אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר ראה › פרק יג

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ראה · פרק יג

פרק יב

א ממלת כל קא דייקו ז"נ:

(ד"ה תשמרון) למעלה אמר שמור ושמעת את כל הדברים האלה וגו' וכאן כפל עוד לומר אותו תשמרו לעשות וגו'. אבל הענין בזה שנמענה שמור הוא עשה כמו שפירש"י ז"ל לעיל שמור זו משנה. ר"ל שהוא מצות השנון ולמודה בראיי' מ"ש אחריו ושמעת את כל וגו' שאין שם מניעה ואזהרה רק שנון חת הלמוד מכבר והשמיעה ללמוד מחדש אבל כאן אמר אותו תשמרו לעשות וגו' והשמירה הוא בגדר לא תעשה אף אם הוא אצל קום עשה שענינו אל תעזוב מעשות מצות אלא שאין לוקין על לאו זה חף למ"ד לוקין על נחו שחין בו מעשה כמאמרם ז"ל השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה ומבואר:

ב הכתוב אמר אות או מופת ומלת או המחלקת מורה שאינו לשון כפול. רק הם נבדלים באיזה בחינה ולמדו ז"ל החלוקה הזאת בגזרה שוה כדרכם ואמרו אות בשמים כענין שנאמר והיו לאותות ולמועדים וגו' ורצונם ז"ל כמו שסיים בילקוט שיעמיד לך החמה והלבנה ומופת בארץ כענין שנאמר בגדעון חם טל יהי' על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב כן הוא בילקוט וכן הוא ג"כ נוסחת ספרים אחרים שבאו בדפוס ברש"י והיא הנוסחא האמתית. והנוסחא החדשה שבאה בפירש"י ז"ל חין לה ביאור כלל ודע שמופת הוא כל שינוי שיוצא מההיקש הטבעי וחות הוא בכלל מה שרומז על דבר אחר והוא סימן לו ואותות הנבואה הן מה שמרמזין על חמתת נבואת הנביא ולפיכך כל מופת הוא אות. אבל חין כל אות מופת ונפי שהמופתים בשמים נענים המה על המופתים אשר בארץ. לכן הם אותות יותר חזקים על אמתת הנבואה מהמופתים אשר בארץ. לכן בבחינת המופתים אשר בארץ מהראוי שיקראו המופתים בשם אותות. ומופתי הארץ בשם מופת סתם:

ה והוא דבוק עם מה שלמעלה לא תשמע אל מצות הנביא המתנגד אל תורת משה:

(ד"ה ובקולו) יישבו ז"ל כפילת הלשון כדרכם הטוב ואמר לך הכתוב כאן שחתם חייבים לקבל עול תורת משה ודברי הנביאים:

(ד"ה וחותו תעבודו) ר"נ כי העבודה ההיא הוא עבודת הקרבנות דאלו עבודת המצות כבר אמור. מדברי הרא"ם ז"ל:

ו ר"ל שלפיכך חזר לומר כאן והפודך מבית עבדים חף שכבר נכלל זה במה שאמר לפניו המוציא אתכם מארץ מצרים כדי לעורר בזה כי הטובה האחת הזו לבדה הנכללת בטובות הרבות והגדולות אשר ביציאת מצרים והוא טובת הפדיון והחירות מהעבדות שהיא הטובה הקטנה בערך שאר הטובות הנחשבות בהגדת ליל פסח בכל זאת היא ג"כ כדאית לקבל בגללה עבודת האלקים ית' ובא גם כאן המאמר הזה. ע"ד הכלל האמור מכבר שמדרכי הדבור לספר את הידוע ולשנות את האמור כבר לעורר על הבחינה שבו:

ז ר"ל כל הסתה מגדרה לעורר תשוקת זולתו לדבר רע ומגונה:

(ד"ה אשר כנפשך) ויחסר ויו כדרך הלשון. ובתשלומו או רעך ואשר כנפשך. מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה אשר) ר"ל שאין זה דבוק עם לאמר כי אין מדרך המסית לומר כן לפי שלשון הזה מחליש התעוררות התשוקה. אבל הוא מדברי הכתוב לעורר על הגנות שבו:

ח ר"ל למה פרט קרובים ורחוקים וכי האחד יותר ראוי לטעות בו מהב'. אבל באמת זה בא ג"כ לעורר על השטות שבפעל ההוא:

(ד"ה מקצה) לייתור המאמר שלאיזה צורך פרט שיעור המרחק שהוא מופלג מאוד. דרשו ז"ל שאין המאמר הזה מקצה השמים וגו' דבוק עם הרחוקים ממך שלפניו. רק שדבוק עם מאלהי העמים שלפני פניו. ויותר נ"ל שהם ז"ל פירשו שגם מאמר הקרובים אליך או הרחוקים ממך אינו דבק עם העמים רק עם מאלהי. ור"ל אלהות הקרובים או הרחוקים. ואלהות הקרובים הם אשר בארץ והרחוקים הן אשר בשמים ובזה מאמר מקצה וגו' דבק עם הרחוקים ממך והוא ביאור אליו כי פירוש הרחוקים ממך וגו' הוא עבודת כוכבים ומזלות ובזה יתבאר ג"כ מ"ש רש"י ז"ל לעיל למה פרט וכו' מטיבן של קרובים וכו' עכ"ל. ואם האלקות הקרובים והרחוקים שניהם ארציים איך יעלה על הדעת שבשביל רחוקם יהי' בהם יותר ממש מאשר בהקרובים. אבל להנ"ל יתכן שהראה אותנו הכתוב לבלתי ללמוד מן העמים כי תועי רוח המה וממה שעובדים את הקרובים הם הארציים אתה למד שגם הרחוקים והם השמיימים הבל המה ואין בם ממש כן נ"ל בזה.

ט ר"ל שאין פירוש לא תאבה לו מענין הרצון כמו לא אבה יבמי וכן על דרך זה ולא תשמע אליו פירוש בענין עבודת אלילים כי זה לא יתכן כלל כי אחר שהזהיר בפרשה שלפני' לבלתי שמוע בענין זה לקול הנביא ולא יביטו אל אותותיו ואל מופתיו ואיך יזהיר שוב אח"כ לבלתי שמוע בקול קרובו ההדיוטי ע"כ צ"ל שכל האזהרות שבפסוק שלפנינו אינם אלא לענין שלילת הרחמים והחמלה הראויה לזולתו. ובזה יתכן ג"כ פתיחת הפרשה כי יסיתך אחיך וגו' או בנך וגו' אשר כנפשך ולמה פרט הכתוב הקרובים ומה לנו אם המסית קרוב או רחוק אבל להאמור יכון הפרט הזה כי לפי שבאה פרשה זו להזהיר לבלתי רחום על המסית. לכן אמר הכתוב שאף אם יהיה המסית שאר בשר היותר קרוב לך התאכזר עליו לסקלו באבנים ואל תכירהו:

(ד"ה ולא תשמע) מבואר בסמוך:

בא"ד לפי שנאמר עזוב תעזוב עמו וכו'. ר"ל ופירש שם אונקלוס ע"ה מישבק תשביק מה דברבך עלוהי וכו' והנה רש"י ז"ל פירש כל האזהרות שבפסוק זה שאינן לשון כפול רק הם כסדרן כמנהג הדברים הנמשכין זה אחר זה במאורע כזה שבתחלה אמר שאף שהמסית עצמך ובשרך לא תאהבנו ותעיד עליו. ואף יותר מזה שגם אם יתחנן לך לא תשמע לו ויותר מזה שאחר שתעיד עליו בב"ד. עליך המצוה לשלוח בקרובך זה יד ולהרגו ולא די לך בזה שלא תמנע להעיד עליו בלבד כמ"ש בפסוק שאחריו ידך תהיה בו וגו'. ויותר מזה שרא תבקש עליו זכות לפוטרו שמשפט מות בב"ד. וגדולה בזו שאם לא ידעו הב"ד עליו חובה ואתה יודע עליו חובה אל תשתוק:

י תניא בספרי מנין ליוצא מב"ד חייב שאין מחזירין אותו לזכות ת"ל כי הרוג. יצא זכאי מנין שמחזירין לחובה ת"ל תהרגנו ע"כ. ור"ל דתרווייהו יתירי ולא הל"ל אלא ידך תהיה וגו' והלכך דרשינן תרווייהו דאפי' למ"ד דברה תורה כלשון ב"א היכי דאיכא למידרש דרשינן. מדברי הרא"ם ז"ל:

יג בש"ס דידן פרק מרובה ספיק לה מדכתיב באחת עריך דמשמע עריך המיוחדים לך ולהוציא ירושלים שלא נתחלקה לשבטים אבל בספרי הובא בילקוט הוא כלשון שלפנינו ברש"י ואיני יודע לפרשו:

(ד"ה כי) ר"ל שאין פירוש לאמר כאן לאסר לזולת רק פירושו כדברים האלה:

יד (ד"ה אנשים) לא היל"ל אלא יצאו בני בליעל מקרבך ופעמים יאמר אנשים להורות החשיבות וכאן לא יתכן. זה וע"כ להוציא נשים:

טו הגזרה שוה באה במקום הזה ללמד שהוא כאלו נכתבות כולן במקום אחד ומצינו עוד ג"ש כיו"ב בר"ה בענין מנין התקיעת דר"ה שהוא ג"כ ליתן את האסור בכל אחד בפ"ע בכל אחד ואחד. והנה ידוע שהדרישות וחקירות הוא במה שהזמה תלויה בהן לפי שתלויין בזמן ובמקום והם שבע במספר שבוע. שנה חודש שבת יום. שעה. מקים אבל הבדיקות הם שאלות אחרות שאין בהם הזמה

טז כן דרכם ז"ר לדרוש הוראת המקור שלפני הפעל על הכרח עשיית הפעולה ההיא ועל השנות הפעולה כ"פ השב תשיבם וגו' אפי' מאה פעמים וכן הוכח תוכיח וכאן דרשו ז"ל ער הכרחיותה אם א"א בסייף כדין תעשה באופן אחר והוא נ"כ ע"פ כלל הידוע דאפי' למ"ד דברה תורה כלשון ב"א כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ומבואר:

יז פשוט שכן הוא הוראת הלמד במקום זה כמו ויקחו לי תרומה שפירושו לשמי:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה