אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר צו

ספר ויקרא

פרק ו

ב דקדקו ז"ל מה שלא אמר הכתוב דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וכדרך הכתובים לרוב וכמו שמצאנו ג"כ לענין אזהרת הטומאה בכהנים בפרשת אמור. אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא בעמיו וגו' ולזה תירצו ז"ל שבכ"מ שאחז הכתוב ל' ציווי הוא מפני שצוה הקב"ה למשה שיזרז מאוד את המצטוה בדבר המצוה או האזהרה ההיא. וכמו שפירש"י ז"ל בפרק קמא דקידושין. זרוז שיהא מהיר וזהיר בדבר (ר"ל שיזרז משה בדבר אל המצטוה ולצותו על השקידה והזהירות) והביאו ז"ל דוגמא לזה ממ"ש וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו וגו' שלפי שמסר משה המלוכה והנהגת ישראל ליהושע. ובענין ועסק רב כמוהו הנהגת האומה הקדושה לשפטם וללחום מלחמת ד' והנחילם הארץ נדרש זהירות ושקידה יתירה כידוע. והוסיפו עוד מיד ולדורות. ר"ל לפי שאחז הכתוב לשון ציווי המורה הזרוז וטעם צורך הזרוז בשביל הזהירות וההשגחה המצטרכת במצוה זו. ע"כ שהוא ג"כ מיד ולדורות ר"ל שהציווי בדבר שאינו אלא לשעתו עם היותו ג"כ עסק גדול ויקר. בכל זה אינו נופל בו זרוז כ"כ כי בזמן קצר אשר יגמר בו העסק והענין ההוא נקל להשגיח ולהזהר לעשותו כתקונו ועיקר הזרוז בענין עסק יקר ובכל מקום שצריך בו זרוז אינו אלא אם הענין ההוא ג"כ מתמיד בכל זמן. וא"כ יש לחוש ולדאוג אולי באיזה זמן לא יזדהר המצטוה באיזה פרט ויגיע מזה קלקול ופגם והפסד לכן צריך זרוז יתירה. וכן הוא הענין אצל יהושע לפי שהמנוי הרם הזה הי' נמשך כל ימי חייו. ולא פקודות לשעה. לכן הי' מהצורך לזרוז יתירה בעסק הנשגב הזה. ויתר השלמת ביאור דבור זה יבוא בסמוך:

בא"ד אמר ר' שמעון ביותר כו'. ר"ל דמה זרוז נופל כאן בדיני הקרבנות והמנחות. לזה בא ר' שמעון לפרש ואמר שנופל גם כאן ענין זרוז דמלבד במה שהם קדשי שמים. והזהירות בהם הכרח שלא יבוא לבית הפסול ויטענו שריפה. שאינו דומה חול לקודש ביותר צריך זרוז במה שיש בו חסרון כיס שאם יהי' הפסול בקרבנות צבור. יצטרך להביא אחרים תחתיהם מתרומת הלשכה. ואם יהי' הפסול בקרבנות יחיד יצטרכו הבעלים להביא אחרים תחתיהם מכיסם. והתורה חסה על ממונן של ישראל. ויפה כתב הרא"ם ז"ל דרבי שמעון לאו לאפלוגי אתנא קמא אתי רק בא לפרש דברי התנא קמא. וראי' לזה מדלא קתני ר' שמעון אומר וקתני אמר ר' שמעון. אלו דבריו ז"ל. ופשוט שדיני תורת הקרבנות והמנחות הן דברים הנוהגין מיד ולדורות. וכל זה מבואר מאוד:

(ד"ה זאת) ר"ל חלבים של כל הקרבנות ואיברים של עולה. שנשחטו ונזרק דמן ביום. מצוה להעלותן על המזבח כל הלילה ואין נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח אבל אם לא נזרק דמן ביום קודם שקיעת החמה כבר נפסלו בשקיעה כדכתיב ביום צותו להקריב בנ"י את קרבניהם. והנה דרשו ז"ל דזאת תורת העולה אינו לרבות עולה בלבד רק כל העולין ע"ג המזבח במשמע ולכן כתב רש"י ז"ל להלן בפרשה זו. יכול אף הנסכים בכלל מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד וללמד על הפסולין איזה אם עלה לא ירד ואיזה אם עלה ירד כן צ"ל. וכן הוא ברא"ם ור"ל דתורה אתי לרבויי. והיא בא למעט כמ"ש רש"י ז"ל להלן בדבור הסמוך לכך ע"כ מקצתן אם עלו ירדו. ומקצתן אם עלו לא ירדו ופשוט:

ד"ה היא) ר"ל דתורה אתי לרבויי הפגול והיוצא והטמא והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן והנך אם עלו בראש המזבח המזבח מקדשן. והיא אתי למעוטי את הרובע והנרבע ומוקצה ונעבד וכיוצא שאפי' עלו בראש המזבח אין המזבח מקדשן וירדו. וההבדל שיש בין הפסולין שלא ירדו ובין הפסולין שאם עלו ירדו כתב רש"י ז"ל והוא מן הש"ס שהפגול והיוצא והטמא כו' הי' פסולן בקודש. אבל הרובע והנרבע וכו' לא הי' פסולן בקודש. הילכך מסתברא לרבויי מתורה הפגול והיוצא כו'. ולמעט מהיא הרובע ונרבע כו' אבל לא איפכא. ובפירוש ענין זה דפסולן בקודש ואין פסולן בקודש שפסולן בקודש היינו שנפסלו אחר שהוקדשו כגון הפגול ויוצא כו'. דלא משכחת הך פסולא בקרבנות רק אחר שהוקדשו. ואין פסולן בקודש פירש"י ז"ל שכבר נפסלו בעודן חולין כגון הרובע והנרבע כו'. והקשו התוס' ז"ל נרבע אחרי שכבר הוקדשו מאי איכא למימר. דגם הנהו אם עלו ירדו (כדאיתא בהדיא בש"ס פרק יוצא דופן. ויובא להלן בסמוך) לכך פירשו הך דר"ל דמשכחת הנהו פסולין קודם שהוקדשו הבהמות. ואין להקשות דלמה לי מיעוטא דהיא למעט רובע ונרבע כו'. הא כבר איתמעטו רובע ונרבע כו' מן מן הבהמה ומן הבקר דלא קדשי וא"כ חולין נינהו ופשיטא דאם עלו ירדו. דכבר תירצו בש"ס פרק יוצא דופן. דחד לבהמת חולין ואקדשה דלא קדיש וחד לבהמת קדשים (שאירע בהם הפסול אחרי שהוקדשו) שאם עלו ירדו וכל זה מבואר מאוד:

ג ר"ל שיהא החלוק כמדתו ר"ל כמדת גופו בצמצום. לא ארוכה מגופו. ולא קצרה מגופו:

(ד"ה והרים) ר"ל כדתניא בברייתא דתורת כהנים והובא ברא"ם והרים את הדשן יכול עצים (פירוש דשן עצים והוא דשן עצי המערכה) תלמוד לומר עולה (הדשן אשר תאכל האש את העולה אלמא שצריך להרים דשן איברי העולה ולא דשן העצים) אי עולה. יכול איברי עולה (כלומר שירים האיברים שנחרכו קודם שנתאכלו היטיב ונעשו גחלים) תלמוד לומר אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות (פירוש מן הגחלים הפנימים שבאמצע הדליקה שהם הגחלים של איברי עולה שנתאכלו והגחלים העליונים שהן גחלים שנהיו מן העצים מפנן תחלה בצדי המזבח אילך ואילך כדתנן בתמיד. נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן המאכלות הפנימיות וירד) ולא הי' חותה כל המאוכלות הפנימיות אלא מלא המחתה בלבד. כדי לקיים מצות הרמה כדכתיב והרים (ולא כתיב ופנה או וחתה). ושאר הדשן של איברי העולה. וכן דשן העצים היו מקבצין אותו בתפוח שהיו צבור באמצע המערכה וכשהי' מתרבה היו מוציאין אותו חוץ לשלש מחנות. והוא הדשן שנאמר בו (בסמוך פסוק ד') והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. הרי שהרבה הפרשים יש בין מצות תרומת הדשן ובין מצות הוצאת הדשן. א' והוא ההבדל העצמי שההרמה הוא במאוכלות הפנימיות בלבד וההוצאה הוא בכל הדשן הצבור בתפוח. ב' כי ההרמה חובה בכל יום אבל ההוצאה אינו אלא בזמן שהדשן מתרבה על התפוח:

ג' שההרמה רק מלא המחתה וההוצאה בכל הדשן. ד' שההרמה טעונה גניזה בעזרה אצל המזבח וההוצאה הוא שמוציא הדשן חוץ לחומת העיר שהוא חוץ לשלש מחנות:

בא"ד במזרחו של כבש כבר ידוע כי הכבש לדרום המזבח. והדשן הנחתו במזרח הכבש באורך העשר אמות שמרגלי הכבש הרי שהנחת הדשן רחוק מדרומו של המזבח עשרים אמות בקירוב שמרגלי הכבש עד ראשו של מזבח שלשים ושנים אמה. א"כ מרגלי הכבש עד יסוד קרקעית המזבח שלשים אמה בקירוב. ובאותן עשר אמות הראשונים שבמזרחו של כבש הניח את הדשן רחוק שלש' טפחים מן הכבש. כדתנן במסכת דתמיד נטל מחתת הכסף וכו' (הכל כמו שהובא בדבור הקודם הסמוך) עד המאוכלות הפנימיות. וירד (מראשו של המזבח עם המחתה) הגיע לרצפה (רצפת העזרה שבה רגלי הכבש) הלך (עם המחתה למזרחו של כבש בעשר אמות באורך הכבש צבר את הגחלים על גב הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודשין מזבח הפנימי והמנורה ע"כ ובמסכת מעילה פרק דם חטאת. ילפינן לדשון מזבח החיצון שהוא במזרחו של הכבש מגזירה שוה כתיב הכא בתרומת הדשן. ושמו אצל המזבח. וכתיב במוראת העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה ואם תאמר בלאו גזירה שוה נמי ידעינן לה שהנחת הדשן הוא במזרחו של כבש מדכתיב במוראת העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן אלמא דמקום הדשן הוא במזרחו של כבש כבר תירצו ז"ל שם בגמרא. דאל מקום הדשן אתי לדשון מזבח הפנימי דאם אינו ענין לדשון מזבח החיצון שהרי נלמד מגזירה שוה דאצל אצל תנהו ענין לדשון מזבח הפנימי שיהא במקום ההוא ואל מקום הדשן היינו מקום הכללי של כל הדשנים:

(ד"ה על) פשוט שזה דרשו ז"ל מייתורא דעל המזבח יתירא הוא להך דרשה:

ד ר"ל כיון דתרווייהו בגדי כהונה הן. דאין לומר שהבגדים השניים שלובש הן בגדי חול. וא"כ הפשיטה חובה שצותה התורה שההוצאה לא תהי' בבגדי קודש רק בבגדי חול דא"כ הוה לי' למימר ופשט את בגדי הקודש ולבש בגדים אחרים. אבל עכשיו שכתב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. משמע ששניהם בגדי כהונה ואמר ופשט את בגדיו שהי' לבוש בשעת עבודת ההרמה. ולבש בגדים אחרים לצורך ההוצאה. וא"כ ששניהם בגדי כהונה וגם אין כאן חלוף מינים כמו שיש לכהן גדול ביום הכפורים בגדי לבן ובגדי זהב. וכאן שניהם לבן. צ"ל שאינו חובה רק דרך ארץ בגדים שבשל בהם קדירה כו' והרמב"ן ז"ל נחלק בזה יע"ש. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ח (ד"ה וערך) בפרק תמיד נשחט אמרו ז"ל. מדכתיב וערך עלי' העולה. בהא הידיעה משמע עולה הראשונה שבפרשת קרבנות שבספר פנחס. והיא עולת התמיד הידועה. ולמדו ז"ל מזה שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר:

(ד"ה חלבי) ר"ל לפי פשטי' מלת עלי' יתפרש על המערכה כמו שיתפרשו מלות עלי' הקודמות ובער עלי' הכהן עצים וגו' וערך עלי' העולה וגו' ואמר שיערוך על המערכה תחלה עולת התמיד ואח"כ יקטיר עלי' (ר"ל על המערכה) חלבי השלמים אם ישנם. אבל רז"ל הוקשה להם מה ענין שלמים לכאן ומאי שנא שלמים דנקט. ולכן פירשו ז"ל שלמים מענין השלמה. ופירשו מלת עלי' בתרא דאעולה דכתיב ברישא קאי. ור"ל שיקטיר על העולה חלבי ההשלמות ר"ל סוף הקרבנות. ר"ל שסוף הקרבנות יהיו על עולת תמיד השחר דוקא. ולא על עולת תמיד הערבים ולמדו ז"ל מכאן שלא יהא קרבן מאוחר לתמיד של בין הערבים. וכל זה מבואר מאוד:

ו פשוט כי ממלת תמיד דרשו להך דרשא דלא הוה ליה למימר אלא אש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ולכן דרשו ז"ל אש שנאמר בו תמיד כו'. ור"ל שמדליק נר המערבי מן מזבח העולה ומנר המערבי מדליק את שאר הנרות:

(ד"ה לא תכבה) פשוט שיצא להם ז"ל מדכתיב תרי זימני לא תכבה בפרשה זו בפסוק שלפנינו ובפסוק שלפניו הסמוך:

ז ר"ל דאי לאו רבוייא הוה אמינא דאין טעון שמן ולבונה אלא מנחת ישראל בלבד כדכתיב בפרשת ויקרא. ויצק עלי' שמן ונתן עלי' לבונה וכתיב בתרי' וקמץ משם מלא קומצו וגו' והנותרת מן המנחה וגו'. דמשמע מזה שאין שמן ולבונה אלא בנקמצת בלבד שהיא מנחת ישראל אבל מנחת כהנים שכולה כליל אימא לא קמ"ל כך היא שנוי' בתורת כהנים. אבל אין לומר כי בא לרבות כל המנחות לשמן ולבונה (ובמנחת ישראל בלבד. אבל מנחת כהנים לעולם אימא לך דאינה טעונה שמן ולבונה) דאי לאו רבוייא דתורה הוה אמינא דאין טעונה שמן ולבונה אלא מנחת סולת בלבד דשמן ולבונה אינו נזכר בפרשת ויקרא אלא אצל מנחת סולת. לכך איצטריך רבוייא דהכא לרבות כל המנחות הנקמצות ליטען שמן ולבונה. זה אינו דלענין מנחות הנקמצות בלאו רבוייא דתורה נמי שמעי' לה מפרשה שלפנינו. כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק ח' ד"ה ואת כל הלבנה והקטיר שכל הפסוק ההוא מיותר ולא בא אלא לכלול כל המנחות ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (היא מנחת סולת) הוצרך לשנות פרשה זו. לכלול כל המנחות כמשפטן עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה הקרב) ר"ל דקריבה דהכא הוא מענין הגשה לחוד. אבל אינו מענין הקרבה שהוא הקטרה. שהרי לא הי' מקטיר אלא את הקומץ בלבד ולא את כולו. ומ"ש רש"י ז"ל שהיתה ההגשה בקרן דרומית מערבית ההכרח לזה מבואר ברש"י ז"ל בשני דבורים הסמוכים:

(ד"ה אל) ר"ל דפני הבית כינוי לרוח הבית שבה הפתח ופתח המזבח הוא הכבש לפי שממנו עולה למזבח. וטעם אחד לכנוי זו בשניהם לפי שבכניסה ויציאה פונה פני האדם לאותו צד שבו הפתח. וכן בעלי' וירידה מן המזבח פונה פני הכהן לאותו צד שבו הכבש. לכן הושאל להצד שאליו פניית פני האדם שם פניה. מן פני האדם:

(ד"ה בקומצו) ר"ל מדכתב בקומצו ולא מלא קומצו. כמו שכתוב סדר ויקרא. תרתי שמע מינה שהבית משמשת לשתי הוראות. א' להוראת כלי הפעולה כמו במקלי עברתי את הירדן ועל דרך הוראה זו אם בית בקומצו הוא בית הכלי נשמע שלא יעשה מדה לקומץ. ב' להוראת התוך כמו ונתן בידה ומהוראה זו דרשו ז"ל מ"ש רש"י ז"ל לעיל בפרשת ויקרא אי מלא קומצו יכול מבורץ ויוצא לכל צד תלמוד לומר בסדר צו בקומצו לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ כו'. וזהו כוונת התוס' ז"ל בזבחים במ"ש וז"ל בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ ובפרק קמא דרשינן יכול מבורץ תלמוד לומר בקומצו תרתי שמעינין מיני' עכ"ל ז"ל. וכוונתם ג"כ מדשינה לכתוב כאן בקומצו ולא מלא קומצו כמ"ש בסדר ויקרא ע"כ אתי בית בקומצו לדרשא וכיון שהבית תשמש לשני הוראת כנ"ל. ואיכא למידרש לפום כל חדא הוראה הי מינייהו מפקית ושקולין הן ויבואו שניהם. וכל זה מבואר מאוד מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בתוספת ביאור ותקון דבריו ועל פי מה שהוספתי טוב טעם בדבריו ז"ל סר מה שהקשה שם על הרא"ם ז"ל יע"ש:

(ד"ה מסולת) ר"ל דאל"כ ומשמנה למה לי. והלא כבר הסולת כולו מעורבת בשמן קודם קמיצה. וא"כ כשקומץ מן הסולת הרי הוא קומץ ג"כ מן השמן שבמנחה. לכן אמרו ז"ל לפי שהיציקה שאחר הבלילה. אף שיוצק על כל הסולת מ"מ אינו מצמצם ליצוק בשיעור שוה על כל מקום. ויש מקום שהוא מרובה שמן מן האחר לזה אמר כאן ומשמנה להורות שקומץ ממקום שנתרבה שמנה. ולפי זה ויו ומשמנה איננה ויו החבור אלא ויו הביאור כאלו אמר באיזה מקום מן הסולת משמנה וכמוהו הרבה במקרא מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה המנחה) דאל"כ המנחה למה לי והי' לו לומר מסלתה ומשמנה. שהרי זה מוסב על מנחה דמיירי מינה לעיל:

(ד"ה ואת כל) כבר כתב רש"י ז"ל בפרשת ויקרא שאין הלבונה נקמצת עם המנחה שנאמר שם וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה דמשמע לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא. ולפ"ז מ"ש כאן בסדר צו ואת כל הלבונה אינו דבוק עם בקומצו. שיתפרש א"כ שירים בקומצו מסולת המנחה ושמנה וכל לבונתה רק הוא מחובר עם והרים. ופעל והרים מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה והרים את כל הלבונה אשר על המנחה ומלבד ההכרח מסדר ויקרא הוא מוכרח ג"כ ממה שאמר כאן ואת כל הלבונה. אמר וכל הלבונה ומלת את הוא להפריד. שאין השיווי שיווי גמור וע"כ הוא מאמר אחר ואינו מוסב רק על והרים ואף שמלקט כל הלבונה נופל עלי' הרמה להיותה מחוברת קודם הלקיטה עם הלבונה וכן שנינו במנחות קמץ ועלה בידו גרגיר מנח או קורט של לבונה פסולה:

ט ר"ל לאפוקי מחנה לוי' שהוא הר הבית אף שגם הוא נקרא קדוש כדתנן בפרקא קמא דמסכת כלים הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם ואינו כשר לאכילת השירים אלא משער נקנור ולפנים. ואף דכתוב בחצר אוהל מועד איצטריך למיכתב גם במקום קדוש ללמדנו דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש כהני' אוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחות כדאיתא בש"ס דזבחים:

י מדאסמיך קרא חלקם ולא תאפה חמץ ש"מ שלא על העולה לאישים בלבד הוזהר מחמוץ אבל גם השירים הנאכלין לכהנים מוזהרין עליהם מחמוץ כן הוא בש"ס:

(ד"ה כחטאת) פשטי' דקרא אתי לומר שהשירים קדשי קדשים כזבחים דחטאת ואשם. לענין דבעי זכרי כהונה ולפנים מהקלעים אבל רז"ל דרשו מיתורא יש מהן כחטאת ויש מהן כאשם והוא כמו ששנינו במנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן (כגון הפרישה לשם מנחת מחבת וקמצה או הקטירה לשם מנחת מרחשת) כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה (שלא קיים נדרו) חוץ ממנחת חוטא (עשירית האיפה דקרבן עולה ויורד) ע"כ. דלפי שנאמר במנחת חוטא בפרשת ויקרא חטאת היא ללמדנו דפסולה שלא לשמה כחטאת כמ"ש רש"י ז"ל שם. לכן צ"ל דמנחת נדבה דינה כאשם:

יא ר"ל דאי לאו הך קרא. הוה אמינא דרק לענין היתר אכילת קדשי קדשים איתרבו בעלי מומין. אבל לא איתרבו לענין חלוקה לחלק עם התמימים כיון דלאו בני הקרבה נינהו והוה להו כבני משמרה אחרת קמ"ל קרא דהכא דשאני בני משמרה אחרת שמקריבין וחולקין בזמנם ומבואר. (ד"ה כל אשר יגע) ז"ל הברייתא דתורת כהנים הובאה ברא"ם ז"ל כל אשר יגע בהם יקדש יכול אעפ"י שלא בלע (וגזירת הכתוב הוא בקדשים ולאו משום טעם כעיקר בלחוד) תלמוד לומר בהם עד שיבלע (דהיינו ע"י חמין והטעם משום טעם כעיקר) ושנינו עוד שם. יכול אפילו נגע החטאת או שאר ק"ק) במקצתו של החולין או קדשים קלים) יהא כולו פסול. תלמוד לומר כל אשר יגע יקדש הנוגע פסול (אבל לא השאר) הא כיצד נוטל מקום הבלוע. ע"כ וכן דרשו ז"ל נמי גבי חטאת דכתיב בי' נמי כל אשר יגע בבשרה יקדש. יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה ע"כ. והנה התוס' ז"ל במס' פסחים פ' אלו עוברין הקשו אהך ברייתא וז"ל דאנן בעינן שיבלע ההיתר מן האיסור וזה בעינן למילף ממשמעותא דקרא והך קרא משמע להפך שיבלע האיסור מן ההיתר עכ"ל מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

(ד"ה יקדש) ר"ל דהאוכל של חולין או של קדשים קלים שבלע מהמנחה נוטל מקום הבלוע והשאר כשר (כנ"ל בשם התורת כהנים) וחתיכה הבליעה יקדש להיות כמוה שאם פסולה (החטאת או המנחה כגון שלא לשמה וכיוצא שפסולה מאכילה) תפסל (החולין או קדשים קלים הנוגעין) מאכילה ואם כשרה גם האוכל הנוגע בה כשר אלא שנדון כחומר שבה דהיינו שתאכל רק לכהנים ולזכרי כהונה בלבד ורק לפנים מן הקלעים ואינו נאכל אלא ליום ולילה עד חצות ומבואר

יג ר"ל דמ"ש ביום המשח אותו אינו אלא על התחלת זמן הקרבת המנחה שהוא ביום החנוך אבל הכהן הגדול מקריב אותה בכל יום. בראיית מ"ש אחריו מנחת תמיד אלמא שמנחה זו תמידית בכל יום ואי אפשר לומר שגם הכהנים ההדיוטים מקריבים אותה תמיד שהרי כתוב אח"כ פסוק ט"ו והכהן המשיח תחתיו מבניו וגי' חק עולם וגו' אלמא שאין המנחה ההיא תמידית אלא בכהן גדול דאל"כ כולי' הך קרא יתירא וגם למה פרט החוק ההוא רק בכהן הגדול. ומזה מוכרח שאין התמידית רק בכהן הגדול אבל כהני ההדיוטות אינן בחובת מנחת החביתין רק ביום חנוכם. כי יום חנוכם דומה ליום משיחת כהן הראש כי מ"ש כאן ביום המשח אינו שב רק על אהרן. כי הכהנים ההדיוטים אינם נמשחין ומבואר:

יד זה הסדר במנחת חביתין שכל שלשת מיני הבשול נוהגין בו ואלו הם אפי' בתנור ובשול באלפס. וטגון במחבת. ותחלה חולטה ברותחין כדכתיב מרובכת ואח"כ חופה אותה בתנור כדכתיב תופיני. ואח"כ מטגנה. כדכתיב על מקבת בשמן וגו'. ואח"כ פותת אותה פתים ואעפ"י שאין בה קמיצה מ"מ נוהג בה פתיתה ומקטיר כולה לגבוה. ובש"ס הובא בספר צדה לדרך פלפלו הרבה בזה הסדר. ואיכא למ"ד מטגנה תחלה ואח"כ אופה. וכולהו ילפי לה ממשמעותא דלישנא דתופיני ואין כאן המקום להאריך בזה:

טו הנה ביאור דברי רש"י ז"ל בכאן יעויין בספר שערי נעימה להרב הגדול בעל מרכבת המשנה זלה"ה שיסוד דבריו בנויים על משפטי פסקי הטעמים יעויין שם ותמצא נחת:

(ד"ה כליל) הנה תיקן רש"י בכאן גם לשון הפסוק הסמוך שחין ויו וכל מנחת כהן וגו' להורות ההפך מהקודם והוא במקום אבל כמו ועבדיך באו לשבר אוכל שפירושו אבל עבדיך רק הוא ויו השיווי והשיעור וכן כל מנחת כהן כליל תהי' ר"ל לאו דוקא מנחת חביתין שהיא חובה הוא בכליל אבל גם מנחת נדבה הוא בכליל אם הוא של כהן וכתב הרב בעל צדה לדרך ז"ל וז"ל. ובמס' מנחות פרק התכלת פירש"י ז"ל עוד פי' אחר שיקטירנה שלמה ולא לחצאין:

יט (ד"ה המחטא) ר"ל שפירוש המחטא הזורק כי מצינו בהרבה מקומות שנופל על הזריק' פעל חטוי כמו תחטאני באזוב וגו' וכן הוא יתחטא בו ביום השלישי וגו'. ואולם כאן ביאר רש"י ז"ל ששם חטוי נאמר באמת בכלל ובפרט בכלל על כל העבודות שבחטאת ופעל מחטא הוא פעל נגזר מן השם. לפי שע"י העבודות ההם נעשה הקרבן נקרבן חטאת ומזה הונח על הזריקה בפרט. לפי שעיקר עבודת הקרבנות הוא הזריקה שהיא המכפרת ואין כפרה אנא בדם. ולכן נופל גם בפרה פעל החטוי על הזריקה דפרה חטאת קרי' רחמנא ועיקר התכלית בעבודת הפרה היא הזריקה:

(בא"ד יצא טמא כו') ר"ל דפירוש המחטא הוא הראוי לחטוי ופירוש יאכלנה יחלקנה כמו ששנינו בפרק טבול יום בתחלתו הטבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול לערב ואמרינן עלה בגמ' מנא ה"מ אמר ריש לקיש אמר קרא. המחטא אותה יאכלנה מחטא אוכל ושאינו מחטא אינו אוכל. וכללא הוא והרי משמרה כונה דאין מחטאין ואוכלין (כדכתיב קרא במקום אחר כל זכר בכהנים יאכלו אותה אלמא דאפילו אותן שאינן מתעסקין בעבודה כולן אוכלין אותה) ראוי לחטוי קא אמינא (ופירוש המחטא הראוי לחטוי ולא מחטא ממש) ופריך הרי קטן דאין ראוי לחטוי (כדילפינן בש"ס דאין קטן רשאי לעבוד) ואוכל (כדמשמע קרח כל זכר בכהנים יאכלו אותה. וכל זכר אפילו קטן במשמע) אלא מאי יאכלנה יחלקנה והכי קאמר קרא ראוי לחטוי חולק (דאפי' למסקנא דמסקינין מאי יאכלנה יחלקנה אין לפרש המחטת ממש דעל המחטא ממש אינו נופל יחלקנה. הרי אין לו עם מי לחלוק) שאין ראוי לחטוי (כגון טמא בשעת זריקת דמים) אינו חולק (אף שרשאי לאכול בלילה אחר שטבל) ופריך הרי בעל מום שאין ראוי לחטוי וחולק (כדמרבינין בתורת כהנים מקרא דכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו איש חולק ואפי' בעל מום דאיש כאחיו הוא מיותר ולרבות בעל מום וע"כ לחלוקה דאלו לאכילה א"צ רבוייא דבהדיא כתיב גבי בעלי מומין לחם אלקיו וגו' יאכל אך אל המזבח לא וגו'. ועוד דלכל בני אהרן תהי' משמע חלוקה ופשוט). ומשני בעל מום רחמנא רביי' מכל זכר (ר"ל רחמנא רביי' גם הכא כמו גבי מנחה דבחטאת נמי איתרבי ממה דכתיב בפרשה דהכא למטה כל זכר בכהנים יאכל אותה) ופריך ומה ראית ואימא לרבות טבול יום (ר"ל מה ראית דהמחטא אותה ממעט טבול יום מחלוקה וכל זכר מרבה לבעל מום הרי שניהם אינן ראוין לחטוי ואימא איפכא) ומשני מסתברא בעל מום הוה לי' לרבויי שכן אוכל אבל טבול יום לא חזי לאכילה עד אורתא. ולכך אינו חולק לאכול לערב ע"כ הסוגיא שם. ומ"ש רש"י ז"ל כאן יצא טמא בשעת זריקת דמים תפס רש"י ז"ל בלשונו תחלת העבודות שהוא הזריקה. והעיקר כדקיי"ל דטמא בשעת זריקת דמים אפילו הוא טהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק:

כ כבר מבואר זה לעיל פסוק י"א באורך:

(ד"ה ואשר) מלת אשר הוא בא לרוב לקשר השם הקודם בשם או פעל שאחריו. כדי לסמן ע"י זה הפרט מתוך הכלל ר"ל שהפרט אשר יחול עליו הנשוא שהוא גזרת המאמר הוא מיוחד מתוך הכלל ע"י תואר או פעל מיוחד המתלוה עם הפרט כמו והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול. ואולם מלת ואשר שבפסוק שלפנינו אי אפשר לפתור אותו כן דא"כ נצטרך לומר שהענין מדבר בכהן המזה (הכהן אשר יזה) וזה אינו שהרי גזרת המאמר הוא על הבגד ולא על הכהן שיכובס הבגד במקום קדוש. לכן צריך לפרש שבא כאן מלת ואשר במקום כי שיפורש לפעמים אם והכוונה ואם יוזה מדמה על הבגד ומן ההכרח דזה שהוא מכח גזרת המאמר צריך לפרש ג"כ שאין פעל יזה בחיריק כמו יזה בפתח. ויהי' הפירוש לפ"ז שאם יזה הכהן מדמה על הבגד יכובס הבגד במקום קדוש דז"א שהרי כתוב אח"כ אשר יזה עליו תכבס במקום קדוש ולא יתכן לבארו שם היותו מפעלי האבות דא"כ ע"כ הכוונה על הכהן. הכהן אשר יזה עליו וגזרת המאמר תכבס אינו נופל בכהן רק בבגד. לכן ע"כ צריך לפתור שם שיזה בחיריק כמו יוזה בשורק. והוא נפעל. והכוונה הבגד אשר יוזה עלי' יכובס בקודש. לזה יתפרש בהכרח גם יזה דרישא דקרא כמו יוזה. וש"ש ואשר יזה פירושו ואם יוזה אמנם מלת אשר השנית שבא בכתוב זה הוא כפשוטו כהוראת מלת אשר בכל המקרא לקשר השם הקודם (שבא בפירוש או המובן מכלל כמו באשר תליני אלין. השיעור במקום אשר תליני אלין גם אני) והכוונה הבגד אשר יוזה עלי' (והוא דשם המובן מכלל ששם הבגד הנזכר מקודם הוא סוף המאמר שלפניו). תכבס במקום קדוש ומזה ג"כ ההכרח שאין הכוונה על כל הבגד בכלל שהבגד אשר יוזה עליו יכובס במקום קדוש דא"כ האי אשר יזה עליו יתירא הוא ומה צורך שוב לסמן איזה בגד הטעון כבוס הרי הוא מוסב ער ראש המקרא שאמר ואם יוזה מדמה על הבגד. ולא הי' לו לומר אלא ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס במקום קדוש. והוה ידעינן דקאי על הבגד שהוזה עלי'. לכן ע"כ צ"ל שבאמת אינו מכבס הבגד בכללו. דק החלק מהבגד שהגיע עליו הזאת דם החטאת. ועיקר הכבוס אינו אלא כרי שרא יפסל הדם ביוצא. ולכן יתכבס בקודש שלא יצא חוץ לקודש וא"כ אין צורך לכבס רק החלק מן הבגד שהוזה עליו. ולא כל הבגד בכלל. ולפי הפירוש הזה יבא מלת אשר לסמן החלק שהגיע עליו ההזאה. והוא השם המובן מכלל המלה ההיא לפי הענין ועתה שיעור כר הפסוק הזה כזה ואם יוזה מדמה על הבגד המקום או החלק מן הבגד אשר יוזה עלי' תכבסנו בקודש. וכן צ"ל הנוסחא ברש"י אותו מקום הדם אשר בבגד תכבס בתוך העזרה. וכן הוא הגירסא ברא"ם:

(ד"ה אשר יזה) כבר ביארתי בדבור הקודם הסמוך שגם פעל ואשר יזה הראשון פירושו יהא נזה אבל לפי שכל ההכרח לבאר כן הוא רק ממלת יזה השנית כמו שהכרחתי בדבור הנ"ל לכן המתין רש"י ז"ל לבאר זה עד כאן וכל זה מבואר:

כא ר"ל וה"ה לשלמים ובש"ס אמרו ז"ל לענין שאר איסורין לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד (אבל שאינה בת יומה ה"ל נותן טעם לפגם ושרי דילפינין מגבלה. דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה וגו'. נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי' כגון שמוסרחת אינה קרוי' נבלה. דז"ל הר"ן ז"ל ודברי רש"י ז"ל (בש"ס) מטין שכל שעבר עלי' לילה אחת בלי בשור אע"פ שלא שהתה מעל"ע בין תבשיל לתבשיל אין דינה כבת יומה ופוגמת ואף בתו' כתבו כך עכ"ל הר"ן ז"ל אבל דעת קצת מפרשים דבעינן מעל"ע דוקא והקשה הרא"ם ז"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת. למה הצריכה כה התורה שבירה בכלי חרם ומריקה ושטיפה בכרי מתכות הרי לא נעשה הבלוע נותר עד הבוקר וכבר עבר עליו הלירה והיא פוגמת בשלמא כדעת הפוסקים דבעינן מעל"ע דוקא ניחא דמעיקרא חל על הבלוע שם נוחר קודם שנפגם שהרי בעלות השחר נעשה נותר ואינו פוגם עד מער"ע מביעולו וכיון שכבר חל חיוב שבירה על הכרי תו לא פקע אפילו השהה אוחו אח"כ עד שנפנם דהיינו עד אחר מעל"ע אלא למ"ד לינת לילה פוגמת מאי איכא למימר ונתלבטו בקושיא זו הרא"ם והרג"א ומהר"ם יפה ז"ל ואישתמיט לכולהו שכבר קדמם בקושיא זו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ר בסוף מסכת ע"ז והרא"ש ז"ל חירין דאפילו רמ"ד לינת לירה פוגמת היינו דוקא אם עבר על הבלוע כל הרירה כורו ולא סוף הלילה לבדו גורם ולכך איצטריך קרא משום כרים שבשלו בהם בלילה ומ"מ היו שוברים כל הכלים במקדש אף אותם שבשלו בהם קודם הלילה משום גזירה אטו בת יומה. ועוד י"ל דגזירת הכתוב הוא שבירה בכלי חרס והגעלה בכלי מתכות ולא משום איסורא דנותר ומ"מ שפיר שמעינן דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם מדכתיבא מריקה ושטיפה פה בכלי מתכות. ובכלי חרס שבירה עכ"ל ז"ר. והר"ן ז"ל תירין וז"ל דבאמת הכרוע לבדו אינו פגום בכרי אחר לינת לירה או אחר מער"ע לכר מר כדאית ל' אלא שפוגם תערובתו והא דמצריך קרא שבירה בכרי חרם והגעלה בכלי מתכות אי הטעם משום שמה שיבשר אח"כ באותו כלי יברע מנותר שבכלי אלא עיקר הטעם משום הבלוע לבדו דכיון דאין הבלוע פגום מצד עצמו באיסורי' קאי ושם נותר עליו ונותר טעון שריפה וביעור. ושבירת כלי חרם והגעלת כלי מתכות הוא ביעור נותד הכלוע בכרי עכ"ר ז"ל בל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ר:

כם (ד"ה כר זכר) כבר ביארתי זה לעל ל פסוק י"ט:

כג זהו אליבא דרבנן בגמ' דס"ל דהאי קרא דהכא מיירי בחטאות החיצונות שעבר והכנים דמן לפנים דאלו בחטאות הפנימיות דהיינו פריס הנשרפין ושעירין הנשרפין אין צריך קרא. דבהדיא כתיב במקומן שהם בשריפה וקרא דפרשת שמיני הן לא הובא את דמם אל הקודש פנימה וגו' לא אחא למילף שאם עבר והכנים דמן לפנים שפסורה וטעונה שריפה דהך דינא מקרא דהכא וכל חטאת וגו' נפקא לן אלא שהפסוק הנזכר בפרשת שמיני הוא ספור דברים בעלמא ספור שאלת משה ותשובת אהרן אבל ר' יוסי הגלילי ס"ל דחטאות הח עונות שהכניס דמן לפנים נפקא לן מקרא שבפרשת שמיני הן לא הובא את דמם וגו' וקרא דהכא וכר חטאת וגו' מיידי בפרים ושעירים הנשרפין. דאף דכתיבא בהו בכל חד שריפה בדוכתייהו. מ"מ בא הכתוב דהכא וכל חטאת וגו' ליתן לא תעשה על אכילתם. ולפי זה יוצא לנו דלרבנן ליכא ר"ת באכירת חטאות הפנימיות כלל דק באכילת חטאות החיצוניות שעבר והכניס דמן פנימה ומזה וצא לנו תימא על הר הרמב"ם ז"ל שבהלכות פסולי המוקדשים כתב שדם חטאת הנאכלת שנכנס להיכל אסורה שנאמר ובל חטאת אשר יובא וגו'. וזהו כרבנן דר"י הגלילי. ואולם בהרכות מעשה הקרבנות כתב וז"ל. וכן האוכל כזית מבשר הטאות הנשרפות לוקה שנאמר וכל חטאת אשר יובא וגו' וזהו דק אליבא דר"י הגלילי. מדברי הרב בער צל"ד ז"ל.

פרק ז

א ר"ל שתמורת האשם שוה בזה לתמורת חטאת שכמו שתמורת חטאת אינה קריבה (שתמורת חטאת היא אחת מן חמש חטאות המתות) כן תמורת אשם אינה קריבה אבל בזה היא משונה מתמורת חטאת דקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעלי' או שנתכפרו בעלי' למיתה אזלא אבל תמורת אשם וכן אשם שמתו בעליו או נתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ליקח בהן עולה ונקראת עולת נדבת צבור לקיץ המזבח ומזה תדע שאין תמורת חטאת ואשם יוצאה לחולין רק הם קדושים:

ג (ד"ה את) ר"ל אבל אלו היה אשם בא גם מן העזים היה ראוי לחלק דינו לב' פרשיות כמו שחלק דין השלמים לב' פרשיות בסדר ויקרא:

ה ר"ל שכל עוד שורא ניתק לרעי' (ר"ל שגמרו דינו להיות רועה או שאמרו בעליו בפירוש שמנתקין אותו לרעי') לא ניתק שם אשם ממנו ולמדנו מכאן שהאשם שמתו בעליו קודם הקרבתו או שאבד ונתכפרו בעליו באחר ואח"כ נמצא דא' אע"פ שעומד להיות דינו לרעות עד שיסתאב ואח"כ ימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח דהיינו עולת נדבת עבור הרי שהוא עומר לעולה מ"מ קודם שניתק ממנו שם אשם דהיינו קודם שניתק לרעי' אע"פ שעומד לעולה אין סתמו עולה ואם קדם ושחטו סתם אינו כשר לעולה (דאע"פ שעומד לעולה מ"מ קודם שניתק ממנו שם אשם סתמי' לאו לעולה קאי) אבל כשכבר ניתק לרעי' הואיל וניתק ממנו שם אשם ועומד להיות דמיו לעולה אם קדש ושחטו סתם כשר לעולה דסתמי' לעולה קאי (ומזה מבואר דכ"ש אם שחטו בפירוש לשם עולה דכשר אע"פ שהוא בעצמו אין דינו להיות עולה רק שיהיה דמיו כדמי עולה וכן מוכח מכאן דאע"פ שעדיין לא ניתק שם עולה ממנו נהי דמתמי' לאו לעולה קאי מ"מ אם קדם ושחטו בפירוש לשם עולה דכשר) וזה מוכח מדכתיב אשם הוא ודרשינן בהוייתו יהא דאע"פ שעומד להיות דינו לרעי' וכשיסתאב להיות דמיו דמי עולה מ"מ כל עוד שלא ניתק לרעי' בהוייתו יהא ועדיין שם האשם עליו ואפילו שחטו סתם פסול דסתמי' לאו לעולה קאי ולאשם כבר נפסל:

בא"ד ואינו בא ללמד כו'. ר"ר שאם באת לומר כן ע"כ תצטרך לומר ג"כ שאשם שלא הוקטרו אימוריו לשמו פסול שהרי כתוב כאן אשם הוא אחר הקטרת האימורין וזה אינו שהרי אפי' לא הוקטרו אימוריו כלל כשר הוא משום שאין כפרה אלא בדם. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל והקשה רש"י ז"ל בש"ס אשם נמי הא כתיב בי' קודש קדשים הוא בראש הפרשה קודם הקטרת אימורין ותירץ דלא משמע מיני' לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא או שכתוב עם א' מן עבודות הדם אבל גבי קודש קדשים הוא דאותו דוא לא כתיבא לא עם שם הקרבן ולא עם אחד מעבודת הדם לא דרשינן מיני' לשמו:

ז ר"ל תורה א' להם דבוק עם כהן אשר יכפר וגו' הבא אחריו דאלו להשוותם לכל שאר דברים מרישא דקרא נפקא לן דכתיב כחטאת כאשם כ"פ הרא"ם ז"ל:

(ד"ה הכהן וכן דרשו ז"ר ג"כ לעיל גבי דכהן המחטא וגו' הראוי לחטוי חולק שא"א לומר המחטא ממש שהרי כתיב אח"כ כל זכר בכהנים יאכלנה והוא הטעם עצמו מה שדרשו ז"ר גם כאן אשר יכפר הראוי לכפר שהרי באשם נמי כתיב כל זכר בכהנים וגו':

ח ר"ל דאע"פ שמיעטו הכתוב לעיר מחלוק הבשר מ"מ מחלוק העורות לא נתמעט והיה עורה על הדעת לומר שלא מיעטו הכתוב אלא מהבשר שהוא עומד לאכילה וכיון דלא חזי השתא לאכילה אינו חולק נמי לאכול לערב אבל מהעור שאינו ראוי לאכילה לא נתמעט קמ"ל דכיון דרא חזי השתא לאכילת בשר אפי' בעורות נמי אינו חולק:

ט תראה מזה דמשמע להו לרז"ל דמ"ש בפסוק שלפנינו לכהן המקריב וגו' נמשך ג"כ על מנחה בלולה בשמן וחרבה שבפסוק שאחריו וכמ"ש בפסוק שאחריו לכל בני אהרן תהיה וגו' מוסב ג"כ על מנחת מאפה תנור ומחבת ומרחשת שבפסוק שלפנינו ומכח זה דמו קראי אהדדי ומשום דומיא דקראי איצטריכו לשנויי דמ"ש בפסוק שלפנינו רבהן המקריב וגו' היינו הראוי להקריב והוא בית אב של אותו יום ולמעוטי כל המשמרה כולה הוא דאתי (הכהנים היו נחלקין לכ"ד משמרות כל משמר עובד בשבתו וכל משמר נחלק לו' בתי אבות כל בית אב עובד ביומו ובשבת היו מקריבין כל הבתי אבות יחד בין במשמר הנכנס ובין במשמר היוצא) אבל באמת צ"ע הן על הרומיא ודן על התירץ. על הרומיא קשה דמנ"ר לרז"ל שכל מיני המנחות דין א' להם עד דריקשו קראי אהדדי איסור דמנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור דין א' להם ומנחה בלולה בשמן וחרבה דין א' להם. ועל התירץ קשה מ"ש הכא אצל המנחות דדרשינן המקריב הראוי להקריב והוא בית אב של יומו ולמעט שאר הבתי אבות של אותה משמרה ומ"ש גבי זבחים דלעיל דדרשינן המקריב המחטא הראוי לחטוי וכפרה והקרבה ולא ממעטינן כל אנשי המשמר וע"ע מדברי הרא"ם ז"ל:

י כלומר מנחת סולת של נדבה שנקמצת בעודה סולת ולא לאחר אפי' כשאר המנחות) שהמנחות ה' מינים מנחת סולת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור שהוא מב' מינין חלות ורקיקין וכבר נכללו ארבעת המינין בפסוק הקודם נשאר מנחה בלולה בשמן שבפסוק זה בעד הסולת בהכרח

יב (ד"ה והקריב) כ"ז מבואר היטב בס' תצוה ונלמד הכל בש"ס מקראי (ד"ה מרובכת) ר"ל דאע"פ שהרבוך יש בו ג' מיני הבשול החליטה והאפיה והטגון כמ"ש רש"י ז"ל לעיר בב' מנחת חביתין מ"מ זהו מפני שכתוב שם תופיני ועל מחבת אבל פי' מלת מרובכת אינו אלא החליטה ברותחין ומ"מ למדנו ממנחת חביתין שהרבוך בכ"מ יש בו כל ג' מיני הבשול כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מעשה הקרבנות. מדברי הרא"ם ז"ל:

יג ר"ל דכל המאמר הזה יקריב קרבנו על זבח תודה שלמיו יתירא הוא דהא מוסב על פסוק הקודם והקריב על זבח התודה וגו' לכן דרשו ז"ל קרבנו על זבח דער זבח הוא שחיטת התודה הוא קרוי קרבן להיות קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא (חוץ לירושלים) ובמגע טבול יום ומלצאת לחולין ע"י פדיון אבל קודם שחיטת הזבח אין עליו רק קדושת דמים ואינו נפסל ביוצא וטבול יום ויוצא לחולין ע"י פדיון:

יד ר"ל דפירוש אחד מכל קרבן א' מכל מין שהמין קרוי קרבן הרי ד' לחמים לכהן ול"ו לחמים לבעלים ונאכלין לפנים מן החומה כבשר השלמים:

טו ר"ל דיש לנו ד' רבויים בשר. ובשר. זבח. שלמיו. והוא כמו ששנינו בת"כ ומייתי לה בש"ס דזבחים למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה חליפין וולדות ותמורות מנין (ופירש"י ז"ל חליפין היינו מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה. הוויא הב' חליפי תורה וקריבה גם היא. וולדות ותמורות היינו וולד של תודה ותמורת תודה וכולם קרבין כדילפינן בש"ס דבכורות) ת"ל ובשר (דמיתורא דו' הנוספת על התיבה ראוי לרבות דומיא דהך מידי דנפיק ממשמעותא דתיבה גופא וכיון דמשמעותא דבשר הוא התודה גופא מרבינן מיתורא דו' הנוסף עלי' לכר היוצא מן התודה שדינו כמוה והוא חליפי וולד ותמורת תודה ומפני ששקולין הן והי מינייהו מפקת יבואו כולן) חטאות ואשמות מנין ת"ל זבח [דאחר שהיינו מרבין כבר את המסתבר יותר להיות דינו כתודה והיינו היוצא מן התודה באנו לרבות אח"כ חטאות ואשמות שהן קדשי קדשים שדינן כתודה ולא יאכלו אלא ליום ולילה וכן ילפינן מהך יתורא זבחי שלמי צבור שהן כבשי עצרת דהי מינייהו מפקת ויבואו כל הקדשי קדשים] מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו (דאחר שרבינו היותר מסתבר והם כל הק"ק שיש להם חומר התודה איצטריך עוד יתורא לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח שאף שהם קדשים קלים מ"מ יש להם חומר התודה באכילתן לפי שדומין קצת לחובה יותר מן השלמים שאין בהם שום נדנוד חובה כלל וכן התודה דומה קצת לחובה לפי שבאה על נס) עכ"ל הברייתא. והנה רש"י ז"ל פי' שלמי פסח דברייתא. על חגיגת י"ד הבאה עם הפסח בזמן שהחבורה מרובה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע ובאמת שהוא מחלוקת בן תימא ורבנן בש"ס דפסחים, דלבן תימא חגיגת י"ד אינה נאכלת אלא ליום ולילה אבל לרבנן נאכלת לב' ימים ולילה. ולהלן בסדר ראה פירש"י ז"ר שם את הפסוק לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר כרבנן דבן תימא וכאן פי' אליבא דבן תימא אבל באמת קשיא טובא חדא דאמאי לא פי' אליבא דכ"ע דשלמי פסח היינו שלמים הבאים מחמת פסח שהפריש מעות לפסחו וניתותרו מן המעות דקיי"ל דמותר הפסח קרב שלמים ואותן שלמים נאכלין רק ליום ולילה כדאי' להדיא בש"ס דפסחים דף ס"ט ולא נפיק אלא מקרא דהכא מרבוייא דשלמיו כמ"ש התוס' שם דף ע"א ע"ב דמסתמא מרבוייא דהכא נפיק דלית לן רבוייא אחרינא. ויותר קשה כמו שהקשה רבינו ישעי' ורבינו הלל ז"ל הובאו ברא"ם דהא תניא בת"כ ברייתא אחריתא אחר הברייתא הנ"ל. חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת לב' ימים ולילה א' וא"כ צ"ל לפירש"י דברייתא קמייתא בן תימא קתני לה ואידך ברייתא רבנן. וז"א דא"כ ליתני הכא והכא חגיגה הבאה עם הפסח או הכא והכא שלמי פסח עכ"ל. ומה שתירץ הרא"ם ז"ל דכיון דקמייתא אתי כבן תימא ואידך כרבנן מר תני לה כי לישני' ומר תני לה כי לישני' שכן דרך התנאים לשנות כ"א משנתו כפי לשונו הנהוג אצלו עכ"ל. אין זה תירוץ חדא דהא כ"פ מייתי בש"ס דפסחים דברי בן תימא בדין זה ונסיב לה בכ"מ בל' חגיגה הבאה עם הפסח ולא אישתמיט למיתני חד זימנא בל' שלמי פסח. אלמא דל' זה היה נהוג גם אצל בן תימא אבל יותר נתחזקה קושיית רבינו ישעי' ורבינו הלל ז"ל עפ"מ שהקשתי למעלה דמי דחקו לרש"י ז"ל לפרש דהני ב' ברייתות פליגי ולמימר ג"כ דמר קרי לה לחגיגת י"ד חגיגה הבאה עם הפסח. ומר קרי לה שלמי פסח הרי יותר נוח לומר דכולהו אליבא דחד תנא ואין כאן מחלוקות וגם אין כאן שנוי ל' כלל. ועוד קשיא טובא מה שהקשו התוס' ז"ל בפסחים פ' אלו דברים אפירש"י ז"ל דהכא (וברא"ם ז"ל לא הובאו כלל דברי תוס' ז"ל הללו) דלבן תימא הא דחגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה לא נפיק כלל מרבוייא דשלמיו אבל נפקא לי' מקרא אחרינא דכתיב לא ילין זבח חג הפסח לבוקר ודרשינן זבח חג זו חגיגה הבאה עם הפסח. הפסח כמשמעו. וכתיב לא ילין לבוקר כדאי' בפסחים פ' אלו דברים, וא"כ איך מפיק לי' בברייתא מקרא דהכא הא בן תימא מפיק לי' מהיקשא דהוקש לפסח ומהך היקשא מפיק נמי התם בש"ס דאינה באה מן הבקר ואינה באה בת שתי שנים ואינה באה מן הנקבות אבל באה רק מן הצאן (דהיינו מן הכבשים או מן העזים) וזכר ובן שנה. ותו קאמר התם בש"ס דאינה נאכלת אלא צלי. ושאר דיני פסח יש לה לענין שבירת עצם וכיוצא הילכך ע"כ לא אתיא הך ברייתא אליבא דבן תימא רק מיירי במותר פסח. וזהו ג"כ כוונת הרמב"ן ז"ל בקושייתו על פירש"י ז"ל דהכא. ובכ"ז שכתבתי תראה שכל מ"ש הרא"ם ז"ל כאן לדחות קושית רבינו ישעי' ורבינו הלל והרמב"ן ז"ל אינו עולה יפה. וצע"ג ליישב פירש"י ז"ל דהכא ומחוורתא דהך ברייתא דת"כ אתיא לדברי הכל ומדברת במותר הפסח שקרב שלמים שגם היא אינה נאכלת אלא ליום ולילה כתודה שהיא חובה קצת כעין תודה ולא נפיק אלא מקרא דהכא כמו שהבאתי לעיר בשם התוס' ז"ל. ואולם עוד נשאר לנו לבאר דבר א' להשלמת הביאור בזה דאמאי איצטריך לבן תימא למילף מקרא דלא ילין זבח וגו' תיפוק לי' מרבוייא דשלמי' דהכא ואין לומר דאיצטריך לשלמי נזיר ומותר הפסח מכדי שקולין הן ויבואו כולן. ותו יש להבין דנהי דלרבנן דבן תימא לא קשה אמאי ס"ל דחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים ולילה א' ולא מרבינן מרבוייא דשלמיו דהכא שתאכל כיום ולילה א' כתודה להיותה ג"כ כעין חובה. דז"א דילפינן התם בפסחים מקרא לרבנן מדכתיב לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום ראשון לבוקר ומוכחינן שם בש"ס דהך קרא רק בחגיגת י"ד מיירי (ולא בפסח) ומאי בוקר בוקרו של ט"ז אבל מ"מ קשה דהא מרבינן התם בש"ס מרבוייא דאם נדר או נדבה וגו' שבפ' שלפנינו לשלמי חגיגה שחובה להביאן ברגלים שנאכלין רב' ימים ולילה א' כשלמים (וכמו שפירש"י ז"ל התם דאם רבוייא הוא לרבות אף שלמי חובה לאכילת ב' ימים ולילה א' כשלמים) וא"כ קשה מנא לן לרבות מרבוייא דשלמיו דגבי תודה שלמים הבאים ממותר הפסח ואיל נזיר שדינן כתודה ולרבות חגיגת הרגלים מרבוייא דאם דגבי שלמים שדינם כשלמים אימור איפכא דלירבי חגיגת הרגלים מרבוייא דשלמיו דגבי תודה שדינן כתודה ולרבויי שלמי מותר הפסח ואיל נזיר מרבוייא דאם דגבי שלמים שדינה כשלמים ועוד יש לנו להבין אמאי איצטריך קרא דלא ילין מן הבשר וגו' לרבויי חגיגה הבאה עם הפסח לרבנן שדינה כשלמים תיפוק לי' מרבוייא דאם דגבי שלמים דמרבינן מיני' לכל החגיגות. ואחר כל דהעדות האלו נאמר דקושיא הא' והג' יש ליישב בנקל דהא דאיצטריך למילף לבן תימא דחגיגת י"ד נאכלת ליום ולילה מקרא דלא ילין לבוקר זבח וגו' ולא ילפינן מרבוייא דשלמיו דהכא היינו משים דבלא"ה איצטריך לן להיקשא דחגיגה לפסח לענין שאר דיני הפסח דאינה באה מן הבקר כו' וכנ"ל בשם הש"ס. יליף נמי לענין זמן אכילתה מהך קרא (ולא קשה א"כ למה איצטריך למיפשט שם בפסחים מברייתא דחגיגה הבאה עם הפסח דינה כפסח לכל דברי' תיפוק לי' מדאיצטריך למילף מהך קרא. ד"ל דעדיפא לי' למיפשט מברייתא דכתיב בה בהדיא מדניפשיט מכח הוכחה דהוכחה זו יש לדחות ולומר דבאמת קשה מנ"ל לרב נחמן דבן תימא יליף מהיקשא דהך קרא אימור מרבוייא דשלמיו נפיק לי'. לכך פשיט מברייתא דלבן תימא חגיגת י"ד שוה לפסח לכל דבר והשתא ע"ב צ"ל כרב נחמן דמהיקשא יליף לה) ועוד י"ל דלולי הך היקשא לא הוה מרבינן חגיגת י"ד מרבוייא דשלמיו אלא דהוה אמרינן דאדרבה אית לן דרבויי חגיגת י"ד מריבוייא דאם דגבי שלמים כיון דמרבינן מהתם חגיגת הרגלים וחגיגת י"ד גם היא חגיגה מקריא ולשמחת החג באה לכך איצטריך היקשא. ובקושיא הג' י"ל דלכך איצטריך קרא דלא ילין לרבנן ולא מרבינן לחגיגת י"ד מרבוייא דאם דגבי' שלמים משום דצריך לאפוקי מסברת בן תימא דכיון דבאה אגב הפסח ובשבילו דינה כמוהו לענין זמן אכילתה. ואולם ליישב שאלה האמצעית הנה מצאתי ברא"ם שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שהעתיק ברייתא דת"כ ער פסוק הכתוב בסמוך בפ"י שלפנינו אצל השלמים. וז"ל הברייתא הנ"ל. וממחרת והנותר ממנו יאכל אין לי אלא שלמים שנאכלין רב' ימים ולילה א' מנין לרבות את החגיגה וכו' ארבה אני את החגיגה שבאה בזמנה מנין כו' עכ"ל הברייתא ואולם אין ספר ת"כ תחת ידי כעת וא"י לפרש הברייתא ההיא ומה מעלה ועדיפות יש לחגיגה לפי שבאה בזמנה ועכ"פ נשמע מל' הברייתא דיש לנו סברא להשוות חגיגת הרגלים לשלמים יותר משאר קרבנות לפי שבאה בזמנה הארכתי עד כה מפני הקושי' שיש בדינים הללו. ודע שהבכור ומעשר בהמה נאכלין ג"כ לב' ימים ולילה א' כשלמים ואף שהקרבנות האלו אינם קרויין כלל שלמים וארז"ל בש"ס פ' איזהו מקומן שהבכור נלמד מדכתיב גבי בכור ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק התרומה הרי שהשוה הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים וכמו שהמורם משלמים נאכל לכהנים לב' ימים ולילה א' בזמן אכילת בשר הישרמים לבעלים ישראל כן הבכור נאכל ג"כ לב' ימים ולילה א' (והא דלא מקשינן לחזה ושוק של תודה היינו כמ"ש שם רש"י ותוס' ז"ל משום דגבי חודה גופא לא כתיב שם חזה ושוק בהדיא אלא דנלמד לענין זה משלמים הילכך סברא הוא דקרא דכתיב כחזה התנופה וגו' היינו כחזה ושוק של שלמים) ועל מעשר בהמה דנאכל לב' ימים ולילה א'. כ' רש"י ז"ל שם בזבחים פ' איזהו מקומן שא"י מאיזה מקום הוא נלמד ע"כ ובזה נתבררו היטב כל דיני זמן אכילת הקרבנות:

טז ר"ל שבאמת אף קרבן תודה דלעיל קרוי נדבה אלא שבבחי' זבחי השלמים התודה דומה קצת לחובה להיותה באה על נס והצלה ושיעור הפסוק שלפנינו ואם נדר או נדבה לבד קרבנו בלתי שום הודאה של נס ופשוט:

(ד"ה וממחרת) ר"ל הו' וממחרת היא ו' נוספת ושיעור המקרא וממחרת הנותר ממנו יאכל (שגגה פלטה הקולמוס תחלה וכצ"ל הו' והנותר היא ו' נוספת) ופשוט:

יח כאן בפ' צו באה האזהרה על מחשבת חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו נלמד מקרא דואם האכל יאכל ביום הג' שבפ' קדושים באם אינו ענין לחוץ לזמן אכילתו שה"ז אמור בפ' צו תנהו ענין לחוץ למקומו כדתניא בת"כ. והובא ברש"י ז"ל פ' קדושים. ומבואר:

י ר"ל הך קרא דהכא אינו מוסב על הקודם שמדבר בקדשי פגול אבל כאן מדבר בבשר קודש כשר שהפגול אף אם לא נגע בטומאה אינו נאכל:

(ד"ה והבשר) ר"ל דלא הי"ל לכתוב אלא כל טהור יאכל בשר והבשר למה לי. לכן דרשו ז"ל בת"כ דהוה אמינא הואיל והטמא פסול והיוצא (קדשי קדשים חוץ לקלעים וקדשים קלים חוץ לחומה) פסול (דנפקא לן פסול יוצא מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ובשדה יתירא הוא. ודרשינן ובשר בשדה היינו שיצא חוץ למחיצתו המכשרת אותו לאכילה אף אם חזר למחיצתו אח"כ טרפה הוא ולא תאכלו ומינה נפקא לן כמה דיני יוצא) מה טמא נטמא מקצתו נטמא כולו אף היוצא נפסל מקצתו כולו פסול (בחבור כמו הטמא) ת"ר והבשר לרבות בשר הפנימי שיהא מותר, (ר"ל דהפנימי הוא בכלל כל טהור יאכל בשר) מכאן אמרו בפסח (שיש בו משום שבירת עצם) חותך (אם יצא מקצת האבר) עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ובמוקדשין שאין בדם משום שבירת עצם גורר כל מקום שהוא יוצא ע"כ:

(ד"ה כל) ר"ר דהוה אמינא דכיון דרישא דקרא דם זבחיך ישפך מיירי בבעלים סיפא דקרא והבשר תאכל מיירי נמי בבעלים דוקא קמ"ל כל טהור אפי' אינו בעליו:

כ ר"ל דמלת עליו שב על האדם ולא על הבשר. ודבר זה למדו רז"ל מג"ש דטומאתו טומאתו דגבי טומאת מת דכתיב אצל טומאת מת ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' טמא יהיה עוד טומאתו בו. מה להלן טומאת הגוף אף כאן טומאת הגוף ולפ"ז צ"ל דהך קרא דהכא בטומאה היוצאה מגופו דוקא קא מיירי והוסיף עוד אח"כ בפסוק כ"א שאחריו דגם בטומאה שקבל האדם מאחר מחמת שנגע בטומאה הוא ענוש כרת. וכ"פ גם הראב"ע ז"ל:

בא"ד אנר טהור שאכל את הטמא כו'. הוא פשוט דבאוכל קדשים בטומאת הגוף נאמר בו כאן עונש אבל לא נמצא בו אזהרה מפורשת (ר"ל למלקות דאלו לכרת א"צ אזהרה כמו דאיתא בש"ס מכות בראיית שכן פסח ומילה ענש הכתוב אע"פ שלא הזהיר) ובטומאת עצמן נאמר אזהרה לבד (בפסוק י"ט הקודם) אבל לא עונש:

כד ר"ל דלא איצטריך יעשה לכל מלאכה למישרי חלב בהנאה דכשהותרה נכלה בהנאה דכתיב לנו אשר בשעריך וגו' היא וחלבה וגידה הותרה. לכן ע"כ צ"ל דאיצטריך קרא דהכא לטהרו מכלל טומאת נבילות ר"ל שאין בו טומאת הבשר ומותר להשתמש בו טהרות אפי' למלאכת גבוה כגון למשוח בו עורות דקדשי בדק הבית. וא"ת אכתי טרפה למה לי דאי בטרפה ששחטה מה איריא חלבה אפילו בשרה נמי טהור דקיי"ל דמהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה כדילפינן מקרא בש"ס ואי בטרפה שמתה הרי היא בכלל נבלה. כבר תירצו ז"ל בש"ס דאיצטריך טריפה משום סיפא דקרא ואכול לא תאכלוהו כמו שיבואר בדבור הסמוך שאחריו:

(ד"ה ואכול) ר"ל דמשום חלב גופא לאסרו באכילה א"ש דכבר הוזהרו אפי' בחלב כשדה מכ"ש בחלב נבלה וטרפה וע"כ צ"ל דהאי ואכול לא תאכלוהו משום לאו דנבלה הזהיר וקמ"ל דחל איסור נבלה וטרפה אאיסורא דחלב דקדים ואף שבשאר איסורין אין איסור חל על איסור והשתא צריכי תרווייהו נבלה וטרפה דאי כ' נבלה ה"א דוקא נכלה דחמירא דמטמאה אבל טרפה לא הילכך כ' טרפה. ואי כ' רחמנא טרפה לחודא ה"א דוקא טרפה דחמירא דאיסורה מחיית אבל נבלה לא מ"ל

כו ר"ר אבל דם חיה אסור משום דחיה בכלל בהמה:

(ד"ה בכל) ושם בקידושין מפורש הטעם דהוה אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא בזמן דליכא קרבן לא ליתסר קמ"ל ע"כ:

ל ר"ל דכך חנופה בעי כהן ובעי בעלים ובן גבי בכורים דחד מחברי' ומר מג"ש כתיב הכא ידלידיו תביאנה וגו') וכתיב בבכורים יד (ורקח דבדן הטנא מידך) מה להלן בבכורים כהן אף כאן כהן. ומה כאן בעלים אף להלן בעלים. הא כיצד הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:

(ד"ה את) אר"ל דמ"ש כאן את החלב הוא ביאור למ"ש מקודם אשי ד' דהחלבים הם העולים לאשים:

(ד"ה יביאנו) תלתא קראי כתיב גבי תנופת שלמים חד הכא ותרי בפ' שמיני והכא דכתיב את החלב על החזה יביאנו היינו בכהן המביאו מבית המטבחים ליתנו לכהן המניף. ובפ' שמיני דכתיב שם חזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף היינו בכהן המניף (ר"ל הכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף) שמקבל מיד הכהן המביא (לאו דוקא שהקבלה בבעלים וכנ"ל) ובידו מתדפכין ממילא העליונים לתחתונים ואידך דשמיני דכתיב וישימו את החלבים על החזות ויקטר וגו' הוא כהן המקטיר שמקבל מיד הכהן המניף שמתדפכין שוב בידו ולמדנו שצריך לזה ג' כהנים ואע"ג דסגי בחד משום ברוב עם הדרת מלך כדאית' בש"ס:

(ד"ה את החלב) ר"ל דלמה חזר ואמר אח"כ את החזה ולא איר"ל אלא את החלב על החזה יביאנו להניף אותו וגו' לכן פירש"י ז"ל דכלפי שאמר למעלה את אישי ד' את החלב על החזה. יכול שיהא אף החזה לאישים הילכך חזר ואמר אח"כ את החזה להניף וגו' ר"ל דהחזה אינו אלא לצורך התנופה אף שאיננו מן האשים. ופשוט:

לג וילפינן לה מקראי דלעיל המקריב את עורת איש וגו' דגבי עורה וכן הכהן המחטא וגו' דגבי חטאת דפירושו הראוי להקריב והראוי לחטוי וה"ה דכא גבי שלמים. ולפי שכתוב דמקריב את דם השלמים דפירושו הזורק אח הדם ואח"כ כ' ואת החלב וגו' דפירושו המקטיר את החלב ילפינן ג"כ שצריך להיות טהור בשעת זריקה ובשעת הקטרה ואפי' טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטרה אינו חולק לאכול לערב. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה תנופה) ר"ל דתנופה היינו נענוע והוא מוליך ומביא ותרומה היינו מעלה ומוריד. כן הוא בש"ס:

לז והוא כמו שפירש"י ז"ל בס' שמות פ' תצוה שכל מלוי ידים בכל מקום אינו אלא לשון חנוך:

פרק ח

ב ר"ל שכבר כ' בסוף סדר שמות ספור הקמת המשכן וא"כ לפי שפ' זו נאמרה קודם הקמת המשכן צ"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה (וכבר מבואר במ"א פירוש זה באורך וכאן אקצר דלפי שבסדר שמות הספור ממלאכת המשכן נמר שם כר ספורו מתחלה וע"ס הוא גמר הקמתו ואולם בה' זה הוא ס' ת"כ יספר מדצוואות שנאמרו לאהרן ע"י משה. לכן חזר לספר מה שנצטווה בצורך חנוך הכהונה קודם הקמת המשכן) והנה כבר ידענו שהוקם המשכן בר"ח ניסן א"כ תחלת המלואים היה בכ"ג באדר ויום זה נאמרה פ' זו וכ"כ ג"כ רש"י ז"ר בסדר שמיני ויהי ביום השמיני ששמיני זה הוא שמיני למלואים והוא ר"ח ניסן ובאמת שיש בזה מחלוקת דלשטה זו צ"ל דמ"ש בסדר תצוה ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים דאע"פ שלא הוקם המשכן עד ר"ח ניסן מ"מ בכל יום מז' ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו כדי להרגילם אבל בר"ח היתה הקמתו קיימת עד זמן המסעות. וצריך לפרש ופתח אוהל מועד תשבו וגו' יומם ולילה מקום פתח אוהל מועד כל זה צריך לפרש לשטה זו שהיא שטת הת"כ דפירש מ"ש בפ' שמיני ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה שהוא שעיר ד"ה אלמא דשמיני למלואים היה ר"ח. א"כ ע"כ לא תוקם המשכן עד שמיני למלואים שהרי ידענו שלא הוקם המשכן עד ר"ח. ולפ"ז צ"ל א' שתחלת המלואים היה בכ"ג באדר. ב' שגם בימים הז' האלו שלפני ר"ח הוקם המשכן אלא שלא היתה ההקמה עד ר"ח הקמה קיימת אבל בספרי אמרו ז"ל וז"ל ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהו (כמ"ש בסדר שמיני) שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולין לעשות אבל יכולין היו ביום שלאחריו ע"כ ולפ"ז הך דת"כ ס"ל כר' ישמעאל אבל כר"ע נמצינו למדין א"כ שהז' של נדב ואביהו היה בערב הפסח וכיון שידענו מהמבואר בסדר שמיני שמיתתן של נדב ואביהו היה ביום ח' למלואים. צ"ל א"כ ששמיני למלואים היה ביום ח' ניסן. ולכן חל ז' של נדב ואביהו בערב הפסח וא"כ אחרת המלואים היה בר"ח ניסן שבו הוקם המשכן. ולשטה זו מ"ש בסדר שמיני ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה וגו', איננו שעיר ר"ח רק שעיר העבור שנתחייבו ע"פ הדבור להביא ביום הזה הוא יום ח' למלואים כמ"ש בפ' שמיני ואל ב"י תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' וכבר דברו מזה הרבה המפרשים וכ"ז מבואר מאוד מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה קח) כבר הוא מבואר אצלי במ"א שפעל קיחה הנזכר אצל ב"א החפשים הוא מענין פתוי ולקיחה בדברים והפתוי הוא בכ"מ לפי ענינו ובמקום הזה הוא אשריך שזכית לכך וצורך הפתוי ולקיחה בדברים בענין זה אצל אהרן לפי שהיה קשה על אהרן לרוב ענותו לטול כתר כהונה וביחוד לחומר אזהרת קדושתו:

ה פשוט שמאמר זה הדבר וגו' שאמר משה אל העדה לא היה ציווי כלל לעדה שהרי לא בא אחריו שום ציווי וע"כ שזה הדבר מוסב על שלמעלה ואין כאן זולתי הודעה שכל הדברים אשר יעשה לעיניהם במלאת יד אהרן ויד בניו נצטווה בכל זה מאת הש"י ולא לכבודו וכבוד אחיו חלילה יעשה מעשהו. והנה ענין אסיפת כל העדה היה כדי שיתקדש ויתחנך לכהונה בפרסום ופומבי, וכענין אסיפה להמליך עליהם מלך ולמען יראו כל העדה כל הדברים שיעשו למלאות יד אהרן ויד בניו וזהו טעם הכתוב שאמר כאן זה הדבר אשר צוה ד' לעשות ור"ל שהדברים אשר יעשו באהרן ובניו ע"י משה הוא הדבר אשר צוה ד' לעשות ולא מלבי אני עושה:

ט כבר ביאר רש"י ז"ר ענין זה באורך בסדר תצוה קחנו משם:

טו ר"ל שאין כאן טהרה מטומאה רק טהרה מזרות (ד"ה לכפר) ר"ל שאין כפרה נופל במזבח שאין המזבח צריך כפרה לזה ע"כ צ"ל שאין פירוש מלת עליו שאחריו בעבורו וכהוראת מלה זו לרוב כשהיא קשורה עם פעל בפר רק ענין מלה זו כפתרונו לרוב על השטח העליון מן הגשם והענין שיעשה עליו מעשה הכפרה:

טז לפי שכתוב בפ' תצוה היותרת על הכבד ושם ע"כ פירושו שהיה נוטר מעט מן הכבד עמו והנה האימורין הנזכרין בואתה תצוה הן דאימורין הנזכרין כאן. לכן הוכרח רש"י ז"ל לפרש שמ"ש כאן יותרת הכבד כאלו כתוב היותרת על הכבד. מדברי הרא"ם ז"ל:

כב ר"ל שמ"ש כאן איל המלואים ע"כ אין פירושו מל' מלוי ידים וחנוך שהפירוש הזה יתכן אם היה כחוב ויקרב את איל המלואים השני אבל עכשיו שכתוב ויקרב את האיל השני איל המלואים א"כ משמעו שחזר ואמר איר המלואים כדי לייחד את האיל הזה מבין הקרבנות הקודמין הפר והאיל הראשון וייחד וסמן האיל הב' הזה בתואר מלואים ולזה אם פירוש מלואים מענין חנוך ומלוי ידים אין התואר הזה מיוחד לאיל הזה יותר מן הפר והאיל הא' שכולם הם קרבנות מלואים. ולכן פירש"י ז"ל ששם מלואים הונח בכאן על השלמים ובזה האיל הב' יותר מיוחד מן הקרבנות הקודמין אבל איך יפול על השלמים תואר מלואים ביאר רש"י ז"ל בדרך זה ע"פ מה שאוסיף ביאור בדברי קדשו ז"ל שכבר כ' רש"י ז"ל בואתה תצוה שפירוש שלמים מל' שלמות לפי שהקרבן שלם בכל חלקיו שממנו למזבח וממנו לכהנים וממנו לבעלים ופירושו עוד מבחינה הנ"ל מענין שלום לפי שהכל נוטלין חלק ממנו מזבח וכהן ובעלים. ובסדר ויקרא פירשו רש"י ז"ל ג"כ מענין שלום מבחינה אחרת שהשלמים מטילין שלום בעולם. ואולם בפ' שלפנינו יתפרש שלמים מענין שלמות. אבל איננו מבחינת שלמות החלקים רק מבחי' השלמת הכהונה לפי שע"י עבודת הכהונה בא שלום וברכה בעולם ונעם ד' אלקינו עלינו והשלמים מעלתם רב שמטילין שלום בעולם. לזה עיקר השלמת הכהונה רק ע"י השלמים ולהיות מלוי ושלמות ענין אחד (כמו וימלאו ימי' ללדת. עד מלאת ימי מלואיכם) נקראו השלמים דכאן מלואים בבחינה זו ומכוונת הכתוב שקראם כאן מלואים ולא כנה אותם בשם הנהוג שלבת כדי לכלול שתי הבחינות יחד ענין ההשלמה וענין החנוך מלוי ידים. כפירוש מלואים בכל מקום בפרשה זו) ור"ל שהשלמת החנוך הוא רק האיל דזה איל השלמים. ולכן מכונה איל השלמים הזה איר המלואים ר"ל איל השלמת החנוך:

כו כל שלשת מינים הללו חלות ורקיקין ורבוכה. כבר הוזכרו בואתה תצוה ושם הוא מפורש באר היטיב בפירושי רש"י ז"ל:

כח צר אעפ"י שלא הי' משה כהן מ"מ בשבעת ימי המלואים שמש משה בכהונה ע"פ הדבור אבל רא ידעתי למה הזכיר זה רש"י ז"ל פה ולא בויקח משה את הדם ויזרוק על קרנות המזבח וכן בויקח את כל החלב וגו' ויקטר משה המזבחה. וכל הפסוקים הנמשכים אחריו שכל אותם השמושים היו רק ע"י משה. ושמא י"ר שהמתין רש"י ז"ל מלבאר זה עד סוף שמושו של משה מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה על) ד"ר דפי' על העולה מלשון הוספת נוסף ער העולה אבל אין פירושו עליו ממש שהרי כבר הקטיר את העולה קודם שחיטת האיל הזה כמבואר לעיל בפרשה:

לד ר"ל שהוא מקרא קצר, שהי' צריך להיות כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות כל שבעת הימים אבל המקרא קצר בלשונו נסמך על חתימת הפסוק שלפניו כי שבעת ימים ימלא את ידכם ואח"כ אמר שהמלואים בשבעת הימים כולם יהיו באופן המלואים של היום הזה והתקשרות פסוק שלפנינו עם סוף הפסוק הקודם הוא כזה שבסוף פסוק הקודם אמר. כי שבעת ימים ימלא את ידכם אבל איך תהיו העשי' בשבעת הימים מפרש אח"כ. כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות (גם העשי' שאח"כ). ופשוט שאין לפרש שתחלת מקרא שלפנינו דבוק עם סוף פסוק הקודם והשיעור כי שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה. דא"כ אין חבור לסוף הפסוק צוה ד' לעשות לכפר עליכם עם תחלת הפסוק וגם אין לו טעם בפני עצמו זולת חבור:

(בא"ד ורבותינו דרשו כו') ולפי הדרש תחלת המקרא הזה דבוק עם סוף המקרא שלפניו כי שבעת ימים מלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה ומאמר צוה ד' לעשות לכפר עליכם הוא מאמר בודד בפני עצמו שצוה השי"ת לעשות מעשה פרה ולכפר עליכם כיום הכפורים ע"י פרישת שבעת ימים כפרישת ימי המלואים וחנוך הכהנים אהרן ובניו מדברי הרא"ם ז"ל:

לה ר"ל דע"כ אין כוונת המקרא הזה לומר שאם יעשו כן לא ימותו. אבר עיקר כוונת המקרא הוא בשביל הודעת העונש אם לא יעשו כן שמכלל לאו אתה שומע הן ופשוט:

לו בכר מקום שבא בתורה הודעת העשי' אחרי הציווי עלי' מאת השי"ת רגיל רש"י ז"ל לפרש והוא מאגדת חכמינו ז"ר שבא הספור בהודעת העשי' ההיא להגיד שבחן, וכבר ביארתי ענין זה במקום אחר באורך וכאן ארמוז על זה בקצרה שעיקר הכוונה שהקב"ה משתעשע ומתפאר בצדיקיו וכאשר ישמרו דברו ית' לעשותו חוזר ואומר בני עשו רצוני אשריהם. ואין רצוני להאריך כאן יותר בביאור זה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה