אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר שלח › פרק יג

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר שלח · פרק יג

סדר שלח

ב באמת לא ימצא אצל הציווי תוספת מלת לך על הפעל הקודם לכן דרשו ז"ל במה שנאמר לאברם לך לך להנאתך ולטובתך. ובזה נופל מלת לך גם בלשון הציווי אבל כאן בשלוח המרגלים שאין נופל זה דרשו לך לדעתך שאין כאן ציווי רק הסכמה והדרשות האלה הם פשוטו של מקרא:

ד זה נמשך ממה שפירש למעלה שלא היה כאן ציווי רק הסכמה. לכן פירשו ז"ל שמאמר על פי ד' המורה בכל מקום על הציווי כאן הוא בבחינה אחרת ע"פ הסכמתו שלא עכב:

(ד"ה אנשים) ר"ל שמלת אנשים מיותרת ולא היל"ל אלא כולם ראשי ב"י המה וכי תעלה על דעתך שהיו נשים שהוצרך לכתוב שהם זכרים ולכן צ"ל שאין אנשים כאן שם המין רק שם התואר שהיו חשובים וצדיקים:

יז (ד"ה ויקרא) ר"ל בקריאת שם זה נתכוון לתפלה זו ובזה יבוא על נכון מה שקראו בשם זה בזמן הזה סמוך להשתלחו:

יח ר"ל שע"כ נגב האמור כאן אינו נגב העולם שהרי מצרים היו בנגב ארץ ישראל וא"כ הלכו מדרום לצפון וע"כ הכוונה על נגב א"י כמ"ש להלן פסוק כ"ג ויעלו בנגב ויבוא עד חברון וחברון הוא פסולת א"י כמ"ש רש"י ז"ר להלן ד"ד וחברון שבע שנים נבנתה. מדברי הרא"ם ז"ל:

יט ר"ל דלפ"ד יש בפסוקים אלו מאמרים כפולים שכאן בפסוק שלפנינו אמר וראיתם את הארץ מה הוא וגו'. ובפסוק שאחריו חזר עוד ואמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא וגו'. לכן פירש"י ז"ל דמ"ש כאן ואת הארץ מה היא הכוונה לענין האקלים אם יושביו גבורי כח או חרשים המעט אם רב. ומ"ש אח"כ כאן ואת העם היושב עליה החזק וגו' המעט וגו' הוא פירוש למ"ש לפני זה וראיתם את הארץ מה הוא. ומה שנא' בפסוק שאחריו ומה הארץ וגו' הטובה היא וגו' הכוונה על שומנה וגדול צמחיה ופירותיה ונהרותיה. ולענין לחותה ומשקה מימיה אמר כאן בפסוק שאחריו הטובה היא וגו' ולענין שומן יבולה ופירותיה חזר וכתב פסוק כ"א השמנה היא אם רזה וגו' לכן באו בכתובים אלו ג"פ ומה הארץ. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור מעט:

כ (ד"ה הטובה) פירשו רש"י ז"ל לענין הנהרות ומעינות וכבר מבואר בסמוך. והנה הרא"ם ז"ל הקשה במה שפירש"י ז"ל לעיר שהמבצרים סימן לחולשת העם למה זה א"כ היו ישראל בוכים בשמעם מהמרגלים שהערים בצורות ע"כ. ולא ידעתי מקום לקושיתו הרי אמרו המרגלים כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות וגו' הרי הכזיבו במופת הסימן שמסר להם משה ואמרו שהערים בצורות ובכל זה עמה עז א"כ לכך היה יותר להם מקום לבכות שהרי כאן גבורה כפולה מפאת הערים ומפאת תושביהן. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

כא דאל"כ הוא אך למותר הרי כבר אמר השמנה היא וגו' ואם אין בה אילנות ועצי פרי אין זו שמנה מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה בכורי) ר"ל כי בכורי אינו שם תואר ויתפרש ענבים בכורים ר"ל ענבים המתבשלים ראשונה ויהיה רפ"ז סמיכות מלת בכורי לשם ענבים סמיכות התואר אל המתואר כמו יפת תואר ויפת מראה והרבה כיוצא. אבל לפי פירוש זה לא יתכן שיסמך אל זה הזמן ולומר ימי בכורי ענבים כי לא יסמך הזמן אל העצם לומר ימי ראובן ימי ענבים בכורים רק מדרך לסמוך הזמן אל מקרה הנתלית בעצם ההוא כמו בימי שפוט השופטים וכיוצא ומה שמצינו ויעבדו את ד' כל ימי יהושוע וכל ימי הזקנים וגו' ענינו ימי היות יהושוע והזקנים ר"ל מציאותם בזמן ומדרך הלשון להשמט מלת המציאות היות כי הוא מובן מכלל לפי שהדבר נמצא בזמן. אבל אם יסמך הזמן אל מקרה אחר זולת המציאות צריך שיבוא המקרה ההוא בפירוש אבל בזולת המציאות או מקרה אחר התלויה בעצם אין ענין לסמיכות הזמן אל העצם כי לא יתייחס הזמן אל העצם זולתי אם מצד מציאת העצם עצמו או מציאת איזה מקרה אשר תחול עליו. ולזה אין לפרש ג"כ כאן מ"ש ימי בכורי ענבים ימי מציאת ענבים בכורים כמו ימי יהושוע כי לא יפול זה על הלשון לומר זולתי בעצם מיוחד שימצא ואחר יעדר. ובזה יתכן לומר שהיה זה הדבר בימי מציאת העצם המיוחד הזה אבל בעצם כולל כמו ענבים בכורים שימצאו בכל זמן ולא יעדרו לא יתכן לסמן הדבר שהיה בימי מציאת ענבים בכורים כי העצם הכולל ימצא בכל זמן. לכן פירש"י ז"ל ימים שהענבים מתבשרים בבכור ר"ל כי בכורי אינו שם תואר רק שם דבר ובכורי כמו בכור והוא סמיכות המקרה אל העצם כמו חכמת שלמה. ובא ע"ד הרבוי בכורי כמו אדוני יוסף. ולפ"ז הוא סמיכות הזמן אל המקרה הנתרית בעצם והוא בכור הענבים שהבכור לא ימצא בכל זמן בענבים והוא מבואר היטב:

כג ולכן כתיב ויבוא בר' יחיד והוסיף הראב"ע ז"ל ביאור בזה וז"ל בי כ"א הרך לצד אחר עכ"ל וכוונתו שאין דרך התרים ההולכים בסתר ללכת בחבורה כי זה חשד ופרסום רב ע"כ היו מתפזרין כ"א לצד אחר ועוד שצורך רבוי המרגלים היה שלא יצטרכו לשהות זמן רב מפני הסכנה אם היה האחד צריך לשוטט בכל אורך ורוחב המדינה. ואולם הראיה שהיה זה כלב ממ"ש להלן ולו אתן את הארץ אשר דרך בה וכתיב ביהושוע ויתנו לכלב את חברון:

(ד"ה שבע) ר"ל ופירוש נבנתה מכונה בפירות ומלת שנים הוא מענין שונים ר"ל שבע כפלים מדברי הרא"ם ז"ל:

כד (ד"ה וישאוהו) מ"ש רש"י:

ז"ל שמונה נטלו אשכול החשבון כזה מן הש"ס דסוטה הובא ברא"ם ז"ל שהיו נושאין האשכול בשני מוטות וכר מוט צריך שני ב"א ותחת מוטות האלו היו עוד ב' מוטות תחתונות לסייע על מוטות העליונות שלא יהיו נכפפין מרוב כבדם:

כז דמלת וילכו נראה מיותר אלא להקיש כו':

(ד"ה וישיבו) ר"ל דאין כנוי מלת אותם על כל הגופים הנזכרים מקודם לזה והם משה ואהרן וכל עדת ב"י רק על משה ואהרן לבדו וראיה ממ"ש אח"כ ואת כל העדה:

כח ר"ל דהא הם לגנות את הארץ נתכוונו ולא לשבחה ואולם כאן החלו בשבח לתבל את כזביהם כדרך כל מוציאי דבה:

כט והוא כמו לבצר את החומה. מדברי הרא"ם ז"ל:

לא (ד"ה אל) כבר כתבתי פעמים רבות כי מדרך הלשון בבוא ב' פעלים נרדפים זה על זה שפעל הב' הוא תכלית פעל הא' להשמיט פעל התכלית ולקשר פעל הא' במלה שדרכה להתקשר עם פעל הב' ולפי הכלל הזה היינו יכולין לפרש המאמר הזה כפשוטו וכאילו היה כתוב בתישרומו כזה ויהס כלב את העם לשמוע אל משה ונשמט פעל התכלית הוא פעל השמיעה ונקשר פעל הא' ויהם עם מלת אל המחוברת עם פעל התכלית ולכך בא במאמר ויהם כרב את העם אל משה. אבל עם היות פירוש זה נכון רפי הלשון בכל זה לא יתכן לפי הענין כי מדרך הסברא כאשר ספרו המרגלים בגנות הארץ והעם כולו היה בתכונת הזעף והמרד אין זה פעל חכם לשתק אותם ולהשקיט חמתם והמית רוחם בדברי תוכחת ורצוי לכן היטיבו חז"ל לראות כראוי להם ואמרו שהשתוק היה באופן הטעאה ותוכחת כאחת. שתחלה אמר להם וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם שהתחלת המאמר נראה כמחזיק ותומך בעצתם למרוד במשה. ובזה שחקו כולם לשמוע מה ידבר ואחרי ששתקו כולם ורפה רוחם במעט רגע סיים המאמר הלא הוא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו. והשכיל כלב מאוד בזה כי אחרי הפיק מדם רצונו שישתקו כולם אל דברו הוציא את כל רוחו הנבון אליהם במאמר קצר הזה. ובזה חשב אולי יחכמו לפלס דבריו ולראות כי האמת אתו ובמשרים ידבר כי שכוך רוחם ושתיקתם ע"י התחלת המאמר היה בעוזריו שמעתה יפקחו עיניהם לראות סכלותם. ולפ"ז צריך לפרש שמרת אל בכתוב זה הוא במקום כנגד ופירושו על אודותיו וכנגדו. ופעל התכלית כאן הוא הדבור ובתשלומו כזה ויהס כלב את העם לדבר אל משה (ר"ל על אודותיו וכנגדו. ולא יתכן לפרש שבא כאן אל במקום על כי לא נמצא במקרא שיתקשר פעל הדבור עם מלת על להורות בזה הספור בגנות האדם רק יתקשר עש בית כמו וידבר העם במשה תשב באחיך תדבר והרבה כיוצא) כנ"ל ביאור זה:

(ד"ה עלה) ר"ל אחרי שנתברר לנו אמתת נבואתו א"כ מה לנו בקושי הדבר וכובדו עלינו רק להשען על משה נביא ד' זהו המכוון במאמר זה אחרי הקדמת המאמר שלא נזכר בכתוב והוא הלא הוא קרע לנו את הים וכו' (ובזה יבוא לך על נכון שרא הכזיב כלל דבריהם לאמר כי לא יקשה מכם הדבר הזה כאשר תחשבו כי אמנם שקר מליהם. ואם נרצה לומר שקצר הכתוב בזה ולא כתב רק תורף דברי כלב א"כ יותר ראוי' לומר שמאמרו היה כמו שפירשו חז"ל שהוא מסכים עם הסברא והאמת) וזהו מ"ש רש"י ז"ל כאן אפי' בשמים כו' ר"ל שזהו בכח המאמר הזה עלה נערה וגו' כמו שהוא נמשך מן מאמר הקודם ור"ל עלה נעלה ומה לנו בקושי וכובד אין לנו להשגיח בזה כלל:

(ד"ה ויהס) ר"ל שפעל זה הוא פעל נגזר מאופן השתוק והקור הנשמע הטבעי בעת השתוק ואין זה פעל מונח בעצם וראשונה על השתיקה. והראיה ע"ז ממה שלא נמצא פעל זה רק בהשתקת זולתו ועצירת הדבור מפחד דבר נשגב ונורא כמו כאן מפחד נבואת נאמן ביתו ית' וכן הס כל בשר מפני ד' וגו' אבל לא ימצא פעל זה אצל השתיקה סתם בכלל וזהו מן הסברא כי הוא יוצא מאופן שריקת השפתים לשתק איזה איש ממורא איזה עצם והוא הדבור הטבעי ומהדבור הטבעי הזה נגזר פעל ויהס ההסכמי:

לד לכן כפר לומר את הנפילים מן הנפילים ופירושו את הענקים היוצאים מן הענקים הראשונים שנקראו נפילים לפי שנפלו בימי דור אנוש. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ענק) והוא דרך הפלגה וגוזמא כי נראה שמגיעין עד החמה והחמה נעשה כענק על צואריהם כן פירש"י ז"ל בגמרת סוטה. העתיקו הרא"ם ז"ל כאן בדבור זה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה