אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר שמיני

סדר צו

פרק ט

א כבר כתבתי לעיל בסדר צו. שהולך רש"י ז"ל בשיטת קצת מחכמינו ז"ל שהתחלת ימי המלואים הי' בכ"ג אדר ושמיני למלואים הי' ר"ח ניסן יום שהוקם בו המשכן וכל ימי המלואים הי' משה מקים את המשכן בכל יום וסתרו עד יום השמיני למלואים שהוקם ע"י משה הקמה קיימת עד העלות הענן ומבואר:

(ד"ה ולזקני) כבר כתבתי ג"כ לעיל בסדר צו שקבוץ העדה בשבעת ימי המלואים לחנוך הכהונה וכן קבוצם בשמיני לחנוך העבודה תכליתו הי' כדי שיהי' החנוך בפרסום רב ובמעמד כל העם. וזהו לגדולה ולתפארת לכתר כהונה וככנפי' הגדולה לכתר מלכות. ואולם מלבד כוונה זו הי' שם עוד כוונה אחרת לקבוץ הגדול הזה להשמיעם שעפ"י הדבור נבחרו זרע אהרן להיות כהנים לד' כמו שמוכח מהכתוב בפרשת צו. זה הדבר אשר צוה ד'. וכמו שביארתי שם הכרע זה באורך. ומטעם זה אמרו ז"ל גם כאן בקבוץ יום שמיני שנתייחד היום הזה בעכור אהרן לבדו לחנכו לכהונה גדולה ועל כן הוא הי' המקריב לבדו ביום הזה. שהי' הקבוץ לתכלית זה ג"כ להשמיעם שעפ"י הדבור נטל אהרן עטרה זו וזהו מדרך הסברא ואע"פ שלא נזכר כאן בכתוב שאמר להם משה זה הדבר אשר צוה ד' מ"מ מן שרא שהקדים להם המאמר הזה בהקבץ העם כן נ"ל בזה:

עשה ידיכם הוא המקדש כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק כ"ג (ד"ה ויצאו) שכל שבעת ימי המלואים רא שרתה שכינה במשכן שהי' משה מקימו ופורקו אח"כ וזה הי' ניכר בע"כ ע"י הענן מה שלא שכן עליו הענן. אבל בשמיני שרתה עליו שכינה:

ז מה נעים הדרש הזה ובכתוב נראה בעליל כוונת הדרשה ממה שאמר קרב אל המזבח ולא הי' לו לומר רק עשה את צאתך ועוד למה הי' צריך לומר לו עוד הפעם בשעת סלם הלא כבר הזהירו בזה מתחלה. כמ"ש בראש הסדר קח לך עגל בן בקר וגו' והקרב לפני ד'. אלא לפי שאהרן קדוש לרוב ענותנותו ובלתי מחשיב את עצמו כדאי לדקושה וקנה כזו הי' בושש במעשהו כמתבייש ומיחל לציווי משה אחיו מד אט מתעורר ללכת ועומד נאחז ולפי שהכיר זה משה באהרן בתנועותיו ובפניו אמר לו כנותן בו רוח ומרהיב רוחו היקרה ן אל המזבח ועשה את חטאתך וגו' ומנ נעים המשל הזה שהיינו ז"ל הובא ברא"ם למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה משמשת מלפניו נכנסה אצלה אחותה ואמרה לה אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך הגיסי לבך ובואי שמשי את המלך כך אמר לו משה לאהרן. אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום הגס דעתך ובוא עבוד עבודתך:

טז הנה לדעת רז"ל אין ויקרב וגו' דהכ לעולת העם רק בעולת אהרן כדלעיל ואע"פ שכבר הזכיר בת האיל הזה מ"מ חזר ושנה כאן כדי ללמד דעולת חובה של יחיד טעון סמיכה וצ"ל לדעת זה שלמדו מדכתיב כמשפט דהיינו לסמיכה (כמו שיבואר להלן). ואי נימא דמיירי בקרבן העם קשה דהא קיי"ל דאין קרבן צבור טעון סמיכה חוץ מפר העלם דבר ושעיר המשתלח ושעיר ע"ז לדעת רבי שמעון, לכן ע"כ צ"ל דרכא בעולת יחיד דאהרן קא מיירי. אבל ההכרח דהאי כמשפט דהכא לענין סמיכה הוא כזה דאי לענין מתן ארבע והפשט וניתוח ורחיצת קרב וכרעים היה לו לכתוב ויעשהו כראשון כמ"ש בחטאת העם ויחטאהו כראשון ר"ל בחטאת אהרן וכמו כן כאן אם כוונת המקרא שעשה בעורת העם כמו שעשה בעולתו ככתוב למעלה היל"ל ג"כ כראשון אבל כמשפט משמעו כמשפט המבורר מכבר והוא המשפט המפורש בויקרא אצל עולת נדבה שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו. ולענין מתן ארבע והפשט וניתוח ורחיצת קרב וכרעים א"צ להסמיך על המבואר בפ' ויקרא. שהרי כבר מבואר זה עצמו כאן למעלה בעולת אחרן. וע"כ צ"ל דהך במשפט הוא לענין סמיכה וממילא דהך ויקרב וגו' דהכא אינו אלא בעולת אהרן וללמד דעולת חובה של יחיד (שהרי עולת אהרן היתה חובה ליום זה) טעונה סמיכה כמשפט עולת נדבה האמור בויקרא. וז"ש ז"ל במס' ביצה תני תנא קמי' דרב יצחק בר אבדימי ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מה משפט אמור בעולת חובה אינו אלא כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ופירש"י ז"ל ע"כ כמשפט האמור בעולת נדבה בויקרא קאמר שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו ובשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם וגו' ומשמע לכשירצה ויקריב וכתיב התם וסמך וגו' עכ"ל ז"ל. כ"ז לדעת רז"ל אבל קשה לשטה זו. א' דא"כ הפסיק באמצע מעשה קרבנות העם בעולת אהרן. ב' שלפ"ז עורת העם לא הוזכרה במעשה כלל ולמה נזכרו כורם והעולה לא נזכרה. מדברי הרא"ם ז"ל:

יז (ד"ה מלבד) וד"ל שהפירוש מלבד עולת הבוקר מלבד עורת התמיד שנעשה כבר בבוקר כי ברור שעולת התמיד, התדירה קודמת לעולת המלואים שלא היה רק ליום זה בלבד:

יט (ד"ה וישימו) כבר מבואר סדר זה לעיל בפ' צו באורך קחהו משם:

כב הנה אחרי עשות אהרן כל סדר הקרבנות הנזכרים למעלה היתה הירידה מעל המזבח ואח"כ ברך את העם ברכת כהנים יברכך וגו' ולפ"ז צ"ל שפירוש וירד מעשות וגו' אחר שירד מעשות וכמו שפי' כן גם הראב"ע ז"ל וירד וכבר ירד. וצ"ל ג"כ לפ"ז שפ' דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו' הכתובה בספר חומש הפקודים מוקדמת לפ' זו שלפנינו ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכ"כ הרמב"ן ז"ל. מדברי הרב בעל צר"ד ז"ל:

כג הנה מסדר הכתובים שלפנינו נראה שאחרי עשות אהרן כל סדר הקרבנות שלמעלה ירד מעל המזבח ויברך את העם ברכת כהנים ואח"כ באו שוב משה ואהרן אל אוה"מ (הוא ההיכל שקודם רזה היו בחצר אוהל מועד ששם מזבח העולה) ושוב יצאו משם ויברכו את העם מדעתם ברכה סתם ואין זו ברכת נשיאת כפים שנצטוה עליה אהרן ובניו דהא ברכה זו כבר בירכו אח העם קודם בואם לאוה"מ. ועוד שאמר ויברכו בל"ר וא"כ בכלל זה גם משה והוא לא נצטוה בברכת נשיאת כפים אף שהיה דינו ככהן כל ימי המלואים. זהו היוצא כסדר המקראות שלפנינו. ואולם צריך להתבונן עדיין מה טיבה של ביאה זו שבאו משה ואהרן אחרי הסדר הנ"ל שנית אל אוה"מ ואח"כ יצאו וברכו את העם לאיזה צורך היה זה. והנה הראב"ע ז"ל הסכים ע"ד הפשט כפירוש הב' שכ' רש"י ז"ל כאן שהיה ביאתם להתפלל שתצא האש מן השמים לשרוף את הקרבנות שעל המזבח זולתי שרש"י ז"ל תפס בלשונו שבאו להתפלל על התגלות הכבוד והשראת השכינה ועכ"פ לדברי שניהם לא היתה ביאה זו לצורך שום עבודת פנים כלל. אבל לפי' הא' שפירש"י ז"ל כאן היתה ביאה זו לצורך עבודת פנים ללמד את אהרן, ער מעשה הקטורת שהקטיר שם משה. והנה הרא"ם ז"ל הקשה שלפ"ז היה א"כ מעשה הקטורת אחר כל המעשים שלמעלה שנעשו אחר תמיד השחר. ובאמת שזמן קטורת של בוקר בהיטיבו את הנרות בין דם לאיברים (בין זריקה להקטרה). ועוד מה צורך עכשיו ללמדו וכי לא הקטיר משה קטורת כל שבעת ימי המלואים כמו שהקריב כל הקרבנות. ומפני קושיות דאלו כתב הרא"ם ז"ל שבכל שבעת ימי המלואים, לא היה יכול משה ללמד את אהרן ער מעשה הקטורת שלא הותר עדיין לאהרן ובניו בזמן ההיא להכנס לפנים מהפתח דהיינו בהיכל (וכבר ידוע כי הקטורת הוא מעבודות הפנימיות שבהיכל. על מזבח הזהב) וראיה ממ"ש ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו' ולא תמותו (ובזה הותרה השאלה הב' שלפ"ז באמת לא היה יכול משה ללמד בז' ימי המלואים לאהרן ובניו על מעשה הקטורת) ולא היה יכול להרגילם א"כ אז רק בעבודות החצוניות ולפי ששנינו במנחות שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים בלבד (וקטורת שר שחר אין מקטירין כלל במזבח שרא נתחנך עדיין) א"כ הקטורת שהקטיר משה בבוקר שעדיין לא נתחנך המזבח לא היתה קטורת של מצוה כלל ולא היה אלא כדי ללמד את אהרן שידע להקטר בין הערבים לפיכך לא חשש משה להקטירה שלא בזמנה אלא הקטיר אח"כ (ובזה הותרה גם שאלה הא') אלו דברי הרא"ם ז"ל. ומדברי קדשו אתה למד שהוציא מכתוב ופתח אוהל מועד חשבו וגו' איסור כניסת אהרן ובניו להיכר בז' ימי המלואים. ואיני מכיר ראיה זו כי ענין הציווי הזה אינו אלא לפרישה שלא יצאו מפתח העזרה לחוץ (וכבר כ' הרא"ם הביאותיו לעיל בפ' צו בפסוק קח את אהרן דלמ"ד דשמיני למלואים הוא ר"ח ניסן שצ"ל לדידי' דבז' ימי המלואים היה משה מקים בכר יום את המשכן וחוזר ופורקו. פי' ופתח אוה"מ תשבו וגו' ומקום פתח אוהל מועד) וכמו שלמדו ז"ל פרישה מכאן לכהן השורף את הפרה ולכ"ג ביום הכפורים ולבד זה יש גמגום גדול בדבריו במ"ש שלא היה קטורת השחר למצוה רק ללמד את אהרן מפני שלא נתחנך מזבח הזהב עדיין דממ"נ אם נאמר שהקטיר משה קטורת. כל ז' ימי המלואים הרי כבר נתחנך מזבח הזהב בקטורת שהקטיר משה שהרי משה בימי המלואים היה דינו ככהן ואם נאמר דס"ל שרא הקטיר משה קטורת בכר ז' ימי המלואים א"כ מה קשיא לי' לרא"ם ז"ל בשאלה הב' וכי לא הקטיר משה קטורת כל ז' ימי המלואים ומה צורך עכשיו ללמדו הרי באמת לא הקטיר כלל ויותר יפלא שמתחלה הביא הרא"ם דברי רבינו ישעיה ז"ל שתירץ לקושיא הב' שמשה לא היה מקטיר כלל כל ז' ימי המלואים וע"ז הקשה הרא"ם ז"ל דמה נשתנה הקטורת מכל הקרבנות שהקריב משה בו' ימי המלואים הרי נראה מזה דס"ל לרא"ם ז"ל דמשה הקטיר קטורת כל ז' ימי המלואים וא"כ איך כ' אח"כ שקטורת של שחר בח' למלואים לא היה למצוה לפי שלא נתחנך המזבח רק בקטורת של בין הערבים הרי כבר נתחנך המזבח בקטורת של משה והרב בעל צל"ד כ' על דברי הרא"ם ז"ר וז"ל ומדבריו אלו נראין שתמיד השחר והערב וכן קטורת הערב נעשו ע"י אהרן ביום הח' ולא נעשה ע"י משה רק קטורת השחר ולא למצוה רק ללמד את אהרן בלבד. וזהו שגיאה גדורה כמו שכבר תפס עליו מהר"ם יפה ז"ל שגם ביום הח' שמש משה כל עבודות היום היינו תמיד השחר והערב חוץ מקרבנות המיוחדות ליום ה' בלבד חטאת ועולת אהרן וחטאת ועולת העם שנצטו לאהרן בפירוש וכמ"ש רש"י ז"ל כפירוש בסוף סדר פקודי ולפ"ז היה קטורת השחר של מצוה כמו של הערב עכ"ל הרב ז"ל. ומזה נראה שגם הרב ז"ל הרגיש במה שהעירותי לעיל בדברי הרא"ם ז"ל. ולפיכך פירש בדברי הרא"ם ז"ל שסברתו שאף שמשה היה דינו בכהן בז' ימי המלואים מ"מ לא נתחנך המזבח על ידו. ועיקר החנוך צ"ל ע"י הכהן הקבוע. ולפ"ז יבואו דברי הרא"ם על נכון שבז' ימי המלואים לא היה יכול ללמדו מעשה הקטורת שרא הותר להם אז להכנס לפנים מהפתח ולא היה יכול ללמדו רק בשמיני אבל בח' היה צריך המזבח להתחנך ע"י אהרן. ולכך עבד אהרן אז כל העבודות תמיד השחר והערב והעבודות המוטלות חובה ליום זה. ועי"ז נתחנך המזבח החיצון אבל מזבח הפנימי לפי שאינו מתחנך רק בקטורת הערב לכן לא הקטיר אהרן רק קטורת הערב וקטורת של שחר לא היה רק ע"י משה לא למצוה דק כדי ללמד את אהרן זהו הבנת הרב ז"ל בדברי הרא"ם ז"ל. אבל מלבד שזה דוחק עצום לומר שאין המזבח מתחנך ע"י משה ומנ"ר לומר כן הנה עוד יפה תפס ע"ז הרב ז"ל שהוא נגד מ"ש רש"י ז"ל בפירוש סוף סדר פקודי שגם ביום הח' שמש משה כל עבודות היום חוץ מן המיוחדות לשמיני. והרב בעל צל"ד תירץ לקושיות הרא"ם ז"ל וז"ל לענין מה שהקשה מה צורך עכשיו ללמדו הרי הקטיר כל ז' ימי המלואים לא קשה מידי כי כ"ז שהיה משה מקטיר נכנס עמו אהרן כדי ללמדו שאינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק' פעמים וא' וגם מה שהקשה למה נתעכב הקטורת כ"כ מזמן הראוי י"ל שזה המעשה היה באמת בקטורת שהקטיר משה בין הערבים כמ"ש מהר"ם יפה ז"ל עכ"ל הרב ז"ל. ולדבריו צ"ל שאף שכתוב בפסוק שאחריו ותצא אש מלפני ד' ותאכל וגו' שזה היה בברור אכילת הקרבנות המוטלות ליום שעשה אהרן לבדו והקטרת הקרבנות האלו היתה קידם הקרבת תמיד הערב שאין קרבן קרב אחר תמיד הערב משום עשה דהשלמה) מ"מ אין מוקדם ומאוחר בתורה והסמיך הכתוב ברכה זו שברכו משה ואהרן אז יחד את העם לברכת נשיאת כפים המוזכר בכתוב הקודם שברך אהרן לבדו אחר עשותו עבודות המוטלות ליום הח'. אבל קשה דאחרי בואנו למדה זו שרא בא הספור כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה אין לנו הכרח לומר שהיתה מעשה זו בזמן קטורת הערב אבל י"ל ג"כ שזה היה בעת קטורת השחר ומ"מ לא קשה קושית הרא"ם ז"ר למד נתעכב הקטורת מזמן הראוי שי"ל שבאמת לא נתעכב כלל והיתה קריבה בין דם לאיברי התמיד כמשפטו. ומה שנכתב כאן אחרי עבודת אהרן לחובות שמיני הוא משום שאין מוקדם ומאוחר בתורה וכדי להסמיך הברכות זו לזו. והנה אחרי העיון והטורח ראיתי להעשיר דברי הרא"ם ז"ר ופקחתי עיני לראות לפי דקדוק ל' הרא"ם ז"ל שדבריו הם היותר מחוורין ואמתיים כי באמת מלבד כל מה שהעירותי לעיל בדברי הרא"ם ז"ל יש כאן עוד שאלה והערה יותר גדולה והוא שכפי הנראה משטיחת לשונו הנ"ל בראשית ההשקפה מיאן בדברי רבינו ישעיה ז"ל שכ' שלא הקטיר משה קטורת בז' ימי המלואים. והקשה עליו מה נשתנו הקטורת מכל הקרבנות שהקריב משה בזמן ההוא. ושעל כן העלה שאף שהקטיר משה בכר ז' ימי המלואים בכל זאת לא היה יכול ללמד את אהרן בזמן ההוא לפי שלא הותר לו כניסת פנים עד ח' למלואים. זהו המובן לכאורה מלשונו אבל באמת הוא פלא עצום שהרי הרא"ש ז"ל גופי' כ' לעיל בסמוך בפסוק מלבד עולת הבוקר שמה שלא נכתב בז' ימי המלואים מלבד עולת הבוקר כמ"ש בח' הוא משום שלא היה אז עולת התמיד שעדיין לא הוקם המשכן (ר"ל שהיה משה מקומו בכל יום וסותרו) עכ"ל שם וא"ב הרי כ' הוא בעצמו ז"ל דלמ"ד שתחלת ימי המלואים הי' בכ"ג אדר (ובשיטה זו הולך רש"י ז"ל בסוף פ' צו ובריש פ' שמיני) לא היה משה מקריב תמיד הבוקר והערב ונסכיהן וממילא שלפי טעם זה לא היה מקטיר בו' ימי המלואים קטורת הבוקר והערבים וא"כ הן הן דברי רבינו ישעיה ז"ל. ולמה חזר בו הרא"ם ז"ל עכשיו ומאן בתירוץ זה ומה הקשה עליו מה נשתנה הקטורת מכל הקרבנות שהקריב משה דשפיר שנא ושנא כמ"ש ז"ל הוא בעצמו לעיל מילתא בטעמא שאין מקום לחובת התמידין והקטורת בו' ימי המלואים דלפי שהי' המשכן מפורק בכל יום אינו אלא משכן ארעי והרי הוא כאלו לא היה שם משכן כלל ולא שמש משה אלא עבודת היום המוטל חובה לימים אלו דוקא זהו ביאור דברי הרא"ם ז"ל במקום הזה) אבל באמת אחרי העיון והדקדוק היטב בל' הרא"ם ז"ר נראה שזהו סברתו שמה ששמש משה בז' ימי המלואים הקודמים ולא אהרן אף שכבר נתחנך ע"י שמן המשחה והלבשת בגדי כהונה אינו אלא כדי להרגיל וללמד לאהרן מעשה עבודת הקרבנות בכלל והם מעשה החטאת והעולה והשלמים והמנחות ולכן היה די בעבודות המוטלות לימים אלו שכוללים כל מיני הקרבנות הנ"ל ללמדו ולהרגילו בהם ולכך לא היה צריך עוד להקריב התמידין אחרי שבלא"ה לא היה התמיד חובה לימים הללו שלא היה אז המשכן, קבוע עודנה ובקרבנות הנ"ר שהי' חובה ליום היה די להרגילו. ולפ"ז אף שרא היה צריך משה להקריב התמידין לתכלית ההרגל והלמוד מ"מ היה צריך להקטיר קטורת כדי להרגילו גם בעבודה. זהו כוונת הרא"ם ז"ל בקושיתו מה צורך עכשיו ללמדו הרי הקטיר כל ז' ימי המלואים (ר"ל דמסתמא הקטיר לפי שהיה צורך ללמדו) ואינו סותר כלל בזה למש"ל. ולכן אחרי שהביא הרא"ם ז"ל דברי רבינו ישעיה ז"ר בתירץ זה שמשה לא היה מקטיר כלל כל ז' ימי המלואים, (ר"ל כמו שלא היה מקריב התמידין וכנ"ל). יפה הקשה עליו וכ' וז"ל ואני שמעתי ולא אבין כי לא נתן טעם לדבריו למה נשתנה הקטורת מכל הקרבנות ואינו ר"ל התמידין רק קרבנות המלואים וכ' אח"כ בבאור זה וז"ל שכר הקרבנות הקריב משה כדי ללמד את אהרן והקטורת לא הקטיר אותה כדי ללמדו עכ"ל ור"ל אחרי שטעם הקרבת משה כדי ללמד את אהרן שאל"כ היה רו לאהרן להקריבם) א"כ נהי שא"צ עוד בתמידין לתכלית זה מ"מ היה צורך בקטורת לתכלית זה והיה לו להקטירה אף שלא היה חובה. ולכן העלה הוא ז"ל בתירץ הקושיא הנ"ל. וזהו כוונתו דבאמת בז' ימי המלואים לא הותר לאהרן ובניו כלל כניסת פנים. ולפיכך לא היה יכול ללמדו כלל בעבודת הקטורת שהוא מעבודות הפנימיות עכ"ל בקוצר ור"ל דרפי שלא היה יכול ללמדו ממילא גם משה לא היה מקטיר אז שהקטורת ג"כ לא היו חובה בימים האלו כמו התמידין מטעם הנ"ל. והילכך סיים הרא"ם ז"ל יפה וז"ל והוצרך ללמדו עתה בהם ביום הח' שכבר הוקם המשכן והותרו גם העבודות הפנימיות (ור"ל שביום זה שבו התמידין והקטורת חובה שכבר היה שמה משכן קבוע) ומפני שאין מחנכין כו' א"כ לא היה קטורת הבוקר אלא כדי ללמד ולא לחובה ולפיכך לא חשש משה להקטירו שלא בזמנה עכ"ל בקוצר. ור"ל שלפי שאחרי שלא הותר להם בז' ימי המלואים כניסת פנים ממילא לא היה משה מקטיר קטורת אז (לפי שמצד עצמם לא היה אז חובה ליום וכנ"ל) וא"כ התחלת הקטרת הקטורת היה רק ביום ח' וממילא שגם בח' לא היה קטורת השחר חובה לפי שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הערב בלבד וא"כ קטורת השחר לא היה רק ללמד ולפיכך יכול להקטירה גם שלא בזמנה. זהו הנ"ל בבאור דברי הרא"ם ז"ל והם דברי שכל טוב ומעתה סרו כל מה שהערוני למעלה בדבריו ז"ל דבאמת גם להרא"ם ז"ל נתחנך המזבח ע"י משה שדינו בכהן בימי המלואים וכן מה שהבין הרב בעל צל"ד בדברי הרא"ם ז"ל אינו. ובחנם תפס עליו מהר"ם יפה ז"ל שדבריו בכאן אינם סותרין באמת כלל למ"ש רש"י ז"ל סוף פ' פקודי שגם ביום הח' שמש משה עבודות היום חוץ מקרבנות המיוחדות לח' בלבד. אבל התמידין ונסכיה והקטורת הכל עשה משה וכ"ז מבואר ע"פ פירושי הנ"ל בדברי קדשו ז"ל ומה שנשאר לבאר עוד הוא הצורך לומר ע"פ זה שבכל ז' ימי המלואים רא הותר לאהרן ובניו כניסת פנים כלל. וכבר כתבתי לעיל שאין מהמקרא דפתח אוהל מועד תשבו וגו' ראיה כלל והנ"ל בזה כדברי הרא"ם ז"ל ולא מטעמי'. אבל נ"ל בזה הטעם שבאמת עבודת הקטורת הוא מן העבודות הקלות שבמקדש (חוץ מן החפינה דיום הכפורים) ואין תלויים בה הרבה דינים וגופי הלכות שאיננה אלא עבודה א' פשוטה נתינת גחלי אש על המזבח ושימת הקטורת על האש (שהקטורת כבר נתפטם ע"י משה) משא"כ עבודת הקרבנות שהוא מעשה החטאת והעולה והשלמים שיש בהם עבודות הרבה וגם משונות זו מזו באופני עבודתם לכן הקרבנות האלו צריכין למוד והרגל רב משא"כ עבודת הקטורת שהיא קלה ביותר וכבר מבואר לעיל שבז' ימי המלואים לפי שלא היה אז המשכן קבוע עודנה לא היו אז התמידין והקטורת חובה וא"כ אם היה אז משה מקטיר קטורת ה"ז קרוב לביאה רקנית כיון שאין ההרגל נחוץ בזה ומשום שאין זה נחוץ והיה נוגע בזה לאיסור ביאה רקנית לכן רא נצטוה משה בזה עד יום ח' למלואים שהיו אז התמידין והקטורת חובה ולפי שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הערב היה קטורת השחר רק ללמד את אהרן (שעכ"פ פ"א ושתים צריכה למוד) ולא למצוה. לפיכך לא חשש להקטירה שלא בזמנה כמ"ש הרא"ם ז"ל וזה יותר נוח לומר ממ"ש אין מוקדם ומאוחר בתורה כמ"ש בעל צל"ד ז"ל אלא שיש לעודר עוד תינח למ"ד שח' למלואים הוא ר"ח ניסן אכל למ"ד ששמיני הוא ח' ניסן וא"כ כבר הוקם המשכן בתחלת ימי המלואים. ולפ"ז הי' אז התמידין והקטורת חובה א"כ כבר הקטיר משה בז' ימי המלואים וכבר נתחנך מזבח הזהב ע"י משה והדרי קושיות הרא"ם ז"ל לדוכתייהו ונהי דקושייתו הא' יש ליישבה דאף שכבר הקטיר משה מ"מ הוצרך ללמדו גם עכשיו שאינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק' פעמים וא' מ"מ קושייתו הב' נשארה דהרי למ"ד זה קטורת הבוקר ביום הח' היה למצוה ולא ללמד בלבד א"כ למה הקטיר אותה שלא בזמנה אבל באמת דגם למ"ד זה לא קשיא מידי די"ל דלהך מ"ד לא היה באמת ביאתם זו לאוה"מ בשביל הקטרת הקטורת דק היה ביאתם כדי להתפלל על ירידת האש והשראת השכינה וכפי' הב' שפירש"י ז"ל כאן. והנה הארכתי עד כה לברר הדברים כפי קט שכרי:

פרק י

ב הציון נדפס בקצת ספרים בטעות שנרשם דבור זה על פסוק כ"ד קפיטיל ט' ובאמת ראוי להיות הציון כאן קפיטיל י' פסוק ב' ופשוט:

בא"ד ר' אליעזר אומר כו'. לכל אלו הדעות שהביא רש"י ז"ל כאן צ"ל שמ"ש (רש"י ז"ל) כאן (תיבות רש"י ז"ל הם ט"ס ע"כ הסגרתים) בפסוק א' אש זרה אשר לא צוה ד' אותם איננו להודיע סבת מיתתם רק להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא נצטוו על כך וכצ"ל ג"כ שמ"ש במ"א בהקריבם אש זרה לפני ד' וכמ"ש בפ' אחרי מות בקרבתם לפני ד' וימותו אין בית בהקריבם וכן בית בקרבתם במקום בעבורי בעבור הקריבם בעבור קרבתם דק הוא בית הזמן בעת הקריבם בעת קרבתם. מדברי הרא"ם ז"ל:

ג (ד"ה בקרובי) גם כאן נתחלף העיון בדפוס שדבור זה צ"ל לפני דבור הקודם:

(ד"ה וידום) והנה פי' מלת בקרובי הוא מענין הקרובים למלכות שאיננו קורבת בשר ולא קורבת מקום רק קורבת החשיבות:

(ד"ה וידום) מ"ש הרא"ם ז"ל כאן צ"ע בספרים:

ד (ד"ה שאו) דבאמת מאמר מאת פני הקודש הוא מיותר ולא היל"ל אלא שאו את אחיכם אל מחוץ למחנה. אבל כבר כתבתי פעמים רבות כי השנות הדבור הוא לעורר ההתפעלות שבו ולכן אמר ג"כ מאת פני הקודש ובש"ש ז"ל כאדם האומר לחבירו העבר כו'. ומה נעימים דבריהם ומשליהם ז"ל:

ה ר"ל דע"כ בכתנותם אינו שב על הלוים שהרי לא מצינו כתנות אלא לכהנים ולא ללוים א"כ ע"כ בכתנות של נדב ואביהוא קאמר ולמדנו מכאן שלא נשרפו בגדיהן אלא נשמתן בלבד מדברי הרא"ם ז"ל:

ו דבור זה יבואר להלן בסמוך [ד"ה ולא תמותו] במש' מ"ק פ' ואלו מגלחין פירש"י וז"ל מדצריך קרא למישרי פריעה ופרימה (ר"ל להתיר שלא לשלוח פרע ושלא לפרוס ושגגה פלטה קולמסי) בבני אהרן מכלל דכ"ע אסירי עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דאל תפרעו ואל תפרומו דהכא אינה אזהרה רק שאינן מחוייבין לפרוע ולפרום וכצ"ל שמ"ש כאן ולא תמותו פירושו ג"כ שגם אם לא תפרעו ולא תפרומו לא תחושו לנפשותיכם כי לא תמותו וכמ"ש זה ג"כ שם בגמ' ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וע"כ צ"ל כן דאי נימא דקרא דאל תפרעו ואל תפרומו לאזהרה אתי וא"כ גם מ"ש אח"כ ולא חמותו הוא על דרך מכלל הן אתה שומע ראו כלומר הא אם תעשו כן תמותו א"כ איך מוכח מקרא דהכא דאבל אסור בתספורת וחייב בקריעה אימור לבני אהרן אסור ולכ"ע שרי. אבל מ"מ אינן חייבין לשלח פרע ולפרום וגם איך ילפינן מכאן דאחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה. דילמא בבני אהרן חייבין מיתה אם פרעו ופרמו ואחר אינו חייב מיתה ומותר לפרוע ולפרום אבר מ"מ גם אחר מותר בתספורת ואינו חייב לפרוס. ובזה תבין שמ"ש רש"י ז"ל בדבור זה ולא תמותו מכלל הן כו' הא אם תעשו כן תמותו הוא סותר למ"ש בדבור הקודם מכאן שאבל אסור בתספורת וכן מש"ל בדבור הקודם מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו כו' יש לכאורה בדבור זה סתירה מיני' ובי' דממ"ש אבל אתם אל תערבבו כו' משמע דהך קרא לאזהרה בבני אהרן אתי א"כ איך למדנו מכאן שאבל אסור בתספורת וכנ"ל. אבל מדברי הרמב"ן ז"ל כאן (בביאורו על התורה) וכן מדברי התוס' והרא"ש ז"ל שם (בפ' אלו מגלחין) נתיישב זה דבאמת אין אבלות כלל מה"ת וכן פריעה ופרימה דרבנן ואסמכוה אקרא דהכא ומ"ש אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה אין ר"ל מיתה ממש רק ר"ל חייב מיתה משום ופורץ גדר ישכנו נחש. וראיה לזה מדלא מייתי לה בפ' ואלו הנשרפין בסנהדרין גבי הדא דחשיב שם במשנה ואלו הן שבמיתה (דר"ל במיתה בידי שמים) ולפ"ז בדרך אסמכתא אמרו דקרא דהכא אינה לאזהרה רק לרשות. אבל באמת דקרא דהכא לאזהרה אתי ופירוש ולא תמותו ע"ד מכלל הן כו' וכמ"ש רש"י ז"ל כאן, ואחר אינו חייב מה"ת לפרוע ולפרום רק רשות ומד"ס הוא דחייב וזה נכון וברור. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל וגם הרא"ם ז"ל נתכוון לזה לפע"ד:

ט בת"כ פליגי תנאי כרבי יהודא האי ושכר לרבויי שאר משכרין הוא דאתי א"כ למה נאמר יין על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ולפי דעה זו אם הפסיק בשתיית רביעית ולא שהה בשתייתן יותר מכדי אכילת פרס מצטרפין כאלו שתה כל השיעור בכת אחת כמו שהדין כן בכל מאכלות אסורות אבל לר' אליעזר האי ושכר לאו לרבויי שאר משכרין הוא דאתי דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן ביוצא מן הגפן בלבד ולא בשאר משכרין אף ביין בלבד ולא בשאר משכרין א"כ מה ת"ל ושכר שאינו חייב רק עד שישתה דרך שכרותו ואשמועינן דחלוק איסור זה משאר איסורין שבתורה דאלו כל מאכלות אסורות מצטרפין בכדי אכילת פרס אבל הכא לא שייך צרוף משום דכל טעם אסורו אינו אלא משום שכרות ובהפסקה ליכא שכרות. והנה רש"י ז"ל פירש כאן אליבא דר' אליעזר. ולפ"ז ו' ושכר אינה לתוספת רק הוא ו' הביאור ור"ל כשהוא שכר. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה בבואכם) ואינו חייב מיתה כשנכנסו שתויי יין לאוה"מ אלא בשעת עבודה כמו ששנינו בת"כ דאלו שלא בשעת עבודה תיפוק לי' דאפי' בלאו שתיית יין נמי הוזהרו בביאה רקנית להיכל ולוקין מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

י ור"ל כמו שפירש"י ז"ל במס' זבחים וז"ל עבודה שאתה עובד בשכרות קרויה חול עכ"ל. ור"ל דהכי פירושא דקרא אם לא תהיו שתויי יין יהי' הבדל בין עבודה קדושה למחוללת. ולפ"ז ו' ולהבדיל הוא ו' הטעם למען הבדיל עי"ז בין הקודש ובין החול ופשוט:

יא ר"ל שהיל"ל יין ושכר אל ישתו אתה ובניך למה לי. וע"כ להורות דאין כאן חיוב מיתה רק במה שחלוק בכהונה. ויש לפרש עוד דילפינן מדסמכי ולא תמותו לאומרו אתה ובניך ולא המתין מלומר ולא תמותו עד אחר שסיים כל האזהרות ש"מ דבא לומר שאינו במיתה רק במה שתלוי בואתה ובניך. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

יב ההבדל שבין נותר לנשאר נ"ל שהוא בבחי', הכוונה כי שניהם משתתפין בהוראתן על קצת מחלקי דכל שלא נעשה בהם פעולה זו או לא עברה עליהם מקרה זו של יתר החלקים. ואולם יבדלו שבפעל נשאר הכוונה רק על החלקים הבלתי משתנים לבד, אבל אצל פעל נותר ירווה ג"כ הכוונה על הפועל שלא פעל השנוי בחלקים ההם. ד"מ והיה המחנה הנשאר לפליטה והוא בבחי' החלק מן המחנה שלא נעשה בהם פעולת ההכאה אבל לא היה יכול לומר מחנה הנותר לפי שעשו לא היה המותיר רק שהם ימלטו על נפשם מעצמם אבל והנותר ממנו לא יאכל לפי שהיה ביד הפועל לאכול כולו וכן יתכן לומר הנותר מן הברד או הנותר מן הדבר לפי שהברד והדבר מכה משולחת ושולטת בכל העלול אל המקרה ההיא והמקרה ההיא תחשב כפועל וכאלו המקרה הותיר את השאר. ולפ"ז לעז נשאר (איבד גבלובן) ולעז נותר (איבר גלאסט) ולפי שאמר כאן הנותרים שהוא ג"כ בבחי' הפועל הוא הש"י לפי שאין השריפה הדיא מכה משולחת וע"כ צ"ל שאף הם היו ראויין שישלוט בהם המקרה ההיא כי בזולת זה לא יתכן לומר שהותיר הש"י אותם ולא היה לומר רק הנשארים ר"ל שנשארו לאהרן ולא עברה עליהם מקרה יחר בניו אבל לא יתכן לומר שהותירם הש"י וע"כ שגם הם היו ראויים למקרה ההיא אלא שהותירם הש"י כי רחם עליהם. והכלל שפעל נשאר הוא בבחי' החלקים שלא עברה מקרה יתר חלקי הכלל עליהם אבר פעל נוחר הוא בבחי' היות החלקים הנשארים ההם ג"כ ראויים לשישלוט בהם המקרה ההיא אבל נותרו כנ"ל:

(ד"ה קחו) אינו ר"ל דאל"כ למה דוצרכו אהרן ובניו לציווי זה הרי כבר אמור בס' ויקרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו דז"א שהיה צ"ל להם כאן שיאכלו הנותרת ולא כולה ויאכלוה מצות ולא חמץ ובמקום קדוש ולא חוץ לעזרה ולא תאכל דק לזכרים ולא לנקבות אע"פ שבל אלו הדינים הם משפטים כוללים לכל המנחות לפי שאין ללמד מנחה זו שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ממנחת יחיד דויקרא כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ ד"ה ואכלוה. אבל אין כוונת רש"י ז"ל שזה נלמד מיתור הכתוב זולת לפי שהוא כן באמת שהותר כאן לאונן כמו שסיים ואמר כי כן צויתי ובפירש"י ז"ל שם כי כן צויתי באנינות ואכלוה ומאמר זה כי כן צויתי דבוק עם הכתוב דזה קחו את המנחה ור"ל קחו את המנחה ואכלוה באנינות כי כן צויתי וממילא משתמע דך ולא מייתורא מדכרי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור ותקון קצת:

(ד"ד את המנחה) מנחת שמיני הוא מנחת נדבה של צבור כדכתיב לעיל בראש הפ' ומנחה בלולה בשמן כי היום ד' נראה אליכם ומנחת נחשון הוא מנחת חנוכת המזבח שהקריבו הנשיאים ונחשון בן עמינדב הקריב ביום הא' שהוקם המשכן הוא ח' למלואים שהוא ר"ח ניסן. וכתב רש"י ז"ל מנחת שמיני ומנחת נחשון לפי שאלו הב' הם מנחות בפ"ע ונאכלין לאפוקי מנחת נסכים של הקרבנות שהם מנחת נסכים של עולת הצבור שהוטל חובה לשמיני:

(כדכתיב לעיל ואל ב"י וגו' קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו' לעולה ושור ואיל לשלמים) ועולת התמיד ועולת ר"ח ועולת נחשון שהקריב בו ביום לחנוכת המזבח שכל המנחות הללו כולן כליל ואין נאכלות מדברי הרא"ם ז"ל:

יג (ד"ה כי כן צויתי) ר"ל דהוצרך לחזור כאן כל דיני מנחה שתאכל מצות ולפנים מן הקלעים ורק לזכרי כהונה כמו שפירש"י ז"ל הטעם לעיל לפי שהיא מנחת עבור ומנחת שעה כלומר שמנחת נדבה הנ"ל של צבור בהוראת שעה היתה שהרי כתיב בפ' ויקרא גבי מנחה ונפש כי תקריב קרבן מנחה היחיד מביא מנחת נדבה ואין הצבור מביא מנחת נדבה. ומבואר:

יג ר"ל דלא היל"ל אלא כי חקך דוא מאי וחוק בניך ע"כ למעוטי בנות:

(ד"ה כי כן צויתי) כבר פירש"י ז"ל לעיל שהוצרך לחזור כאן על כל משפטי מנחה לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה. אבל לפ"ז לא היה צריך לסיים כאן כי כן צויתי דבהציווי לבדו די מ"ש להם קחו וגו' לפי שאין הדין דכאן סותר הדין של מנחת נדבה האסור בפ' ויקרא אלא שבא לומר שג"כ במנחת שעה נוהג הדין של מנחת דורות. ומזה ילפי ז"ל שמאמר זה אינו נופל אלא בענין האנינות ולפי שהדין הזה סותר לדין מנחת דורות אף שההיתר מובן ממילא ע"י הציווי קחו וגו' ואכלוה וגו' מ"מ נופל ע"ז הסיום כי כן צויתי שהוא כאומר אל יקשה לכם ההיתר הזה כי כן צויתי גזירת מלך היא ואין להרהר אחריה מדברי הרא"ש ז"ל דפח"ח:

יד ר"ל של שלמי צבור שהוטלו חובה לשמיני והם שור ואיל לשלשים. ופשוט:

(ד"ה אתה) וע"פ הדרשה דזו מובן כפל הל' תאכלו וגו' אתה ובניך ובנותיך כי חקך וחוק בניך נתנו וגו' דלגבי אכילה אמר גם ובנותיך אבל לגבי חוק החלוקה לא אמר רק וחוק בניך. ומבואר:

טז הנה ג' שעירי חטאת קרבו בו ביום. שעיר חטאת הצבור שחוטל חובה לשמיני כמ"ש קחו שעיר עזים לחטאת ושעיר חטאת ר"ח ושעיר חטאת נחשון שהקריב ראשונה ביום שהוקם המשכן לחנוכת המזבח כש"ש בחומש הפקודים ומכל ג' שעירי החטאת לא נשרף אלא א' ממ"ש כאן בל"י ואת שעיר החטאת וגו' והנה שורף ולא כ' ואת שעירי החטאת. והנה שורפו בל"ד ולדברי הבל השעיר הזה שנשרף היה שעיר ר"ח מדכתיב כאן בשאלת משה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והוא שעיר ר"ח שהוא לכפרה כמ"ש ואותה נתן וגו' וכתיב אצל שעיר ר"ח ושעיר חטאת א' לכפר עליכם ומבואר:

כא"ד ונחלקו בדבר חכמי ישראל וכו' להבנת דברי רש"י ז"ל כאן ובדבורים שאחריו בכל פ' זו ע"ד כלל בשאלת משה ותשובת אהרן אליו צריך להקדים העולה מסוגיא דזבחים ס' טבול יום. והנה בש"ש שם פליגי ר' נחמיה ור' יודא ור"ש בטעם שריפת שעיר החטאת הזה של ר"ח דר' נחמיה ס"ל מפני אנינות נשרף דאת שע"ב הותר להם אז אנינות שהרי נצטוו לאכול את המנחה (כמש"ל שא"ר משה קחו את המנחה וגו' כי כן צויתי הרי שנצטוה משה מפי הגבורה לאכלה) כמ"ש כי כן צויתי באנינות יאכלוה מ"מ לא הותר להם אלא בקדשי שעה והוא המנחה ההיא וממילא דה"ה לשעיר חטאת העדה ושעיר נחשון אבל לא הותר בקדשי דורות והוא שעיר ר"ח. ומשה חשב דה"ה בקדשי דורות. וע"ז השיב לו אהרן אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות דאסורין לאונן ק"ו שמעשר הקל דאסרה תורה לא אכלתי באוני ממנו (ולר' נחמיה מוכח ממילא ג"כ בלאו ילפותא הנ"ל דשעיר ר"ח נשרף דאלו בשעיר העדה ושל נחשון לא השיבו אהרן כלום שהרי גם הם קדשי שעה היו) ואין להקשות דאכתי למה נשרף שעיר ר"ח ימתינו עד הלילה ויאכלו שהרי חטאת נאכלת ליום ולילה. תירצו בגמ' דס"ל לר' נחמיה אנינות לילה שר יום המיתה הוא מן התורה ולא מד"ס לבד אבל ר' יהודא ורבי שמעון ס"ל דראו מפני אנינות נשרף שעיר חטאת של ר"ח. ואיתא טעמם שם בברייתא בזה"ל שאם מפני אנינות נשרף היה לשלשתן שישרפו. דבר אחר היה להם לאוכלה מבערב ומפרש בגמ' דס"ל לר' שמעון אנינות לילה אינה מד"ת אלא מד"ס לבד. ולפ"ז יתפרש הטעם שבברייתא כפשוטו דרפי הנ"ל אינו מוכרע ממה שנצטווה משה באכילת המנחה שום היתר אנינות כלל די"ל דיכולין לאכלה מבערב (ולפ"ז לא דריש ד"ש כלל כי כן צויתי באנינות יאכלוה רק מפרש שמוסב ער האמור קודם שנוהג משפטי מנחת נדבה של יחיד גם במנחת חובה של צבור ומנחת שעה וכ"כ הרא"ם ז"ל) וא"כ שהו כר שרשת השעירים עד לערב. וזה כוונת הברייתא שאמרה שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן שישרפו שרא היה כאן היתר אנינות כלל אפי' בקדשי שעה לפי שאין הכרע רזה כלל מציווי האכילה ועוד היה להם לאוכלה מבערב. ומדוע נשרף שהרי אין אנינות נוהג כלל בלילה. ולכן פירש ר"ש שבאמת שהו כל שלשת השעירים כדי לאוכלן בערב אלא שאירע מקרה בשעיר החטאת של ר"ה שנטמא באונס. ולכן נשרף. ולפ"ז קצף משה על דבר כל השלשת שעירים בעבור שחשב משה שמאחר שצוהו הש"י שיאכלוהו אהרן ובניו מותר להם לאכול באנינות. ולכן קצת על השהי' עצמו היה ג"כ קצף שזריזין מקדימין למצות ולא עוד אלא שבאה להם תקלה ע"י שיהוי זו שאירע טומאה לשעיר החטאת של ר"ח והוכרחו לשרפו ועל זה השיבו אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה דאלו ביום אסורין לאונן ק"ו ממעשר הקל וכנ"ל כל זה יתפרש לר"ש דס"ל אנינות לילה אינן מה"ת אלא מדרבנן אבל לר' יודא דס"ל בעלמא אנינות לילה מד"ת לא יתפרש לשון הברייתא כלל דהא לפ"ז צ"ל דמאחר שצוה הש"י למשה שיאכלוהו אהרן ובניו ע"כ דהותרה להם אנינות ופירוש כי כן צויתי כן צויתי שבאנינות יאכלוה (כמו כרבי נחמי') בשלמא ההוכחה הראשונה של הברייתא מתפרשת שפיר די"ל דס"ל לר' יודא שאין חילוק בין קדשי דורות לקדשי שעה ולכן קאמרי בברייתא שאם מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן שישרפו ר"ל דאם דיו קדשי דורות טעונין שריפה גם קדשי שעה טעונין שריפה וע"כ מדלא שרפו רק שעיר אחד והוא שעיר ר"ח וכנ"ל. ע"כ שהותר להם אז אנינות מכח הוכחה הנ"ל וכיון שהותר אנינות בזמן ההוא הותר גם לקדשי דורות ממילא. אך ההוכחה הב' של הברייתא שאם מפני אנינות היה להם לאוכלה מבערב לא אתיא שפיר לר' יודא דהא לדידי' דס"ל אנינות לילה דבר תורה אין חילוק בין לילה ליום וגם בלילה איכא ק"ו ממעשר דקל ולפ"ז י"ל שפיר קא אסר משה נהי דמפני הטומאה נשרף מכח הוכחה הראשונה למה נשתהיתם מלאכלו עד הלילה ובאה תקלה זו לכם היה לכם לאכלה ביום שהרי הותרה אצלכם אנינות נמצא רפ"ז דהוכחה הב' של הברייתא שלא היה צריך שריפה מפני אנינות אינה הוכחה כלל לרבי יודא וגם להוכחה הראשונה קשה דנהי דשפיר מוכרע שמפני הטומאה נשרף מ"מ משה שפיר קצף ותשובת אהרן נשארה מעל (וגם הרא"ם ז"ל הקשה קושיא זו. וכתב עליו הרב בעל צל"ד ז"ל דאישתמיטתי' שכבר קדמוהו בקושיא זו התוס' ז"ל בזבחים שם). והנה בצל"ד ובס' ברכת הזבח שניהם לדבר א' נתכוונו ואוסיף אני ביאור בדבריהם ז"ל ע"פ הברייתא האחרת דאיתא שם (על פסוק דלהלן ואכלתי חטאת היום) אני היום אסור ובלילה מותר (לפי שאין כהן אחר וכולנו אוננין) ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור (דאנינות לילה דבר תורה), דברי ר' יודא ע"כ. הרי דאף דס"ל לרבי יודא דאנינות לילה דבר תורה מ"מ ס"ל דאף שהותרה להם אנינות בזמן ההוא ודריש כי כן צויתי באנינות יאכלוהו מ"מ לא נחתינן רק חד דרגא ולא הותר להם אנינות רק בלילה ואהני ק"ן הנ"ל ממעשר מיהת ביום. ולפ"ז א"ש לשון הברייתא גם לר' יודא דבתחלה הוכיח מכח הוכחה הא' שלא מפני אנינות נשרפה דא"כ היה לשלשתן שישרפו וע"כ מה שלא נשרפו קדשי שעה היינו משום שבהכרח הותר להם אנינות וכנ"ל. א"כ הותר גם לקדשי דורות וע"כ שמפני הטומאה שאירעה לשעיר חטאת של ר"ח נשרף ואח"כ אסרה דבר אחר שאם מפני אנינות היה להם לאוכלה בערב ר"ל שאחר שהוכיח תחלה שלא היתה נשרפת מפני אנינות שא"כ מדוע נשרף רק שעיר ר"ח ולא שאר שעירי החטאת הוסיף להוכיח עוד ולומר שבאמת הרי הותר להם ע"כ אנינות לילה עכ"פ מכח הוכחה הנ"ל וא"כ א"צ לשרפו שהרי יכולין לאכלו בערב וע"כ שרק מפני הטומאה נשרף. ואולם משה חשב שהותר להם גם אנינות יום ולזה קצף על השיהוי שע"י השיהוי באתה תקלה ואירע טומאה לשעיר ר"ח. וע"ז השיבו אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה ולא ביום דאהני ק"ו מיהת ליום וכנ"ל. זהו פירוש הברייתא הנ"ל. ולפ"ז גם לר' יודא שהו כל שלשת השעירים עד לערב. ובקצור. לר' נחמיה אנינות לילה דבר תורה וכאן הותר להם אפי' אנינות יום (דלא ס"ל סברא דר' יודא דאהני ק"ו מיהת ליום כיון דאין חילוק בין יום ללילה) אבל לא הותר להם אלא בקדשי שעה ולא בקדשי דורות. ולפ"ז לא שהו השעירים כלל ואכלו השעירים של קדשי שעה מיד באותו יום ושעיר ר"ח נשרף מפני אנינות מיד ודריש כי כן צויתי באנינות יאכלוה. ולר' יודא ג"כ אנינות לילה דבר תורה ודריש ג"כ כי כן צויתי באנינות יאכלוה. אלא דפליג עלי' דר' נחמי' בתרתי. א' דס"ל בין לקדשי שעה ובין לקדשי דורות הותר אנינות. ב' דרא הותר להם רק אנינות לילה ואהני ק"ו מיהת ליום. ולפ"ז צ"ל דשהו כל שלשת השעירים עד לערב. ומפני הטומאה נשרף שעיר ר"ח. ולר"ש אנינות לילה דרבנן ולא דריש כי כן צויתי באנינות יאכלוה דלא היה כאן היתר אנינות כלל. ולפ"ז ס"ל כר' יודא בזה ששהו שלשת השעירים עד לערב ומפני הטומאה נשרף שעיר ר"ח אבל לא מטעמי' וכ"ז מבואר מאוד:

(ד"ה דרוש) שני גירסות שונות נמצא בספרים בלשון נוסחא א' מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו. ובלשון נוסחא הב' מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו ויש לקיים שתי הנוסחאות ע"פ מחלוקת ר' נחמיה ור"י ור"ש שהובא למעלה כר' נחמיה ה"ק ממ"נ אם קבלתם ממני שהותר לכם אנינות היום ולכן נאכלו שעיר שמיני ושעיר נחשון א"כ מפני מה נשרף שעיר ר"ח (שכנ"ל לא נשתהו כלל אליבא דרבי נחמיה הכ' שעירים ונאכלו באותו יום) כי חשב משה שאין חילוק בין קדשי שעה וקדשי דורות ואם לא קבלתם ממני היתר אנינות ושפיר נשרף לפי מחשבתכם שעיר ר"ח א"כ מפני מה נאכלו שני שעירים האחרים. ולפ"ז אתיא נוסחא זו אליבא דר' נחמיה:

אבל לר"י ור"ש צ"ל ששאלת משה היתה כזה מפני מה נשרף שעיר ר"ח ומפני מה לא נאכלו עודנה שני השעירים האחרים (שכנ"ל בין לר"ש ובין לר"י לא הותר להם אנינות היום כלל ושהו כל שלשת השעירים לאוכלן בערב ומפני אונס אירעה טומאה לשעיר ר"ח. ועל כן יצא לבית השרפה) ושיעור השאלה ההיא שקצף משה על כל דבר שלשת השעירים האלו מדוע נשתהו עד לערב ולא נאכלו מיד באותו יום לפי שחשב משה שהותר להם לאכלו גם ביום. ולכן קצף ואמר מפני מה נשרף שעיר ר"ח ר"ל מפני מה נשתהה עד שע"י כן אירע שנגעה בו טומאה היה לכם לאכלו מיד ומפני מה לא נאכלו שני שעירים הללו ושהיה זו למה ותשובת אהרן היתה אליבא דר"ש שמא לא שמעת אלא בלילה ולא הותר לנו אנינות כלל. ולכן היה צורך השהי'. ואליבא דר"י השיב שמא לא שמעת אלא בלילה כי לא הותר לנו רק אנינות לילה ולא אנינות יום. וא"כ אתיא שפיר גירסא הב' אליבא דר"י ור"ש וכן הוא בש"ס הנ"ל אליבייהו מפני מה חטאת זו נשרפת ואלו מונחות ופירש"י ז"ל מפני מה אלו מונחות להמתין עד לערב ולא נאכלו ביום עכ"ל. וכ"ז מבואר מאוד ופשוט:

יז ר"ל ואין במקום הקודש דבק עם שאלת מדוע ויהיה פירושו מדוע לא אכלתם אותו במקום הקודש רק חוץ לקלעים שהוא מקום חול שז"א שבאמת לא נאכלה החטאת ההיא כלל שהרי נשרפה כמ"ש לעיל והנה שורף. לכן צ"ל שמאמר במקום הקודש דבק עם את החטאת. והשיעור מדוע לא אכלתם את החטאת אשר נשארה במקום הקודש ולא יצתה ממקומה כלל ליפסל ביוצא (חוץ לקלעים) ומתוך לשון זה אנו למדין ששאלם משה אולי נפסלה ביוצא ולכן שרפתם אותו והכתוב רמז רנו שאלה זו בקצרה בתוך דברי משה. ודע שב' נקודות ההפסקה שקודם ד"ה כי קודש קדשים הוא. הוא ט"ס והכל דבור אחד עם דבור שלפנינו:

יח (ד"ה אכול) ר"ל שאין הפירוש בדרך ציווי אכול תאכלו אותה עתה במקום קדוש שהרי כבר נשרף אבל הפירוש שהיה לכם לאכלה במקום קדוש אע"פ שאתם אוננים:

(ד"ה כאשר צויתי) ר"ל אע"פ שהמנחה קודש קדשים כמו החטאת ואכילתה בקודש כמוהו מ"מ הותר לכם אנינות וממילא דה"ה בחטאת. מדברי הרא"ם ז"ל:

יט ר"ל כל לשון דבור שבא במקום אמירה אינו אלא לשון עזות לבי שהוראת הדבור על הביטוי בכלל (ואין נופל לומר פלוני אמר אל פלוני אם כוונת הספור אינו להודיע מהות האמירה דק להודיע מהאמירה בכלל אבל בזה נאמר פלוני דבר עם פלוני) והוראת האמירה על הדבור הפרטי וא"כ היה צ"ל כאן ויאמר אהרן אל משה. ומזה אמרו חז"ל שכל מקום שבא דבור במקום אמירה (דהיינו אצל דבור פרטי) אינו אלא ל' עזות כמו וידבר העם באלקים ומשה למה העלותוני ממצרים למות במדבר וגו' (בפ' חוקת) וכן ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח וגו' (בפ' בהעלותך) וענין זה איך יתייחס הדבור אל העזות נ"ל לבאר כי כאשר נשתמש בספור עם הדבור בכלל הוא על אחד משלשה פנים א' אם הצורך להודיע רק נושא הדבור ולא מדות הדבור ד"מ כאמרנו פלוני דבר עם פלוני על אודותיך או אודות הדבר הידוע כי בזה הכוונה רק להודיע מה היה נושא הדבור בין שניהם. ב' אם פעל הדבור מצד עצמו הוא פלא ותמהון כענין שידבר המלך עם ההדיוט או שידבר האיש עם אויבו ובזה אין כאן לא הודעת מהות הדבור ולא הודעת נושא הדבור רק הודעת פעל הדבור גרידא. ובזה נאמר המלך דבר עם פלוני פלוני דבר עם פלוני שונאו. ג' אם הכוונה להודיע אופן הדבור היותו נוגע אם לכבוד ותפארת עצם אחד או לגנותו כמו נכבדות מדובר בך עיר האלקים וגו' והוא לכבוד. ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' והוא לגנות. ובכלל זה ג"כ אם הכוונה להודיע היותו דבור התפעלות אם לשמחה או לתוגה או היותו דבור חכמה או דבור סכלות. והנה על אופן הג' הזה שהוא הודעת אופן הדבור אמרו חז"ל אין דבור בכל מקום אלא לשון עזות ור"ל שכאשר נשתמש בדבור בכלל הכוונה להודיע תוקף הדבור ההוא וחוזקו אם בעבור ההתפעלות שיש בו היותו לשבח או לגנות איזה עצם לשמחה או לעצב ואם בעבור התראות בו קנין החכמה או הפכה שהוא הסכלות (לעיל העתקתי לשון חז"ל בטעות שלא אמרו אין דבור בכל מקום אלא כו' שהוא שלילה כוללת אבל אמרו אין דבור אל לשון עזות וכבר כתבתי במקומות אחרים בשם הרא"ם ז"ל של' זה אינו שלילה כוללת רק חלקית יע"ש בראיות הרבה) ובזה יובן לך כוונת אמרם ז"ל שבכל מקום שבא דבור במקום אמירה דהיינו אצל דבור פרטי אינו אלא ל' עזות ר"ל שאם הדבור הפרטי שבא אחריו הוא ממין הדבור התקיף שבארתיו למעלה יבוא מקודם לזה רק פער הדבור לפעמים ולא פעל האמירה ועלת זה כאלו כוונת הספור להודיענו מב' דברים. א' היות הדבור תקיף ועז. ב' מהות הדבור ההוא וע"כ בא מקודם לדבור הפרטי פעל הדבור להודיענו דרך רמיזה שאופן הדבור ההוא שאחריו הוא עז וכאלו לא נתבאר אח"כ פרטות הדבור רק פעל הדבור בכלל גרידא הוא כוונת הספור דכאן. ומזה הענין הוא ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' וכן וירבו העם באלקים וגו' אף שנזכר בשניהם אח"כ פרטות הדבור מ"מ בתחלה הודיע דרך כלל פעל הדבור היותו התפעלות הגנאי ועד"ז הענין גם כאן לפי שתשובת אהרן למשה היא תשובה קשה כוללת בקרבה טעות משה ותמיהת אהרן על קצפו בחנם. לכן הזכיר מקודם רזה פעל וידבר וכאלו בהודעה מהכלל ההוא גרידא די לנו והוא בדרך רמיזה. ויש לבאר כאן עוד שהכלל הזה אינו אלא בבוא פעל הדבור גרידא לפני הדבור הפרטי אבל בבוא לפני הדבור הפרטי גם פעל אמירה אין זה אלא כעין כלל ופרט שתחלה אמר וידבר דרך כלל. ואח"כ פרט ואמר לאמר דרך פרט וכן כל דבר ואמרת לא יתפרש לשון עז כמו שפירשו ז"ל כאן רק הוא כלל ופרט אבל רז"ל דרשו כפל הלשון גם בזה לפי שהיה די בפעל האמירה לחוד אבל לא דרשוהו ללשון עזות. ובזה מבואר כוונת הדרש הזה ככל הצורך והרא"ם ז"ל החל בביאור זה אבל לא השלימו:

בא"ד אפשר משה קצף כו'. ר"ר שבאמת היה הקצף גם על אהרן אלא שהפך פניו כנגד הבנים בשביל כבודו של אהרן מ"מ כיון שלא הראה כעסו אלא לבנים היה להם להשיב ולא לאהרן מכיון שהיה לאלעזר כח להשיג ולדבר לפני משה ולפני הנשיאים כדכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אלא שלא רצו להשיב מפני הכבוד שאמרו אינו כדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו. ולפיכך הוצרך אהרן להשיב. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה הן היום) ר"ל לאיזה צורך הוצרך אהרן לומר הן היום הקריבו וגו' דלכאורה מאמר מיותר הוא ולא היל"ל אלא ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב וגו' ובש"ס אמרי שם דלרבי נחמיה א"ש דה"ק אהרן הן היום הקריבו וגו' ר"ל קרבן זה לחובת היום הוא שהוא שעיר החטאת של ר"ח ועולת ר"ח וא"כ הוא קדשי דורות ותקראנה אותי כאלה שאני אונן ואכלתי חטאת היום ר"ל חטאת חובת היום בתמי' אין למדין קדשי דורות מקדשי שעה אבר לרבנן דר"ג דלדידהו לא יתכן ביאור זה שהרי לדידהו לא השיב אהרן שיש חילוק בין קדשי שעה וקדשי דורות רק שיש חילוק בין יום ללילה לענין אנינות אמרינן בש"ס שם דה"ק אהרן שלא מפני שנזרק דמה באנינות נפסלה שהרי לא דם הקריבוה אני זרקתי דמה שאני כ"ג וכ"ג מקריב אונן וכמו שביאר רש"י ז"ל כאן. והנה מ"ש רש"י ז"ל הפירוש כאן שלא אליבא דר"ג מפני שבאמת שאחר שביארו ז"ל הפירוש הזה בש"ס אליבא דרבנן דר' נחמי' יתכן הביאור הזה של ראש המקרא גם לרבי נחמי'. וכתב רש"י ז"ל כאן הפירוש הזה לדברי הכל מפני היותו קרוב יותר לפשוטו של מקרא ממה שפירשו ז"ל בתחלה אליבא דרבי נחמיה. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד שמא זרקתם דמה אוננים וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואע"פ שההקרבה קרה מהאכילה שהרי כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל אונן וא"כ כרבי נחמי' כיון שהותר להם לאכול אונן מכ"ש שמותר להם להקריב אונן י"ל דה"ק משה שמא טעיתם וחשבתם שאין אתם רשאים להקריב אונן ונפסלה בהקרבה. והשיב אהרן דאפי' לדבריך הרי הייתי אני המקריב ולא הם עכ"ל ז"ל. ולע"ד שא"צ לכל זה דהא דהותרה להם לאכול אונן הטעם משום שכולם היו אוננין ולא אפשר בענין אחר אבל הקרבה דאפשר בכ"ג שמקריב אונן באיסורא קמא קיימא ולא הותר כלל כנ"ל ופשוט:

בא"ד א"ל אהרן כו'. ושיעור הכתוב לפי' זה שחסר דא התימה וגם מלת הן במקום הם כמו הלהן תשברנה וא"ל אהרן ההם הקריבו ור"ל הלא אני הקרבתי ואני כ"ג ורשאי להקריב אונן:

(ד"ה ותקראנה) דייקו ז"ל הכף במלת כאלה ואמרו שהוא כף הדמיון דאל"כ אלה מיבעיא לי' ופשוט:

(ד"ה ואכלתי) ר"ל שאין מאמר ואכלתי חטאת היום ע"ד תמי'. ויהיה לפ"ז פעל ואכלתי עבר מהופך לעתיד ע"י הו' וכאלו אמר האוכל חטאת היום שבאמת ז"א רק התמי' הוא במאמר הייטב וגו' ופירושו ואכלתי חטאת היום הייטב וגו' ואם הייתי אוכל חטאת היום הייטב זה בעיני הש"י והוא עבר תנאי והו' שבראשו במקום ואם והכרח ביאור זה נ"ל שהוא מכח הנגינה שאם מאמר ואכלתי וגו' רתמי' א"כ הוא מאמר בפ"ע ואיננו דבוק אל הייטב וגו' שאחריו היה לו להטעים תיבת היום באתנח ולא בזקף קטן שהוא טעם מפסיק פחות מן דאתנח:

(ד"ה היום) בש"ס איתא בשלמא לרבנן היינו דכתיב ואכלתי חטאת היום דביום אסור ובלילה מותר אלא לרבי נחמיה מאי היום חובת היום (ר"ל שעיר חטאת של ר"ח) וה"ק ואכלתי חטאת חובת היום בתמי' הא חובת היום הוא קדשי דורות ואין למדין קדשי דורות מקדשי שעה ע"כ. ולפ"ז הא דפירש"י ז"ל כאן אבל אנינות לילה מותר הוא לרבנן דר"נ דס"ל מפני הטומאה נשרפה ומשה היה סבור שהותר להם גם אנינות היום. ואולם הא דפירש"י ז"ל אח"כ בד"ה הייטב דר"ל דאין להקל בקדשי דורות הוא אליבא דר' נחמי' דלדידי' גם ביום מותר לו לאכול קדשי שעה וקדשי דורות גם בלילה אסורין וע"כ רק מפני האנינות נשרפה וא"כ דברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז וצ"ע וכבד עמד בזה הרא"ם ז"ל:

כ אין הפירוש שאמר לא שמעתי ולא בוש לומר זה. אבל הפירוש שלא בוש לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי. ואולם יש לדקדק מנ"ל לרז"ל הך מילתא ואורי י"ל דנפקא להו ז"ל מדכתיב וישמע משה וייטב בעיניו ולא היל"ל אלא וייטב בעיני משה. ומאמר וישמע משה הוא מיותר שבוודאי שמע משה דברי אהרן. לכך פירשו ז"ל שמרומז כאן שנזכר משה ששמע באמת מפי הגבורה את המשפט הזה שא"ל אהרן ולכך הוטב בעיניו וא"כ אחרי שבאמת שמע זה משה מאת הקב"ה בפירוש ע"כ צ"ל שמשה הודיע לאהרן שהסכים להנאמר לו מפי הש"י דאם נאמר שלא הודיעו מזה ולא א"ל רק שהנכון בדבריו מצד הסברא. א"כ לאיזה צורך רמז לנו הכתוב שלכן הוטב הדבר בעיניו לפי ששמעו מפי הגבורה מה אם הוטב בעיניו מכח הסברא ומזה מ כרע שפיר שלא בוש לומר לא שמעתי רק אמר ששמע ושכח:

פרק יא

א כבר כ' רש"י ז"ל בריש ס' ויקרא ומייתי לה בשם ברייתא דת"כ די"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו רק למשה שיאמר לאהרן:

(ד"ה זאת) דלא היל"ל אלא זאת אשר תאכלו מכל הבהמה. החיה למה לי הרי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה ואי לאשמועינן היא גופא דבהמה בכלל חיה אכתי מכל הבהמה למה לי ליכתוב זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת וגו' בבהמה אותה תאכלו והוה ידעינן ממילא מדפתח בחי' וסיים בבהמה ש"מ דבהמה בכלל חיה. ולכן דרשו ז"ל ע"ד דרשת דורשי רשומות ששם החיה הנזכר בפסוק זה הוא כנוי לכנ"י ע"ש הכתוב ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום. והא החיה הוא הא והקריאה כמו הקהל חיקה אחת לכם ושיעור הכתוב ע"ד רמז וכאלו הוא ל' מסורס. החיה (ר"ל אתם כנ"י) זאת אשר תאכלו מכל הבהמה ר"ל אתם כנ"י הנני מזהיר אתכם זאת אשר תאכלו ומכל הבהמה וגו' והא דנקט כאן כנוי זו דהחיה יותר מכל האזהרות שבתורה להיות הכנוי הזו מתייחסת עם הצוואה דכאן דלפי שראויים ישראל להיות חיים לפיכך הזהיר אותם מן הטומאה כמ"ש רש"י ז"ל:

(ד"ה זאת) מלות זה וזאת הם כנויים הרומזין לגוף הקרוב במקום לרוב וכאן וכדומה לו הם כנויים רומזין על המיוחד ומוגבל בסמניו והוא ע"ד ההשואה להיותו קרוב אל הדמיון והציור. ומדרך רז"ל לדרוש בכ"מ מלות אלו על ההוראה העיקרית הראשונה לגוף הקרוב במקום וזה מעשה המנורה שהראהו הקב"ה מנורה של אש. זה אשר יתנו דשקלים הראה לו הקב"ה שקל של אש. החודש הזה לכם וגו' שהראה לו הקב"ה הירח בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. וע"ד הזה דרשו ז"ל גם בפ' שלפנינו כנויי זה וזאת ואלה כאן בפסוק זה שלפנינו ולהלן פסוק ט' אצל בריות המים וכן להלן בעוף ולהלן בשרצים לפי שכתוב בכ"א מלת זה ואלה ומבואר. ודע עוד שב' נקודות סימן ההפסק שבא בדבור רש"י זה בדפוס הוא ט"ס והכל דבור אחד. שגומר רש"י ז"ל כל הדרש שבא בכנויי זה בפ' שלפנינו (ד"ה זאת) זהו לפי פשוטו וכבר כתבתי לעיל שגם לפי הדרש שדרשו ששם החיה שבפסוק שלפנינו הוא כנוי לכנ"י מ"מ מוכח שפיר דחיה בכלל בהמה מדסיים כל מפרסת פרסה בבהמה וגו'. ודע עוד דילפינן נמי מקרא אחרינא שבס' ת"כ דחיה בכלל בהמה מדכתיב בפ' ראה זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור וגו':

ג ר"ל שאין מפרסת מענין פרסה ויהיה לפ"ז פעל הנגזר מהשם כמו מאלמים אלומים שז"א לפי ששם פרסה הוראתו כף הרגל שדורך בו על הארץ וא"כ לא יתכן לומר אצל הגמל ופרסה איננו מפריס שכולם יש להם פרסה שבה דורכין על הארץ וע"כ שפירושו כתרגומו מל' סדיקה ולכן אמר אצל הגמל ופרסה איננו מפריס לפי שהגמל אין פרסות סדוקות ומ"מ לפי שהסדוק בכלל יאמר גם על הסדיקה הבלתי עוברת מקצה לקצה ומוחלקת בב' צפרנים הוצרך לכתוב עוד כאן ושוסעת שסע פרסות כלומר שצריך שיהי' הסדוק עובר מצד לצד ומוחלק בב' צפרנים אבל אצל הגמל שכתוב בו ופרסה איננו מפריס אצ"ל עוד ושסע איננו שוסע' דכיוון שאין לו סדוק כלל א"צ להודיע שסדיקתו איננה עוברת. והנה הרמב"ן והסמ"ג ז"ל והרמב"ם והטור ז"ל כתבו שסימני בהמה וחיה הטהורים הם שנים העלאת גרה וסדיקת הפרסה לשנים. ואף שמהכתוב נראה היותן שלשה מ"מ אינן אלא שתים שהשסוע אינו אלא השלמת התנאי של מפרסת פרסה. ומ"מ עדיין צ"ע שיש עוד תנאי שיהיה לו פרסה בכלל ולא יהיה כפות רגליו חלוקות לאצבעות (בעלי פרקים) כמו הכלבים והחתולים וכדומה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה גרה) ר"ל שהמאכל החוזר לתוך הפה מהמעים נק' גרה ויתכן היותו מגזרת מים הנגרים שמכונים כן להיות החלקים נגררין זה אחר זה וכן כאן המאכל נגרר אחר הפה:

(ד"ה בבהמה) דלא היל"ל אלא כל מפרסת וגו' מעלת גרה תאכלו בבהמה למה לי (ואף למ"ש למעלה דאיצטריך בבהמה כדי למידרש מיני' דהחיה הוא כנוי לכנ"י מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופירושו חיה ממש ודרש זה אינו אלא דרך צחות ומליצה. ועוד למ"ש הרא"ם ז"ל כמ"ש לעיל דבלא"ה ידעינן מקרא אחרינא דת"כ פרשת ראה דחיה בכלל בהמה א"כ בוודאי לא איצטריך בהמה דהכא) לכן דרשו ז"ל דאיצטריך בבהמה דהכא להתיר שליל הנמצא במעי אמו שניתר בשחיטת אמו וכמו שפירש"י ז"ל בחולין וז"ל שדי בהמה דרישא (מכל הבהמה וגו') אבבהמה דסיפא. ודרוש הכי הבהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

(ד"ה אותה) דהל"ל מפרסת פרסה וגו' בבהמה תאכלו אותה למה לי לעבור על בהמה טמאה בעשה (דקאי אדלעיל מפרסת פרסה ושוסעת וגו' מעלת גרה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה שאין בה סימנים הללו ולאו הבא מכלל עשה עשה). והקשה רש"י ז"ל ולא באזהרה היא בתמי' והרי פרט בה הכתוב אח"כ בלאו אך את זה לא תאכלו וגו' את הגמל וגו' ותירץ דאיצטריך אותה לעבור עליו בלאו ועשה:

ח ויש לדקדק בהך ברייתא דהא קיי"ל אין עונשין מן הדין. והרמב"ן ז"ל תירץ בזה דהך ברייתא אתיא כמ"ד עונשין מן הדין והוא תמוה דהא אפילו למ"ד עונשין מן הדין מ"מ אין מזהירין מן הדין (ואין עונשין מן הדין אלא היכי דכתיבא אזהרה בפירוש) כדאיתא בסנהדרין ומכות. וליכא למימר דגלויי מילתא בעלמא הוא וכאביי דס"ל בסנהדרין דלוקין על בתו מאנוסתו מק"ו דבת בתו. דז"א דכבר פירש"י ז"ל שם הטעם מה דהו"ל הך ק"ו גילוי מילתא בעלמא וז"ל משום דקורבא דכתיבא הוא בת בתו מכח קורבה דלא כתיבא הוא בתו אתיא לה (ר"ל דאיסור בת בתו הוא מכח קורבה וקורבה זו אינה אלא מכח בתו וא"כ הק"ו הוא בדרך זה אם בתו גרמה לאסור את בת בתו מכ"ש שתגרום איסור לעצמה או בל' אחרת והיא היא אם בת בתו נאסרת בשביל בתו בתו עצמו לא כ"ש וה"ל שפיר גלוי מילתא בעלמא שהלמוד הוא סבת חומרת המלמד והיכי דמי עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך בת אביו ובת אמו מנין. וזהו עונש מן הדין דכל א' הוא קורבה בפ"ע ואין קורבה הכתובה (בת אביו או בת אמו) באה מכח קורבה הבלתי כתובה (בת אביו ובת אמו) עכ"ל ור"ל שאין הלמוד סבת חומרת המלמד ר"ל שאין האחוה שמצד האב והאם סבת איסור האחוה שמצד האב או האם לבדו. ולפיכך יסוד הק"ו אינו שמה שהוא גורם לזולתו הבא מכוחו אינו דין שיגרום לעצמו כיסוד הק"ו הקודם. אבל יסודו הקולא והחומרא לבד ובזה שמדרגת הק"ו הזה פחותה ממדרגת הק"ו הקודם שייך לומר אין עונשין מן הדין וא"כ ה"נ בנד"ד אין בהמה טמאה שאין בה שום סימן סבת חומר בהמה טמאה שאין לה רק סימן א' של טהרה ודומיא דאחותו בת אביו ובת אמו הוא וק"ו גמור הוא ולא גלוי מילתא בעלמא והדרא קושיא הנ"ל לדוכתא הא אין עונשין מן הדין. ולכן צ"ל ביישוב קושיא זו דלאיסורא גרידא בלא"ה תיפוק לי' לבהמה שאין בה שום סימן טהרה מלאו הבא מכלל עשה דאותה תאכלו וכיון שכבר נאסרה בביאור מדאורייתא שפיר מזהירין ועונשין בה מן הדין וכ"כ המגיד משנה ז"ל בה' מאכלות אסורות ונכון הוא בטעמו דטעמא דאין עונשין ומזהירין מן הדין דאימור גזרת הכתוב הוא במלמד ולא בלמוד דאף שהלמוד חמור מהמלמד לפי שקול דעתנו מי יודע אם חומר זה שבלמוד יגרום לו האיסור וסבה נעלמה מאתנו יש במלמד שגורמת לו חומרתו זו הכתובה בו (ובאיסורין ודיני ממונות ניתנה לנו הרשות מסיני לדון בק"ו משא"כ לענין עונש ואזהרה) וכ"ז לא יתכן רק אם אינו מפורש בלמוד שום איסור כלל אבל אם הלמוד כבר נאסר ממילא בעשה הרי גלי לן קרא בפירוש שייכות האיסור גם בלמוד שפיר מזהירין ועונשין בו מן הדין. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור הרבה לדבריו ז"ל:

ט (ד"ה ובנבלתם) וכדאמר ר' יצחק במס' ר"ה חייב אדם לטהר א"ע ברגל והטעם בזה לפי שכל ישראל חייבין להראות בעזרה ברגל ולהביא עולת ראיה לכך הטהרה חובה ברגל. מדברי הרא"ם ז"ל:

יא ר"ל דשקץ יהי' לכם יתירא הוא דהא כבר כתיב לעיל מיני' שקץ הם לכם ועיין רא"ם בזה:

(ד"ה ואת נבלתם קיי"ל בש"ס חולין שב' הסימנים שהצריך הכתוב בבריות המים והם סנפיר וקשקשת אינו אלא בבריות הגדלין בימים ונחלים אבל בריות הנוצרין במים שאינן בימים ונחלים לא מיבעיא מים שבכלים כגון חבית וגיגית שאינם מחוברין לקרקע דלא הוויין דומיא דימים ונחלים כלל אלא אפי' מי בורות שיחין ומערות מ"מ לא דמיין לימים ונחלים לפי שאינן נמשכין ונגרין רק עצורין במקומן ועוד שעשויין בידי אדם שותה הבריות שבהם עם המים ואינו נמנע ואע"פ שאין להם שום סימן טהרה כדתניא שותה ושותה ואינו נמנע. והני מילי היכי דלא סיננן שלא פירשו ממקום רביתייהו והילכך שריין אגב המים (לאפוקי יתושין הפורשין שבתוך המים דנהי דמשום שרץ המים אינן נאסרין מ"מ חיישינן אימור פרשי חדא זימנא ממיא ונחו על הארץ וקרינן בהו שרץ השורץ על הארץ) דהוויין בהדייהו אבל היכי דסיננן ופירשו ממקום רביתייהו הוויין שרץ השורץ על הארץ ואסירי ובזה יובן לך מ"ש רש"י ז"ל כאן והוא מברייתא דספרי ונקרא ת"כ דמאמר ואת נבלתם תשקצו מיותר דהרי כבר כ' ומבשרם לא תאכלו ולדרשא אתי לרבות יבחושין שבכלים או חריצים שסיננן דאע"ג דשריין בלא סיננן (לפי שאינן שרצי הימים ונחלים ולא שרצי הארץ) מ"מ היכי דסיננן מיהת נאסרו משום שרץ השורץ על הארץ משום שנחו על הארץ ולא תימא דלא מיקרי שרץ הארץ רק בריות שנוצרו בארץ:

יב ר"ל האי כולי' קרא יתירא הוא שהרי כבר כ' לעיל פסוק ט' ומהדר שבא הכתוב להתיר אם השירו הסימנין במים לפיכך חזר וכ' הך קרא דהכא כדי לדרוש בו תיבת במים שכתוב בו ולהורות דדוקא אם אין לו סנפיר וקשקשת במים הוא דאסירי הא אם היו לו במים אע"פ שהשירן בעלייתו ביבשה מותר אבל מקרא קמא (פסוק ט') שכתוב בו בימים ובנחלים ליכא למישמע הכי דאף שכבר כ' בתחלת הפסוק את זה תאכלו מכל אשר במים מ"מ צריך למיהדר ולמיכתב בימים ובנחלים ללמדנו דבריות שבמי הבורות א"צ לסימנין. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

יג וצ"ל דהך ברייתא אתיא אליבא דחזקי' (בפסחים פ' כל שעה) דמפיק אסור הנאה גבי חמץ מדכתיב לא יאכל בציירי דמשמע לא יהא בו הנאה המביאה לידי אכילה אבל לרבי אבהו שם אין הבדל בין לאכל בחולם ובין לא יאכל בציירי ותרווייהו פליגי שם אליבא דרבי יהודא דלר"מ כ"ע מודו דלא יאכל לחוד משמע גם איסור הנאה מדאיצטריך למישרי היתר הנאה בנבילה דאיהו ס"ל א' גר וא' נכרי בין במכירה ובין בנתינה כי פליגי אליבא דר' יודא דס"ל דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה וא"כ מנבילה אין ראיה לדידי' וא"כ לא ידעינן איסור הנאה בחמץ וס"ל לר' אבהו דאיסור הנאה בחמץ ידעינן מדכתיב גבי טרפה לכלב תשליכון אותו ודרשינן אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל אסורין שבתורה (והא דלא דרשינן מגופי' דקרא מדאיצטריך למישרי טרפה בהנאה כמו דילפינן מנבלה לרבי מאיר כבר יישב זה רש"י ז"ל שם בגמרא) אבל לר"מ דנפקא לי' איסור הנאה מנבלה דריש אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה (דלא כתיב בי' בהדיא לא תאכל וא"כ לא ידעינן בי' אסור הנאה בלאו אותו אבל איך ממעטינן חשב"ע ממיעוטא דאותו יעו"ש ברש"י ז"ל) ור"י ס"ל חשב"ע לאו דאורייתא (ואפי' לענין איסור אכילה לחוד אינו אלא דרבנן) אבל לחזקי' בין לר"מ ובין לר"י חשב"ע דאורייתא ונפקא לן ממיעוטא דאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חשב"ע. וחמץ בפסח דאסור בהנאה נפקא לי' מלא יאכל בציירי וקא דריש שנוי הלשון מפעל לנפעל הרי דאליבא דר"מ כ"ע מודו דנפיק לי' איסור הנאה מנבילה ואותו למעוטי חשב"ע דחשב"ע דאורייתא וכי פליגי אליבא דר"י דלר' אבהו לא שני לי' בין לא יאכל בחולם ובין לא יאכל בציירי ונפיק לי' איסור הנאה מאותו דחשב"ע לאו דאורייתא אבל לחזקי' גם לר"י חשב"ע דאורייתא ונפיק לי' מאותו דכתיב גבי טרפה ואיסור הנאה בחמץ נפיק לי' משנוי הלשון דולא יאכל בציירי ע"כ תורף הסוגיא שם בפסחים הרי מזה דהך ברייתא שהביא רש"י ז"ל כאן גבי שרץ העוף אינו אלא אליבא דחזקי' דדריש שנוי הלשון מפעל לנפע ורק אליבא דר"י אתיא דלר"מ כ"ע מודו דלא דרשינן שנוי הל' הזה כלל ועוד דלר"מ איך אמרה הברייתא או אינו אלא לאסור בהנאה והא לר"מ גם לא תאכל בחולם משמע איסור הנאה וא"נ איך נפיק היתר הנאה מדכתיב בדוכתא אחרינא לא תאכלום וע"כ הך ברייתא מסייע לחזקי' ואליבא דר"י. והנה הרא"ם ז"ל הקשה וז"ל אבל קשה נהי דלחזקי' (אליבא דר"י) לא תאכל רק אכילה לחוד משמע ולא הנאה מ"מ מה ראיה מייתי בברייתא להיתר הנאה גבי שרצים מדכתיב במ"א לא תאכלום דמחד לא יאכל בציירי משמע איסור הנאה ותו א"צ לשנוי ל' בהך איסורא במקום אחר וראיה מחמץ בפסח דכתיב בי' בכל דוכתא לא תאכל לא תאכלו בחולם ומ"מ מדשני קרא בחד דוכתא למיכתב בי' לא יאכל בציירי תו לא אתי לא תאכלו דבתר הכי לבטולי משמעותא דלא יאכל בציירי. ואין לומר דשאני הכא דאפשר לקיים שניהם דהא גם גבי חמץ מצינן למידרש הכי דלא תאכלו בחולם אתי להיתר הנאה וקרא דולא יאכל בציירי בא להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל ז"ל. ובאמת שבש"ס דידן סוגיא הנ"ל פריך לחזקי' (ומכ"ש לר' אבהו בין אליבא דר"מ ובין אליבא דר"י) מהא דקי"ל דשרצים מותרין בהנאה אף דכתיב בהו לא יאכל בציירי (היינו בשרץ העוף דהכא) ומשני מדכתיב לכם שלכם יהא (והך לכם בשרץ המים הוא דכתיב לעיל פסוק י' וכן בשרץ העוף ההולך על ד' להלן פסוק כ' שקץ הוא לכם אבל לא בשרץ העוף סתמא וצ"ל דילפינן כלהו שרצים מהדדי וכן משמע תו שם בתר הכי דפריך אי הכי אפי' לכתחלה נמי ר"ל שמותר לצודן בכוונה ולמכרן לנכרים ולמה לי נזדמנו דוקא ומשני אמר קרא יהיו בהווייתן יהו. והנה הך ושקץ יהיו לכם רק בשרץ המים כתיב לעיל פסוק י"א וע"כ צ"ל דילפי כולהו מהדדי) ע"כ הש"ס שם). הרי דלא כהך ברייתא דלמדה דאין איסור הנאה בשרצים ממה דכתיב במ"א לא תאכלו דאין זה ראיה כלל וכמ"ש הרא"ם ז"ל. וראיתי בספר שפתי חכמים שבקש ליישב קושיית הרא"ם ז"ל וכתב וז"ל דדיוקא דברייתא אינו אלא מדשני משה במשנה תורה וכתב לא תאכלו בחולם ולא כתב גם לא יאכל בציירי לאיסור הנאה ש"מ שכך קבל משה מסיני דלא יאכלו בציירי לאו לאיסור הנאה אתי אלא להזהיר גדולים על הקטנים. א"ד ז"ל בקוצר ולפ"ר דבריו ז"ל יש בהם טעם דבמשנה תורה שחוזר ושונה המצות שנאמרו בסיני היה לו להזכיר גם איסור הנאה אצל שרצים אבל באמת הא ליתא דהא במשנה תורה נמי כתיב לא יאכלו בציירי גבי שרץ העוף ובאמת שזה יש ליישב קצת דהך ברייתא ס"ל דלא ילפינן שרצים מהדדי ובעופות טמאים אינו נזכר שם רק לא תאכלו בחולם אבל מ"מ קשה דהא בחמץ נמי לא נזכר במשנה תורה פ' ראה רק לא תאכל ולא יאכל בציירי וא"כ הדרא קושיית הרא"ם ז"ל לדוכתא. ועוד דהא להלן גבי שרץ הארץ כתיב בפסוק מ"א לא יאכל בציירי ובתר הכי פסוק מ"ב כתיב לא תאכלום בחולם ופירש"י ז"ל שם ג"כ דהך לא יאכל בציירי אתי לחייב את המאכיל כאוכל והוא ברייתא אחרת בספרי שלמדה ג"כ היתר הנאה בשרץ הארץ ממה דכתיב בתר הכי לא תאכלום בחולם כמ"ש הרא"ם ז"ל. ומה יעשה בעל שפתי חכמים ז"ל בזה והתם לא שייך תירוצא דידי'. סוף דבר שקושיית הרא"ם ז"ל היא קושיא עצומה. ומה שנלע"ד ליישב בזה לחומר הקושיא דאפשר דאין סברא לומר כלל שלא לדרוש שנוי הלשון מפעל לנפעל ולכ"ע דרשינן שנוי הל' אפי' לר"מ דנפיק לי' איסור הנאה מנבילה וכן לר' יודא אפי' לרבי אבהו דס"ל דלדידי' נפקא לן איסור הנאה ממיעוטא דאותו דכתיבא גבי טריפה אלא דלר"מ לא איצטריך שנוי הלשון דולא יאכל בציירי למידרש מיני' איסור הנאה דלהא לא איצטריך דלא יאכל בחולם נמי ידעינן מיני' איסור הנאה אליבא דידי' מנבילה ולהכי כל היכי דכתיב לא יאכל בציירי דריש לי' לחייב את המאכיל כאוכל. ואין להקשות תינח באסורי מאכל שמותרין בהנאה (כדאיתא בפסחים בסוגיא הנ"ל דאין בין חזקי' ורבי אבהו אליבא דר' יודא אלא חולין שנשחטו בעזרה דלחזקי' בין לר"מ ובין לר' יודא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ונפיק ממיעוטא דאותו אבל לר' אבהו רק לר"מ חשב"ע דאורייתא ממיעוטא דאותו. אבל לר"י חשב"ע לאו דאורייתא ואותו איצטריך לחמץ בפסח אבל לבד חשב"ע ליכא נ"מ כלל בין ר"מ ור"י אליבא דכ"ע דאין שום איסורי מאכל שיהיו מותרין בהנאה לר"י ואסורין בהנאה לר"מ אלא כל האסורין בהנאה כגון ערלה וכלאי כרם ובב"ח ושור הנסקל ותקרובת ע"ז וכדומה אסורין בהנאה אפי' לר"י אליבא דחזקי' משום דאית בהו רבוי מפורש לאסור הנאה וכל המותרין בהנאה מותרין אפי' לר"מ ולר"י אליבא דר' אבהו משום דאית בהו מיעוטא להנאה. ובש"ס שם פלפל דלר"מ אליבא דכ"ע וכן לר"י אליבא דרבי אבהו למה לי רבוי לענין אסור הנאה וכמו כן לאידך גיסא לחזקי' אליבא דר"י למה לי מיעוטא להנאה) אבל בחמץ בפסח שאסור בהנאה למה לי לר"מ ולר"י אליבא דר' אבהו לא יאכל בציירי אי לחייב את המאכיל כאוכל תיפוק לי' בלא"ה לחייב את המאכיל משום הנאה י"ל דאיצטריך במקום שאין שם הנאה כגון אם החמץ הוא של האוכל ויכול לאכלו בעצמו מבלתי שיאכילנו המאכיל וכיון דאין זה נהנה אין זה מהנה ועתה אחרי הוצעה זו נאמר שההפך מדברי הרא"ם ז"ל דהך ברייתא אתיא רק אליבא דרבי אבהו ובהא פליגי חזקי' ורבי אבהו דלרבי אבהו אין סברא כלל לדרוש איסור בהנאה גבי חמץ מלא יאכל בציירי כיון דכתיב איסור אכילה לחוד אח"כ לא תאכל בחולם ולהכי מפיק לי' לאסור הנאה בחמץ מאותו וחשב"ע לאו דאורייתא. ולכן ס"ל דשנוי הל' דולא יאכל בציירי גבי חמץ אתי לחייב המאכיל כאוכל אף באופן דלא שייך הנאה כמ"ש למעלה. ועד"ז דרשה הברייתא בכאן גבי שרצים. אבל חזקי' ס"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל לדידי' דחד לא יאכל בציירי סגי לאיסור הנאה אף דכתיב בתר הכי לא תאכל בחולם ולכן מפיק איסור הנאה בחמץ מדכתיב לא יאכל בציירי. ואותו ע"כ אתי לחשב"ע וחשב"ע דאורייתא וחזקי' דריש ג"כ לא יאכל דכתיב גבי שרצים לחייב המאכיל כאוכל דלאסור הנאה לא אתי מדכתיב לכם כמ"ש בש"ס דידן. וכי תימא לר' אבהו לכם למה לי תיפוק לי' מדכתיב בתר הכי לא תאכל בחולם ז"א דאי לאו לכם הוה ילפינן איסור הנאה מאותו ואף דכתיב לא תאכל בחולם הוה אמינא אכילה בלאו והנאה בעשה (דאותו ה"ל לאו הבא מכלל עשה) ואין להקשות א"כ למה איצטריך לומר בברייתא דמדכתיב לא תאכלו בחולם בתר לא יאכל בציירי שמעינן היתר הנאה בשרצים תיפוק לי' מדכתיב לכם ז"א דכוונת הברייתא דמלא יאכל בציירי לחוד לא הוה שמעינן איסור הנאה. וע"כ דלא יאכל אתי לחייב האוכל כמאכיל ופירוש זה מוכרח גם אי לא כתיב לכם אף דהוה נפיק לן איסור הנאה בשרצים מאותו. ונ"מ כמ"ש לעיל גבי חמץ באופן דלא שייך איסור הנאה מ"מ חייב גם המאכיל. ואין דרך לתנא להוכיח ממקום אחר אם יש לו להוכיח פירוש דלא יאכל בציירי דהכא מהך קרא גופא זהו מה שעלה במחשבתי בזה ובכל זה לא נמלטתי מהדוחק בכמה דברים:

בא"ד תלמוד לומר כו'. הוא כתוב הדר בפ' ראה במשנה תורה:

עוד באותו דבור. כל עוף כו'. ר"ל בזה שהעורב שנ' בו למינו הוא סוג ותחתיו מיני עורב הרבה ופירוש למינו סוגו ומבואר:

כ דע שיש שני מיני סוגים. סוגים עליונים וסוגים תחתונים. הסוג העליון תחתיו סוגים רבים ותחת כל סוג מינים רבים. והנה הסוג היותר נמוך שתחת סוג העליון הוא שרץ הסוג העליון ההוא. ואולם הסוג התחתון הגבוה ממנו אף שיש תחתיו מינים היותר נמוכים מקצת מיני הסוג היותר נמוך בכל זה לא יכונה המין ההוא שרץ להיות סוגו הוא מכלל הסוג שאיננו היותר נמוך. דרך משל סוג העופות הוא סוג עליון כולל כל הבעלי חיים המעופפים באויר. ותחתיו סוגים רבים ד"מ סוג בעלי נוצה ובשר ועצם ודם אדום וסוג זה כולל התרנגולים ובני יונה ויתר מיני העוף והטורפים ובלתי טורפים וסוג בלתי בעלי נוצה וכנפיהם עור דק מבהיק ואין להם בשר ועצמות ולהם מיץ לבן תחת דם וסוג זה כולל מינים הרבה כארבה וזבוב ודומיהם שהם ג"כ סוגים כוללים בקרבם הרבה מינים. והנה הסוג הב' הזה הוא הסוג היותר נמוך לפי שהמין היותר גבוה שבקרבו לא יגיע לגובה האמצעי של מיני הסוג העליון. לכן יקרא הסוג הב' הזה בשם שרץ העוף והעטלף ד"מ אף שהוא קטן מן הארבה בכל זאת לא יכונה המין הזה בשם שרץ העוף לפי שמין העטלף נכנס תחת סוג בעלי נוצה וכנף שאיננו הסוג היותר נמוך. לפי שיש בסוג זה מינים גדולים כנשר ודומיו אבל הארבה יכונה שרץ העוף כמו הזבוב להיות סוגו הוא היותר נמוך שאפי' המין היותר גדול שבו והוא הארבה ד"מ יחשב גודל כמוהו בסוג בעלי הנוצה למין נמוך זהו גדר שם שרץ בעופות ובבריות הארץ והמים. וסרה טענת הרמב"ן ז"ל שטען על רש"י בגדר שם שרץ לפי דעתו וזהו הנלע"ד כוונת הרא"ם ז"ל במ"ש כאן ובפ' בראשית וסר הקושי מדבריו שמתדמים לכאורה משוללי המובן:

כא ר"ל דכתב כאן הולך על ד' וקא חשיב אח"כ ארבה וסלעם והם הולכים על שש כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ שלבד ארבעת רגליו יש לו עוד סמוך לצוארו שני רגלים לזה תירץ רש"י ז"ל כאן דפירוש על ארבע. ארבע רגלים והני שנים שאצל הצואר כרעים איקרו ולא איקרו רגלים כנ"ל כוונת רש"י ז"ל:

בא"ד וכל סימנין הללו כו' אבל יש כו'. ר"ל דארבע מינים נזכרו בכתוב כאן. ארבה. סלעם. חרגול חגב. ודע שחגב הוא שם כולל כי כל המינים שנזכרו מקודם ארבה. סלעם. חרגול. הם בכלל סוג חגב ולפ"ז כל ששמו חגב ואף שאיננו ממיני הארבה וסלעם וחרגול הוא טהור אבל צריך שיהא דומה בסימניו לסימני הארבה וסלעם וחרגול. דלהכי פרט הני מינים ולא כתב חגב לחוד כדי ללמדנו דכל מין אף ששמו חגב מ"מ אינו טהור אא"כ הוא דומה בסימניו לסימני הארבה וסלעם וחרגול. ומ"מ הוצרך הכתוב לכתוב חגב כדי ללמדנו דמין הבא לפנינו אף שהוא דומה בסימניו לסימני הארבה וסלעם וחרגול מ"מ בעינן נמי שיהא שמו חגב ואם אינו תחת סוג החגב הוא טמא אף ששוה בסימניו למינים המפורשין כאן. והנה הסימנין המשתתפין בארבה סלעם חרגול הם חמשה. ארבע רגלים. שני קרסולין. ארבע כנפים. וכנפיו חופין ברוחבן רוב עובי הגוף (בש"ס קרי לי' רוב היקפו) ובארכן רוב אורך הגוף ואין ראשן ארוך וזולת זה הם בלתי משתתפין כי יש שיש לו גבחת ויש שאין לו ויש שיש לו זנב ויש שאין לו הארבה יש לו גבחת והסלעם אין לו. הארבה והסלעם אין להם זנב והחרגול יש לו זנב. והילכך מרבינן נמי אין לו גבחת מסלעם ויש לו זנב מחרגול אבל הנך כולהו אין ראשן ארוך ובש"ס חולין פ' אלו טריפות מייתי פלוגתא דתנאי בהא מילתא נמצא דלמאן דמרבי שם אפי' ראשן ארוך אין כאן אלא ארבע סימנין הנ"ל. ולמאן דלא מרבי ראשן ארוך מצריך כל חמשה סימנין הנ"ל. ולדברי כולן צריך עוד שיהא שמו חגב ר"ל שיהא מסוג החגב כנ"ל. וא"כ לפ"ז צריך להבין מ"ש רש"י ז"ל כאן שד' סימנין הנ"ל מצויין באותן שבינותינו אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב דהא בש"ס מצרכינן לרבויי יש להם זנב מחרגול דאל"כ הוה ס"ד דבעינן אין להם זנב דוקא. ועוד מ"ש יש שראשן ארוך דהא באמת קיי"ל כהך תנא דמרבי אפי' ראשן ארוך ולא היה לרש"י ז"ל לומר אלא שמפני כך אין אנו בקיאין בהן לפי שצריך שיהא שמו חגב ואולי אותן הבאים לפנינו אין שמן חגב. אבל הנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל שר"ל בזה אלו הי' כל מיני החגבים שווין בכל סימניהם לא הוה מספקא לן כלל דילמא אין שמו חגב כיון ששוה בכל סימניו למין החגב אבל עכשיו שאנו רואין שאין כל מיני החגב דומין בסימניהן כי יש שראשן ארוך ויש שראשן קצר ויש שאין להם זנב ויש שיש להם זנב ויש שיש להם גבחת ויש שאין להם גבחת א"כ לא נדע מהו הסימן המורגש ביותר של הסוג חגב והילכך כולן אסורים לנו:

כג דהך קרא כולי' יתירא הוא ולדרשה דלא תימא בבעלי ארבע הנך ארבע מיני וכל דדמי להו בלבד הוא דשריין אבל בבעלי חמש כולהי מיני אסירן קמ"ל קרא דהכא היתר בבעלי חמש מדברי הראה אצל

כד ר"ל דראו אדלעיל קאי דהיינו בדמה וחיה ועופות ודגים וחגבים אלא בבהמה וחיה האמורין למטה בלבד וכך שנינו בת"כ ולאלה תטמאו יכול לכל האמורין בענין מה אמור בענין בהמה חיה עופות ודגים וחגבים ת"ל לכל הבהמה אשר היא מפרסת וגו' עכ"ל. וכ"ז פשוט ומבואר:

בא"ד תטמאו ר"ל ואיננו ציווי ופשוט:

כה ר"ל שכאן בטומאת נבלה לא פרט כבוס בגדים רק אצל טומאת מגע (ט"ס וצ"ל משא) אבל לא בטומאת מגע והוה אמינא ללמוד כבוס בגדים בטומאת מגע מק"ו מטומאת משא כדדריש בת"כ. מה משא שאינה נוהגת בכל הטומאות מטמא בגדים מגע שנוהג בכל הטומאות אינו דין שמטמא בגדים לכן כתב רש"י ז"ל שמפני שבכל מקום שנכתבו טומאת מגע ומשא פרט לך כבוס בגדים רק אצל טומאת משא ולא אצל טומאת מגע ואלו היתה טומאת מגע טעונה כבוס בגדים מק"ו לא לישתמיט קרא בחד דוכתא דלכתוב בטומאת מגע וכבס בגדיו אע"כ שמגע אינו טעון כבוס בגדים בשום מקום וכה"ג אמרינן נמי בפ"ק דחולין גבי הכשר בתורים פסול בבני יונה והכשר כו' דבני יונה דוקא קטנים כשרים ובתורים דוקא גדולים בעינן דאי איתא לא לישתמיט קרא בחד דוכתא ליכתוב מן התורים או מן היונה וזהו כוונת רש"י ז"ל שכתב כאן כר מקום שנ' טומאת משא כו' וא"צ להאריך בזה עוד. מדברי הרא"ם ז"ל וראויין למי שאמרם ז"ל:

כז ר"ל שיש להם חלוק אצבעות ואין כפות רגליהם מכוסות בטרפים. ולכן יקרא המין דזה הולך על כפיו:

(ד"ה טמאים) ד"ל דלאו באיסור אכילה קא מיירי הכא רק בטומאת הגוף לענין מגע וכמו שפירש"י ז"ל להלן ביותר ביאור בפסוק כ"ט להלן:

לב ר"ר טמא הוא לתרומה וטמא עד הערב וטהור הוא למעשר מיד אחר הטבילה כמו ששנינו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ודרשו זה בת"כ מדכתיב וטמא עד הערב וטהר משמע טמא וטהור בזמן אחד הא כיצד בזמן שבין הטבילה וביאת השמש הוא טמא לתרומה וטהור לחולין ולמעשר אבל רש"י ז"ר שפירש כאן ואח"כ יטהר בהערב שמש ולא פירש שטמא וטהור בזמן אחד הוא לפי פשוטו של מקרא מדברי הרא"ם ז"ל:

לג ר"ל כמו ששנינו בחולין אויר כלי חרס (אע"פ שלא נגע בו השרץ) טמא (ר"ל מקבל טומאה) וגבו (אפי' בנגיעה) טהור שנאמר תוכו ליטמא (אשר יפול מהם אל תוכו) ונאמר תוכו לטמא (סיפא דהך קרא כל אשר בתוכו יטמא) מה לטמא אע"פ שלא נגע (כדרבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל שהכלי אינו נוגע בכורו רק במה שסמוך לדפנות ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה מתרת טעמי חדא שהרי אין כביצה בכל א' ועוד אין אוכל מטמא אוכל ותו דא"כ זה שני וזה שלישי ואין השלישי עושה רביעי) אף ליטמא כו':

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה