באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ראה · פרק טו
ב ר"ל ידו אינו דבק עם משה רק עם שמוט וגם ידו אינו הפועל רק הפעול ובעל משה הוא הפוער ושיעור המקרא כסדרו כן הוא שמוט את ידו כל בעל משה. מדברי הרא"ם ז"ל:
ג כי לענין היתר נגישה אין צורך והתורה לישראל נאמרה ולא לבני נח:
ד תיבת אפס הוראתו למעט הדבר ממקצת משיניו הנמצאים בו ע"פ הרוב שקצת משיגים יחסרו בו. ובזה צריך א"כ לדעת איך תפול הוראה זו בכאן אצל שמטה וגם צריך להבין קשור מקרא זה שאחריו עם התחלת הפרשה שהיא במצות שמטה אבל הוראת אפס בכאן לפי שמדבר מקודם במצות שמטת כספים הנוהגת בהלואת ישראל לישראל על זה אמר בפסוק שלפנינו אפס שהמצוה ההיא לא תמצא מקום בכל זמן כי בזמן שאתם עושים רצונו של מקום לא יהי' בכם אביון שיצטרך להלואה ובזה יבוא על נכון קשורי המקראות. שלפנינו אמר אפס כי לא יהי' בך אביון וגו' ואחריו אמר רק אם שמוע תשמע וגו' ר"ל שהעדר הרישות לא יהי' רק בתנאי קבלת עול מצות השי"ת. ואמר עוד אח"כ בפסוק שלישי שאחריו כי ד' אלקיך וגו'. ר"ל שאז תתברך ממקור הברכות ולא תלוה לישראל. ואדרבה ישראל ילוו בנכרים. הארכתי אף שאין לו ענין עם דברי רש"י ז"ל:
ו ר"ל לפי שיצוייר שגם המעביטי הי' עובט לכן הוצרך לומר והעבטת וגו' ואתה לא תעבוט וכן ביאר בדבור הסמוך ומשלת וגו' ובך רא ימשולו:
ז כל המאמר מאחד אחיך באחד שעריך בארצך וגו' נראה מיותר וכבר אמר תחלה כי יהי' בך אביון ומרת בך מורה עניי ישראל ולא עניי הנכרים ולמה זה אמר אח"כ מאחד אחיך וגם למה הזכיר אחריו. באחד שעריך בארצך להורות מקום העני ומה לנו במקומו ולזה פירשו ז"ל שבא הכתוב ללמדנו שהקרוב קרוב קודם ופירוש אחיך קרוביך וכן שעניי עירו קודמין ועניי ארץ ישראל קודמין לעניי חוץ לארץ (ולכן אמר בארצך וברש"י שלפנינו נשמט זה והובא בילקוט) ולפי שהמאמר ההוא מורה הקדימה לבן התחיל רש"י ז"ל גם כאן בהתחלת הפסוק בענין הקדימה לומר התאב תאב קודם אף שאין זה יוצא מן הכתוב אלא שהוא משקול הדעת (ד"ה לא תאמץ) ר"ל כי ישנם ב"א אשר אוי להם מממונם ואוי להם מחוסר אחיהם. ולכן נופל בזה אמיצת הלב כי תגבר עליהם תשוקת הממון ומפני זה הם מאמצים את לבבם על הרגשת החמלה עד שיש בני אדם שאחרי מלחמת חמלתם עם תשוקתם ישעו יד ליתן לעני אך בטרם קבלת העני מידם תגבר התשוקה ברוחם וקופץ ידו לאחור במהירות עד שמפני המהירות בהשבת ידיו יכונה בשם קפ צה:
(ד"ה מאחיך האביון (כפשוטו בא המאמר הזה כדי לגנות רוע המעשה ההוא וכאומר הלא אחיך הוא. אבל ע"ד דרש אמרו ז"ל שגם זה רמוז בכתוב והוא מדרשת דורשי רשימות וכבר הארכתי בזה במ"א:
ח כבר ידוע כי רגילין ז"ל לדרוש המקור הקודם לפעל ואפי' למ"ד דברה תורה כלשון ב"א:
(ד"ה אשר) כי אשר. יחסר מיותר וכבר אמר לפניו די מחסורו:
(ד"ה לו) שהיל"ל אשר יחסר ובתוספת מלת לו דרשו ז"ל שבא לרמז להשיאו אשה:
ט ר"ל גבי כובש שכר שכיר כתיב ביומו תתן שכרו וגו' כי עני הוא וגו' ולא יקרא עליך וגו' ואף ששם לא בא בדרך אזהרה לעני. ופירוש ולא יקרא עליך אשר לא יקרא עליך. ומצאנו הרבה ווין שמשמשין במקום אשר ואמר שם הכתוב ביומו תתן שכרו אשר לא יקרא עליך אל ד'. מ"מ ממה ששנה הכתוב שם את הלשון מלשון הכתוב כאן שכאן הכתוב מדבר בלשון הדומה לציווי ושם הוא מדבר בל' אזהרה דרשו ז"ל שבא לרמז על ההערה הזו בענין הקריאה כי כן דרכם ז"ל לגרות שמחכמת לשון הכתוב לרמז ער ההערות הנופלות בענין. והנה בספרי הובא בילקוט סיימו עוד אחר הדבור המובא בפירש"י ז"ל כאן וז"ל יכול מצוה שלא לקרא ת"ל וקרא עליך ע"כ. וביאור הענין נ"ל שהוא התעוררות מוסרי שאין ראוי להעני ע"פ השכל לצעוק חמס לפני הש"י על דבר העור הנעשה לו בהלנת שכרו והמיאון להלוות לו וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ומה יתרון לעני בעונש הבלתי מחונן אותו רק על זאת יתפלל כל עני חסיד להסיר דאגת לבבו בהמציא לו לחם חוקו אכן אף שאין הקריאה על האכזרי הגונה. בכל זאת אין העני הקורא חוטא כי הוא מדבר ופוער פיו מתוך שברון לבו כי חזקה עליו יד המחסור ואין דורש אליו ואיננו שליט ברוחו לכלוא אותו כי יחם לבבו מרוב צרת נפשו וכמה דברים התירה התורה נגד יצה"ר. וענין זה נכלל ונרמז בשנוי לשון הכתובים כאן ובס' תצא כי נגד מ"ש כאן וקרא עליך וגו' אמר שם ולא יקרא וגו' בדרך אזהרה לרמז בזה שאין הקריאה מצוה לנקום נקם ונהפוך הוא שאין הקריאה ראויה והגונה. וכן להפך אין מניעת הקריאה מצוה ר"ל חובה והקריאה אסורה כי על כן אמר כאן בפסוק שלפנינו מקביל למאמר הנ"ל (ולא יקרא וגו') וקרא עליך אל ד'. והיוצא מב' כתובים אלו שמניעת הקריאה ראויה ויפה ומ"מ אין הקריאה חטא. וע"ד דברה תורה כנגד יצה"ר כנל"ב:
(ד"ה והיה) זהו מצד הסברא כי מה ענין החטא על הקריאה אבל פירוש חטא כאן הוא עונש שיכונה הדבר בשם סבתו כמו גדול עוני מנשוא שפירוש עוני עונשי והעונש אף שגם הוא אינו מיוחס בעצם אל הקריאה. בכל זה יתייחס אל הקריאה מפני היותה סבת מהירות הגעת העונש:
י בדבור זה ובשני דבורים שאחריו הראו אותנו חז"ל איך נרמז בל' הכתוב המוסרים האלו התלויים במדת הצדקה ומה נעים זה:
יא מיני הסבות אל המעשה או מניעת המעשה שתים הנה הסבה הגורמת או הפועלת והסבה התכליתית. הסבה הגורמת והפועלת היא קודמת אל המעשה והסבה התכליתית מאוחרת מן המעשה ד"מ האש הוא סבת חום האבן והוא הסבה הפועלת והוא ר"ל האש היא קודם במציאות להמצא החום באבן וכן החלומות אשר חלם יוסף הי' סבה הגורמת לירידת אבותינו למצרים והחלומות ההם קדמו לירידתן מצרימה. ואולם תחית מתי מדבר היא הסבה התכליתית לקבורת משה במדבר (כפי אגדת חז"ל) והסבה ההיא ר"ל התחיה היא מאוחרת בזמן לקבורת משה במדבר, ועתה נאמר שמלת על כן תביא להוראת סבת הנמשך כמו על כן לא יאכלו ב"י את גיד הנשה וגו' שבא להורות סבה הגורמת וכן כי ששת ימים וגו' על כן ברך וגו' השבת וגו' ויכשר עם הקודם ע"ד יחם הסבה הגורמת. אבל על כן יעזוב איש וגו' ודבק באשתו הוא להורות סכה הפועלת כי בעבור היות דביקת אדם וחוה דביקה טבעית על כי היתה עצם מעצמיו הורידה טבע האב הדביקות ההוא בצאצאיו. והנה בפסוק שלפנינו כתוב כי לא יחדל אביון וגו' על כן אנכי מצוך לאמר. פתוח תפתח וגו' קשור מלת ער כן עם הקודם כי לא יחדר וגו' אינו ע"ד הסבה הגורמת כי הסבה הגורמת לפתיחת היד אינו אלא החמלה והרחמנות המתחייבת מצד הריש והמחפור אשר לאחיו העני והיא באמת קודמת בזמן להנמשך ממנה הוא פתיחת היד. אבל איך תהי' הסבה הגורמת ההיא שהיא הרחמים נתלית בהיות האביונות מצוי' בכל עת וזמן וכי בהונח שתהי' מציאת האביון יקר ובעתים רחוקות. לא יתחייב לחוס ולחמור עליו. וע"כ שקשור מלת על כן עם כי לא יחדל וגו' הקודם. איננו מצד סבת הרחמנות רק מצד סבה אחרת והוא חזרת המקרה הרע ההוא גם עליו ע"ד שאמרו ז"ל בתלמוד גם כן כי בגלל הדבר הזה גלגול הוא שחוזר בעולם. ור' חייא ע"ה אמר אקדימו ריפתא לעניא כי היכי דליקדמו לבניכי ובבחינה זו הסבה נתלית בהיות הריש והחוסר מצוי בכל עת וזמן וא"כ הסבה ההיא היא סבה תכליתית. שאינה אלא קודמת בשכל להפעל הנמשך הוא פתיחת היד אבל בפעל היא מאוחרת להנמשך. ודע שמלת מפני מורה ג"כ הסבה. אבל נבדלת ממלת על כן וכן ממלת לכן ומלת בעבור המורים על הסבה כי הסבה אשר תורה עלי' מלת מפני. או שהיא בעצמה זרה ומבהילה המעוררת חרדה ואימה בנפש או שהיא דעה ושנואה המעוררת חימה והזרות בה מצד הפלגת הרוע ובזה המסובב מבהיל ומחריד. מפני שרי גברתי אנכי בורחת מורה סכת היראה ופחד. אנה מפניך אברח הוא ג"כ סבת המורא הגדול ומענין זה ג"כ בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר. עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב וע"ד זה ג"כ והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד ד' עליו באש. ובזה הסבה וכן המסובב שניהם מחרידים וכמו כן מה שנאמר אצל אתון בלעם בראותה מלאך ד' כי נטתה מפניו וכן אצל מורא יבוא לרוב מרת מפניו תיראו ונאמר במלכים ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן וגו'. ובתוכחת ספר זה סדר תבוא כתוב לאמר ידבק ד' בך וגו' מפני רוע מעלליך אשר עזבתני והסבה בזה היא זרה מצד התיעוב עזיבת א' גדול ונורא והמסובב ג"כ מבהיל ואיום הארכתי עד כה בהבאת משרים הללו לעמוד על ברור אמתת דברי. ובזה יובן לך מה שכוון רש"י ז"ל כאן, כי להיות כפי שהתבאר למעלה קשור מלת ער כן וגו' עם כי לא יחדל אביון הקודם אינו אלא מפני הסבה התכליתית שבו והוא חזרת מקרה הרישות להנצל ממנה ע"ד אמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר או לקבל חסד מזולתו אם לא ינצל ח"ו הוא או זרעו א"כ שיעור הכתוב כי לא יחדל וגו' על כן וגו' להיות שהחוסר והמסכנות חוזר חלילה על אישי האדם על כן אני מצוך להנצל מהרע שבו ע"י פתיחת ידיך ומחמת זה ראוי הקשור סבת כי לא יחדל וגו' עם מסובב הציווי פתוח תפתח וגו' במלת מפני שהוא הוראת סבה המבהילה וידענו בזה שהסבה הוא תכליתית רא גורמת לבד. כן נ"ר:
(ד"ה לאמר) כבר ביארתי לעיל בסמוך שפתיחת היד הוא חסד לבני האדם להנצל מהדלות ולכל הפחות להנצל מתכלית החוסר כי יבוא כמתהלך דישו ושהסבה התכליתית הזו תורה עלי' מלת על כן וזהו שביארו רש"י ז"ל כאן אחרי שביאר בדבור הקודם שפירוש על כן כאן מפני כן שהכוונה על הגלגל החוזר בעולם. ביאר כאן בדבור שלפנינו באר היטב. שהצדקה עצה טובה והוא הנרמז במאמר כי לא יחדל וגו'. ושכל רש"י ז"ל את ידיו לציין על תיבת לאמר, כדרכו ז"ל ע"פ דרך רז"ל לדרוש מלת לאמר שבאה כפולה לתיקון הלשון ויאמרו ז"ל שבאה לרמז איזה דין או הערה. ולכן כתב רש"י ז"ל שמאמר הכתוב אנכי מצוך לאמר כאלו אמר אנכי מצוך ואומר לך. ובבחינת היות הצדקה חובה גם בזולת תועלת הנותן לפי שכך צונו השי"ת הוא מצוה ובבחינת היותה טובת הנותן היא אמירה:
יב והוא כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דקידושין דכי ימכר ע"י אחרים משמע עכ"ל. ואף שנמצא לשון נפעל גם במוכר עצמו כי ימוך אחיך ונמכר לך מ"מ סתם ר' נפעל אינו אלא ע"י זולתו אא"כ אם מפורש בהדיא. מדברי הרא"ם ז"ל:
יד ולחיש מפרשים הוא מענין משוי. ור"ל שתעניק לו מכל מין כאלו אתה מטעינו הרבה על צוארו:
(ד"ה מצאנך) רפי שהפרדות אינן בכלל ברכה שאינן מולידות:
טו ר"ל ששניתי לך בהענקה ביזת מצרים וביזת הים וכן אתה תשנה בהענקה. ר"ל שתעניק מכל מין:
יז בבר מבואר בסדר בהר וכאן אשנה בקוצר. בסדר בהר נאמר כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך וגו' וישב אל משפחתו וגו' ופירוש עד שנת היובל אם פגע בו יובל לפני שש היובל מוציאו וע"כ האי ושב אל משפחתו וגו' למכרוהו ב"ד אתי שאם הגיע היובל תוך שש למכירתו יוצא ביובל. ובפרשה הקודמת נאמר אצל מצות יובל וקדשתם את שנת החמשים וגו' ושבתם וגו' ואיש אל משפחתו תשובו וע"כ האי לרבות נרצע אתי שאם פגע בו היובל תוך שש לרציעתו היובל מוציאו:
(ד"ה ואף) ר"ל דהעבד מיותר ולא הי' לו לו' מרא ואם אמור יאמר שארי הוא מחובר עם שלמעלה שמדבר שם בעבד עברי בסדר משפטים:
יח ר"ל דממ"ש ואם אדוניו יתן לו אשה. לא נשמע אלא ששפחה כנענית מותרת לעבד עברי. אבל עדיין לא נשמע שהרב מוסר לו שפחה כנענית בעל כרחו שר עבד עד הגיענו למקרא שלפנינו כי משנה ש"ש עבדך. מדברי הרא"ם ז"ל:
יט כי בסדר בחקותי הוא אומר. אך בכור אשר יבוכר לד' בבהמה לא יקדיש איש אותו ופירש"י ז"ר שם. לא יקדישנו לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו בא"ד שמצוה לומר כו' ד"ר אעפ"י שקדוש מאליו. מ"מ מצוה להקדישו בפה כדאיתא בש"ס:
בא"ד דבר אחר כו'. פלוגתא דתנאי הוא בערכין ומפרש בש"ס דהך מ"ד ס"ר דכיון דאי לא מקדיש רי' (בפה) נמי קדוש. אין סברא לומר דמ"מ מצוה להקדישו ולכך מוקי לי' להקדש עילוי:
בא"ד מקדישו אתה הקדש עילוי בו'. ר"ל שאם אמר בכור זה חרם לגבוה או לכהן שמין טובת הנאה שיש לו בה דהיינו כמה ישראל רוצה ליתן לו שיתן בכור זה לבן בתו כהן וטובת הנאה זו יתן לגבוה או לכהן:
כ (ד"ה שנה בשנה) ד"ל דמעשר אינו נפסל משנה לחברתה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ופירש"י ז"ל שבא ללמד. שאם השהה מעשרותיו שנה ראשונה ושני' יבערם מן הבית בשנה שלישית מדברי הרא"ש ז"ל:
(ד"ה שנה בשנה) דאי לענין שמצוה לאכלו תוך שנה לחוד אתי. הי' לו לומר שנה שנה כדכתיב גבי מעשר. עשר תעשר וגו' שנה שנה מאי שנה בשנה שמעת מינה תרתי:
כא (ד"ה כל מום) ר"ל לאפוקי מום עובר או מום שבסתר דאינו נפסל על ידו להקרבה.
כג ובזה משונה בכור משאר פסולי המוקדשין ופשוט: