באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ראה · פרק יב
ב (ד"ה את כל) ר"ל כי אבד תאבדון דבק עם את אלהיהם הנאמר אח"כ ופירוש את כל המקומות מן כל המקומות כמו כצאת את העיר וגו' וגו' שפירושו מן העיר וז"ש רש"י ז"ל מה תאבדון מהסוכו' וכ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט:
ג (ד"ה ואבדתם) ר"ל כי העקירה והנתיצה הזכיר מקודם. אבד תאבדון וגומר ונתצתם וגו' ואשריהם תשרפון וגו' ולמה כפל עוד לומר ואבדתם את שמם. וע"כ זה מלמד על אבידת השם ממש והוא להחליפו בשם של גנאי:
ד אם אזהרת לא תעשון וגו' דבק עם ונתצתם וגו' ואבדם את שמם וגו'. והוא אזהרה לנותץ אבן מן המזבח ולמוחק את השם אין זה מחובר יפה עם המקרא שאח"כ כי אם אל המקום וגו' לשכנו תדרשו וגו'. שאין המאמר הזה מקביל בהפכו אל מאמר הקודם ונתצתם ואבדתם. לכן פירשו ז"ל בל' ראשון שהוא דבוק עם אשר עבדו שם וגו' על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ועל זה אמר אח"כ לא תעשון כן לשמים להקטיר על ההרים והגבעות ותחת כל עץ כי אם אל המקום אשר יבחר וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה את עולותיכם וגו' ובזה המאמר כי אם וגו' מקביל יפה למאמר הקודם. אבל לדבר אחר פירשו כפשוטו היותו דבק עם ונתצתם ואבדתם הקודם והוא אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבני המזבח ובכל זה הוא מחובר יפה עם פסוק כי אם אל המקום וגומר שאחריו. והקבלת המאמר הזה למאמר הקודם הוא בגזרת לשכנו תדרשו וההקבלה על דרך זה. על דבר ע"ז הנני מצוה אתכם לנתוץ ולשרש לעקור ולשרוף. אבל לא תעשון כן לד' אלקיכם לנתוץ אפילו אבן אחת מן המזבח ולמחוק השם כי אם בהפך שהמקום יהי' מכובד בעיניכם ותהיו דורשין תמיד את המקום ההוא להביא שמה עולותיכם וזבחיכם כמו שפירש הרמב"ן ז"ל. ומאמר רבי ישמעאל שהביא רש"י ז"ל הוא אגדה לסמך מן המקרא. כל זה לוקח מדברי הרא"ם ז"ל בשנוי קצת ותיקון דרכו:
ה כי לשכנו הוא מיותר ומרמז משכן שילה וכאלו כתוב ולשכנו
ו ר"ל לפי שאמר להלן נדריכם ונדבותיכם והם עולה ושלמים הבאים בנדבה ע"כ כי עולותיכם וזבחיכם האמור כאן הם עולות ושלמי חובה. והציון צ"ל ברש"י על תיבת עולותיכם וכן צ"ל עולות ושלמי חובה. ובדברי הרא"ם ז"ל כאן עמדתי משתומם ולא זכיתי להבינם:
(ד"ה מעשרותיכם) ר"ל שנכלל בלשון זה מעשר בהמה ומעשר שני. כי שניהם טעונים הבאת מקום מעשר בהמה להקרבה ומעשר שני לאכלו לפנים מן החומה בירושלים ובשילה בכל הרואה כמו ששנינו בפרק בתרא דזבחים. אבל שאר המעשרות אינן בכלל זה לפי שאינן בהבאת מקום והפרשתן ונתינתן ואכילתן הכל בגבולין. כמו בירושלים ופשוט:
(ד"ה ותרומת ידכם) גם זה מבואר שהתרומה גדולה ותרומת מעשר אינן בהבאת מקום:
ז ר"ל ופירוש אשר ברכך כאשר ברכך והוא שב אל הנדרים ונדבות כי על הבאים חובה אין בידו להוסיף:
ח ר"ל שאינו מחובר לשלפניו והבאתם שמה וגו' שמדבר לאחר שנבחר שילה או ירושלים שא"כ יהי' פירוש המקרא לא תעשון בשילה וירושלים ככל אשר אנחנו עושין פה היום באוהל מועד שבמדבר וז"א שבאמת אין חילוק כלל בין אוהל מועד שבמדבר ובין שילה ובית עולמים שבשניהם מקריבין קרבנות הצבור והיחיד חובה ונדבה. וכל ספר תורת כהנים מוכיח על זה שנזכר פתח אוהל מועד בכל הקרבנות האמורים שמה וכן בשניהם נוהג איסור הבמות כמו ששנינו בפרק בתרא דזבחים עד שלא הוקם המשכן שבמדבר היו הבמות מותרות וכו' משהוקם המשכן הבמות אסורות וכו' ופירש"י ז"ל כמו שכתוב. איש אשר ישחט עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ונכרת וגו'. לכן צ"ל שמוסב מקרא זה על שלפני פניו כי אתם עוברים את הירדן וגו' ובא המקרא הזה ללמדנו שני דברים. א' שבהעברת הירדן ונקבע המשכן בגלגל כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק הותרו הבמות וכל יחיד ויחיד במקום שהוא עושה לו במה בראש גגו ומקריב. ב' שאין כל הקרבנות קרבין בבמה רק הנידר ונידב בלבד ולהלן בציון הסמוך יתבאר זה ביותר ביאור. ושיעור הכתוב כן הוא כשתעברון את הירדן ותקבעו המשכן בגלגל ואתם מקריבין בבמות לא תעשון שם ככל אשר אתם עושים פה באוהל מועד שבמדבר שאנו מקריבין בו חטאות ואשמות ונדרים ונדבות. ושם אינכם מקריבין רק איש כל הישר בעיניו להביאו שהם נדרים ונדבות ולא חובות:
בא"ד אבל בבמה אין קרב אלא הנידר ונידב בלבד וכו' לשלמות הביאור אעתיק לשון הש"ס משנה וברייתא דפרק בתרא דזבחים. במשנה שם עד שלא הוקם המשכן הי' הבמות מותרות כו' ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות (כדכתיב בשחוטי חוץ) כו' באו לגלגל (כשעברו את הירדן והוקבע אוה"מ שם ז' שנים שכבשו וז"שנים שחלקו) הותרו הבמות כדילפי' מאיש כל הישר בעיניו) וכו' באו לשילה] לאחר חלוק מיד קבעוהו בשילה [נאסרו הבמו' (כדקתני והיא היתה מנוחה וכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו' כלומר כו' כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה ועברת' את הירדן וישבתם בארץ היינו לאחר ירושה וישיבה והי' המקום וגו' השמר לדוגו' היינו איסור הבמות ולא הי' שם תקרה (של נסרים) אלא בית אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה (ובגמ' מנ"ל אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כתוב אחד אומר ותביאהו בית ד' שילה וכתוב אחד אומר. ויטוש את משכן שילה אהל שכן באדם. וכתיב וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר הא כיצד לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן) והיא היתה מנוחה וכו':
באו לנוב וגבעון (כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב וגבעון. כמו שנאמר אין לחם חול כי אם לחם קודש וגו' אלמא שולחן ומזבח התם הוה. חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון כדכתיב במלכים. כי שם הבמה גדולה) הותרו הבמות (ובגמ' מנא הני מילי דתנו רבנן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ולמה חלקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זה לזה ופירש"י ז"ל ולמה חלקן הכתוב לכתוב את שניהם עכ"ל, ובד"ה ליתן היתר ביאר יותר וז"ל דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו תעשו כי לא באתם אל המנוחה וגו'. אבל משבאתם לא ואי אין היתר בין זה לזה לא ה"ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש"מ דה"ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה עכ"ל) וכו' באו לירושלים נאסרו הבמות ולא הי' להן היתר והיא היתה נחלה (ההיא דכתיב בקרא דמשבאת אל המנוחה ואל הנחלה יאסרו הבמות) וכו' ע"כ המשנה הצריכה לעניננו עם פירש"י בהסגר. ומזה ידענו שבמת גלגל ונוב וגבעון נקראין במה גדולה ושם הי' המזבח שעשה משה ובבמה זו היו קרבין הצבור והיחידים הי' עושים להם בכל מקום שהם במות קטנות ונקר אין במות קטנות. אבל הצבור לא היו קרבין רק בבמה גדולה וכמו שאמרו ז"ל בפירוש בגמ' דאילו צבור בקטנה לא קרבי וכו'. אבל מה הי' הצבור קרבין בבמה קטנה [גדולה] והיחידין בקטנה לזה נעתיק מה דתנינין שם בברייתא תנו רבנן. כל נידר ונידר הי' קרב בבמה (פירש"י ז"ל בבמה קטנה דאלו בגדולה ע"כ קרבו חובת צבור כדכתיב ויעשו את הפסח בגלגל) שאין נידר ונידב אין קרב בבמה (ובגמ' מאי טעמא דכתיב איש כל הישר בעיניו יעשה וכו' ישרות תקריבו חובות לא תקריבו ופירש"י ז"ל שאין היחיד מקריב חובה לר"מ בשעת היתר הבמות אפי' בגדולה כמו שמוכח להלן. וצבור בקטנה לא קרבי אישתכח דאין חובות קריבין בקטנה ואי קשיא לר"מ איך יחיד עשה פסחו בגלגל וקרא כתיב ויעשו את הפסח. הא לא קשיא דפסח קרבן צבור קרי לי' דאתיא בכנופיא כדאיתא ביומא וה"נ בדר"ש קתני. אף צבור לא הקריבו אלא פסחיהן אלמא קרבן צבור קרי לי' עכ"ל. והא דצבור מקריבין חובה בגדולה היינו כדאמרינין בגמ' איש כל הישר בעיניו יעשה. איש ישרות הוא דליקרב חובות לא ליקרב (ומשמע לי' לר"מ דקרא סתמא כתיב אפי' יחיד בגדולה לא ליקרב חובות) הא צבור אפי' חובות ליקרוב) מנחה ונזירות קריבין בבמה (ומפרשינין בגמ' משום דמנחות ונזירות ישרות נינהו) דברי ר"מ וחכ"א לא קרבו ליחיד אלא עולות ושלמים בלבד. ומפרש בגמ' דהיינו טעמא דס"ל נזירות לאו ישרות נינהו דאע"ג דע"י נדר באה עליו מ"מ הוא לא התנדב הקרבנות אלא אסר עצמו ביין וטומאה ותגלחת. ומאליו הוויין קרבנותיו חובה במלאת ימי נזרו ובמנחה ס"ל אין מנחה בבמה. ופירש"י ז"ל דהטעם כדאמרינן לקמן דכתיב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לד' וגו' וזבחו זבחי שלמים לד' אותם ואמרינן לעיל בפ' השוחט ומעלה דפסוק זה בקדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבים בשעת איסור קאי שאסור ג"כ להקריבן בבמה. וכתיב וזבחו זבחי שלמים אין לי שקרבו בבמה אלא שלמים דהא אוקימנא לה בקדשי במה מנין אף עולה. תלמוד לומר זבחי יכול אף חטאת ואשם תלמוד לומר אותם למעט שאינו נידר ונידב. ורבנן דייקו זבחים ולא מנחות) רבי יהודא אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באוהל מועד שבמדבר מקריבין באוהל מועד שבגלגל וכו' (מכלל דשמעינהו לר"מ ורבנן דאמרי יש חילוק ומהו חלוקו שאין יחיד מקריב חובות אפי' בבמה גדולה שהוא אוהל מועד שבגלגל לר"מ ורבנן ולר"י מקריב ודוקא בבמה קטנה אינו קרב אלא נידר ונידב ור"מ ורבנן ס"ל כדמפרש בגמ' מדכתיב איש כל הישר בעיניו יעשה דמשמע איש דהיינו יחיד לא ליקרב אלא ישרות. וקרא סתמא כתיב ומשמע אפי' בבמה גדולה. ור"י אמר לך כי כתיב ישר דממעט חובות ליחיד אבעיניו כתיב. ור"ל במה קטנה דעושה היחיד לעצמו ופירוש ישר נדבה ואינו יוצא ג"כ מפשוטו והוא הבמה שישרה בעיניו לעשותה אבל בגדולה יחיד קרב אפילו חובות. ר"ש אמר אף צבור לא קרבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן (ר"ש פליג אכולהו דכולהו ס"ל דלצבור אין חילוק בין מדבר לגלגל בבמה גדולה. ור"ש אומר אף צבור עצמן לא הקריבו חובות בגלגל אלא כעין פסחים דהיינו חובות שקבוע להם זמן אבל לא פר העלם דבר ושעירי ע"א ומכ"ש דיחיד לא קרב חובות אפי' בגדולה ובגמ' מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא דבעו למיעבד פסחא אלא הא קמ"ל חובות כעין פסח הוא דקרב הא לאו כעין פסח לא קרב) ע"כ המשנה והברייתא המצטרך לענינינו ונמצינו למדין מכל זה דאיסור הבמות באוהל מועד שבמדבר נלמד מקרא דשחוטי חוץ שהבאתי למעלה והיתר הבמות בהעברת הירדן עד שילה נלמד משני פסוק ים. א' מפסוק לא תעשון כן לד' אלקיכם שכבר כתבתי לעיל שלפי פשוטו הוא דבק עם פסוק שאחרי'. ומדבר באיסור הבמות בעת שיבוחר עפ"י נביא המקום המקודש. שהוא שילה וירושלים הא למדת שעד שלא נבחר שילה וירושלים הי' הבמות מותרות. ב' מפסוק שלפנינו שחוזר ע"כ ג"כ על כי שעברו את הירדן ומדבר בהיתר הבמות. ועוד היתר הבמות בין שילה לירושלים נלמד כנ"ל ממה שחלקן הכתוב. עד כה הארכתי לשלמות הביאור:
ט (ד"ה עד אתה) לשון עד עתה הוא מכוון לרוב עד זמן ההוה שעומד בו המדבר אבל בפסוק שלפנינו לא יתכן זה כי הי' משמעו שבאוהל מועד שבמדבר הי' מקריבין בבמות מה שאינו כן וכנזכר לעיל. ועוד הרי גם בזמן הדבור הזה לא הי' באים אל המנוחה ואל הנחלה ומאי עד עתה. אבל באמת שלפעמים יתפרש עד עתה. עד ועד בכלל שגם עתה הוא כמו בעבר ולא פסק הענין הזה ובזה פירושו כמו עדיין. ובזה יתבאר כל המאמר הזה שמתחלה מה שאמר כי לא באתם וגו' מעמיד עצמו המדבר כדרך הספור בזמן המאוחר שספר ממנו מתחלה. והוא זמן העברת הירדן. ואמר אח"כ שלטעם זה הותרו הבמות באותו זמן. לפי שבאותו זמן לא באתם עדיין אל המנוחה ואל הנחלה:
י ר"ל כי אין בפסוק זה גזרה וגזרתו הוא הפסוק שאחריו והי' המקום אשר יבחר ד' וגו' ופעל ועברתם אינו להודעה והבטחה שיעברו את הירדן. אבל פירושו וכאשר תעברו אז הנמשך מ"ש בפסוק שאחריו והי' המקום וגו':
יא (ד"ה שמה תביאו) ע"כ אינו רוצה לומר שלמעלה אומר לענין שילה לבד. שהרי כתוב למעלה מכל שבטיכם ופירש"י ז"ל להלן פסוק י"ד דהיינו ירושלים. אבל רצה לומר שלמעלה אמור גם לענין שילה. דהיינו לשכנו תדרשו וכאלו כתוב בויו החבור ולשכנו תדרשו. אבל מ"מ פסוק שאחרי פסוק שלמעלה שהוא פסוק והבאתם שמה וגו' מחובר רק עם הסמוך לו לפניו דהיינו לשכנו תדרשו ולא עם שלפני פניו המקום אשר יבחר ד' וגו' לכך יפה כתב רש"י ז"ל למעלה אומר לענין שילה. ור"ל פסוק והבאתם שמה וגו' הוא לענין שילה. מדברי הרא"ם ז"ל:
יג ר"ל שמה תביאו וגו' הוא עשה. והשמר לך הוא לא תעשה. כמאמרם ז"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
יד והיינו אליבא דמ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים והי' א"כ בחלק בנימין. שהרי יהודא ובנימין סמוכין זה לזה וירושלים הי' בקצה יהודא ותחלת נחלת בנימין. כידוע כל זה מגבולי הארץ. ולפיכך צריך לו' שמ"ש מכל שבטיכם אינו אלא בבחינת הכסף הגבוי. אבל למ"ד דלא נתחלקה ירושלים לשבטים צריך לפרש באחד שבטיך דהכא שהוא שילה כדתנינין בספרי מדברי הרא"ם ז"ל:
טו (ד"ה תזבח) דמלת תזבח מיותר ולא הי' לו לומר אלא בכל אות נפשך תאכל בשר ומכאן דרשו בבכורות שאין לפסולי המוקדשין היתר, אלא הנאה הבאה לאדם ע"י זביחה דהיינו אכילה לאפוקי גיזה וחלב או להאכיל לכלבים שאין הנאתן ע"י זביחה וזהו כלישנא בתרא דהתם אבל בלישנא [קמא] אמרו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך:
(ד"ה הטמא) שאם הטמא והטהור אוכלין בקערה אחת. א"כ נטמא הבשר והרי הטמא אוכל בטומאת הגוף והטהור בטומאת בשר:
(ד"ה כצבי) תחלה פירש ענין הדמיון לצבי ואיל לפי שגבי צבי ואיל הדין פשוט שאין נוהג בהן השמירה מן הטומאה. לכן דמה אותם הכתוב בענין זה לצבי ואיל ובדבור שאחריו פירש צורך הדמיון הזה אחרי שכבר פרט בהן הדין הנוהג בצבי ואיל בעצמן ואמר שהדמיון בא לפוטרן מן מתנות כהונה כמוהם.
טז ר"ל שהי' עולה על הדעת לומר שלא נאסר הדם אלא אם נזרק ממנו במזבח מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה תשפכנו) כל המאמר הזה נראה אך למותר ולא נזכר בכל איסורי מאכל כי אם בדם לבדו לזה דרשו שבא לרמז שהדם מכשיר הזרעים כמים מפני שאצל הכשר לא נזכר רק מים וכי יותן מים וגו'. אבל מה שדרשו לומר שאין צריך כסוי צ"ל שאף שאין כסוי נוהג רק בחי' ועוף כמ"ש אשר יצוד ציד חי' ועוף מ"מ סד"א דכיון דאקשי' רחמנא לצבי ואיל ליבעי כיסוי כוותייהו קמ"ל דלא מדברי הרא"ם ז"ל:
יז ר"ל שלעיל אמר והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם וגו' שהוא עשה להטעינם הבאת מקום לאכלן לפנים מן החומה וכן אמר שם ותרומת ידכם אלו הבכורים וכאן בא ליתן לא תעשה על הדבר:
(ד"ה לא תוכל) ר"ל שפעל יכול הוראתו לרוב על מציאת הכח בהעצם אל הפעולה כמו ויכלת עמוד מבלי יכולת ד' כי יכול תוכל ולפעמים הוראתו העדר המניעה אל הפעולה מצד אחר ועד"ז פירוש לא תוכל האמור כאן. שהוא המניעה אל הפעולה מצד המצוה ית' ועד"ז פירשו ג"כ מ"ש ואת היבוסי וגו' לא יכלו בני ישראל להורישם שאין ענינו העדר הכח רק העדר הרשות מפני השבועה:
בא"ד ולא יבוסים היו וכו'. ר"ל דאל"כ הרי השבועה לא ליבוסי היתה רק לבני חת ופשוט:
(ד"ה ובכורות) פשוט שהרי האזהרה בענין האכילה והבכור נאכל לכהנים:
יח מאמר לפני ד' הוראתו לרוב בעזרה וכאן הוראתו לפנים מחומת ירושלים שהרי לא נאמר בחצר אוהל מועד אלא אצל חטאת ואשם שהן קדשי קדשים ועוד שהרי לא הזהיר לעיל אלא על האכילה בגבולין לא תוכל לאכול בשעריך מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה והלוי) לעיל הזכיר מעשר שני ונדרים ונדבות של שלמים. כי רק אלו נדרים ונדבות הנאכלין ואיך אמר כאן והלוי הלא אין ללוים חלק במעשר שני ושלמים כי לבעלים הם וע"כ צ"ל שצוה עליהם השי"ת בדרך צדקה ובאה האזהרה על הלוי כאן בפרט אף שבכלל עניי ישראל הוא לפי שרישותו הוא מפני הנחלה שניטלה משבט זה ויתר השבטים לקחו נחלתו. ומטעם זה הוא קודם לעניי שאר השבטים לדעתי ורש"י ז"ל שכתב הזמינהו על שלמיך בכלל זה הוא גם מעשר שני לפי שעפ"י הרוב מוליכין מעות מעשר שני לירושלים וקונים בהם שם שלמים כמו שאמרו ז"ל בתלמוד ופשוט שהמצוה במכ"ש על המעשר הראוי לתת ללויים שלא לאחר ומכ"ש למנוע מליתן להם ובאה המצוה עליהם יותר מן הכהנים אף שגם להם לא חלק בארץ לפי שמתנות כהונה רבים עשרים וארבעה במספר:
יט כאן הוסיף ליתן לא תעשה למי שאינו מזמין בן לוי עני על שלמיו:
(ד"ה על אדמתך) הוא הדבר אשר דברתי לעיל בסמוך שלכך באה בעניי הלווים אזהרה נוספת לפי שנטלו חלקם בארץ ומפני שבגולה יסור ההבדל הזה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל ומבואר:
כ דאי משום היתר בשר תאוה בבואם לארץ לא הי' לו לומר אלא כי תבואו לארץ ומאי כי ירחיב ואי משום כדי לתת טעם להיתר בשר תאוה שהוא בשביל רחוק המקום מבית הבחירה הרי הטעם הזה נאמר בפסוק שאחריו כי ירחק ממך המקום וגו'. וע"כ שבא לרמז במאמר כי ירחיק שלא יאכל האדם אלא כערך השגת ידו:
כא (ד"ה כאשר צויתיך) פשוט דלשון זה משמע שנצטווה מכבר וכבר הארכתי בזה במקום אחר בפסוק שמור את יום השבת וגו' כאשר צוך ד' וגו' בואתחנן ואין צורך להאריך במה שביארתי מכבר יע"ש:
כג ענין ההתחזקות במצות כאן לע"ד הוא לבלתי האמין שלא יעבור על המצוה רק יזהר מאוד מאוד כי פתויי היצר רבים ועצומים וצריך להזהר ממנו ולהתחזק נגדו:
(ד"ה ולא תאכל) ר"ל אזהרה לאבר שנחתך מן החי בעוד שהוא חי ונפשו בו ואז אותו אבר אסור אף אחר שנפסק החיות מן החי ומן האבר הנחתך ופירוש לא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל האבר שנחתך בעוד הנפש עם הבשר. והנה לא פרשו ז"ל לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא ג"כ אזהרה לדם ופירושו לא תאכל הבשר בעוד שהנפש ר"ל דמו בתוכו דכל הני אזהרות בדם למה לי לכן פירשו ז"ל שהוא לאו אחר ואגב שהזכיר מקודם כי הדם הוא הנפש סמך לו לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרת אבר מן החי:
כו והוא מחובר עם תחלת הפרשה והוא היתר בשר תאוה:
כז ר"ל תחלה הזכיר עולותיך ולכך אמר הבשר והדם על מזבח וגו' שהבשר ג"כ כולו למזבח ואח"כ אמר ודם זבחיך וגו' דהיינו שלמים ולכן אמר והבשר תאכל ופשוט:
כח ר"ל שמור הוא השנון תמיד לבלתי שכוח חלילה:
(ד"ה את כל) ממלת כל קא דרשי שהוא לרבות כל הפרטים שתחת הסוג. (ד"ה הטוב) ביאור דבור זה צריך להבנתו דבור שאחריו ואבארו כיד ד' הטובה עלי. בספרי הובא בילקוט הנוסחא בזה הלשון הטוב בעיני השמים והישר בעיני בני אדם דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר הטוב בעיני בני אדם והישר בעיני שמים. וכן הוא אומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ע"כ. ואשר מצאה ידי הכהה בבאור זה הוא כזה שהטוב הוא מעשה הצדק לבדו ולא יבחן מצד התועלת המגיע ממנו לעושהו או לזולתו כי גם אם לא יגיע ממנו שום תועלת יכונה טוב מצד עצמו אמנם הישר הוא גבול הטוב והוא הדרך אשר ילך בו האדם ולא יעבור ממנו במעשה הטוב והוא מצד התועלת המגיע ממנו להעושה או זולתו או הנזק המגיע ממנו. ונבאר הדבר הכללי הזה ע"י טוב פרטי הצדקה וחניות דלים הוא טוב יגיע ממנו תועלת להחונן או לא. כי המעשה מצד עצמו הוא צדק ואם יעבור הגבול בפזור עד שיש לדאוג פן יורש גם הוא לא יחדל המעשה מצד זה להיות טוב אבל איננו ישרר"י מבחינת הנזק המגיע ממנו להעושה. ולכן אמרו ז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כי יותר מזה השיעור עובר גבול הישר והמעשה טוב ולא ישר. הרי שהישר הוא הגבלת הטוב ותנאו איננו היושר כי גם אם יעבור גבול היושר לא יפסק מהיות טוב כי הרע הנמשך הוא מניעת דבר אחר והוא ההעדר והחסרון הדבוק להעושה. ולכן אין היושר מוגבל ושוה בזה לכל אישי האדם. ופזור סך אחד ישר בזה ובלתי ישר באחר. והקש על זה במעשה גמילות חסד בממונו וגופו והרדיפה אחרי מעשה המצות שבכל אלו ימצא גבול היושר כי צריך האדם לתת חוקו לנפשו ולבני ביתו זה פן הח'. שהיושר הוא רק גבול הטוב אבל לא תנאי הטוב. ויש שיהי' היושר תנאי הטוב ולא הגבלתו לבד כי מעשה אחד הוא לפעמים טוב מאוד ופעם הפכו והוא רע מאוד והטוב בזה איננו בלתי טוב מדומה ולא טוב אמתי. ונתפוס גם בזה פרט אחד מדת הרחמים והחמלה והחנינה הוא טוב מאוד והפכו האכזריות והחמה הוא רע מאוד. אמנם לפי ראות עיני בני אדם אשר לא יראו ללבב וגם לא יראו הנולד הוא חוק כללי ולא לראות עיני המקום ב"ה. כי ד"מ החמלה על זרע עמלק הוא רע לא טוב וההתאכזרות עליו הוא טוב לא רע. וכן בשבעה עממין שכתוב בהן לא תחי' כל נשמה א"כ הטוב והרע הזה אינו טוב ורע כולל וכן תמצא דמיונות הרבה מזה המין הרי כי הטוב והרע יתהפכו לפעמים כפי שקול אל דעות ב"ה והוא היושר האלקי. והנה אין היושר הזה הגבלת הטוב ר"ל הגבלת כמותו ושיעורו רק תנאי עצם הטוב והוא הגבלת איכותו. והנה בפן הא' שהיושר הוא הגבלת כמות הטוב בלבד זהו הישר בעיני בני אדם כי היושר הזה נמשך כנ"ל לחסרון בני האדם וגבול יכלתם. אמנם הטוב נשאר טוב גם בעבור גבול היושר הזה וזהו הטוב בעיני השמים שאין נופל שם בגבול יכולת. והטוב בעיני שמים ר"ל הטוב מצד עצמו מופשט מבחינת חסרון העושה והשלם ע"ה שאמר לאשתו מי שלימו קורמי באגמא בעבור חוזק בטחונו וגודל חשקו וטרדתו בתורה ועבודה מעשהו זה הוא הטוב בעיני שמים אבל בפן הב' שהיושר הוא ג"כ תנאי הטוב הוא להפך שהטוב איננו רק טוב מדומה לעיני בני האדם אם הוא נגד תנאי הזה. אבל היושר הוא האלקי ולו הפלס ומאזני הדעת איזה דבר טוב לפי הזמן והנושא ולזה צונו השי"ת בתורתו לעשות הטוב בעיני השמים בהגבלת היושר לפי חסרון בני אדם וזהו פן הא' וכן צונו ב"ה לעשות הטוב בעיני בני האדם בתנאי אם יסכים אל היושר האלקי. שבזה הוא ג"כ טוב בעיני שמים ובזאת תדע כי רבי ישמעאל ור"ע. מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי ועל שניהם ביחד באה הציווי בתורה ולפי פירש"י ז"ל שלפנינו לא הובא בו רק מאמר ר"ע ולא מאמר רבי ישמעאל ואולי שיש השמטה כאן בפירש"י ז"ל וי"ל ג"כ לפי שדברי ר"ע יותר פשוטים לא הביא רש"י ז"ל כפירושו רק דברי ר"ע ז"ל. זהו מה שנלע"ד הקלושה בכל זה:
(ד"ה והישר) כבר מבואר בסמוך:
ל ר"ל ששם מוקש הוא מגזרת חסרי פא יוד ומשקלו מועל כמו מופת מודע ואינו מגזרת חסרי פא נון כי שרשו יקש מענין פח יקוש ואין שרשו נקש כי לא נמצא לעולם. ואפילו ליסוד הנופל לפרקים כמו מתת מן נתן. והנה לדעת אונקלוס פתרונו מכשול כפירוש מוקש בכל מקום. חבל לפירש"י ז"ל הוא מענין קשקוש כשהאדם כרוך אחרי איזה דבר נוקש לבו בקרבו אחריו:
(ד"ה אחרי פשוט כי מה ענין לתלות השמירה הזו בזמן שאחרי ההשמדה אבל הכוונה כי באמת אזהרת השמירה הוא בכל זמן אנח שאחר ההשמדה יש לך לתת לב איך להזהר ביותר:
(ד"ה איכה יעבדו) כבר מבואר זה בפרשת משפטים בפסוק זובח לאלקים יחרם וגו' קחנו משם. וכתב הרא"ם ז"ל שצ"ל לפירש"י ז"ל שפירוש ואעשה כן אני. ר"ל לאלהיהם ומ"ש בפסוק שאחריו לא תעשה כן לד' אלקיך וגו' הוא אזהרה אחרת וסרה קושיית הרמב"ן ז"ל עכ"ל:
לא כי כל חתין וגמין רבויין