנתיב צר:
כב ר"ל שהויו השיבו לעתיד ואעפ"י שאין זה מוכרח כידוע בדקדוק. כי רק הויו המהפכת העתיד לעבר הוא ניכר בנקודתו וסימן הדגוש שאחריו כי הויו פתוחה ודגוש חזק אחרי' אבל בהפוך העבר לעתיד אין סימן מיוחד ניכר בו אם הוא לחבור לבד ואם הוא גם להפוך העבר לעתיד וא"כ יצדק להיות רק פעל עבר ובויו החבור לבד ולא גם להפוך. מ"מ הענין בעצמו מוכיח היותו מהופך לעתיד. כי אחרי ההרחבה צריך עוד זמן לפרות ולרבות ואיך יאמר כי עתה הרחיב וגם פרינו ומבואר:
כו (ד"ה ראה) כבר מבואר כיוצא בזה במקום אחר בשם הש"ס ובפרט ריש נדרים דאף שבאמת דברה תורה כלשון בני אדם. ודרך הלשון להקדים המקור לפעל מ"מ כל היכי דאיכא למידרש דרשינן:
לה ר"ל שאינו מענין מרירות ושרשו מרר. רק מענין מרי ושרשו מרה. ופירוש רוח רצון וענינו ותהיינה כל אחת מהם מורת רוח ליצחק ולרבקה. ודוגמתו מצינו במקרא הרבה. ותיבת מורת י"ל שהוא שסתואר ובפלס תועה ומשקלו פועה. ובא בסמוך מורת כידוע בדקדוק. וכל זה מבואר: