באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר שלח · פרק יד
א והוא בראיית מ"ש אח"כ ויבכו העם וגו' וע"כ מ"ש מקודם הכוונה על ראשי סנהדראות ועל שם שבועדין לכל דברי העם וצרכיהם:
ט ר"ל שאין מאמר ואתם אל תיראו וגו' חלק מן התנאי ומוסב על מלת אך אבל ו' ואתם הוא ו' ההמשך מן התנאי הקודם כמו אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו וגו'. וראיה לזה שאם היה מאמר זה מן התנאי היה לו להקדים הנושא גם כאן ולומר ואת עם הארץ אל תיראו כמ"ש מקודם לזה אך בד' אל תמרודו. או להקדים הנשוא גם במאמר הקודם ולומר אך אל תמרודו בד' כי אם שני המאמרים האלה הם לתנאי היה לו לתפוס סדר אחד בשניהם ועוד למה הוסיף במאמר זה מלת ואתם ולא היל"ל אלא ואל תיראו את עם הארץ ומקומו ראוי יותר בראש המאמר אך אתם בד' אל תמרודו ואל תיראו את עם הארץ שהוא החלק הקודם מן התנאי ולא להפסיק באמצע המאמר במלת ואתם. וע"כ צ"ל שמאמר זה אינו חלק מן הקודם זולתי מאמר אחר לכן הקדים הנשוא מקודם שלילת המורא שזהו עיקר מה שכוון בהמשך מתנאי הקודם. ובזה יתכן גם תוספת מלת ואתם ר"ל שבשמידת התנאי הקודש מה שנוגע לד' ימשך מזה ההמשך הנוגע לכם אם בד' אל תמרודו אז אתם אל תיראו:
יא ר"ל דמלת אנה לרוב הוא שאלת המקום אבל עם תוספת מלת עד קודם לה הוא לשאלת הזמן כמו כאן וכן עד אנה ירום אויבי עלי:
(ד"ה בכל) ר"ל שהמשפט הזה מובן ממילא ע"י המאמר הזה כי ע"י שהיה להם להאמין בד' בשביל אותותיו הגדולים שראו בעיניהם לכן אמר עד אנה לא יאמינו בי בכל אותותי ופשוט:
יב ר"ל השלוח והגרוש מהעולם ובראיית מ"ש מקודם אכנו בדבר והוא פשוט:
בא"ד וא"ת כו'. ר"ל דמ"ש כאן ואעשה אותך לגוי גדול ועצום נראה שהוא לפיוס שלא יקשה בעיני משה ההכרתה שיכחד מהיות לגוי וזה מוקשה מאוד לומר שיתפייס משה להכרתת העם במה שיהיה הוא לגוי גדול ועצום. ובאמת שלא היה משה מצטער על כבוד עצמו רק על כליון האומה ואיך א"כ יתקרר רוחו בהבטחת ואעשה אותך לגוי גדול ועצום לכן פירשו ז"ל שאין המאמר הזה לפיוס והפסת דעת כנראה בתחלת המחשבה רק לבאר לו אפשרות ההכרתה וליישב לו. ענין השבועה
כ ר"ל שהיל"ל סלחתי כמבוקשך אבל לשון כדברך שהוא דבור סתם הוא קרוב ללשון גזירה סלחתי כאשר דברת רי לסלוח וזה אינו נופל באדון שיאמר כן לעבדו לכן פירשו ז"ל שפירוש כדברך כטעמך יפה כוונת שראוי לי לסלוח בעבור היותי ארך אפים לצדיקים ורשעים ועוד כמו שאמרת לי ואמרו הגוים וגו' מבלתי יכולת וגו':
כא (ד"ה חי) צריך לגרוס ברש"י ד"א הרי זה מקרא מסורס כי לפירוש הראשון מאמר וימלא כבוד ד' וגו' הוא חלק מהשבועה ור"ל כשם שאני חי וכבודי מלא כל הארץ בקיום זה אני נשבע כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו וגו'. ולפ"ז אינו מקרא מסורס כלל ובר מאמר הוא במקומו הראוי לו. אבל לפירוש הב' מאמר וימלא כבוד ד' וגו' אינו מכלל השבועה אולם שיעור הכתובים בזה אני נשבע כשם שאני חי כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו וגו'. ואח"כ אמר אעפ"כ וימלא כבוד ד' את כל הארץ כלומר שלא יתחלל שמי במגפה לפי שאמיתם מעט מעט ובאחור זמן משך שנות ארבעים ולא יאמרו הגוים סברתי יכולת וגו' וא"כ לפי פירוש זה ה"ז מקרא מסורס לפי שמאמר וימלא כבוד ד' וגו' ראוי להיות אחרי מאמר אם יראו וגו' שבפסוק כ"ג. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל בשם מוהר"ם יפה ז"ל:
כג ר"ל כל לשון אם האמור אצל שבועה משמעו שלילת הפעל האמור אח"כ כמו כאן אם יראו וגו' וכן חי פרעה אם תצאו מזה וגו' והרבה כיוצא והוא לע"ד לשון קצר כאלו הוא מאמר בעל שני חלקים אם יהיה כן בטל ח"ו הקיום דזה שנשבעתי בו. ואם לאו נשאר אמות הקיום הזה כאשר הוא באמת. ומדרך הלשון שלא להזכיר רק החלק האחד ולרמוז על החלק הב' המובן מכלל ולפירוש הזה מלת אם אצל שבועה הוראתה קיימת לתנאי כמו שהוא לרוב:
כד ר"ל רוח אחרת בלב שהיא אחרת מרוח פיו ואין פירוש רות אחרת מרוח המרגלים וראיה לזה ממה שפירש"י ז"ל רעי' בפסוק ויהס כלב וממה שנאמר בספר יהושיע ואשיב אותו דבר כאשר עש לבבי. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
(ד"ה וימלא) ר"ל שהלא בפיו היה כאחד עם המרגלים וע"כ הוא מקרא קצר וחסר את לבו. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה יורישנה) פער ירש בקל ענינו ירושה ובהפעיל ענינו הגירוש והשלוח. לכן כ' רש"י ז"ל שממ"ש כאן בהפעיל יורישנה ואינו כתיב יירשנה בקר ע"כ הוא מענין גירושין:
כה ר"ל שמאמר זה דאיננו ל' הכתוב כהמשך מאמרו של הש"י למשה בראיית מ"ש אח"כ מחר פנו וסעו וגו' ולאיזה צורך בא כאן הודעה זו באמצע מאמרו וע"כ הוא הקדמה למ"ש אח"כ מחר פנו וגו' ומשום כז ר"ל דמ"ש כאן העדה אינו רוצה לומר כל עדת ישראל שהרי כתיב אח"כ אשר המה מלינים עלי ופעל מלינים הוא מההפעיל שהוא פעל יוצא לשלישי ומשמעו אשר המה מלינים את זולתם עלי. לזה ע"כ צ"ל דמ"ש כאן לעדה הכוונה על המרגלים שבהם נופל ההפעיל שהמה מלינים את ישראל והנה היו המרגלים במספר י"כ יצאו יהושיע וכלב הרי י' ומכאן שי' קרויה עדה. ומבואר (ד"ה אשר) כבר מבואר זה בסמוך שפעל מלינים הוא מבנין הכבד הנוסף ויוצא לישראל שהמה המתלוננים:
(ד"ה את תלונות) ר"ל דכנוי המה אינו מוסב על הקודם והוא בני ישראל שהרי כתיב אח"כ מלינים שהוא מההפעיל וישראל הם המתלוננים ולא המלינים לכן ע"כ צ"ל שגם כנוי דמה שבמאמר זה מוסב על לעדה הרעה שבמאמר הראשון (שהם המרגלים) כמו שמוסב עליו כנוי המה שבמאמר הראשון הנ"ל וא"כ צ"ל שחסר מלת אותם בכתוב ובתשלומו ראוי להיות אשר המה מלינים אותם עלי ותסוב כנוי אותם על ב"י הנזכר מקודם במאמר זה (והנה חסרון זה הוא בטבע הלשון כאשר כבר כתבתי זה כ"פ) זהו כוונת רש"י ז"ל
כח ר"ל שמצאנו בטוי ודבור השבועה בלשון הקודש בשני פנים. א' שנזכר אחר השבועה הצד שנשבע עליו והנשבע רוצה שיתקיים והוא קשור ג"כ עם מלה התנאית אם כמו לעיל בפ' זו חי אני וגו' אם יראו את הארץ וגו' וכן חי פרעה אם תצאו מזה וגו'. ב' שנזכר אחר השבועה עד ההפוך והוא הצד שהוא ההפך מרצון הנשבע ואופן דזה נזכר כאן בכתוב שלפנינו חי אני וגו' אם לא כאשר וגו' כן אעשה לכם והוא קשור עם אם לא (מלה התנאית ומלח השלילה ביחד) ובשני הפנים נזכר רק צד אחד וצד השני מובן מכלל:
לב ר"ל כי הכפרת הכנוי בלשון הוא לעורר ההפך מהאמור למעלה וכן הוא כאן לעורר ההפך ממ"ש למעלה וטפכם אשר אמרתם וגו' ושיעור הכתוב כאלו כתוב ואתם פגריכם יפלו במדבר הזה דברי הרא"ם ז"ל:
לג שלוח המרגלים היה בשנה ב' לצאתם מארץ מצרים שהרי הדגלים והמסעות לא היו עד השנה הב' כמ"ש בפ' בהעלותך ולא נגזרה גזרה על אותו הדור כי אם מבן עשרים שנה ומעלה כמ"ש למעלה פסוק כ"ט וכל פקודיכם וגו' מבן עשרים שנה ומעלה וגו' הרי לא מת אחד מהם פחות מבן ס' ולכך נגזר עליהם התנועה והנדנוד במדבר מ' שנה אבל לפי שאותן מ' שנה שנדדו במדבר יכללו בחשבון גם השנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים (דאל"כ נצטרך לומר שנשתהו במדבר מ"א שנה וזהו נגד המבואר בכתובים א"כ לא עמדו במדבר מעת שלוח המרגלים דק ל"ט שנה. ולפ"ז אותן שהיו בני עשרים שנה בשנת שלוח המרגלים לא הגיעו לס' שנה ולכן צ"ל שנחשב להם מקצת השנה ככולה ובתחלת כניסתם לשנת הס' דהיינו בתחלת שנת המ"א מתו אותן שהיו בני עשרים בשנת שלוח המרגלים זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:
לד כנוי הקנין בשמות מורה לפעמים היות העצם שהונח עליו השם ההוא קנין של הגוף הרמוז בכנוי ההוא וזהו הוראתו לרוב ולפעמים רא יורה על הקנין רק היות העצם ההוא או המקרה ההיא לצורך ובגלל הגוף הנרמז בהכנוי והרבה כיו"ב נמצא במקרא ומזה הוא ג"כ תנואתי ור"ל התנואה הנוגע להמקום ב"ד שסרו מאחריו את לבם:
לו ד"ר שכל המקרא הזה אין בו גזרה וגזרתו הוא הפסוק שאחריו וימותו האנשים וגו' ונמצאו מקראות כאלה עוד במקרא
לז ר"ל לכך נאמר במגפה בית השמושית פתוחה (ולא בשווא כמשפט בכלם המשמשות בשמות) להורות הידיעה ר"ל המגפה הראויה להם:
בא"ד וזהו לפני ד' ר"ר שייחס מין המיתה להשם להפלגת העונש וגם להיותו מדה כנגד מדה
לח ר"ל לכך הוסיף המאמר מן האנשים וגו' לרמז ג"כ כוונה אחרת שמלת מן מורה לפעמים הסבה ומרמז שנטלו מן המרגלים חלקם בארץ וזהו חיו מן האנשים וגו' ר"ל משל חלק האנשים שחיותם היה מהם:
מ מאמר כי חטאנו שהוא לנתינת טעם והוא בלי טעם בתחלת ההשקפה כי איך יהיה החטא סבת העליה ולכן יישבו רש"י ז"ר באופן זה שהוא על דרך המתחרט ואומר הנני מובן לשמוע בקולך כי ידעתי שאשר לא שמעתי בקולך עד כה חטא ועון הוא לי והסכלתי עשה בזה ואחרי שובי נחמתי זהו ביאור דברי רש"י ז"ל ופשוט:
מא (ד"ה והיא) מלת היא ישוב אל העצם וכאן לא נזכר עצם מקודם לזה בפסוק לכן צ"ל שמלת היא הוא על העצם המוכן מכח המאמר והוא המעשה או הפעולה:
מג כבר ידוע במקומות הרבה בי מלת על כן בשיקדם לה מלת כי הוראתה הסבה ולא המסובב ובמקום אחר הארכתי יותר:
מה ר"ל פעל ויכתום הוא מענין בחיתה ונותר כאן ענין כתיתה לפי שהיה עם מכה אחר מכה (ד"ה עד) ר"ל נקרא ע"ש המאורע בדרך נבואה או שבעת כתיבת התורה נקרא המקום בשם ההוא לזכר המאורע: