באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר שופטים · פרק כ
א (ד"ה על אויביך) שלא הי' לו לומר אלא כי תצא למלחמה, על אויביך למה לי. ועוד שהרי באו ישראל למלחמה על הכנענים מבלתי סבת איבה קודמת. אבל באמת שגלה לנו הכתוב במאמר על אויביך. כי הכנענים באמת שונאי ישראל המה גם בזולת צאתם עליהם למלחמה ולזה אין ראוי עליהם רחמים:
(ד"ה עם רב) באמת כי תוספת מלת ממך יורה להקטנה שאין רבוי העם רק בערכך ואין הרבוי בבחינת העם עצמו גדול מאוד אבל הקטנה ההיא אינו נופלת כאן. האם קצור קצרה יד ד' חלילה להתקומם נגד עם רב אשר רבויו גדול בבחינת עצמו. לזה ע"כ צריך לפרש שאין ההקטנה בבחינת הרבוי מצד עצמו רק בבחינת המקום ב"ה שכל רבוי כאין ואפס יחשב נגדו:
ב (ד"ה ונגש) מ"ש רש"י ז"ל כאן היותו כהן מיוחד לדבר זה וכן מ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחריו ודבר בלה"ק כל זה הוא נלמד בברייתא הובאה בגמרת סוטה מן הכתובים והועתק ברא"ם:
ג והוא מדרשת דורשי רשומות שביארתי סגנון הדרשות ההם במקום אחר באורך ואינן באין מהכרח לשון המקרא רק שמראין חכמת הכתוב שנרמז בו הדרש האמת ההוא:
(ד"ה על אויביכם) כבר מבואר לעיל פסוק א' פרשה שלפנינו:
(ד"ה אל ירך) אחז הכתוב כאן בלשונו. ד' שמות המורים התפעלות היגון מפני הרע האפשרי להיות בעתיד והם מורך לבב. מורא חפזה הערצה. והם ד' מדרגות ההתפעלות הזה. המדרגה היותר קטנה הוא מורך לב. והוא ההפוך מן אומץ לב ובטחון אשר הוא בטוח שינצח לשכנגדו ומורך לב הוא בספק ועולה הדאגה בראשו פן ינוצח למעלה מזה במדרגה הוא מורא שמוכרע אליו היותו מנוצח מהיותו מנצח למעלה חפזה שהוא קרוב לוודאי בלבו שינוצח. והמדרגה היותר גדולה הוא הערצה שבעל המדרגה הזו מתדמה אליו כאלו הוא כבר מנוצח והוא קרוב לבהלה. ולפי שדרכי הלוחמים מן האומות לעורר בלב מחנה האויבים מדרגות ההתפעלות הזה על ידי תנועות הכלי זיין והשמעת קול רם מבהיל. והנה מצהלות הסוסים הוא האיום היותר נקל למעלה מזה הגפת התריסין למעלה מזה קול הקרנות הברה מחרדת ומשברת הלב. למעלה מזה קול הצוחה מהחללים הנופלים. שהמראה ההיא וקול האנקה ההוא הוא מבהיל ומרעיד ונגד זה תפס הכתוב ד' לשונות הללו:
ד אמר הכתוב כי ד' אלקיכם ההולך עמכם וגו' וא"כ אין כאן גזרה בכתוב. והי' לו לומר כי ד' אלקיכם הולך עמכם בלי הא הידיעה. ובזה מאמר הולך עמכם הוא הגזרה ונשוא המאמר. ולפי פשוטו חסר מלת הוא וכאלו אמר כי ד' אלקיכם הוא ההולך עמכם. ובזה שב מאמר ההולך עמכם נשוא וגזרת המאמר. אבל בדרש דרשו ז"ל כי גזרת המאמר הוא אלקיכם. והשיעור כי ד' הוא אלקיכם ההולך עמכם. ולפי זה פירוש הכתוב כי אלקיכם ההולך עמכם הוא ד' והכוונה בכח נצחונו של המקום ב"ה אתם באים:
(ד"ה ההולך עמכם) לפי פשוטו הוא ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם ולפי שבעלי המחנה נעתקים ממקום למקום במקומות האויב והולכים וכובשים לכן אמר כי ד' ההולך עמכם. שבכל מקום לכתם ינצחו בכוחו של ד' ב"ה. אבל בדרש דרשו שפעל ההליכה על הארון שעלי' קדושת המקום ב"ה:
ח שני פסוקים הראשונים מהדבור שמע ישראל וגו' כי ד' וגו' הם דברי הכהן משוח מלחמה כמו שהקדים בפסוק שלפניהם ונגש הכהן ודבר אל העם. אמנם שלשת הפסוקים השנים מי האיש אשר בנה וגו' ומי אשר נטע וגו' ומי האיש אשר ארש וגו'. נראה שהם רק דברי השוטרים כמו פסוק האחרון שלפנינו. מי האיש הירא וגו' שהרי לפני שלשת פסוקים הנזכרים הקדים ג"כ ודברו השוטרים אל העם וגו'. אבל לפ"ז לא יתכן מה שאמר כאן בתחלת פסוק האחרון שלפנינו. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו שכל זה נראה מיותר. שלענין ההודעה שהשוטרים היו המדברים כבר הקדים בתחלה ודברו השוטרים אל העם. ויותר קשה שאיזה תוספת נופל כאן ויספו לדבר. אם המדבר הוא איש אחד למה יכונה סיום הדבור בלשון תוספת. אם כל המשך הדבור בענין אחד כמו כאן שפורטים והולכים מי השבים ממערכי המלחמה. לזה אמרו ז"ל ששלשת פסוקים הראשונים מדבור השוטר הי' דבור הכהן המשוח מלחמה. והשוטרים היו המשמיעין את הדבור ובזה ההבדל שבין פסוקים השנים הראשונים שלא נזכר שם רק שדבר הכהן ולא נזכר שמה שדברו השוטרים. לפי ששני הפסוקים הראשונים הי' הכהן המדבר והמשמיע בעצמו אבל בשלשת פסוקים שאחריהם הי' הכהן המדבר לבד והשוטר הי' המשמיע. אמנם פסוק האחרון הי' השוטר המדבר והמשמיע ולכך בא המאמר ויספו השוטרים לדבר אל העם. לפי שאינו המשך דבור הראשון ופנים חדשות באו לכאן שבמאמרים הראשונים הי' הכהן ראש המדברים והשוטר לא הי' אלא משמיע בקצת הדבורים. אבל בפסוק האחרון הי' השוטר כל המדבר הוא לבדו ולכן יתכן גם פעל ויספו. לפי שהוא תוספת על דבור הכהן. אבל הטעם נ"ל בשלשת החלופים ההם בענין המדברים ההם. לפי שבאמת דרך כבוד לכהן המשוח שיהי' הוא המדבר באמצעות השוטר היינו שהשוטר ישמיע דבריו אבל לפי שב' פסוקים הראשונים מדברים בכבוד המקום ב"ה וכבוד ישראל והתעוררות העם למלחמה והכהן מדבר אל כל צבא המלחמ' הנה מפאת תוכן הדבור המעולה הזה ומצד תכליתו לעורר לב בטחון ואמץ ראוי שיהי' הכהן בעצמו המדבר והמשמיע כי לפי חשיבות הדבור נהפוך הוא שלא זאת לבד שאינו מגיע העדר כבוד לכהן אם ישמיעהו בעצמו רק שגם הכבוד דבוק בו בעצם. אבל בשלשת פסוקים שאחרי הדבור הזה יש תוכנם פרטות החוזרים מעורכי המלחמה וגם הדבור אינו כלפי כל ישראל רק נגד האנשים שנתחדש בהם הדבר שעליו צריכין לחזור ממצב המלחמ' בזה הכבוד לכהן המשוח שישמיע השוטר דבריו אל העם. אבל בכל זאת לפי שפעל החזר' ההיא מצות המקום ב"ה ואין החזרה בעבור המקרה ההיא שהיא סבתה גנאי להחוזר ראוי שיהי' המדבר בזה האדם הגדול כהן משוח מלחמה. אבל אין ראוי לפי כבודו שיהי' הוא ג"כ המשמיע. לפי שאין המצו' ההיא תכלית הדבור הזה וגם אינה כוללת רק פרטית לקצת אנשים שקרה להם המקר' הזה. אבל הדבור שבפסוק האחרון שהדבור רק מול האנשים חלושי הלב אשר החזר' בגלל חלושת הלב וקוטן הרוח הוא גנאי להחוזר גם הדבור מול אנשים כאלו אינו לפי כבוד הכהן. והוא להפך כי ירגישו האנשים ההם בשפל מדרגתם שאינן כדאין שידבר הכהן בעצמו את הנוגע להם. ולכן השוטר המשמיע הוא המדבר בעצמו להם:
(ד"ה הירא) דר"י הגלילי סובר שאין מיתה בלא חטא ולכך אין לו לירא ממיתה רק בעל העבירות ולפיכך פירוש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו:
אבל לפ"ז יקשה איך יתיישב מה שצות' תור' לחזור על בית וכרם ואשה. פן ימות במלחמה הא אין מית' בלי חטא לזה אמר שאלו חוזרין כדי לכסות על החוזרין מעבירות שבידן. ובזה יובן טעם המצו'. אבל עדיין לא יתיישב בזה שאם טעם המצו' רק כדי לכסות על אנשי החטא. מה זה שכתוב בשלש' החוזרין ההם פן ימות ולכן תירץ דהכוונ' שאם לא יחזור. החטא הזה כדאי בעצמו שימות ובזה יובן דבור זה ודבור הסמוך שאחריו וגם יובן מ"ש רש"י ז"ל טעם החזר' מפני בית וכרם ואשה כאן ולא במקומו לעיל. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה פן ימות) כבר מבואר זה למעל' בסמוך ותרא' שם ג"כ שדבור זה בא ג"כ במקומו הראוי:
ט ר"ל שפירוש ופקדו מענין מינוי כמו שתרגם אונקלוס וימנון רבני חילא וא"כ לא יתכן שנאמר שלא יתמנו שרי החיל רק אחרי הדבור הזה ובלי ספק שראשי החיל ממונין מכבר כראוי ולכך צ"ל ששרי צבאות האמורין כאן הם הזקפין וזה אינו הכרחי להכין מכבר כי אין המשמרת הזאת חריצות הצריכ' השגח' ושימת לב שידרש אלי' אנשים חכמים ונבונים:
י הרמב"ן ז"ל פירש שכוונת רז"ל שמאמר זה אינו כולל כל המלחמות לענין כל האמור בפרשה. שקיום הנשים והטף אף אם לא ישלימו אינו בשבעת עממין כמו שמפורש בהדיא בפסוק ט"ו ט"ז. אבל לענין האמור בפסוק שלפנינו וקראת אלי' לשלום היא כולל אף מלחמת מצו'. והרמב"ן ז"ל הרב' בראיות על זה ואחת מן הראיות שהביא. הוא מ"ש פסוק י"ח למען אשר לא ילמדו אתכם וגו'. ופירשו שם רז"ל ממשמעות הלשון והובא בפירש"י שם בפסוק זה הא אם עשו תשוב' ומתגיירין אתה רשאי לקבלם והתשוב' הוא שיקבלו עליהם שבע מצות בני נח לא שיהיו גרי צדק. אבל דרך רש"י ז"ל אינו כן שגם לענין קריא' לשלום אין מלחמת מצו' בכלל המאמר הזה. וסתר הרא"ם ז"ל הראיות של הרמב"ן ז"ל ואמר שלדעת רש"י ז"ל אין קריאת השלום לענין קבלת שבע מצות בני נח רק כמו שמבואר בפרש' זו והי' לך למס ועבדוך. וענין המס הוא בממון הראוי למלך וענין העבדות הוא ההכנע' ושיהי' כבושין תחת יד ישראל ולא יתמנו על ישראל לשום דבר בעולם אבל בזולת המס והשעבוד אין קפידא על האומות הרחוקות אם הם עובדי ע"ז או לא. אבל הזיין עממין הקרובות בהם הקפיד' תורה שיקבלו עליהם שבע מצות בני נח שאחת מהן הוא שלא לעבוד ע"ז וזהו המובן ממשמעות פסוק י"ח דבמתגיירין ר"ל שקבלו עליהם שבע מצות ב"נ שמכללם הוא לבלתי עבוד ע"ז. אתה מקבל אף מן הזיין עממין אלו דבריו ז"ל והאריך בטוב טעם ודעת. והדברים ראויין לחכם עצום ורב כמוהו:
יא דרש זה יוצא מן רבוי מלת כל. שכיון שנעקרו ממקומן ונתיישבו בין הרחוקות דין הרחוקות יש להם:
(ד"ה למס) ענין המס והשעבוד כבר מבואר למעל' פסוק יוד בשם הרא"ם ז"ל ויעויין שמה:
יב לשון הכתוב מוקש' ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמ'. שהרי אין הציווי לאויבים רק לישראל והי' לו לומר ועשית עמה מלחמ'. ואם אין כוונת המאמר לציווי רק הוא מוסב על מלת ואם שאם לא תשלים עמך רק תעשה עמך מלחמ' גם זה מוקשה כי בהעדר השלום לבד גם אם לא תעש' עמך מלחמ' מהראוי לישראל להלחם עלי' כמו שאמר בראש הפרש' כי תקרב אל עיר להלחם עלי'. לזה אמרו ז"ל שכוונת הכתוב שאין כאן אמצעי בין מלחמ' ובין שלום שאם לא תשלים עמך אז בוודאי תעש' עמו מלחמ' ועל כרחך לא תוכל להניח' ולילך:
(ד"ה וצרת) ר"ל כאן הוא גזרת מאמר זה ואינו מוסב על מלה התנאית ואם. לומר שאם לא תשלים עמך ותעש' עמך מלחמ' ואתה תצור עלי'. ויהי' הגזר' בפסוק שאחריו ונתנה ד' אלקיך בידך. ר"ל אז יתן אותם ד' בידך לפי שבאמת שאם לא תשלים עם ישראל החוב' עליהם להלחם עמה ולא רשות וע"כ וצרת הוא הגזר' וההמשך ממלת התנאי ואם. ור"ל ואז תצור עלי'. אבל ממה שלא אמר הכתוב ותלחם עלי' וכי בא הכתוב להורות לנו סדר המלחמ' אם ע"י בנין מצור או דרך אחר לזה אמרו ז"ל שהכוונ' להתיר לנו המצור אם יהי' ההכרח שלא נאמר שאף שבא הציווי בפסוק שאחריו להרוג כל זכר אבל הרעבה והצמא' לא הותר לנו כי טובים חללי חרב מחללי רעב ותחלואים הבאים עקב המצור. לזה אמר הכתוב שגם זה חוב' אם ההכרח לזה:
יג אם מאמר וצרת עלי' הוא גזרה כמבואר בסמוך ע"כ גם המחמר ונתנ' וגו' אינו מוסב על מלה התנאית ואם. שבראש פסוק הקודם וע"כ הוא להבטחה ודבוק עם וצרת עלי' שבסוף פסוק הקודם. ר"ל אז תצור עלי' ואתה תהי' בטוח בלי ספק. שיתנה ד' אלקיך בידך אם תשמור התנאי הנזכר לפני זה דהיינו שבראשיתך תפתח בשלום ואם לא תשלים עמך תלחם עלי'
יז לא חשב כאן רק ששה עממין ובאמת שהמצוה הזאת נוהגת בשבעה עממין. לכן בא כאן כאשר צוך ד' אלקיך לרבות הגרגשי ופרט הכתוב רק קצתן והיותר כלל בכלל כאשר צוך:
יח אינו ר"ל גירות ממש שזה אינו צריך הכתוב ללמדנו. אבל הכוונ' גירות דבני נח. אינו עובד ע"ז ואוכל נבילות שבהשבע' עממין אינו מספיק השלמה לבד רק שיקבלו עליהם להיות גר תושב. מדברי הרא"ם ז"ל:
יט (ד"ה רבים) בסוף הדבור. ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר. ור"ל כדתניא בספרי לתפשה ולא לשובתה ואי במלחמת מצוה לשובתה מצירין עלי' ולא לתפשה בלבד מדברי הרא"ם ז"ל:
כ לשון ירידה אינו נופל כאן אבל הוא מענין רדוי ומרדות וכן תרגום אונקלוס עליו השלום ותבני כרכומין על קרתא די היא עבדה עמך קרב עד דתכבשה ותרגם לפי הטעם כי עיר כבושה היא כפופה תחת יד הכובש והוא רודה בה וא"כ מלת רדתה בפסוק שלפנינו הוא מענין לא תרדה בו בפרך: