באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר שלח · פרק טו
ב ר"ל שבאמת חובת הנסכים והמנחה לעולה ולשלמים היה ג"כ במדבר וא"כ למה תלה הכתוב חובה זו בביאת הארץ אבל אין זה רק בשורה בלבד לאחר שקדם להם הנפילה מעמיק ולבל יאמרו נואש ח"ו:
ג דעתיד משמש לשלשה פנים להודעה לציווי ולאפשרות הפעולה. וכאן בא פעל ועשיתם לפי הפן הג' כאשר תעשו. ואין לפרש שהוא לציווי שהרי בא אחריו לפלא נדר או בנדבה והנדר והנדבה אינן חובה:
(ד"ה לפלא) ר"ל שאין פעל לפלא דבוק ג"כ עם במועדיכם שאחריו לפלא נדר או לפלא בנדבה או לפלא במועדיכם שהרי קרבנות המועדים אינן תלויין ביד המפליא לכן צ"ל שפירוש הכתוב כשתעשו אשה לד' בשביל הפלאת נדר או הפלאת נדבה או בשביל חובת המועדים ע"כ ציין רש"י ז"ל דבור זה על לפלא נדר ולא בתיבת במועדיכם. מדברי הרא"ם ז"ל:
ד תיקן רש"י ז"ל בזה ב' ענינים. א' שפסוק שלפנינו הוא גזרת פסוק הקודם שהרי פסוק הקודם איננו לציווי והציווי הנופל עליו הוא מבואר בפסוק שלפנינו ומלת והקריב שבראש הפסוק הוא לציווי א"כ ולא כמלת ועשיתם שבראש פסוק הקודם ב' שפעל והקריב דבוק עם מנחה סולת הכתוב אח"כ ולא עם תיבת קרבנו והשיעור המקריב קרבנו הנ"ל יקריב עם קרבנו זה (שהוא העולה או הזבח הנ"ל) מנחה ונסכים וא"כ מאמר המקריב קרבנו לד' הוא ביאור הנושא ומאמר מנחה סולת שאחריו הוא ביאור הנשוא שהוא פעל והקריב ואח"כ ביאר רש"י ז"ל הלכותיהן שהמנחה כולה כליל לגבוה (ולא כמנחות שבויקרא שאינן כליל רק נקמצות והשירים לאכילת כהנים) והשמן נבלל בתוכה והיין ניתן לספל של כסף שהיה חוסה בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן היה מערה היין בפי הספל והנסכים מקלחין דרך החוטם על גג המזבח ובמזבח היה נקב שבו היה היין יורד לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאוד) כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל
ה (ד"ה לכבש) ר"ל שלא תחשוב שאינו מוסב רק על הנסך המוזכר כאן בפסוק זה רק מוסב גם על המנחה והשמן שבפסוק שלפניו:
ו ר"ל שבא כאן מלת או במקום אם כמו או נודע כי שור נגח הוא ואולם לפי שמלת או רבוייא הוא דרשו חז"ל לרבות את הפלגס והוא בתוך חודש ראשון של שנה ב' שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא כמו שפירש"י ז"ל בחולין
יא שם שה הוא כולל הוולד הרך מן הבהמות כמו שה כבשים או שה עזים
יב (ד"ה ככה) ר"ל שדרך הלשון להשתמש בב' כפין להוראת ההשואה כמו כעם ככהן והרבה כיוצא והוא ידוע:
יח ר"ר לכך שינה כאן הכתוב את הלשון בפעל הביאה שבכולן תפס לשון עתיד וכאן השתמש במקור עם הכנוי להורות שאין למדין ביאה זו משאר ביאות שבתורה שכולן אינן אלא לאחר ירושה וישיבה דהיינו לאחר י"ד שנה של כבוש וחלוק אבל בביאה זו ר"ל מיד:
כ מכנוי הנוכח עריסותיכם קא דרשי להך דרשה:
בא"ד תרימו מראשיתה כו'. ר"ל ששיעור הכתוב ראשית עריסותיכם הדין הזה נוהג בו. תרימו חלה תרומה ר"ל תרימו חלה אחת לתרומה ופירוש ראשית עריסותיכם זה יהיה התחלתו כי תרימו חלה אחת לד' ולא שתאכלו ממנו בתחלה ואח"כ תרימו חלה מהנשאר:
כא ר"ל שכל הכתוב הזה נראה למותר שהרי כבר נאמר בפסוק הקודם:
בא"ד לפי שנאמר כו'. ר"ל לפי שנאמר ראשית עריסותיכם וגו' שומע אני שאם לש כמה עיסות צריך להפריש הראשונה כולה ובזה טעינו בב' דברים. א' שצריך להפריש עיסה אחת שלמה ולא מקצת ממנה ב' שעיסה אחת פוטרת כל העיסות האחרות לכך נאמר כאן מראשית עריסותיכם ללמדנו שא"צ להפריש עיסה שלמה רק מקצת ממנה סגי והשתא דבמקצת סגי א"כ ליכא למידרש ראשית עריסותיכם ראשונה שבעיסות ע"כ צ"ל דראשית עריסותיכם ראשית של כל עיסה ועיסה קאמר שצריך להפריש מכל עיסה ראשיתה. ובזה יתכן מ"ש ראשית עריסותיכם ולא מראשית שכיון שצריך להפריש מכל עיסה שפיר שייך בי' לשון ראשית. ועתה מב' כתובים אלו ידענו א' שא"צ להפריש עיסה שלמה לחלה. ב' שא"צ להפריש עיסה אחת שלמה רק במקצתה סגי. ב' שצריך להפריש מכל עיסה ואין תרומת עיסה אחת פוטרת השאר ולהכי איצטריכו הנך תרווייהו קראי. מדברי הרא"ם ז"ל:
כא (ד"ה תתנו) הך דרשא אסמכתא בעלמא דהא הוקשה לתרומה לעיל פסוק כ' דכתיב כתרומת גורן וגו' ותרומה נמי כתיב בה נתינה ואפ"ה קיי"ל דחטה אחת פוטרת כל הכרי וכן גבי גט דכתיב בי' ונתן וקיי"ל דכתבו על איסורי הנאה כשר (והיינו טעמא דכיון דבהך נתינה הועילו מעשיו גבי תרומה לתקן גרנו וגבי גט להתירה לכל אדם א"כ רחמנא אחשבה ומיקריא שפיר נתינה כנ"ל ופשוט) וה"נ אין לחלה שיעור מדאורייתא אבל חכמים נתנו בה שיעור בעל הבית אחד מכ"ד והנחתום אחד ממ"ח בעיסה וכן פירש"י ז"ל גופי' לעיל בפסוק כ' ד"ה כתרומת גורן בהדיא כתרומת גורן שרא נאמר בו שיעור כו' אבל חכמים כו'. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב פרשה זו מדברת בשגגת צבור ר"ל שהורו ב"ד ועשו רוב הקהל ער פיהם כמו שחילק להלן בהמשך פרשה זו בין צבור ליחיד כמ"ש והיה אם מעיני העדה וגו' ועשו פר וגו' לעולה ושעיר וגו' לחטאת וגו' ואם נפש אחת תחטא וגו' והקריבה עז בת שנתה לחטאת ובסדר ויקרא מבואר שבשגגת צבור מביאין פר בלבד לחטאת ולולי הקבלה יש לפרש שהמקראות מדברות כאן שהורו ב"ד בכל המצות ולכך משונה קרבנם שבשאר המצות ב"ד מביאין פר ויחיד כשבה או שעירה אבל כאן ששגגו בכל המצות כולן ב"ד מביאין פר ושעיר ויחיד בשעיר זכר דוקא ואינו מביא כבש אפי' זכר וכן אינו מביא שעירה נקבה אבל מפי הקבלה קבלנו שפרשה זו מדברת בשגגת ע"ז לבדה ומשונה שגגת ע"ז משגגת שאר המצות וקרי קרא לשגגת ע"ז שגגת כל המצות לפי שהמודה בע"ז ככופר בכל המצות אבל לולי פרשתא דהכא הייתי אומר שע"ז בכלל שאר המצות והב"ד נדון בפר לבד והיחידין בכשבה או שעירה ובאה פרשה זו להוציאה מכללה:
(ד"ה וכי תשגו) או אינו אלא באחת מכל המצות ת"ל את כל המצות וכו' באמת בלא זה ידענו שאין הפרשה כאן מדברת באחת משאר המצות שהרי בשאר המצות ב"ד מביאין פר לבד ויחיד כשבה או שעירה אבל רפי ששמענו זו ממקרא זה עצמו הביא התנא ראיה ממקרא זה בעצמו ולא להביא ממרחק ראייתו ופשוט הוא:
כד ר"ל שמם מעיני הוא מם הסבה מחמת עיני העדה ואין המס מעיני מם החלק מקצת מעיני העדה או מם התנועה שיצאה המעשה מעיני הערה דז"א דהא באמת קיי"ל דהמעשה תלויה בקהל והוראה בב"ד ואם עשו הב"ד לבד אין מביאין פר, והב"ד אין מביאין פר רק על הוראתם שעל פיה' עשו הקהל גם אם הב"ד לא עשו מעשה מאומה ובלשון המקרא כאן מבואר ג"ב הלכה זו שלא אמר והיה אם מעיני העדה עשו אכל אמר והיה אם מעיני העדה נעשתה וגו' שלשון זה משמעו שנעשתה ע"י אחרים ולא מעיני העדה עצמן וע"כ היות מם מעיני מם הסבה שמסבת הוראת ע"ני העדה נעשתה עבירה זו של ע"ז א"י הקהל אמנם מלת לשגגה שכתיב אח"כ אינו מוסב על פעל נעשתה שלפניו כי השגגה היתה עיקרה לב"ד שטעו בהוראה ולזה צ"ל שחוזר על מעיני העדה שנעשתה העבירה מעיני העדה ר"ל בגרמתם ע"י השגגה ששגגו בהוראה. ומפרש רש"י ז"ל אח"כ מהו השגגה הזו ואמר כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות וכו' השגגה בעקירת כל הגוף שהורו שמותר לעבוד ע"ז בכלל דהא קיי"ל בברייתא דת"כ הובאה בגמ' הוריות וכן הוא במשנה שם הורו ב"ד לעקור את כל הגוף ואמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה ואין ע"ז בתורה פטורין הורו לקיים מקצת ולבטל מקצת הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר (דבר ולא כל הגוף) כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לר"ה פטור יש ע"ז בחורה אבל המשתחוה לה (אם אין דרך עבודתה בכך כגון המשתחוה לפעור) פטור ע"כ. ועפ"ז כתב ג"כ רש"י ז"ל כאן שהורו על אחת מן העבודות כו' כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל:
כה ר"ל שתפס הכתוב על העולה לשון אשה לד' שזה נופל יותר על העולה שכולה כליל לאשים:
כז ר"ל שמתחלה פירש דין הצבור ששגגו בע"ז ועתה מפרש דין יחידין ופשוט:
ל (ד"ה מגדף) ר"ל וודאי פשטי' דקרא בע"ז קא מישתעי אלא מדאפקי' בל' גדוף דרשו ז"ל ני' נמי כרת במברך את השם ומפני שבמברך כתוב במקום אחר ונוקב שם ד' מות יומת שהוא בסקילה אם הוא בעדים והתראה ולמדנו כאן דהיכי דליכא עדים והתראה הוא בכרת במזיד מדברי הרא"ם ז"ל:
לב באמת שכל המאמר הזה ויהיו ב"י נראה מיותר וכי לא ידענו שכל המאורעות הכתובים בתורה היה במדבר הלא לא באו ישראל לארץ עד אחרי מות משה לכן דרשו ז"ל שהכוונה שתיכף בהיותם במדבר סמוך לצאתם ממצרים היה המאורע הזה ומיד התחילו למרוד במקום ב"ה והשיעור אך הוה היו במדבר זה זמן מצער וימצאו וגו':
לג פשוט דמיתורא קא דרשי הך דרשא:
לד ר"ל דע"כ ידעו כי המקושש במיתת ב"ד שהרי מקרא מפורש הוא מחלליה מות יומת אלא שרא היו יודעים עדיין באיזו מיתה יהרג:
לה כבר ידוע שהמקור משמש לכל הזמנים וגם לציווי. ופשוט:
לח (ד"ה תכלת) ידוע מהש"ס שהחלזון הוא מין דג ידוע שמראית דמו הוא ירוק וצובעין בדמו צמר והוא פתיל התכלת:
(ד"ה על כנפי) כל הדרשות שהביא רש"י ז"ל כאן הוא מדרשת דורשי רשומות שאין מוצאם מלשון המקרא ויסוד כל הדרשות האלה לפי שמצות ציצית טעמה להרשים בכח הזוכר אלקותו וקבלת מצותיו ית' כמ"ש להלן וראיתם אותו וזכרתם וגו' וחוב קבלת מצותיו ית' הוא לישראל בפרט בעבור הוציאו אותם ית' מארץ מצרים כמ"ש רש"י ז"ל להלן בסוף הפרשה בפסוק אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי וגו' לכן דרשו ז"ל שכשם שנרמז במצות ציצית קבלת מצותיו ית' כמו כן נרמז בה חובתנו לקבלם שהוא יציאת מצרים
מא כבר הארכתי בזה בסדר ויקרא פ' אחרי בפ' הסמוכה לפ' עריות מלפניה, וכאן אקצר ואומר מה מאוד היטיבו חז"ל לראות בר' זה בכל מקום שבא בתורה שבא מאמר זה לרוב או אחרי ציווי כולל שהוא שמירת חוקיו ומצותיו ית' בכלל כמו פרשת ציצית בכאן שהוא לקבלת מצות ית' בכלל או אחרי ציווי פרטי שצריך לאזהרה יתירה בעבור שהוא נגד נטיית לבב האדם ויצר האנושי לכן יבוא אחריהם המאמר הזה המלמד הכרח קיום מצותיו וקבלת גזרתו ית'. והנה הממשיך לבב האדם כשמוע בקול המצוה הוא מצד ג' דברים אם מפני השכר והטוב שבעקב שמירת הציווי והאזהרה ואם מפני העונש הנמשך מפני המיאון והסרוב כשמוע בקולו ואם מפני החוב המוטל על המצטוה לקיים דבר המצוה שהוא בעבור החסדים והטובות הגדולות שגמל אותו וכל הסבות האלה שלשתן מבוארים במאמר הזה אני ד' אלקיכם כלול בו סבת השכר והעונש. ולפי ששם הוי' ב"ה מורה כליל השלמות והעונש אינו באמת טוב בעצם רק טוב ביחס והשכר הוא טוב בעצם לכן מרמז שם ההוי' ב"ה על הטוב העצמי שהוא השכר אבל שם אלקות שענינו דיין ושופט בעל יכולת מרמז על העונש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מרמז על סבת החוב שהוא בעבור החסדים שקדמו לישראל והוסיף עוד להיות לכם לאלקים לחזק סבת החוב הנ"ל שבעת עשות עמכם החסדים הנ"ל התניתי עמכם בפירוש שתקבלו אלקותי ולבער שקוצי מצרים מקרבם שע"מ כן פדיתי אתכם. ובחתימת המאמר כפל עוד לומר אני ד' אלקיכם והכוונה בכפל לשון זה לפי שהקדים להם מתחלה סבת השכר והעונש והחובה שיש מקום לטעות בזה ולחשוב שכל טעם הגזרות האלה אינו זולתי להיותם אהוביו זרע ידידיו האבות הקדושים ע"ה וכמו שהחל להטיב עמהם ולעשותם בני חורין כן הוא חפץ לגמור בעדם ולנשאם על כל הממלכות ועל כן אם יקברו ממנו החסדים האלה אז הם ראויים לעונש אם לא יקיימו גזרותיו והרשות נתונה להם לפ"ז שאם לא יחפוצו בטוב הזה ויתרצו לשוב להיות עבדים ושפלי ערך כבתחלה אין עליהם חובת קיום המצות עוד. לזה סיים עוד אני ד' אלקיכם מבלתי תליית הטעם ביציאת מצרים רק תפס לשון סתמי אני מלך העולמים אני המצוה ועליכם לקיים זאת כוונתם ז"ל בהבנת המאמר דזה חתימת המצוה הקודמת ומה נעימים דבריהם ברוך שבחר בהם ובמשנתם הנאמנה:
(ד"ה אני ד') כבר מבואר הוא בסמוך באר היטב:
בא"ד ד"א למה נאמר יציאת מצרים כו' הפירוש הראשון הוא דביאור הנגלה וכאן דרשו ז"ל עוד הרמזים הצפונים בו עוד ומלבד שהמאמר הזה בא להכריח חובת קיום המצות מכריח עוד כי אין הטעאה וזיוף נופל נגדו ית' הגלויים לפניו מהקרי לבב האדם ושאל ישיא לבב אנוש לומר כי יתראה כמקיים דברו ולא יקיימהו באמת. וכמ"ש הנביא ע"ה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממנו וא"כ המאמר הזה מעתה מאמר שלם כולל כל המצטרך לאזהרת שמירת הציווי ומה דרו לנו חז"ל ממעמקי הכתוב הזה כל צפוני כוונתו.