אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר שמיני › פרק יא

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר שמיני · פרק יא

פרק י

א כבר כ' רש"י ז"ל בריש ס' ויקרא ומייתי לה בשם ברייתא דת"כ די"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו רק למשה שיאמר לאהרן:

(ד"ה זאת) דלא היל"ל אלא זאת אשר תאכלו מכל הבהמה. החיה למה לי הרי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה ואי לאשמועינן היא גופא דבהמה בכלל חיה אכתי מכל הבהמה למה לי ליכתוב זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת וגו' בבהמה אותה תאכלו והוה ידעינן ממילא מדפתח בחי' וסיים בבהמה ש"מ דבהמה בכלל חיה. ולכן דרשו ז"ל ע"ד דרשת דורשי רשומות ששם החיה הנזכר בפסוק זה הוא כנוי לכנ"י ע"ש הכתוב ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום. והא החיה הוא הא והקריאה כמו הקהל חיקה אחת לכם ושיעור הכתוב ע"ד רמז וכאלו הוא ל' מסורס. החיה (ר"ל אתם כנ"י) זאת אשר תאכלו מכל הבהמה ר"ל אתם כנ"י הנני מזהיר אתכם זאת אשר תאכלו ומכל הבהמה וגו' והא דנקט כאן כנוי זו דהחיה יותר מכל האזהרות שבתורה להיות הכנוי הזו מתייחסת עם הצוואה דכאן דלפי שראויים ישראל להיות חיים לפיכך הזהיר אותם מן הטומאה כמ"ש רש"י ז"ל:

(ד"ה זאת) מלות זה וזאת הם כנויים הרומזין לגוף הקרוב במקום לרוב וכאן וכדומה לו הם כנויים רומזין על המיוחד ומוגבל בסמניו והוא ע"ד ההשואה להיותו קרוב אל הדמיון והציור. ומדרך רז"ל לדרוש בכ"מ מלות אלו על ההוראה העיקרית הראשונה לגוף הקרוב במקום וזה מעשה המנורה שהראהו הקב"ה מנורה של אש. זה אשר יתנו דשקלים הראה לו הקב"ה שקל של אש. החודש הזה לכם וגו' שהראה לו הקב"ה הירח בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. וע"ד הזה דרשו ז"ל גם בפ' שלפנינו כנויי זה וזאת ואלה כאן בפסוק זה שלפנינו ולהלן פסוק ט' אצל בריות המים וכן להלן בעוף ולהלן בשרצים לפי שכתוב בכ"א מלת זה ואלה ומבואר. ודע עוד שב' נקודות סימן ההפסק שבא בדבור רש"י זה בדפוס הוא ט"ס והכל דבור אחד. שגומר רש"י ז"ל כל הדרש שבא בכנויי זה בפ' שלפנינו (ד"ה זאת) זהו לפי פשוטו וכבר כתבתי לעיל שגם לפי הדרש שדרשו ששם החיה שבפסוק שלפנינו הוא כנוי לכנ"י מ"מ מוכח שפיר דחיה בכלל בהמה מדסיים כל מפרסת פרסה בבהמה וגו'. ודע עוד דילפינן נמי מקרא אחרינא שבס' ת"כ דחיה בכלל בהמה מדכתיב בפ' ראה זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור וגו':

ג ר"ל שאין מפרסת מענין פרסה ויהיה לפ"ז פעל הנגזר מהשם כמו מאלמים אלומים שז"א לפי ששם פרסה הוראתו כף הרגל שדורך בו על הארץ וא"כ לא יתכן לומר אצל הגמל ופרסה איננו מפריס שכולם יש להם פרסה שבה דורכין על הארץ וע"כ שפירושו כתרגומו מל' סדיקה ולכן אמר אצל הגמל ופרסה איננו מפריס לפי שהגמל אין פרסות סדוקות ומ"מ לפי שהסדוק בכלל יאמר גם על הסדיקה הבלתי עוברת מקצה לקצה ומוחלקת בב' צפרנים הוצרך לכתוב עוד כאן ושוסעת שסע פרסות כלומר שצריך שיהי' הסדוק עובר מצד לצד ומוחלק בב' צפרנים אבל אצל הגמל שכתוב בו ופרסה איננו מפריס אצ"ל עוד ושסע איננו שוסע' דכיוון שאין לו סדוק כלל א"צ להודיע שסדיקתו איננה עוברת. והנה הרמב"ן והסמ"ג ז"ל והרמב"ם והטור ז"ל כתבו שסימני בהמה וחיה הטהורים הם שנים העלאת גרה וסדיקת הפרסה לשנים. ואף שמהכתוב נראה היותן שלשה מ"מ אינן אלא שתים שהשסוע אינו אלא השלמת התנאי של מפרסת פרסה. ומ"מ עדיין צ"ע שיש עוד תנאי שיהיה לו פרסה בכלל ולא יהיה כפות רגליו חלוקות לאצבעות (בעלי פרקים) כמו הכלבים והחתולים וכדומה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה גרה) ר"ל שהמאכל החוזר לתוך הפה מהמעים נק' גרה ויתכן היותו מגזרת מים הנגרים שמכונים כן להיות החלקים נגררין זה אחר זה וכן כאן המאכל נגרר אחר הפה:

(ד"ה בבהמה) דלא היל"ל אלא כל מפרסת וגו' מעלת גרה תאכלו בבהמה למה לי (ואף למ"ש למעלה דאיצטריך בבהמה כדי למידרש מיני' דהחיה הוא כנוי לכנ"י מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופירושו חיה ממש ודרש זה אינו אלא דרך צחות ומליצה. ועוד למ"ש הרא"ם ז"ל כמ"ש לעיל דבלא"ה ידעינן מקרא אחרינא דת"כ פרשת ראה דחיה בכלל בהמה א"כ בוודאי לא איצטריך בהמה דהכא) לכן דרשו ז"ל דאיצטריך בבהמה דהכא להתיר שליל הנמצא במעי אמו שניתר בשחיטת אמו וכמו שפירש"י ז"ל בחולין וז"ל שדי בהמה דרישא (מכל הבהמה וגו') אבבהמה דסיפא. ודרוש הכי הבהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

(ד"ה אותה) דהל"ל מפרסת פרסה וגו' בבהמה תאכלו אותה למה לי לעבור על בהמה טמאה בעשה (דקאי אדלעיל מפרסת פרסה ושוסעת וגו' מעלת גרה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה שאין בה סימנים הללו ולאו הבא מכלל עשה עשה). והקשה רש"י ז"ל ולא באזהרה היא בתמי' והרי פרט בה הכתוב אח"כ בלאו אך את זה לא תאכלו וגו' את הגמל וגו' ותירץ דאיצטריך אותה לעבור עליו בלאו ועשה:

ח ויש לדקדק בהך ברייתא דהא קיי"ל אין עונשין מן הדין. והרמב"ן ז"ל תירץ בזה דהך ברייתא אתיא כמ"ד עונשין מן הדין והוא תמוה דהא אפילו למ"ד עונשין מן הדין מ"מ אין מזהירין מן הדין (ואין עונשין מן הדין אלא היכי דכתיבא אזהרה בפירוש) כדאיתא בסנהדרין ומכות. וליכא למימר דגלויי מילתא בעלמא הוא וכאביי דס"ל בסנהדרין דלוקין על בתו מאנוסתו מק"ו דבת בתו. דז"א דכבר פירש"י ז"ל שם הטעם מה דהו"ל הך ק"ו גילוי מילתא בעלמא וז"ל משום דקורבא דכתיבא הוא בת בתו מכח קורבה דלא כתיבא הוא בתו אתיא לה (ר"ל דאיסור בת בתו הוא מכח קורבה וקורבה זו אינה אלא מכח בתו וא"כ הק"ו הוא בדרך זה אם בתו גרמה לאסור את בת בתו מכ"ש שתגרום איסור לעצמה או בל' אחרת והיא היא אם בת בתו נאסרת בשביל בתו בתו עצמו לא כ"ש וה"ל שפיר גלוי מילתא בעלמא שהלמוד הוא סבת חומרת המלמד והיכי דמי עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך בת אביו ובת אמו מנין. וזהו עונש מן הדין דכל א' הוא קורבה בפ"ע ואין קורבה הכתובה (בת אביו או בת אמו) באה מכח קורבה הבלתי כתובה (בת אביו ובת אמו) עכ"ל ור"ל שאין הלמוד סבת חומרת המלמד ר"ל שאין האחוה שמצד האב והאם סבת איסור האחוה שמצד האב או האם לבדו. ולפיכך יסוד הק"ו אינו שמה שהוא גורם לזולתו הבא מכוחו אינו דין שיגרום לעצמו כיסוד הק"ו הקודם. אבל יסודו הקולא והחומרא לבד ובזה שמדרגת הק"ו הזה פחותה ממדרגת הק"ו הקודם שייך לומר אין עונשין מן הדין וא"כ ה"נ בנד"ד אין בהמה טמאה שאין בה שום סימן סבת חומר בהמה טמאה שאין לה רק סימן א' של טהרה ודומיא דאחותו בת אביו ובת אמו הוא וק"ו גמור הוא ולא גלוי מילתא בעלמא והדרא קושיא הנ"ל לדוכתא הא אין עונשין מן הדין. ולכן צ"ל ביישוב קושיא זו דלאיסורא גרידא בלא"ה תיפוק לי' לבהמה שאין בה שום סימן טהרה מלאו הבא מכלל עשה דאותה תאכלו וכיון שכבר נאסרה בביאור מדאורייתא שפיר מזהירין ועונשין בה מן הדין וכ"כ המגיד משנה ז"ל בה' מאכלות אסורות ונכון הוא בטעמו דטעמא דאין עונשין ומזהירין מן הדין דאימור גזרת הכתוב הוא במלמד ולא בלמוד דאף שהלמוד חמור מהמלמד לפי שקול דעתנו מי יודע אם חומר זה שבלמוד יגרום לו האיסור וסבה נעלמה מאתנו יש במלמד שגורמת לו חומרתו זו הכתובה בו (ובאיסורין ודיני ממונות ניתנה לנו הרשות מסיני לדון בק"ו משא"כ לענין עונש ואזהרה) וכ"ז לא יתכן רק אם אינו מפורש בלמוד שום איסור כלל אבל אם הלמוד כבר נאסר ממילא בעשה הרי גלי לן קרא בפירוש שייכות האיסור גם בלמוד שפיר מזהירין ועונשין בו מן הדין. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור הרבה לדבריו ז"ל:

ט (ד"ה ובנבלתם) וכדאמר ר' יצחק במס' ר"ה חייב אדם לטהר א"ע ברגל והטעם בזה לפי שכל ישראל חייבין להראות בעזרה ברגל ולהביא עולת ראיה לכך הטהרה חובה ברגל. מדברי הרא"ם ז"ל:

יא ר"ל דשקץ יהי' לכם יתירא הוא דהא כבר כתיב לעיל מיני' שקץ הם לכם ועיין רא"ם בזה:

(ד"ה ואת נבלתם קיי"ל בש"ס חולין שב' הסימנים שהצריך הכתוב בבריות המים והם סנפיר וקשקשת אינו אלא בבריות הגדלין בימים ונחלים אבל בריות הנוצרין במים שאינן בימים ונחלים לא מיבעיא מים שבכלים כגון חבית וגיגית שאינם מחוברין לקרקע דלא הוויין דומיא דימים ונחלים כלל אלא אפי' מי בורות שיחין ומערות מ"מ לא דמיין לימים ונחלים לפי שאינן נמשכין ונגרין רק עצורין במקומן ועוד שעשויין בידי אדם שותה הבריות שבהם עם המים ואינו נמנע ואע"פ שאין להם שום סימן טהרה כדתניא שותה ושותה ואינו נמנע. והני מילי היכי דלא סיננן שלא פירשו ממקום רביתייהו והילכך שריין אגב המים (לאפוקי יתושין הפורשין שבתוך המים דנהי דמשום שרץ המים אינן נאסרין מ"מ חיישינן אימור פרשי חדא זימנא ממיא ונחו על הארץ וקרינן בהו שרץ השורץ על הארץ) דהוויין בהדייהו אבל היכי דסיננן ופירשו ממקום רביתייהו הוויין שרץ השורץ על הארץ ואסירי ובזה יובן לך מ"ש רש"י ז"ל כאן והוא מברייתא דספרי ונקרא ת"כ דמאמר ואת נבלתם תשקצו מיותר דהרי כבר כ' ומבשרם לא תאכלו ולדרשא אתי לרבות יבחושין שבכלים או חריצים שסיננן דאע"ג דשריין בלא סיננן (לפי שאינן שרצי הימים ונחלים ולא שרצי הארץ) מ"מ היכי דסיננן מיהת נאסרו משום שרץ השורץ על הארץ משום שנחו על הארץ ולא תימא דלא מיקרי שרץ הארץ רק בריות שנוצרו בארץ:

יב ר"ל האי כולי' קרא יתירא הוא שהרי כבר כ' לעיל פסוק ט' ומהדר שבא הכתוב להתיר אם השירו הסימנין במים לפיכך חזר וכ' הך קרא דהכא כדי לדרוש בו תיבת במים שכתוב בו ולהורות דדוקא אם אין לו סנפיר וקשקשת במים הוא דאסירי הא אם היו לו במים אע"פ שהשירן בעלייתו ביבשה מותר אבל מקרא קמא (פסוק ט') שכתוב בו בימים ובנחלים ליכא למישמע הכי דאף שכבר כ' בתחלת הפסוק את זה תאכלו מכל אשר במים מ"מ צריך למיהדר ולמיכתב בימים ובנחלים ללמדנו דבריות שבמי הבורות א"צ לסימנין. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

יג וצ"ל דהך ברייתא אתיא אליבא דחזקי' (בפסחים פ' כל שעה) דמפיק אסור הנאה גבי חמץ מדכתיב לא יאכל בציירי דמשמע לא יהא בו הנאה המביאה לידי אכילה אבל לרבי אבהו שם אין הבדל בין לאכל בחולם ובין לא יאכל בציירי ותרווייהו פליגי שם אליבא דרבי יהודא דלר"מ כ"ע מודו דלא יאכל לחוד משמע גם איסור הנאה מדאיצטריך למישרי היתר הנאה בנבילה דאיהו ס"ל א' גר וא' נכרי בין במכירה ובין בנתינה כי פליגי אליבא דר' יודא דס"ל דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה וא"כ מנבילה אין ראיה לדידי' וא"כ לא ידעינן איסור הנאה בחמץ וס"ל לר' אבהו דאיסור הנאה בחמץ ידעינן מדכתיב גבי טרפה לכלב תשליכון אותו ודרשינן אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל אסורין שבתורה (והא דלא דרשינן מגופי' דקרא מדאיצטריך למישרי טרפה בהנאה כמו דילפינן מנבלה לרבי מאיר כבר יישב זה רש"י ז"ל שם בגמרא) אבל לר"מ דנפקא לי' איסור הנאה מנבלה דריש אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה (דלא כתיב בי' בהדיא לא תאכל וא"כ לא ידעינן בי' אסור הנאה בלאו אותו אבל איך ממעטינן חשב"ע ממיעוטא דאותו יעו"ש ברש"י ז"ל) ור"י ס"ל חשב"ע לאו דאורייתא (ואפי' לענין איסור אכילה לחוד אינו אלא דרבנן) אבל לחזקי' בין לר"מ ובין לר"י חשב"ע דאורייתא ונפקא לן ממיעוטא דאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חשב"ע. וחמץ בפסח דאסור בהנאה נפקא לי' מלא יאכל בציירי וקא דריש שנוי הלשון מפעל לנפעל הרי דאליבא דר"מ כ"ע מודו דנפיק לי' איסור הנאה מנבילה ואותו למעוטי חשב"ע דחשב"ע דאורייתא וכי פליגי אליבא דר"י דלר' אבהו לא שני לי' בין לא יאכל בחולם ובין לא יאכל בציירי ונפיק לי' איסור הנאה מאותו דחשב"ע לאו דאורייתא אבל לחזקי' גם לר"י חשב"ע דאורייתא ונפיק לי' מאותו דכתיב גבי טרפה ואיסור הנאה בחמץ נפיק לי' משנוי הלשון דולא יאכל בציירי ע"כ תורף הסוגיא שם בפסחים הרי מזה דהך ברייתא שהביא רש"י ז"ל כאן גבי שרץ העוף אינו אלא אליבא דחזקי' דדריש שנוי הלשון מפעל לנפע ורק אליבא דר"י אתיא דלר"מ כ"ע מודו דלא דרשינן שנוי הל' הזה כלל ועוד דלר"מ איך אמרה הברייתא או אינו אלא לאסור בהנאה והא לר"מ גם לא תאכל בחולם משמע איסור הנאה וא"נ איך נפיק היתר הנאה מדכתיב בדוכתא אחרינא לא תאכלום וע"כ הך ברייתא מסייע לחזקי' ואליבא דר"י. והנה הרא"ם ז"ל הקשה וז"ל אבל קשה נהי דלחזקי' (אליבא דר"י) לא תאכל רק אכילה לחוד משמע ולא הנאה מ"מ מה ראיה מייתי בברייתא להיתר הנאה גבי שרצים מדכתיב במ"א לא תאכלום דמחד לא יאכל בציירי משמע איסור הנאה ותו א"צ לשנוי ל' בהך איסורא במקום אחר וראיה מחמץ בפסח דכתיב בי' בכל דוכתא לא תאכל לא תאכלו בחולם ומ"מ מדשני קרא בחד דוכתא למיכתב בי' לא יאכל בציירי תו לא אתי לא תאכלו דבתר הכי לבטולי משמעותא דלא יאכל בציירי. ואין לומר דשאני הכא דאפשר לקיים שניהם דהא גם גבי חמץ מצינן למידרש הכי דלא תאכלו בחולם אתי להיתר הנאה וקרא דולא יאכל בציירי בא להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל ז"ל. ובאמת שבש"ס דידן סוגיא הנ"ל פריך לחזקי' (ומכ"ש לר' אבהו בין אליבא דר"מ ובין אליבא דר"י) מהא דקי"ל דשרצים מותרין בהנאה אף דכתיב בהו לא יאכל בציירי (היינו בשרץ העוף דהכא) ומשני מדכתיב לכם שלכם יהא (והך לכם בשרץ המים הוא דכתיב לעיל פסוק י' וכן בשרץ העוף ההולך על ד' להלן פסוק כ' שקץ הוא לכם אבל לא בשרץ העוף סתמא וצ"ל דילפינן כלהו שרצים מהדדי וכן משמע תו שם בתר הכי דפריך אי הכי אפי' לכתחלה נמי ר"ל שמותר לצודן בכוונה ולמכרן לנכרים ולמה לי נזדמנו דוקא ומשני אמר קרא יהיו בהווייתן יהו. והנה הך ושקץ יהיו לכם רק בשרץ המים כתיב לעיל פסוק י"א וע"כ צ"ל דילפי כולהו מהדדי) ע"כ הש"ס שם). הרי דלא כהך ברייתא דלמדה דאין איסור הנאה בשרצים ממה דכתיב במ"א לא תאכלו דאין זה ראיה כלל וכמ"ש הרא"ם ז"ל. וראיתי בספר שפתי חכמים שבקש ליישב קושיית הרא"ם ז"ל וכתב וז"ל דדיוקא דברייתא אינו אלא מדשני משה במשנה תורה וכתב לא תאכלו בחולם ולא כתב גם לא יאכל בציירי לאיסור הנאה ש"מ שכך קבל משה מסיני דלא יאכלו בציירי לאו לאיסור הנאה אתי אלא להזהיר גדולים על הקטנים. א"ד ז"ל בקוצר ולפ"ר דבריו ז"ל יש בהם טעם דבמשנה תורה שחוזר ושונה המצות שנאמרו בסיני היה לו להזכיר גם איסור הנאה אצל שרצים אבל באמת הא ליתא דהא במשנה תורה נמי כתיב לא יאכלו בציירי גבי שרץ העוף ובאמת שזה יש ליישב קצת דהך ברייתא ס"ל דלא ילפינן שרצים מהדדי ובעופות טמאים אינו נזכר שם רק לא תאכלו בחולם אבל מ"מ קשה דהא בחמץ נמי לא נזכר במשנה תורה פ' ראה רק לא תאכל ולא יאכל בציירי וא"כ הדרא קושיית הרא"ם ז"ל לדוכתא. ועוד דהא להלן גבי שרץ הארץ כתיב בפסוק מ"א לא יאכל בציירי ובתר הכי פסוק מ"ב כתיב לא תאכלום בחולם ופירש"י ז"ל שם ג"כ דהך לא יאכל בציירי אתי לחייב את המאכיל כאוכל והוא ברייתא אחרת בספרי שלמדה ג"כ היתר הנאה בשרץ הארץ ממה דכתיב בתר הכי לא תאכלום בחולם כמ"ש הרא"ם ז"ל. ומה יעשה בעל שפתי חכמים ז"ל בזה והתם לא שייך תירוצא דידי'. סוף דבר שקושיית הרא"ם ז"ל היא קושיא עצומה. ומה שנלע"ד ליישב בזה לחומר הקושיא דאפשר דאין סברא לומר כלל שלא לדרוש שנוי הלשון מפעל לנפעל ולכ"ע דרשינן שנוי הל' אפי' לר"מ דנפיק לי' איסור הנאה מנבילה וכן לר' יודא אפי' לרבי אבהו דס"ל דלדידי' נפקא לן איסור הנאה ממיעוטא דאותו דכתיבא גבי טריפה אלא דלר"מ לא איצטריך שנוי הלשון דולא יאכל בציירי למידרש מיני' איסור הנאה דלהא לא איצטריך דלא יאכל בחולם נמי ידעינן מיני' איסור הנאה אליבא דידי' מנבילה ולהכי כל היכי דכתיב לא יאכל בציירי דריש לי' לחייב את המאכיל כאוכל. ואין להקשות תינח באסורי מאכל שמותרין בהנאה (כדאיתא בפסחים בסוגיא הנ"ל דאין בין חזקי' ורבי אבהו אליבא דר' יודא אלא חולין שנשחטו בעזרה דלחזקי' בין לר"מ ובין לר' יודא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ונפיק ממיעוטא דאותו אבל לר' אבהו רק לר"מ חשב"ע דאורייתא ממיעוטא דאותו. אבל לר"י חשב"ע לאו דאורייתא ואותו איצטריך לחמץ בפסח אבל לבד חשב"ע ליכא נ"מ כלל בין ר"מ ור"י אליבא דכ"ע דאין שום איסורי מאכל שיהיו מותרין בהנאה לר"י ואסורין בהנאה לר"מ אלא כל האסורין בהנאה כגון ערלה וכלאי כרם ובב"ח ושור הנסקל ותקרובת ע"ז וכדומה אסורין בהנאה אפי' לר"י אליבא דחזקי' משום דאית בהו רבוי מפורש לאסור הנאה וכל המותרין בהנאה מותרין אפי' לר"מ ולר"י אליבא דר' אבהו משום דאית בהו מיעוטא להנאה. ובש"ס שם פלפל דלר"מ אליבא דכ"ע וכן לר"י אליבא דרבי אבהו למה לי רבוי לענין אסור הנאה וכמו כן לאידך גיסא לחזקי' אליבא דר"י למה לי מיעוטא להנאה) אבל בחמץ בפסח שאסור בהנאה למה לי לר"מ ולר"י אליבא דר' אבהו לא יאכל בציירי אי לחייב את המאכיל כאוכל תיפוק לי' בלא"ה לחייב את המאכיל משום הנאה י"ל דאיצטריך במקום שאין שם הנאה כגון אם החמץ הוא של האוכל ויכול לאכלו בעצמו מבלתי שיאכילנו המאכיל וכיון דאין זה נהנה אין זה מהנה ועתה אחרי הוצעה זו נאמר שההפך מדברי הרא"ם ז"ל דהך ברייתא אתיא רק אליבא דרבי אבהו ובהא פליגי חזקי' ורבי אבהו דלרבי אבהו אין סברא כלל לדרוש איסור בהנאה גבי חמץ מלא יאכל בציירי כיון דכתיב איסור אכילה לחוד אח"כ לא תאכל בחולם ולהכי מפיק לי' לאסור הנאה בחמץ מאותו וחשב"ע לאו דאורייתא. ולכן ס"ל דשנוי הל' דולא יאכל בציירי גבי חמץ אתי לחייב המאכיל כאוכל אף באופן דלא שייך הנאה כמ"ש למעלה. ועד"ז דרשה הברייתא בכאן גבי שרצים. אבל חזקי' ס"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל לדידי' דחד לא יאכל בציירי סגי לאיסור הנאה אף דכתיב בתר הכי לא תאכל בחולם ולכן מפיק איסור הנאה בחמץ מדכתיב לא יאכל בציירי. ואותו ע"כ אתי לחשב"ע וחשב"ע דאורייתא וחזקי' דריש ג"כ לא יאכל דכתיב גבי שרצים לחייב המאכיל כאוכל דלאסור הנאה לא אתי מדכתיב לכם כמ"ש בש"ס דידן. וכי תימא לר' אבהו לכם למה לי תיפוק לי' מדכתיב בתר הכי לא תאכל בחולם ז"א דאי לאו לכם הוה ילפינן איסור הנאה מאותו ואף דכתיב לא תאכל בחולם הוה אמינא אכילה בלאו והנאה בעשה (דאותו ה"ל לאו הבא מכלל עשה) ואין להקשות א"כ למה איצטריך לומר בברייתא דמדכתיב לא תאכלו בחולם בתר לא יאכל בציירי שמעינן היתר הנאה בשרצים תיפוק לי' מדכתיב לכם ז"א דכוונת הברייתא דמלא יאכל בציירי לחוד לא הוה שמעינן איסור הנאה. וע"כ דלא יאכל אתי לחייב האוכל כמאכיל ופירוש זה מוכרח גם אי לא כתיב לכם אף דהוה נפיק לן איסור הנאה בשרצים מאותו. ונ"מ כמ"ש לעיל גבי חמץ באופן דלא שייך איסור הנאה מ"מ חייב גם המאכיל. ואין דרך לתנא להוכיח ממקום אחר אם יש לו להוכיח פירוש דלא יאכל בציירי דהכא מהך קרא גופא זהו מה שעלה במחשבתי בזה ובכל זה לא נמלטתי מהדוחק בכמה דברים:

בא"ד תלמוד לומר כו'. הוא כתוב הדר בפ' ראה במשנה תורה:

עוד באותו דבור. כל עוף כו'. ר"ל בזה שהעורב שנ' בו למינו הוא סוג ותחתיו מיני עורב הרבה ופירוש למינו סוגו ומבואר:

כ דע שיש שני מיני סוגים. סוגים עליונים וסוגים תחתונים. הסוג העליון תחתיו סוגים רבים ותחת כל סוג מינים רבים. והנה הסוג היותר נמוך שתחת סוג העליון הוא שרץ הסוג העליון ההוא. ואולם הסוג התחתון הגבוה ממנו אף שיש תחתיו מינים היותר נמוכים מקצת מיני הסוג היותר נמוך בכל זה לא יכונה המין ההוא שרץ להיות סוגו הוא מכלל הסוג שאיננו היותר נמוך. דרך משל סוג העופות הוא סוג עליון כולל כל הבעלי חיים המעופפים באויר. ותחתיו סוגים רבים ד"מ סוג בעלי נוצה ובשר ועצם ודם אדום וסוג זה כולל התרנגולים ובני יונה ויתר מיני העוף והטורפים ובלתי טורפים וסוג בלתי בעלי נוצה וכנפיהם עור דק מבהיק ואין להם בשר ועצמות ולהם מיץ לבן תחת דם וסוג זה כולל מינים הרבה כארבה וזבוב ודומיהם שהם ג"כ סוגים כוללים בקרבם הרבה מינים. והנה הסוג הב' הזה הוא הסוג היותר נמוך לפי שהמין היותר גבוה שבקרבו לא יגיע לגובה האמצעי של מיני הסוג העליון. לכן יקרא הסוג הב' הזה בשם שרץ העוף והעטלף ד"מ אף שהוא קטן מן הארבה בכל זאת לא יכונה המין הזה בשם שרץ העוף לפי שמין העטלף נכנס תחת סוג בעלי נוצה וכנף שאיננו הסוג היותר נמוך. לפי שיש בסוג זה מינים גדולים כנשר ודומיו אבל הארבה יכונה שרץ העוף כמו הזבוב להיות סוגו הוא היותר נמוך שאפי' המין היותר גדול שבו והוא הארבה ד"מ יחשב גודל כמוהו בסוג בעלי הנוצה למין נמוך זהו גדר שם שרץ בעופות ובבריות הארץ והמים. וסרה טענת הרמב"ן ז"ל שטען על רש"י בגדר שם שרץ לפי דעתו וזהו הנלע"ד כוונת הרא"ם ז"ל במ"ש כאן ובפ' בראשית וסר הקושי מדבריו שמתדמים לכאורה משוללי המובן:

כא ר"ל דכתב כאן הולך על ד' וקא חשיב אח"כ ארבה וסלעם והם הולכים על שש כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ שלבד ארבעת רגליו יש לו עוד סמוך לצוארו שני רגלים לזה תירץ רש"י ז"ל כאן דפירוש על ארבע. ארבע רגלים והני שנים שאצל הצואר כרעים איקרו ולא איקרו רגלים כנ"ל כוונת רש"י ז"ל:

בא"ד וכל סימנין הללו כו' אבל יש כו'. ר"ל דארבע מינים נזכרו בכתוב כאן. ארבה. סלעם. חרגול חגב. ודע שחגב הוא שם כולל כי כל המינים שנזכרו מקודם ארבה. סלעם. חרגול. הם בכלל סוג חגב ולפ"ז כל ששמו חגב ואף שאיננו ממיני הארבה וסלעם וחרגול הוא טהור אבל צריך שיהא דומה בסימניו לסימני הארבה וסלעם וחרגול. דלהכי פרט הני מינים ולא כתב חגב לחוד כדי ללמדנו דכל מין אף ששמו חגב מ"מ אינו טהור אא"כ הוא דומה בסימניו לסימני הארבה וסלעם וחרגול. ומ"מ הוצרך הכתוב לכתוב חגב כדי ללמדנו דמין הבא לפנינו אף שהוא דומה בסימניו לסימני הארבה וסלעם וחרגול מ"מ בעינן נמי שיהא שמו חגב ואם אינו תחת סוג החגב הוא טמא אף ששוה בסימניו למינים המפורשין כאן. והנה הסימנין המשתתפין בארבה סלעם חרגול הם חמשה. ארבע רגלים. שני קרסולין. ארבע כנפים. וכנפיו חופין ברוחבן רוב עובי הגוף (בש"ס קרי לי' רוב היקפו) ובארכן רוב אורך הגוף ואין ראשן ארוך וזולת זה הם בלתי משתתפין כי יש שיש לו גבחת ויש שאין לו ויש שיש לו זנב ויש שאין לו הארבה יש לו גבחת והסלעם אין לו. הארבה והסלעם אין להם זנב והחרגול יש לו זנב. והילכך מרבינן נמי אין לו גבחת מסלעם ויש לו זנב מחרגול אבל הנך כולהו אין ראשן ארוך ובש"ס חולין פ' אלו טריפות מייתי פלוגתא דתנאי בהא מילתא נמצא דלמאן דמרבי שם אפי' ראשן ארוך אין כאן אלא ארבע סימנין הנ"ל. ולמאן דלא מרבי ראשן ארוך מצריך כל חמשה סימנין הנ"ל. ולדברי כולן צריך עוד שיהא שמו חגב ר"ל שיהא מסוג החגב כנ"ל. וא"כ לפ"ז צריך להבין מ"ש רש"י ז"ל כאן שד' סימנין הנ"ל מצויין באותן שבינותינו אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב דהא בש"ס מצרכינן לרבויי יש להם זנב מחרגול דאל"כ הוה ס"ד דבעינן אין להם זנב דוקא. ועוד מ"ש יש שראשן ארוך דהא באמת קיי"ל כהך תנא דמרבי אפי' ראשן ארוך ולא היה לרש"י ז"ל לומר אלא שמפני כך אין אנו בקיאין בהן לפי שצריך שיהא שמו חגב ואולי אותן הבאים לפנינו אין שמן חגב. אבל הנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל שר"ל בזה אלו הי' כל מיני החגבים שווין בכל סימניהם לא הוה מספקא לן כלל דילמא אין שמו חגב כיון ששוה בכל סימניו למין החגב אבל עכשיו שאנו רואין שאין כל מיני החגב דומין בסימניהן כי יש שראשן ארוך ויש שראשן קצר ויש שאין להם זנב ויש שיש להם זנב ויש שיש להם גבחת ויש שאין להם גבחת א"כ לא נדע מהו הסימן המורגש ביותר של הסוג חגב והילכך כולן אסורים לנו:

כג דהך קרא כולי' יתירא הוא ולדרשה דלא תימא בבעלי ארבע הנך ארבע מיני וכל דדמי להו בלבד הוא דשריין אבל בבעלי חמש כולהי מיני אסירן קמ"ל קרא דהכא היתר בבעלי חמש מדברי הראה אצל

כד ר"ל דראו אדלעיל קאי דהיינו בדמה וחיה ועופות ודגים וחגבים אלא בבהמה וחיה האמורין למטה בלבד וכך שנינו בת"כ ולאלה תטמאו יכול לכל האמורין בענין מה אמור בענין בהמה חיה עופות ודגים וחגבים ת"ל לכל הבהמה אשר היא מפרסת וגו' עכ"ל. וכ"ז פשוט ומבואר:

בא"ד תטמאו ר"ל ואיננו ציווי ופשוט:

כה ר"ל שכאן בטומאת נבלה לא פרט כבוס בגדים רק אצל טומאת מגע (ט"ס וצ"ל משא) אבל לא בטומאת מגע והוה אמינא ללמוד כבוס בגדים בטומאת מגע מק"ו מטומאת משא כדדריש בת"כ. מה משא שאינה נוהגת בכל הטומאות מטמא בגדים מגע שנוהג בכל הטומאות אינו דין שמטמא בגדים לכן כתב רש"י ז"ל שמפני שבכל מקום שנכתבו טומאת מגע ומשא פרט לך כבוס בגדים רק אצל טומאת משא ולא אצל טומאת מגע ואלו היתה טומאת מגע טעונה כבוס בגדים מק"ו לא לישתמיט קרא בחד דוכתא דלכתוב בטומאת מגע וכבס בגדיו אע"כ שמגע אינו טעון כבוס בגדים בשום מקום וכה"ג אמרינן נמי בפ"ק דחולין גבי הכשר בתורים פסול בבני יונה והכשר כו' דבני יונה דוקא קטנים כשרים ובתורים דוקא גדולים בעינן דאי איתא לא לישתמיט קרא בחד דוכתא ליכתוב מן התורים או מן היונה וזהו כוונת רש"י ז"ל שכתב כאן כר מקום שנ' טומאת משא כו' וא"צ להאריך בזה עוד. מדברי הרא"ם ז"ל וראויין למי שאמרם ז"ל:

כז ר"ל שיש להם חלוק אצבעות ואין כפות רגליהם מכוסות בטרפים. ולכן יקרא המין דזה הולך על כפיו:

(ד"ה טמאים) ד"ל דלאו באיסור אכילה קא מיירי הכא רק בטומאת הגוף לענין מגע וכמו שפירש"י ז"ל להלן ביותר ביאור בפסוק כ"ט להלן:

לב ר"ר טמא הוא לתרומה וטמא עד הערב וטהור הוא למעשר מיד אחר הטבילה כמו ששנינו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ודרשו זה בת"כ מדכתיב וטמא עד הערב וטהר משמע טמא וטהור בזמן אחד הא כיצד בזמן שבין הטבילה וביאת השמש הוא טמא לתרומה וטהור לחולין ולמעשר אבל רש"י ז"ר שפירש כאן ואח"כ יטהר בהערב שמש ולא פירש שטמא וטהור בזמן אחד הוא לפי פשוטו של מקרא מדברי הרא"ם ז"ל:

לג ר"ל כמו ששנינו בחולין אויר כלי חרס (אע"פ שלא נגע בו השרץ) טמא (ר"ל מקבל טומאה) וגבו (אפי' בנגיעה) טהור שנאמר תוכו ליטמא (אשר יפול מהם אל תוכו) ונאמר תוכו לטמא (סיפא דהך קרא כל אשר בתוכו יטמא) מה לטמא אע"פ שלא נגע (כדרבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל שהכלי אינו נוגע בכורו רק במה שסמוך לדפנות ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה מתרת טעמי חדא שהרי אין כביצה בכל א' ועוד אין אוכל מטמא אוכל ותו דא"כ זה שני וזה שלישי ואין השלישי עושה רביעי) אף ליטמא כו':

(ד"ה ואותו) ר"ל ששבירתו מטהרתו שאם היה מיוחד לאוכלין טהור בנקב כמוציא זית ובעשוי למשקה בנקב ככונס משקה:

לד ר"ל אף שאין לו דבקות עם ואותו תשבורו שבסוף מקרא שלמעלה מ"מ הוא מוסב עליו והוא דבוק עם כל אשר בתוכו יטמא. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

בא"ד שכך יש לדרוש המקרא כו' זהו אליבא דר' אליעזר בש"ס דס"ל אין טומאה למשקין בר עיקר מן התורה כלומר שאפי' טומאת עצמן אין להם ופריך עלי' בש"ס דפסחים מהך קרא ומשני מאי יטמא הכשר פירוש והכי קאמר כר אשר בתוכו מכל האוכל אשר יבוא עליו מים או (יבוא עליו) כל משקה אשר ישתה הווי הכשר ויטמא האוכל:

בא"ד ולמדנו עוד שהשרץ וכו'. ר"ל דהא דאין הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס היינו אפי' אם הכלים בתוך הכלי חרס בעוד שהשרץ באוירו אלא שהשרץ אינו באויר הכלים הפנימים רק באויר כלי החיצון (דאל"כ אם הכלים הפנימים הם ג"כ כלי חרם תיפוק לי' דמיטמאין מחמת השרץ שבאוירן) או שהכלים הפנימים הם כלי שטף א"כ צ"ל אף שכלי חרס מיטמא מאוירו היינו משום שהאויר והכלי נחשבין א' כחתיכה מקשה א'. אבל אין הטעם, משום שבשעה שנפל השרץ לאוירו אנו רואין כאלו כל הכלי מלא טומאה דא"כ יתטמאו גם הפנימים שהם בתוכו בשעה שהשרץ באויר החצון שהרי נגעה הטומאה גם בהם אע"כ שמה שבתוכו אינו מקבל טומאה מהשרץ דליהווי ראשון אלא מקבל טומאה מהכלי שהוא ראשון ומה שבתוכו אינו אלא שני ולכך לא נטמאו הפנימים שאין כלי מקבל טומאה מולד הטומאה בא"ד אא"כ נפלו עליהם משנחרשו כו' ר"ל משנתלשו הזרעים אבל אין הזרעים מקבלין הכשר במחובר:

בא"ד שאין אוכל מטמא אחרים כו' ר"ל אבל טומאת עצמן בכל שהן והוא אליבא דר"ע בש"ס דפסחים דדריש יטמא האמור כאן לטמא אחרים כדאי' בת"כ אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא אחרים ור"ל כאלו כתוב יטמא בפתח ומ"מ לא עקרינן לקרא מפשטי' דפירוש יטמא לקבל טומאה אך קשה מנ"ל דלטמא אחרים דוקא בכל שהו (ט"ס וצ"ל כביצה) אבל לטומאת עצמן בכל שהו אימא איפכא אי נמי בתרווייהו בעי כביצה דוקא. מדברי הרא"ם ז"ל

לה ור"ל לאפוקי תנור וכירים המחוברין לקרקע דקיי"ל דהן בקרקע ואינן מקבלין טומאה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק מהך קרא דאינו טהור משום מחובר לקרקע אלא תנור וכירים של מתכות אבל בכלי חרם או של טיט יש חילוק בין תנור וכירים לשאר כלים דשאר כרים כשהם מחוברין לקרקע אינם מקבלין טומאה אבל תנור וכירים של חרס או של טיט מקבלין טומאה אף במחובר. ולשון המשנה בפ"ה דמס' כלים מסייע לי' להרמב"ם ז"ל ששנינו שם] הובא ברא"ם] תנור של מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות שלדעת הר"ם ז"ל יתפרש כפשוטו שאין לו אלא טומאת כלי מתכות דהיינו אם הוא מטולטל כדין כלים דעלמא אבל אין לו טומאת תנור וכירים לענין להצריכו נתיצה דוקא ולענין קבלת טומאה במחובר אבל לפירש"י ז"ל צריך דדחוק דפירושו שטהור משום תנור וכירים לענין שיטמא מאוירו והצרכת נתיצה. והוא מוקשה דמהיכי תיתי לומר שיהיה חלוק תנור וכירים משאר כרים. דאיצטריך לתנא דידן לאשמועינן שאינו חלוק הא לפירש"י ז"ל אין שום חלוק בין תנור וכירים, לשאר כרים וקרא ג"כ מסייע לי' להר"ם ז"ל מדכתיב אצל תנור וכירים יותין ופעל נתיצה אינו נופל אלא בדבר המחובר לקרקע בכר המקרא:

[ד"ה יותץ] ר"ל דדין תנור וכירים של טיט כדין כלי חרס. אבל באמת לאו כלי חרס נינהו דכל כלי חרס נעשין תחלה מטיט ואח"כ נשרפין בכבשן אבל תנור וכירים נעשין ג"כ מטיט רק שאופין ומבשלים בהם מבלתי שישרפום ראשונה בכבשן דאש רק שמייבשין אותן בחמה וכ"כ הרמב"ם ז"ל כמו שהובא ברא"ם. והנה לדעת רש"י ז"ל צ"ל דמשום הכי צריך הכא קרא לחוד בתנור וכירים משום דלא דמי לשאר כלי חרס הנשרפין בכבשן והוה אמינא שדינו כתנור וכירים של אבן שאינו מקבר טומאה וקמ"ל קרא דהכא דדינו ככלי חרם ובעי נתיצה. ולדעת הר"ם ז"ל איצטריך קרא ג"כ להשמיענו שמקבל טומאה אף שהם מחוברין לקרקע ומבואר:

(ד"ה וטמאים) ר"ל אם רצה להניחן בטומאתם לעולם רשאי ומותר לאפות ולבשל בהם בימי טומאתו או אפי' בימי טהרתו במי שאינו נזהר לאכול חולין בטהרה. מדברי הרא"ם ז"ל:

לו ר"ל דתרתי שמעינן מקרא דהכא א' שאם נפל לחוך מים המחוברין לקרקע (אף שאין בדם ארבעים סאה) נבלת שרצים או בהמה או כזית מן המת ושתה טהור מאותן המים אין השותה טמא (ולא אמרינן שהמים נעשו אב הטומאה ע"י המת שנפל לתוכו ובשאר טומאות נ"מ נמי לענין שיטמאו אוכל) שאין המים עלולין לקבר טומאה עד שיתלשו ב' שהטובל בהם יהיה טהור ולא בטהרת עצמן קא מיירי וזהו אליבא דרבי יהודא ורבי יוסי דאמרי טומאת משקין מן התורה ודרשי קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא טומאה ממש. אבל לרבי אליעזר דאמר אין טומאה למשקין כר עיקר וקרא דוכל משקה וגו' יטמא בהכשר קמיירי צ"ל בפירושא דקרא דידן רק כפי' הב' דבטהרת הטובל בהם קא מיירי ולא בטהרת עצמן מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ונוגע) כן הוא בת"כ ודרשו זה מייתורא דקאי קרא דהכא יתירא הוא דהא כבר כתב כך לעיל מיני' כל הנוגע מהם במוחם יטמא ולא אתי אלא למידרש מיני' דאפי' הוא בתוך המעין ומקוה ונגע בטומאה אין המקוה מצילתו מליטמא והכי דרשינן לי' אך מעין ובור מקוה מים הטובל בהם טהור אבל אם נגע בעודו במים בשרץ אשר נפל לתוכו טמא הוא:

לז ר"ל שאין זרע נפרד ומלת זרוע שם תואר אבל זרע הוא סמוך ומלת זרוע שם דבר ופירושו זרע שר זרוע ר"ל זרע של מיני זרעונים כי מלת זרע הוא משקל פעל השוה בסמוך ובמוכרת:

(ד"ה טהור הוא) ר"ל דמדכתיב בתרי' וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא מכלל דקרא דלעיל מיני', דכתיב בי' טהור הוא בשנפל מנבלתם עליו בטרם יבוא עליו מים קא מיירי ופשוט:

לח (ד"ה ונפל) ר"ל דונפל מ"ש משמע לא שנא קודם ניגוב בעודו לח ולא שנא אחר ניגוב. מדברי הרא"ם ז"ל:

לט דשם נבילה אינו נופל אלא על הבשר ובשפירשו העצמות ממקום חבורן מיירי אבל עצמות המחוברין לבשר מביאין את הטומאה על הבשר וטמאין או משום ידות האוכלין דהיינו עצם שיש בראשו כזית בשר או משום שומר דהיינו עצם שיש בתוכו כזית מוח וכן שנינו בת"כ בנבלתה ולא בעצמות וכו' יכול אפי' בשעת חבורן ת"ל יטמא ע"כ. ור"ל מדהו"ל למיכתב טמא וכתיב יטמא לרבות העצמות המחוברין שמוציאין את הטומאה על הנוגע והכלל שעצמות שהם יד או שומר מביאין (הטומאה על הבשר) ומוציאין את הטומאה (על הנוגע) מדברי הרא"ם ז"ל ומבואר:

מ כבר מבואר זה היטב למעלה בפסוק כ"ה אצל נבלת בהמה טמאה:

(ד"ה והאוכל) קיי"ל דנבלת עוף טהור שטמא בגדים בבית הבליעה וביאור זה דהאוכל נבלת עוף טהור אינו טמא משום מגע ומשא רק משום האכילה עצמה ונפקא מינה בתחב לו חבירו נבלת עוף טהור בבית בליעתו (דאין כאן מגע דה"ל נגיעת בית הסתרים דלא שמי' מגע וכן אין כאן משא) דאפ"ה טמא. והך טומאה דנבלת עוף טהור ילפינן מדכתיב כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו וכתיב במ"א בפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה והך בה למעוטי אתי דאין לך טומאה אלא מה שכתוב בה שהיא טומאת האכילה ולא טומאת מגע ומשא. וע"כ בנבלת עוף טהור קא מיירי דבנבלת בהמה אית בה גם טומאת מגע ומשא ונבלת עוף טמא בלא"ה אסורה משום איסור טומאה והך קרא משמע איסור נבלה לחוד. וע"כ הך קרא מיירי רק בנבלת עוף טהור וממילא הך קרא קמא דכל נפש אשר תאכל וגו' מיירי נמי מכח הך דיוקא בנבלת עוף טהור וכתיב התם וכבס בגדיו אלמא דמטמא בגדים. והנה ממלת בה דפ' אמור שמעינן תר מיעוטי חדא הך דאמרן דאין לנבלת עוף טהור אלא טומאת בית הבליעה ולא טומאת מגע ומשא ואידך בה אתה מטמא בגדים באכילתה ואין נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה. ובזה יובנו היטב דברי רש"י ז"ל כאן ופשוט:

מא והך ברייתא מיירי שהתליעו בתלוש אבל אם התליעו במחובר כיון שמהלכין הזיזין בתוך העדשים והם מחוברין לקרקע הרי הם כשורצין ע"ג קרקע ואסירי כדגרסינן בחולין פ' אלו טרפות אמר שמואל קישות שהתליעה באבי' (כלומר בעוד שהיא מחוברת בקרקע) אסורה הקישות מפני התולעת שבה דקרינן בי' השרץ השורץ על הארץ) ע"כ. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה לא יאכל) כבר מבואר מזה לעיל באורך מה שיקשה בכאן אצל שרץ העוף בפסוק י"ג וע"ש:

מב דדומה להולך על גחון שהוא הנחש הם התולעין (ונקראים שלשולין בר' חז"ל ונ"ל הטעם להיות גופן מחובר מטבעות כעין חוליות השלשלת) והדומה לדומה (שהם התולעין הנ"ל) הוא השרץ שהוא קצר רגלים ונראה כמתגלגל על מעיו ולכן הוא דומה לתולעים שנראה משוללי יד ורגל כמוהם אבל התולעים שהם באמת משוללי יד ורגל דומין לנחש וכן יש בבחי' הולך על ארבע שהוא העקרב דומה לעקרב ודומה כדומה. כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל:

מג (ד"ה ונטמתם) ר"ל שהמקרא הזה נראה לשונו משולל הבנה ולא תטמאו בהם ונטמתם בם שאינו נופל לומר לא תטמאו עצמכם בם שתתטמאו על ידם שהרי זה בכלל הלשון הראשון לא תטמאו עצמכם בהם לפיכך ביארו ז"ל שכוונת הל' הזה שאם תטמאו עצמכם בהם באכילתם לא יהיה כאן טומאת הגוף לבד אבל גם טומאת הנפש. וזהו מ"ש ז"ל ולא תטמאו בהם בארץ כי אם תטמאו עצמכם בארץ אז ונטמתם בם לעוה"ב בי ארחיק ואגעיל נפשותיכם כדבר טמא המשתלח מחוץ למחנה כן הטומאה דזאת לא תתן נפשכם לבוא למנוחתה ומכור מחצבה:

מד הנה ביאר רש"י ז"ל לשון המקרא הזה כאלו הוא מקרא מסורס. והשיעור והתקדשתם כי אני ד' אלקיכם והייתם קדושים וגו'. והנה ענין הקדושה בכאן הוא הפך הטומאה האמורה למעלה בענין. ולהיות שם ההוי' ב"ה הוא שם העצם הכולל בתוכו הקדושה. לכן אמר נותן התורה ב"ה לפי שאני השם הנכבד הוא אלקיכם ראוי א"כ לכם להתדמות אליו בכל יכלתכם שתתקדשו גם אתם ע"י שתפרשו מטומאת השרצים. ואחרי שביאר רש"י ז"ל יחס הטעם. כי אני וגו' הוסיף ז"ל לבאר עוד ענין הלשון הזה והתקדשתם והייתם קדושים שאין זה כפל לשון רק הוא המקביל מהמאמר שבפסוק שלפניו ולא תטמאו בהם ונטמתם בם שענינו כנ"ל שאם תחטמאו עצמכם בעוה"ז תתטמאו גם לעוה"ב. כן אמר כאן בהפכו שאם תתקדשו בעוה"ז אקדש אני אתכם לעוה"ב:

(ד"ה ולא תטמאו) ר"ל דכבר אמר לעיל לא תטמאו בהם ונטמתם בם וביאורו כנ"ל לא תטמאו עצמכם בם בעוה"ז כי עי"ז תתטמאו גם לעוה"ב. וע"ז אמר כאן בהפוך שבהתקדש עצמכם בעוה"ז תתקדשו לעוה"ב ולאיזה צורך חזר וכפר א"כ לומר כאן ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ וגו' לזה אמרו ז"ל לעבור וכו':

מז ר"ל דהך כולי' קרא הוא כמיותר לכאורה ולא היל"ל ולהכתב כלל וחתימת הפ' ראוי שתהיה במקרא שלפניו זאת תורת הבהמה וגו' על הארץ דהיינו תורת סימני ההבדלה בכל דבר. ולזה אסרו ז"ל דכולי' הך קרא כדרשא ומרמז דברים אחרים לבד סימני הטומאה והטהרה המפורשין למעלה. לכן אמרו ז"ל להבדיל ר"ל שאינו די בידיעת הסימנים הנ"ל והלכותיהן בלבד אלא שיטרח ג"כ להכירן בפעל. ולכן אמר להבדיל ולא אמר להורות או לדעת. ועל דרך זה באו ג"כ ב' דבורי רש"י ז"ל שאחריו בפסוק זה:

(ד"ה בין הטמא) ד"ל שסימני החמור והפרה כבר מפורשין הן במקומן. ולענין זה יתירא הוא הך קרא וע"כ שבא לרמז על דבר שאינו מפורש למעלה שתלמד ג"כ להבדיל בטהור עצמו היינו הטהור לך ע"י פעולתך והטמא ע"י פעולתך והכל נכלל בר' זה הטמא והטהור מצד התולדה וכן מצד הפעולה:

(ד"ה ובין החיה) סימני טרפה כשרה הוא לקותא (וטרפה דהכא היינו לקותא ולא טרפה ממש) שאינה נפסלת בה בנקיבת הגרגרת וכדומה וסימני טרפה פסולה הוא לקותא שנפסלת בה והן הי"ח טרפות שמנו חז"ל כל הנ"ל עליך חובה להתבונן ולדעת להבדיל בהם וחובת הכרת כל הדברים שאינן מפורשין האלו בא לרבות ע"י ייתור מקרא דזה שבסוף הפרשה ומבואר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה