אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר ראה › פרק טז

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ראה · פרק טז

פרק טו

ב ר"ל שפעל וזבחת שלפניו מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר וזבחת פסח וגו' צאן וזבחת בקר. מדברי הרא"ם ז"ל

ג ובאיזה אופן הוא מזכיר את העוני מפרש הכתוב אח"כ כי בחפזון יצאת וגו' הרי שהמצה זכר לחפזון וע"י כך הוא מזכיר את דעוני:

(ד"ה למען) ר"ל שזה מוסב גם על המקרא שלפניו וזבחת פסח וגו' ששניהם אכילת פסח ומצה מזכירין יציאת מצרים:

ד ר"ל ופסח דורות לא הוה ילפינן מפסח מצרים לפי שי"ל שרק בו הוזהרו מלהותירו לבקר כדי שלא יתמהמהו בסבתו במצרים. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ולפי שנסתלק כו' ר"ל שהי' לו לכתוב בקצרה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח לבוקר ולמה הוצרך לסמן איזה זבח ולומר שהוא הזבח אשר תזבחנו בערב ביום הראשון אשר למעלה הוא מדבר בפירוש בפסח לזה תירץ דלפי שהפסיק בחקות שבעת ימים כו' ופשוט:

בא"ד לכך כתב בערב כו'. ושיעור הכתוב לפירוש זה לא ילין לבוקר מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון ר"ל בערב פסח אחר חצות שאז ינטו צללי ערב:

בא"ד דבר אחר חגיגת י"ד כו'. לפירוש זה ביום הראשון אינו ערב יו"ט רק כמשמעו ביום הראשון שר יו"ט. וכן אין ביום הראשון דבק עם תזבח שהרי הזביחה בערב יו"ט ולא ביו"ט אכל דבק עם לא ילין. ושיעור הכתוב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב (ר"ל בי"ד אחר חצות בנטות צללי ערב) ביום הראשון לבוקר. ר"ל לא תלין אותו ביום הראשון של י"ט לבוקר ולפ"ז הך בוקר ר"ל בוקרו של ט"ו שכל יום הראשין הוא ע"כ בכלל ההיתר שכולל יומו ולילו ואיצטרך קרא לחכי דלא תימא הואיל והוקש לפסח (כדכתיב וזבחת פסח צאן ובקר) אינו נאכל ארא ליום ולילה כפסח וכדעת בן תימא בש"ס). וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל וא"ת אכתי למה לי (ר"ל לפירוש הראשון שמזהיר על המותיר בפסח עצמו) הרי ככר אמור בפ' תשא. ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח. וי"ל דההוא לענין הקרבה ובאימורי הפסח קא מיירי וכן פירש"י ז"ל בהדיא שם זבח חג הפסח אמוריו ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואמורים דמרבוייא דזבח איתרבו שאר קרבנות (כדאיתא בש"ס) אבל הכא בבשר הפסח קמיירי לענין אכילה. עכ"ל ז"ל:

ו ר"ל בערב הוא אחר שש שהחמה נוטה למערב כבוא השמש הוא לילה ומועד צאתך הוא בבוקרו של ט"ו:

בא"ד כלומר נעשה נותר כו' ר"ל דאין פירוש שרפהו ממש דהא קיי"ל אין שורפין קדשים ביו"ט. אבר ר"ל שרפהו שנעשה נותר ומשום זה יוצא למחר לבית השרפה:

ז (ד"ה ופנית) ר"ל דהאי בוקר ע"כ הוא בוקרו של ט"ז וממילא מוכח דבעי לינה במוצאי יו"ט ואין לומר בוקרו של ט"ו. דלמ"ד תחומין דאורייתא אי אפשר לצאת ביו"ט חוץ לתחום:

ואפי' למ"ד תחומין דרבנן מ"מ אי אפשר לומר ביו"ט כמו שפירש"י ז"ל בר"ה ובסוכה דף מ"ז פ' לולב וערבה וז"ל שהרי הוא יום שחייב ליראות בעזרה עכ"ד:

ח ואין להקשות לפירוש השני חרי אין מדת דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד אינו נוהגת אלא אם הכלל והפרט שניהם שווין באיסור או בהיתר. וא"כ לא איצטריך הפרט לגופי' אלא ללמד על הכלל כולו שיהא דומה לפרט דומיא דמאי דאמרינין שלמים בכלל כל הקדשים היו (לענין אזהרת אכילתן בטומאת הגוף) דכתיב אשר יקרב וגו' מכל הקדשים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ולמה יצאו (והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה וגו') להקיש אליהן מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח וכו' לאפוקי קדשי בד"ה. אבל בנדון שלפנינו דהפרט לגופי' איצטריך ללמד שהשביעי רשות וא"כ ה"ל יצא לידון בדבר החדש דרא גמרינין כללי' מיני' דומיא דאשת אח שהי' בכלל העריות לאיסור ויצא לידון בדבר החדש להתירו במקום ייבום. ולא גמרינן שאר עריות מיני'. דהא לא קשיא דרא מיקרי יצא לידון בדבר חדש אא"כ אם דפרט יש בו תנאי ואופן שהוא כהפך מן הכלל. דהיינו שהכלל באיסור ופרט בהיתר. דומיא דאשת אח שבאופן שאין לו בנים, הוא היתר אז אמרינין דלא גמרינין כללו מיני' להתיר באין לו בנים אם יש עם איסור אשת אח. גם איסור שאר עריות. אבל אם הפרט אינו בהפך מן הכלל רק מגלה על הכלל כולו דהיינו שהוא פירוש הכלל דומיא דהכא שאין בפרט אופנים שונים שנאמר שהוא מגביל תנאי הכלל רק הוא מגביל משפט הכלל. מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות א"כ הפרט מבאר שלעולם אין משפט הכלל חובה אין כאן יוצא לידון בדבר חדש וה"ל דומיא דהבערה שהיתה בכלל כל המלאכות. ויצא ללמד שחייבין עלי' בפני עצמה אף כל חייבין עליהן בפ"ע שהפרט מגלה משפט הכלל ואין בו אופנים ותנאים שונים. שפעמים הוא דומה לכלל ופעמים אינו דומה:

ט ר"ל שאין חג השבועות תלוי בהתחלת הקציר רק בקצירת העומר. אבל לפי שהעומר ראשית הקציר כמ"ש במקום אחר והבאתם את עומר ראשית קצירכם וגו'. לכן אמר מהחל חרמש וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

יב כי אין בחג השבועות זכר ליציאת מצרים כמו חג המצות וחג הסוכות. לכך אמר רש"י ז"ל שהכוונה בכאן על החיוב וההכרח לשמור חוקיו ית' מצד יציאת מצרים:

יג ר"ל כפשוטו הכוונה על זמן האסיף. אבל לפי שפרט גורן ויקב. ולא אמר בכלל באספך את תבואותיך או את מעשיך. למדו רז"ל שאין מסככין אלא בפסולת גורן ויקב דהיינו קשין של תבואה וזמורות ריקנין וכמו שדקדקו ז"ל בש"ס סוכה ממה שלא נאמר גרנך ויקבך (דהוה משמע התבואה עם הקשין וחזמורות עם החרצון) רק מגרנך ומיקבך משמע פסולת גורן ויקב. ור"ל דבעי סכוך הדומה לפסולת גורן ויקב. דהיינו דבר תלוש שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ:

יד ר"ל לפי תלמודו הוא ציווי כדתניא פ' לולב וערבה והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט האחרון (ר"ל שהרי כבר נאמר במקרא שלפניו ושמחת בחגך וגו' וע"ש שבא לרבות עוד זמן אחר) לשמחה (ופירש"י ז"ל לשמחה שלפניו לכוללו עם שמחת שבעת הימים שיזבח שלמים בשביעי. כדי לאכול ליל שמיני ושאר הלילות לא צריכי רבוייא דימים אפי' לילות במשמע וכי איצטריך לליל יו"ט אחרון שאינו בכלל ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים. וע"כ לילה איתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים, דקרא ויום שמיני אתי בק"ו מלילה שהיום עיקר שמחה ולילה טפל) או אינו אלא לילי יו"ט הראשון (ופירש"י ז"ל שצריך לזבוח שלמים בערב י"ט לשמחת לילה הראשון דלא בעינין זביחה בשעת שמחה) תלמוד לומר אך חלק ומה ראית מרבה אני לילי יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יו"ט הראשון שאין שמחה לפניו ע"כ הברייתא:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה