באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר שמיני · פרק י
ב הציון נדפס בקצת ספרים בטעות שנרשם דבור זה על פסוק כ"ד קפיטיל ט' ובאמת ראוי להיות הציון כאן קפיטיל י' פסוק ב' ופשוט:
בא"ד ר' אליעזר אומר כו'. לכל אלו הדעות שהביא רש"י ז"ל כאן צ"ל שמ"ש (רש"י ז"ל) כאן (תיבות רש"י ז"ל הם ט"ס ע"כ הסגרתים) בפסוק א' אש זרה אשר לא צוה ד' אותם איננו להודיע סבת מיתתם רק להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא נצטוו על כך וכצ"ל ג"כ שמ"ש במ"א בהקריבם אש זרה לפני ד' וכמ"ש בפ' אחרי מות בקרבתם לפני ד' וימותו אין בית בהקריבם וכן בית בקרבתם במקום בעבורי בעבור הקריבם בעבור קרבתם דק הוא בית הזמן בעת הקריבם בעת קרבתם. מדברי הרא"ם ז"ל:
ג (ד"ה בקרובי) גם כאן נתחלף העיון בדפוס שדבור זה צ"ל לפני דבור הקודם:
(ד"ה וידום) והנה פי' מלת בקרובי הוא מענין הקרובים למלכות שאיננו קורבת בשר ולא קורבת מקום רק קורבת החשיבות:
(ד"ה וידום) מ"ש הרא"ם ז"ל כאן צ"ע בספרים:
ד (ד"ה שאו) דבאמת מאמר מאת פני הקודש הוא מיותר ולא היל"ל אלא שאו את אחיכם אל מחוץ למחנה. אבל כבר כתבתי פעמים רבות כי השנות הדבור הוא לעורר ההתפעלות שבו ולכן אמר ג"כ מאת פני הקודש ובש"ש ז"ל כאדם האומר לחבירו העבר כו'. ומה נעימים דבריהם ומשליהם ז"ל:
ה ר"ל דע"כ בכתנותם אינו שב על הלוים שהרי לא מצינו כתנות אלא לכהנים ולא ללוים א"כ ע"כ בכתנות של נדב ואביהוא קאמר ולמדנו מכאן שלא נשרפו בגדיהן אלא נשמתן בלבד מדברי הרא"ם ז"ל:
ו דבור זה יבואר להלן בסמוך [ד"ה ולא תמותו] במש' מ"ק פ' ואלו מגלחין פירש"י וז"ל מדצריך קרא למישרי פריעה ופרימה (ר"ל להתיר שלא לשלוח פרע ושלא לפרוס ושגגה פלטה קולמסי) בבני אהרן מכלל דכ"ע אסירי עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דאל תפרעו ואל תפרומו דהכא אינה אזהרה רק שאינן מחוייבין לפרוע ולפרום וכצ"ל שמ"ש כאן ולא תמותו פירושו ג"כ שגם אם לא תפרעו ולא תפרומו לא תחושו לנפשותיכם כי לא תמותו וכמ"ש זה ג"כ שם בגמ' ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וע"כ צ"ל כן דאי נימא דקרא דאל תפרעו ואל תפרומו לאזהרה אתי וא"כ גם מ"ש אח"כ ולא חמותו הוא על דרך מכלל הן אתה שומע ראו כלומר הא אם תעשו כן תמותו א"כ איך מוכח מקרא דהכא דאבל אסור בתספורת וחייב בקריעה אימור לבני אהרן אסור ולכ"ע שרי. אבל מ"מ אינן חייבין לשלח פרע ולפרום וגם איך ילפינן מכאן דאחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה. דילמא בבני אהרן חייבין מיתה אם פרעו ופרמו ואחר אינו חייב מיתה ומותר לפרוע ולפרום אבר מ"מ גם אחר מותר בתספורת ואינו חייב לפרוס. ובזה תבין שמ"ש רש"י ז"ל בדבור זה ולא תמותו מכלל הן כו' הא אם תעשו כן תמותו הוא סותר למ"ש בדבור הקודם מכאן שאבל אסור בתספורת וכן מש"ל בדבור הקודם מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו כו' יש לכאורה בדבור זה סתירה מיני' ובי' דממ"ש אבל אתם אל תערבבו כו' משמע דהך קרא לאזהרה בבני אהרן אתי א"כ איך למדנו מכאן שאבל אסור בתספורת וכנ"ל. אבל מדברי הרמב"ן ז"ל כאן (בביאורו על התורה) וכן מדברי התוס' והרא"ש ז"ל שם (בפ' אלו מגלחין) נתיישב זה דבאמת אין אבלות כלל מה"ת וכן פריעה ופרימה דרבנן ואסמכוה אקרא דהכא ומ"ש אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה אין ר"ל מיתה ממש רק ר"ל חייב מיתה משום ופורץ גדר ישכנו נחש. וראיה לזה מדלא מייתי לה בפ' ואלו הנשרפין בסנהדרין גבי הדא דחשיב שם במשנה ואלו הן שבמיתה (דר"ל במיתה בידי שמים) ולפ"ז בדרך אסמכתא אמרו דקרא דהכא אינה לאזהרה רק לרשות. אבל באמת דקרא דהכא לאזהרה אתי ופירוש ולא תמותו ע"ד מכלל הן כו' וכמ"ש רש"י ז"ל כאן, ואחר אינו חייב מה"ת לפרוע ולפרום רק רשות ומד"ס הוא דחייב וזה נכון וברור. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל וגם הרא"ם ז"ל נתכוון לזה לפע"ד:
ט בת"כ פליגי תנאי כרבי יהודא האי ושכר לרבויי שאר משכרין הוא דאתי א"כ למה נאמר יין על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ולפי דעה זו אם הפסיק בשתיית רביעית ולא שהה בשתייתן יותר מכדי אכילת פרס מצטרפין כאלו שתה כל השיעור בכת אחת כמו שהדין כן בכל מאכלות אסורות אבל לר' אליעזר האי ושכר לאו לרבויי שאר משכרין הוא דאתי דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן ביוצא מן הגפן בלבד ולא בשאר משכרין אף ביין בלבד ולא בשאר משכרין א"כ מה ת"ל ושכר שאינו חייב רק עד שישתה דרך שכרותו ואשמועינן דחלוק איסור זה משאר איסורין שבתורה דאלו כל מאכלות אסורות מצטרפין בכדי אכילת פרס אבל הכא לא שייך צרוף משום דכל טעם אסורו אינו אלא משום שכרות ובהפסקה ליכא שכרות. והנה רש"י ז"ל פירש כאן אליבא דר' אליעזר. ולפ"ז ו' ושכר אינה לתוספת רק הוא ו' הביאור ור"ל כשהוא שכר. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה בבואכם) ואינו חייב מיתה כשנכנסו שתויי יין לאוה"מ אלא בשעת עבודה כמו ששנינו בת"כ דאלו שלא בשעת עבודה תיפוק לי' דאפי' בלאו שתיית יין נמי הוזהרו בביאה רקנית להיכל ולוקין מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
י ור"ל כמו שפירש"י ז"ל במס' זבחים וז"ל עבודה שאתה עובד בשכרות קרויה חול עכ"ל. ור"ל דהכי פירושא דקרא אם לא תהיו שתויי יין יהי' הבדל בין עבודה קדושה למחוללת. ולפ"ז ו' ולהבדיל הוא ו' הטעם למען הבדיל עי"ז בין הקודש ובין החול ופשוט:
יא ר"ל שהיל"ל יין ושכר אל ישתו אתה ובניך למה לי. וע"כ להורות דאין כאן חיוב מיתה רק במה שחלוק בכהונה. ויש לפרש עוד דילפינן מדסמכי ולא תמותו לאומרו אתה ובניך ולא המתין מלומר ולא תמותו עד אחר שסיים כל האזהרות ש"מ דבא לומר שאינו במיתה רק במה שתלוי בואתה ובניך. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
יב ההבדל שבין נותר לנשאר נ"ל שהוא בבחי', הכוונה כי שניהם משתתפין בהוראתן על קצת מחלקי דכל שלא נעשה בהם פעולה זו או לא עברה עליהם מקרה זו של יתר החלקים. ואולם יבדלו שבפעל נשאר הכוונה רק על החלקים הבלתי משתנים לבד, אבל אצל פעל נותר ירווה ג"כ הכוונה על הפועל שלא פעל השנוי בחלקים ההם. ד"מ והיה המחנה הנשאר לפליטה והוא בבחי' החלק מן המחנה שלא נעשה בהם פעולת ההכאה אבל לא היה יכול לומר מחנה הנותר לפי שעשו לא היה המותיר רק שהם ימלטו על נפשם מעצמם אבל והנותר ממנו לא יאכל לפי שהיה ביד הפועל לאכול כולו וכן יתכן לומר הנותר מן הברד או הנותר מן הדבר לפי שהברד והדבר מכה משולחת ושולטת בכל העלול אל המקרה ההיא והמקרה ההיא תחשב כפועל וכאלו המקרה הותיר את השאר. ולפ"ז לעז נשאר (איבד גבלובן) ולעז נותר (איבר גלאסט) ולפי שאמר כאן הנותרים שהוא ג"כ בבחי' הפועל הוא הש"י לפי שאין השריפה הדיא מכה משולחת וע"כ צ"ל שאף הם היו ראויין שישלוט בהם המקרה ההיא כי בזולת זה לא יתכן לומר שהותיר הש"י אותם ולא היה לומר רק הנשארים ר"ל שנשארו לאהרן ולא עברה עליהם מקרה יחר בניו אבל לא יתכן לומר שהותירם הש"י וע"כ שגם הם היו ראויים למקרה ההיא אלא שהותירם הש"י כי רחם עליהם. והכלל שפעל נשאר הוא בבחי' החלקים שלא עברה מקרה יתר חלקי הכלל עליהם אבר פעל נוחר הוא בבחי' היות החלקים הנשארים ההם ג"כ ראויים לשישלוט בהם המקרה ההיא אבל נותרו כנ"ל:
(ד"ה קחו) אינו ר"ל דאל"כ למה דוצרכו אהרן ובניו לציווי זה הרי כבר אמור בס' ויקרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו דז"א שהיה צ"ל להם כאן שיאכלו הנותרת ולא כולה ויאכלוה מצות ולא חמץ ובמקום קדוש ולא חוץ לעזרה ולא תאכל דק לזכרים ולא לנקבות אע"פ שבל אלו הדינים הם משפטים כוללים לכל המנחות לפי שאין ללמד מנחה זו שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ממנחת יחיד דויקרא כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ ד"ה ואכלוה. אבל אין כוונת רש"י ז"ל שזה נלמד מיתור הכתוב זולת לפי שהוא כן באמת שהותר כאן לאונן כמו שסיים ואמר כי כן צויתי ובפירש"י ז"ל שם כי כן צויתי באנינות ואכלוה ומאמר זה כי כן צויתי דבוק עם הכתוב דזה קחו את המנחה ור"ל קחו את המנחה ואכלוה באנינות כי כן צויתי וממילא משתמע דך ולא מייתורא מדכרי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור ותקון קצת:
(ד"ד את המנחה) מנחת שמיני הוא מנחת נדבה של צבור כדכתיב לעיל בראש הפ' ומנחה בלולה בשמן כי היום ד' נראה אליכם ומנחת נחשון הוא מנחת חנוכת המזבח שהקריבו הנשיאים ונחשון בן עמינדב הקריב ביום הא' שהוקם המשכן הוא ח' למלואים שהוא ר"ח ניסן. וכתב רש"י ז"ל מנחת שמיני ומנחת נחשון לפי שאלו הב' הם מנחות בפ"ע ונאכלין לאפוקי מנחת נסכים של הקרבנות שהם מנחת נסכים של עולת הצבור שהוטל חובה לשמיני:
(כדכתיב לעיל ואל ב"י וגו' קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו' לעולה ושור ואיל לשלמים) ועולת התמיד ועולת ר"ח ועולת נחשון שהקריב בו ביום לחנוכת המזבח שכל המנחות הללו כולן כליל ואין נאכלות מדברי הרא"ם ז"ל:
יג (ד"ה כי כן צויתי) ר"ל דהוצרך לחזור כאן כל דיני מנחה שתאכל מצות ולפנים מן הקלעים ורק לזכרי כהונה כמו שפירש"י ז"ל הטעם לעיל לפי שהיא מנחת עבור ומנחת שעה כלומר שמנחת נדבה הנ"ל של צבור בהוראת שעה היתה שהרי כתיב בפ' ויקרא גבי מנחה ונפש כי תקריב קרבן מנחה היחיד מביא מנחת נדבה ואין הצבור מביא מנחת נדבה. ומבואר:
יג ר"ל דלא היל"ל אלא כי חקך דוא מאי וחוק בניך ע"כ למעוטי בנות:
(ד"ה כי כן צויתי) כבר פירש"י ז"ל לעיל שהוצרך לחזור כאן על כל משפטי מנחה לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה. אבל לפ"ז לא היה צריך לסיים כאן כי כן צויתי דבהציווי לבדו די מ"ש להם קחו וגו' לפי שאין הדין דכאן סותר הדין של מנחת נדבה האסור בפ' ויקרא אלא שבא לומר שג"כ במנחת שעה נוהג הדין של מנחת דורות. ומזה ילפי ז"ל שמאמר זה אינו נופל אלא בענין האנינות ולפי שהדין הזה סותר לדין מנחת דורות אף שההיתר מובן ממילא ע"י הציווי קחו וגו' ואכלוה וגו' מ"מ נופל ע"ז הסיום כי כן צויתי שהוא כאומר אל יקשה לכם ההיתר הזה כי כן צויתי גזירת מלך היא ואין להרהר אחריה מדברי הרא"ש ז"ל דפח"ח:
יד ר"ל של שלמי צבור שהוטלו חובה לשמיני והם שור ואיל לשלשים. ופשוט:
(ד"ה אתה) וע"פ הדרשה דזו מובן כפל הל' תאכלו וגו' אתה ובניך ובנותיך כי חקך וחוק בניך נתנו וגו' דלגבי אכילה אמר גם ובנותיך אבל לגבי חוק החלוקה לא אמר רק וחוק בניך. ומבואר:
טז הנה ג' שעירי חטאת קרבו בו ביום. שעיר חטאת הצבור שחוטל חובה לשמיני כמ"ש קחו שעיר עזים לחטאת ושעיר חטאת ר"ח ושעיר חטאת נחשון שהקריב ראשונה ביום שהוקם המשכן לחנוכת המזבח כש"ש בחומש הפקודים ומכל ג' שעירי החטאת לא נשרף אלא א' ממ"ש כאן בל"י ואת שעיר החטאת וגו' והנה שורף ולא כ' ואת שעירי החטאת. והנה שורפו בל"ד ולדברי הבל השעיר הזה שנשרף היה שעיר ר"ח מדכתיב כאן בשאלת משה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והוא שעיר ר"ח שהוא לכפרה כמ"ש ואותה נתן וגו' וכתיב אצל שעיר ר"ח ושעיר חטאת א' לכפר עליכם ומבואר:
כא"ד ונחלקו בדבר חכמי ישראל וכו' להבנת דברי רש"י ז"ל כאן ובדבורים שאחריו בכל פ' זו ע"ד כלל בשאלת משה ותשובת אהרן אליו צריך להקדים העולה מסוגיא דזבחים ס' טבול יום. והנה בש"ש שם פליגי ר' נחמיה ור' יודא ור"ש בטעם שריפת שעיר החטאת הזה של ר"ח דר' נחמיה ס"ל מפני אנינות נשרף דאת שע"ב הותר להם אז אנינות שהרי נצטוו לאכול את המנחה (כמש"ל שא"ר משה קחו את המנחה וגו' כי כן צויתי הרי שנצטוה משה מפי הגבורה לאכלה) כמ"ש כי כן צויתי באנינות יאכלוה מ"מ לא הותר להם אלא בקדשי שעה והוא המנחה ההיא וממילא דה"ה לשעיר חטאת העדה ושעיר נחשון אבל לא הותר בקדשי דורות והוא שעיר ר"ח. ומשה חשב דה"ה בקדשי דורות. וע"ז השיב לו אהרן אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות דאסורין לאונן ק"ו שמעשר הקל דאסרה תורה לא אכלתי באוני ממנו (ולר' נחמיה מוכח ממילא ג"כ בלאו ילפותא הנ"ל דשעיר ר"ח נשרף דאלו בשעיר העדה ושל נחשון לא השיבו אהרן כלום שהרי גם הם קדשי שעה היו) ואין להקשות דאכתי למה נשרף שעיר ר"ח ימתינו עד הלילה ויאכלו שהרי חטאת נאכלת ליום ולילה. תירצו בגמ' דס"ל לר' נחמיה אנינות לילה שר יום המיתה הוא מן התורה ולא מד"ס לבד אבל ר' יהודא ורבי שמעון ס"ל דראו מפני אנינות נשרף שעיר חטאת של ר"ח. ואיתא טעמם שם בברייתא בזה"ל שאם מפני אנינות נשרף היה לשלשתן שישרפו. דבר אחר היה להם לאוכלה מבערב ומפרש בגמ' דס"ל לר' שמעון אנינות לילה אינה מד"ת אלא מד"ס לבד. ולפ"ז יתפרש הטעם שבברייתא כפשוטו דרפי הנ"ל אינו מוכרע ממה שנצטווה משה באכילת המנחה שום היתר אנינות כלל די"ל דיכולין לאכלה מבערב (ולפ"ז לא דריש ד"ש כלל כי כן צויתי באנינות יאכלוה רק מפרש שמוסב ער האמור קודם שנוהג משפטי מנחת נדבה של יחיד גם במנחת חובה של צבור ומנחת שעה וכ"כ הרא"ם ז"ל) וא"כ שהו כר שרשת השעירים עד לערב. וזה כוונת הברייתא שאמרה שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן שישרפו שרא היה כאן היתר אנינות כלל אפי' בקדשי שעה לפי שאין הכרע רזה כלל מציווי האכילה ועוד היה להם לאוכלה מבערב. ומדוע נשרף שהרי אין אנינות נוהג כלל בלילה. ולכן פירש ר"ש שבאמת שהו כל שלשת השעירים כדי לאוכלן בערב אלא שאירע מקרה בשעיר החטאת של ר"ה שנטמא באונס. ולכן נשרף. ולפ"ז קצף משה על דבר כל השלשת שעירים בעבור שחשב משה שמאחר שצוהו הש"י שיאכלוהו אהרן ובניו מותר להם לאכול באנינות. ולכן קצת על השהי' עצמו היה ג"כ קצף שזריזין מקדימין למצות ולא עוד אלא שבאה להם תקלה ע"י שיהוי זו שאירע טומאה לשעיר החטאת של ר"ח והוכרחו לשרפו ועל זה השיבו אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה דאלו ביום אסורין לאונן ק"ו ממעשר הקל וכנ"ל כל זה יתפרש לר"ש דס"ל אנינות לילה אינן מה"ת אלא מדרבנן אבל לר' יודא דס"ל בעלמא אנינות לילה מד"ת לא יתפרש לשון הברייתא כלל דהא לפ"ז צ"ל דמאחר שצוה הש"י למשה שיאכלוהו אהרן ובניו ע"כ דהותרה להם אנינות ופירוש כי כן צויתי כן צויתי שבאנינות יאכלוה (כמו כרבי נחמי') בשלמא ההוכחה הראשונה של הברייתא מתפרשת שפיר די"ל דס"ל לר' יודא שאין חילוק בין קדשי דורות לקדשי שעה ולכן קאמרי בברייתא שאם מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן שישרפו ר"ל דאם דיו קדשי דורות טעונין שריפה גם קדשי שעה טעונין שריפה וע"כ מדלא שרפו רק שעיר אחד והוא שעיר ר"ח וכנ"ל. ע"כ שהותר להם אז אנינות מכח הוכחה הנ"ל וכיון שהותר אנינות בזמן ההוא הותר גם לקדשי דורות ממילא. אך ההוכחה הב' של הברייתא שאם מפני אנינות היה להם לאוכלה מבערב לא אתיא שפיר לר' יודא דהא לדידי' דס"ל אנינות לילה דבר תורה אין חילוק בין לילה ליום וגם בלילה איכא ק"ו ממעשר דקל ולפ"ז י"ל שפיר קא אסר משה נהי דמפני הטומאה נשרף מכח הוכחה הראשונה למה נשתהיתם מלאכלו עד הלילה ובאה תקלה זו לכם היה לכם לאכלה ביום שהרי הותרה אצלכם אנינות נמצא רפ"ז דהוכחה הב' של הברייתא שלא היה צריך שריפה מפני אנינות אינה הוכחה כלל לרבי יודא וגם להוכחה הראשונה קשה דנהי דשפיר מוכרע שמפני הטומאה נשרף מ"מ משה שפיר קצף ותשובת אהרן נשארה מעל (וגם הרא"ם ז"ל הקשה קושיא זו. וכתב עליו הרב בעל צל"ד ז"ל דאישתמיטתי' שכבר קדמוהו בקושיא זו התוס' ז"ל בזבחים שם). והנה בצל"ד ובס' ברכת הזבח שניהם לדבר א' נתכוונו ואוסיף אני ביאור בדבריהם ז"ל ע"פ הברייתא האחרת דאיתא שם (על פסוק דלהלן ואכלתי חטאת היום) אני היום אסור ובלילה מותר (לפי שאין כהן אחר וכולנו אוננין) ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור (דאנינות לילה דבר תורה), דברי ר' יודא ע"כ. הרי דאף דס"ל לרבי יודא דאנינות לילה דבר תורה מ"מ ס"ל דאף שהותרה להם אנינות בזמן ההוא ודריש כי כן צויתי באנינות יאכלוהו מ"מ לא נחתינן רק חד דרגא ולא הותר להם אנינות רק בלילה ואהני ק"ן הנ"ל ממעשר מיהת ביום. ולפ"ז א"ש לשון הברייתא גם לר' יודא דבתחלה הוכיח מכח הוכחה הא' שלא מפני אנינות נשרפה דא"כ היה לשלשתן שישרפו וע"כ מה שלא נשרפו קדשי שעה היינו משום שבהכרח הותר להם אנינות וכנ"ל. א"כ הותר גם לקדשי דורות וע"כ שמפני הטומאה שאירעה לשעיר חטאת של ר"ח נשרף ואח"כ אסרה דבר אחר שאם מפני אנינות היה להם לאוכלה בערב ר"ל שאחר שהוכיח תחלה שלא היתה נשרפת מפני אנינות שא"כ מדוע נשרף רק שעיר ר"ח ולא שאר שעירי החטאת הוסיף להוכיח עוד ולומר שבאמת הרי הותר להם ע"כ אנינות לילה עכ"פ מכח הוכחה הנ"ל וא"כ א"צ לשרפו שהרי יכולין לאכלו בערב וע"כ שרק מפני הטומאה נשרף. ואולם משה חשב שהותר להם גם אנינות יום ולזה קצף על השיהוי שע"י השיהוי באתה תקלה ואירע טומאה לשעיר ר"ח. וע"ז השיבו אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה ולא ביום דאהני ק"ו מיהת ליום וכנ"ל. זהו פירוש הברייתא הנ"ל. ולפ"ז גם לר' יודא שהו כל שלשת השעירים עד לערב. ובקצור. לר' נחמיה אנינות לילה דבר תורה וכאן הותר להם אפי' אנינות יום (דלא ס"ל סברא דר' יודא דאהני ק"ו מיהת ליום כיון דאין חילוק בין יום ללילה) אבל לא הותר להם אלא בקדשי שעה ולא בקדשי דורות. ולפ"ז לא שהו השעירים כלל ואכלו השעירים של קדשי שעה מיד באותו יום ושעיר ר"ח נשרף מפני אנינות מיד ודריש כי כן צויתי באנינות יאכלוה. ולר' יודא ג"כ אנינות לילה דבר תורה ודריש ג"כ כי כן צויתי באנינות יאכלוה. אלא דפליג עלי' דר' נחמי' בתרתי. א' דס"ל בין לקדשי שעה ובין לקדשי דורות הותר אנינות. ב' דרא הותר להם רק אנינות לילה ואהני ק"ו מיהת ליום. ולפ"ז צ"ל דשהו כל שלשת השעירים עד לערב. ומפני הטומאה נשרף שעיר ר"ח. ולר"ש אנינות לילה דרבנן ולא דריש כי כן צויתי באנינות יאכלוה דלא היה כאן היתר אנינות כלל. ולפ"ז ס"ל כר' יודא בזה ששהו שלשת השעירים עד לערב ומפני הטומאה נשרף שעיר ר"ח אבל לא מטעמי' וכ"ז מבואר מאוד:
(ד"ה דרוש) שני גירסות שונות נמצא בספרים בלשון נוסחא א' מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו. ובלשון נוסחא הב' מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו ויש לקיים שתי הנוסחאות ע"פ מחלוקת ר' נחמיה ור"י ור"ש שהובא למעלה כר' נחמיה ה"ק ממ"נ אם קבלתם ממני שהותר לכם אנינות היום ולכן נאכלו שעיר שמיני ושעיר נחשון א"כ מפני מה נשרף שעיר ר"ח (שכנ"ל לא נשתהו כלל אליבא דרבי נחמיה הכ' שעירים ונאכלו באותו יום) כי חשב משה שאין חילוק בין קדשי שעה וקדשי דורות ואם לא קבלתם ממני היתר אנינות ושפיר נשרף לפי מחשבתכם שעיר ר"ח א"כ מפני מה נאכלו שני שעירים האחרים. ולפ"ז אתיא נוסחא זו אליבא דר' נחמיה:
אבל לר"י ור"ש צ"ל ששאלת משה היתה כזה מפני מה נשרף שעיר ר"ח ומפני מה לא נאכלו עודנה שני השעירים האחרים (שכנ"ל בין לר"ש ובין לר"י לא הותר להם אנינות היום כלל ושהו כל שלשת השעירים לאוכלן בערב ומפני אונס אירעה טומאה לשעיר ר"ח. ועל כן יצא לבית השרפה) ושיעור השאלה ההיא שקצף משה על כל דבר שלשת השעירים האלו מדוע נשתהו עד לערב ולא נאכלו מיד באותו יום לפי שחשב משה שהותר להם לאכלו גם ביום. ולכן קצף ואמר מפני מה נשרף שעיר ר"ח ר"ל מפני מה נשתהה עד שע"י כן אירע שנגעה בו טומאה היה לכם לאכלו מיד ומפני מה לא נאכלו שני שעירים הללו ושהיה זו למה ותשובת אהרן היתה אליבא דר"ש שמא לא שמעת אלא בלילה ולא הותר לנו אנינות כלל. ולכן היה צורך השהי'. ואליבא דר"י השיב שמא לא שמעת אלא בלילה כי לא הותר לנו רק אנינות לילה ולא אנינות יום. וא"כ אתיא שפיר גירסא הב' אליבא דר"י ור"ש וכן הוא בש"ס הנ"ל אליבייהו מפני מה חטאת זו נשרפת ואלו מונחות ופירש"י ז"ל מפני מה אלו מונחות להמתין עד לערב ולא נאכלו ביום עכ"ל. וכ"ז מבואר מאוד ופשוט:
יז ר"ל ואין במקום הקודש דבק עם שאלת מדוע ויהיה פירושו מדוע לא אכלתם אותו במקום הקודש רק חוץ לקלעים שהוא מקום חול שז"א שבאמת לא נאכלה החטאת ההיא כלל שהרי נשרפה כמ"ש לעיל והנה שורף. לכן צ"ל שמאמר במקום הקודש דבק עם את החטאת. והשיעור מדוע לא אכלתם את החטאת אשר נשארה במקום הקודש ולא יצתה ממקומה כלל ליפסל ביוצא (חוץ לקלעים) ומתוך לשון זה אנו למדין ששאלם משה אולי נפסלה ביוצא ולכן שרפתם אותו והכתוב רמז רנו שאלה זו בקצרה בתוך דברי משה. ודע שב' נקודות ההפסקה שקודם ד"ה כי קודש קדשים הוא. הוא ט"ס והכל דבור אחד עם דבור שלפנינו:
יח (ד"ה אכול) ר"ל שאין הפירוש בדרך ציווי אכול תאכלו אותה עתה במקום קדוש שהרי כבר נשרף אבל הפירוש שהיה לכם לאכלה במקום קדוש אע"פ שאתם אוננים:
(ד"ה כאשר צויתי) ר"ל אע"פ שהמנחה קודש קדשים כמו החטאת ואכילתה בקודש כמוהו מ"מ הותר לכם אנינות וממילא דה"ה בחטאת. מדברי הרא"ם ז"ל:
יט ר"ל כל לשון דבור שבא במקום אמירה אינו אלא לשון עזות לבי שהוראת הדבור על הביטוי בכלל (ואין נופל לומר פלוני אמר אל פלוני אם כוונת הספור אינו להודיע מהות האמירה דק להודיע מהאמירה בכלל אבל בזה נאמר פלוני דבר עם פלוני) והוראת האמירה על הדבור הפרטי וא"כ היה צ"ל כאן ויאמר אהרן אל משה. ומזה אמרו חז"ל שכל מקום שבא דבור במקום אמירה (דהיינו אצל דבור פרטי) אינו אלא ל' עזות כמו וידבר העם באלקים ומשה למה העלותוני ממצרים למות במדבר וגו' (בפ' חוקת) וכן ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח וגו' (בפ' בהעלותך) וענין זה איך יתייחס הדבור אל העזות נ"ל לבאר כי כאשר נשתמש בספור עם הדבור בכלל הוא על אחד משלשה פנים א' אם הצורך להודיע רק נושא הדבור ולא מדות הדבור ד"מ כאמרנו פלוני דבר עם פלוני על אודותיך או אודות הדבר הידוע כי בזה הכוונה רק להודיע מה היה נושא הדבור בין שניהם. ב' אם פעל הדבור מצד עצמו הוא פלא ותמהון כענין שידבר המלך עם ההדיוט או שידבר האיש עם אויבו ובזה אין כאן לא הודעת מהות הדבור ולא הודעת נושא הדבור רק הודעת פעל הדבור גרידא. ובזה נאמר המלך דבר עם פלוני פלוני דבר עם פלוני שונאו. ג' אם הכוונה להודיע אופן הדבור היותו נוגע אם לכבוד ותפארת עצם אחד או לגנותו כמו נכבדות מדובר בך עיר האלקים וגו' והוא לכבוד. ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' והוא לגנות. ובכלל זה ג"כ אם הכוונה להודיע היותו דבור התפעלות אם לשמחה או לתוגה או היותו דבור חכמה או דבור סכלות. והנה על אופן הג' הזה שהוא הודעת אופן הדבור אמרו חז"ל אין דבור בכל מקום אלא לשון עזות ור"ל שכאשר נשתמש בדבור בכלל הכוונה להודיע תוקף הדבור ההוא וחוזקו אם בעבור ההתפעלות שיש בו היותו לשבח או לגנות איזה עצם לשמחה או לעצב ואם בעבור התראות בו קנין החכמה או הפכה שהוא הסכלות (לעיל העתקתי לשון חז"ל בטעות שלא אמרו אין דבור בכל מקום אלא כו' שהוא שלילה כוללת אבל אמרו אין דבור אל לשון עזות וכבר כתבתי במקומות אחרים בשם הרא"ם ז"ל של' זה אינו שלילה כוללת רק חלקית יע"ש בראיות הרבה) ובזה יובן לך כוונת אמרם ז"ל שבכל מקום שבא דבור במקום אמירה דהיינו אצל דבור פרטי אינו אלא ל' עזות ר"ל שאם הדבור הפרטי שבא אחריו הוא ממין הדבור התקיף שבארתיו למעלה יבוא מקודם לזה רק פער הדבור לפעמים ולא פעל האמירה ועלת זה כאלו כוונת הספור להודיענו מב' דברים. א' היות הדבור תקיף ועז. ב' מהות הדבור ההוא וע"כ בא מקודם לדבור הפרטי פעל הדבור להודיענו דרך רמיזה שאופן הדבור ההוא שאחריו הוא עז וכאלו לא נתבאר אח"כ פרטות הדבור רק פעל הדבור בכלל גרידא הוא כוונת הספור דכאן. ומזה הענין הוא ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' וכן וירבו העם באלקים וגו' אף שנזכר בשניהם אח"כ פרטות הדבור מ"מ בתחלה הודיע דרך כלל פעל הדבור היותו התפעלות הגנאי ועד"ז הענין גם כאן לפי שתשובת אהרן למשה היא תשובה קשה כוללת בקרבה טעות משה ותמיהת אהרן על קצפו בחנם. לכן הזכיר מקודם רזה פעל וידבר וכאלו בהודעה מהכלל ההוא גרידא די לנו והוא בדרך רמיזה. ויש לבאר כאן עוד שהכלל הזה אינו אלא בבוא פעל הדבור גרידא לפני הדבור הפרטי אבל בבוא לפני הדבור הפרטי גם פעל אמירה אין זה אלא כעין כלל ופרט שתחלה אמר וידבר דרך כלל. ואח"כ פרט ואמר לאמר דרך פרט וכן כל דבר ואמרת לא יתפרש לשון עז כמו שפירשו ז"ל כאן רק הוא כלל ופרט אבל רז"ל דרשו כפל הלשון גם בזה לפי שהיה די בפעל האמירה לחוד אבל לא דרשוהו ללשון עזות. ובזה מבואר כוונת הדרש הזה ככל הצורך והרא"ם ז"ל החל בביאור זה אבל לא השלימו:
בא"ד אפשר משה קצף כו'. ר"ר שבאמת היה הקצף גם על אהרן אלא שהפך פניו כנגד הבנים בשביל כבודו של אהרן מ"מ כיון שלא הראה כעסו אלא לבנים היה להם להשיב ולא לאהרן מכיון שהיה לאלעזר כח להשיג ולדבר לפני משה ולפני הנשיאים כדכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אלא שלא רצו להשיב מפני הכבוד שאמרו אינו כדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו. ולפיכך הוצרך אהרן להשיב. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה הן היום) ר"ל לאיזה צורך הוצרך אהרן לומר הן היום הקריבו וגו' דלכאורה מאמר מיותר הוא ולא היל"ל אלא ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב וגו' ובש"ס אמרי שם דלרבי נחמיה א"ש דה"ק אהרן הן היום הקריבו וגו' ר"ל קרבן זה לחובת היום הוא שהוא שעיר החטאת של ר"ח ועולת ר"ח וא"כ הוא קדשי דורות ותקראנה אותי כאלה שאני אונן ואכלתי חטאת היום ר"ל חטאת חובת היום בתמי' אין למדין קדשי דורות מקדשי שעה אבר לרבנן דר"ג דלדידהו לא יתכן ביאור זה שהרי לדידהו לא השיב אהרן שיש חילוק בין קדשי שעה וקדשי דורות רק שיש חילוק בין יום ללילה לענין אנינות אמרינן בש"ס שם דה"ק אהרן שלא מפני שנזרק דמה באנינות נפסלה שהרי לא דם הקריבוה אני זרקתי דמה שאני כ"ג וכ"ג מקריב אונן וכמו שביאר רש"י ז"ל כאן. והנה מ"ש רש"י ז"ל הפירוש כאן שלא אליבא דר"ג מפני שבאמת שאחר שביארו ז"ל הפירוש הזה בש"ס אליבא דרבנן דר' נחמי' יתכן הביאור הזה של ראש המקרא גם לרבי נחמי'. וכתב רש"י ז"ל כאן הפירוש הזה לדברי הכל מפני היותו קרוב יותר לפשוטו של מקרא ממה שפירשו ז"ל בתחלה אליבא דרבי נחמיה. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד שמא זרקתם דמה אוננים וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואע"פ שההקרבה קרה מהאכילה שהרי כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל אונן וא"כ כרבי נחמי' כיון שהותר להם לאכול אונן מכ"ש שמותר להם להקריב אונן י"ל דה"ק משה שמא טעיתם וחשבתם שאין אתם רשאים להקריב אונן ונפסלה בהקרבה. והשיב אהרן דאפי' לדבריך הרי הייתי אני המקריב ולא הם עכ"ל ז"ל. ולע"ד שא"צ לכל זה דהא דהותרה להם לאכול אונן הטעם משום שכולם היו אוננין ולא אפשר בענין אחר אבל הקרבה דאפשר בכ"ג שמקריב אונן באיסורא קמא קיימא ולא הותר כלל כנ"ל ופשוט:
בא"ד א"ל אהרן כו'. ושיעור הכתוב לפי' זה שחסר דא התימה וגם מלת הן במקום הם כמו הלהן תשברנה וא"ל אהרן ההם הקריבו ור"ל הלא אני הקרבתי ואני כ"ג ורשאי להקריב אונן:
(ד"ה ותקראנה) דייקו ז"ל הכף במלת כאלה ואמרו שהוא כף הדמיון דאל"כ אלה מיבעיא לי' ופשוט:
(ד"ה ואכלתי) ר"ל שאין מאמר ואכלתי חטאת היום ע"ד תמי'. ויהיה לפ"ז פעל ואכלתי עבר מהופך לעתיד ע"י הו' וכאלו אמר האוכל חטאת היום שבאמת ז"א רק התמי' הוא במאמר הייטב וגו' ופירושו ואכלתי חטאת היום הייטב וגו' ואם הייתי אוכל חטאת היום הייטב זה בעיני הש"י והוא עבר תנאי והו' שבראשו במקום ואם והכרח ביאור זה נ"ל שהוא מכח הנגינה שאם מאמר ואכלתי וגו' רתמי' א"כ הוא מאמר בפ"ע ואיננו דבוק אל הייטב וגו' שאחריו היה לו להטעים תיבת היום באתנח ולא בזקף קטן שהוא טעם מפסיק פחות מן דאתנח:
(ד"ה היום) בש"ס איתא בשלמא לרבנן היינו דכתיב ואכלתי חטאת היום דביום אסור ובלילה מותר אלא לרבי נחמיה מאי היום חובת היום (ר"ל שעיר חטאת של ר"ח) וה"ק ואכלתי חטאת חובת היום בתמי' הא חובת היום הוא קדשי דורות ואין למדין קדשי דורות מקדשי שעה ע"כ. ולפ"ז הא דפירש"י ז"ל כאן אבל אנינות לילה מותר הוא לרבנן דר"נ דס"ל מפני הטומאה נשרפה ומשה היה סבור שהותר להם גם אנינות היום. ואולם הא דפירש"י ז"ל אח"כ בד"ה הייטב דר"ל דאין להקל בקדשי דורות הוא אליבא דר' נחמי' דלדידי' גם ביום מותר לו לאכול קדשי שעה וקדשי דורות גם בלילה אסורין וע"כ רק מפני האנינות נשרפה וא"כ דברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז וצ"ע וכבד עמד בזה הרא"ם ז"ל:
כ אין הפירוש שאמר לא שמעתי ולא בוש לומר זה. אבל הפירוש שלא בוש לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי. ואולם יש לדקדק מנ"ל לרז"ל הך מילתא ואורי י"ל דנפקא להו ז"ל מדכתיב וישמע משה וייטב בעיניו ולא היל"ל אלא וייטב בעיני משה. ומאמר וישמע משה הוא מיותר שבוודאי שמע משה דברי אהרן. לכך פירשו ז"ל שמרומז כאן שנזכר משה ששמע באמת מפי הגבורה את המשפט הזה שא"ל אהרן ולכך הוטב בעיניו וא"כ אחרי שבאמת שמע זה משה מאת הקב"ה בפירוש ע"כ צ"ל שמשה הודיע לאהרן שהסכים להנאמר לו מפי הש"י דאם נאמר שלא הודיעו מזה ולא א"ל רק שהנכון בדבריו מצד הסברא. א"כ לאיזה צורך רמז לנו הכתוב שלכן הוטב הדבר בעיניו לפי ששמעו מפי הגבורה מה אם הוטב בעיניו מכח הסברא ומזה מ כרע שפיר שלא בוש לומר לא שמעתי רק אמר ששמע ושכח: