באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר צו · פרק ח
ב ר"ל שכבר כ' בסוף סדר שמות ספור הקמת המשכן וא"כ לפי שפ' זו נאמרה קודם הקמת המשכן צ"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה (וכבר מבואר במ"א פירוש זה באורך וכאן אקצר דלפי שבסדר שמות הספור ממלאכת המשכן נמר שם כר ספורו מתחלה וע"ס הוא גמר הקמתו ואולם בה' זה הוא ס' ת"כ יספר מדצוואות שנאמרו לאהרן ע"י משה. לכן חזר לספר מה שנצטווה בצורך חנוך הכהונה קודם הקמת המשכן) והנה כבר ידענו שהוקם המשכן בר"ח ניסן א"כ תחלת המלואים היה בכ"ג באדר ויום זה נאמרה פ' זו וכ"כ ג"כ רש"י ז"ר בסדר שמיני ויהי ביום השמיני ששמיני זה הוא שמיני למלואים והוא ר"ח ניסן ובאמת שיש בזה מחלוקת דלשטה זו צ"ל דמ"ש בסדר תצוה ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים דאע"פ שלא הוקם המשכן עד ר"ח ניסן מ"מ בכל יום מז' ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו כדי להרגילם אבל בר"ח היתה הקמתו קיימת עד זמן המסעות. וצריך לפרש ופתח אוהל מועד תשבו וגו' יומם ולילה מקום פתח אוהל מועד כל זה צריך לפרש לשטה זו שהיא שטת הת"כ דפירש מ"ש בפ' שמיני ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה שהוא שעיר ד"ה אלמא דשמיני למלואים היה ר"ח. א"כ ע"כ לא תוקם המשכן עד שמיני למלואים שהרי ידענו שלא הוקם המשכן עד ר"ח. ולפ"ז צ"ל א' שתחלת המלואים היה בכ"ג באדר. ב' שגם בימים הז' האלו שלפני ר"ח הוקם המשכן אלא שלא היתה ההקמה עד ר"ח הקמה קיימת אבל בספרי אמרו ז"ל וז"ל ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהו (כמ"ש בסדר שמיני) שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולין לעשות אבל יכולין היו ביום שלאחריו ע"כ ולפ"ז הך דת"כ ס"ל כר' ישמעאל אבל כר"ע נמצינו למדין א"כ שהז' של נדב ואביהו היה בערב הפסח וכיון שידענו מהמבואר בסדר שמיני שמיתתן של נדב ואביהו היה ביום ח' למלואים. צ"ל א"כ ששמיני למלואים היה ביום ח' ניסן. ולכן חל ז' של נדב ואביהו בערב הפסח וא"כ אחרת המלואים היה בר"ח ניסן שבו הוקם המשכן. ולשטה זו מ"ש בסדר שמיני ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה וגו', איננו שעיר ר"ח רק שעיר העבור שנתחייבו ע"פ הדבור להביא ביום הזה הוא יום ח' למלואים כמ"ש בפ' שמיני ואל ב"י תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' וכבר דברו מזה הרבה המפרשים וכ"ז מבואר מאוד מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה קח) כבר הוא מבואר אצלי במ"א שפעל קיחה הנזכר אצל ב"א החפשים הוא מענין פתוי ולקיחה בדברים והפתוי הוא בכ"מ לפי ענינו ובמקום הזה הוא אשריך שזכית לכך וצורך הפתוי ולקיחה בדברים בענין זה אצל אהרן לפי שהיה קשה על אהרן לרוב ענותו לטול כתר כהונה וביחוד לחומר אזהרת קדושתו:
ה פשוט שמאמר זה הדבר וגו' שאמר משה אל העדה לא היה ציווי כלל לעדה שהרי לא בא אחריו שום ציווי וע"כ שזה הדבר מוסב על שלמעלה ואין כאן זולתי הודעה שכל הדברים אשר יעשה לעיניהם במלאת יד אהרן ויד בניו נצטווה בכל זה מאת הש"י ולא לכבודו וכבוד אחיו חלילה יעשה מעשהו. והנה ענין אסיפת כל העדה היה כדי שיתקדש ויתחנך לכהונה בפרסום ופומבי, וכענין אסיפה להמליך עליהם מלך ולמען יראו כל העדה כל הדברים שיעשו למלאות יד אהרן ויד בניו וזהו טעם הכתוב שאמר כאן זה הדבר אשר צוה ד' לעשות ור"ל שהדברים אשר יעשו באהרן ובניו ע"י משה הוא הדבר אשר צוה ד' לעשות ולא מלבי אני עושה:
ט כבר ביאר רש"י ז"ר ענין זה באורך בסדר תצוה קחנו משם:
טו ר"ל שאין כאן טהרה מטומאה רק טהרה מזרות (ד"ה לכפר) ר"ל שאין כפרה נופל במזבח שאין המזבח צריך כפרה לזה ע"כ צ"ל שאין פירוש מלת עליו שאחריו בעבורו וכהוראת מלה זו לרוב כשהיא קשורה עם פעל בפר רק ענין מלה זו כפתרונו לרוב על השטח העליון מן הגשם והענין שיעשה עליו מעשה הכפרה:
טז לפי שכתוב בפ' תצוה היותרת על הכבד ושם ע"כ פירושו שהיה נוטר מעט מן הכבד עמו והנה האימורין הנזכרין בואתה תצוה הן דאימורין הנזכרין כאן. לכן הוכרח רש"י ז"ל לפרש שמ"ש כאן יותרת הכבד כאלו כתוב היותרת על הכבד. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב ר"ל שמ"ש כאן איל המלואים ע"כ אין פירושו מל' מלוי ידים וחנוך שהפירוש הזה יתכן אם היה כחוב ויקרב את איל המלואים השני אבל עכשיו שכתוב ויקרב את האיל השני איל המלואים א"כ משמעו שחזר ואמר איר המלואים כדי לייחד את האיל הזה מבין הקרבנות הקודמין הפר והאיל הראשון וייחד וסמן האיל הב' הזה בתואר מלואים ולזה אם פירוש מלואים מענין חנוך ומלוי ידים אין התואר הזה מיוחד לאיל הזה יותר מן הפר והאיל הא' שכולם הם קרבנות מלואים. ולכן פירש"י ז"ל ששם מלואים הונח בכאן על השלמים ובזה האיל הב' יותר מיוחד מן הקרבנות הקודמין אבל איך יפול על השלמים תואר מלואים ביאר רש"י ז"ל בדרך זה ע"פ מה שאוסיף ביאור בדברי קדשו ז"ל שכבר כ' רש"י ז"ל בואתה תצוה שפירוש שלמים מל' שלמות לפי שהקרבן שלם בכל חלקיו שממנו למזבח וממנו לכהנים וממנו לבעלים ופירושו עוד מבחינה הנ"ל מענין שלום לפי שהכל נוטלין חלק ממנו מזבח וכהן ובעלים. ובסדר ויקרא פירשו רש"י ז"ל ג"כ מענין שלום מבחינה אחרת שהשלמים מטילין שלום בעולם. ואולם בפ' שלפנינו יתפרש שלמים מענין שלמות. אבל איננו מבחינת שלמות החלקים רק מבחי' השלמת הכהונה לפי שע"י עבודת הכהונה בא שלום וברכה בעולם ונעם ד' אלקינו עלינו והשלמים מעלתם רב שמטילין שלום בעולם. לזה עיקר השלמת הכהונה רק ע"י השלמים ולהיות מלוי ושלמות ענין אחד (כמו וימלאו ימי' ללדת. עד מלאת ימי מלואיכם) נקראו השלמים דכאן מלואים בבחינה זו ומכוונת הכתוב שקראם כאן מלואים ולא כנה אותם בשם הנהוג שלבת כדי לכלול שתי הבחינות יחד ענין ההשלמה וענין החנוך מלוי ידים. כפירוש מלואים בכל מקום בפרשה זו) ור"ל שהשלמת החנוך הוא רק האיל דזה איל השלמים. ולכן מכונה איל השלמים הזה איר המלואים ר"ל איל השלמת החנוך:
כו כל שלשת מינים הללו חלות ורקיקין ורבוכה. כבר הוזכרו בואתה תצוה ושם הוא מפורש באר היטיב בפירושי רש"י ז"ל:
כח צר אעפ"י שלא הי' משה כהן מ"מ בשבעת ימי המלואים שמש משה בכהונה ע"פ הדבור אבל רא ידעתי למה הזכיר זה רש"י ז"ל פה ולא בויקח משה את הדם ויזרוק על קרנות המזבח וכן בויקח את כל החלב וגו' ויקטר משה המזבחה. וכל הפסוקים הנמשכים אחריו שכל אותם השמושים היו רק ע"י משה. ושמא י"ר שהמתין רש"י ז"ל מלבאר זה עד סוף שמושו של משה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה על) ד"ר דפי' על העולה מלשון הוספת נוסף ער העולה אבל אין פירושו עליו ממש שהרי כבר הקטיר את העולה קודם שחיטת האיל הזה כמבואר לעיל בפרשה:
לד ר"ל שהוא מקרא קצר, שהי' צריך להיות כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות כל שבעת הימים אבל המקרא קצר בלשונו נסמך על חתימת הפסוק שלפניו כי שבעת ימים ימלא את ידכם ואח"כ אמר שהמלואים בשבעת הימים כולם יהיו באופן המלואים של היום הזה והתקשרות פסוק שלפנינו עם סוף הפסוק הקודם הוא כזה שבסוף פסוק הקודם אמר. כי שבעת ימים ימלא את ידכם אבל איך תהיו העשי' בשבעת הימים מפרש אח"כ. כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות (גם העשי' שאח"כ). ופשוט שאין לפרש שתחלת מקרא שלפנינו דבוק עם סוף פסוק הקודם והשיעור כי שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה. דא"כ אין חבור לסוף הפסוק צוה ד' לעשות לכפר עליכם עם תחלת הפסוק וגם אין לו טעם בפני עצמו זולת חבור:
(בא"ד ורבותינו דרשו כו') ולפי הדרש תחלת המקרא הזה דבוק עם סוף המקרא שלפניו כי שבעת ימים מלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה ומאמר צוה ד' לעשות לכפר עליכם הוא מאמר בודד בפני עצמו שצוה השי"ת לעשות מעשה פרה ולכפר עליכם כיום הכפורים ע"י פרישת שבעת ימים כפרישת ימי המלואים וחנוך הכהנים אהרן ובניו מדברי הרא"ם ז"ל:
לה ר"ל דע"כ אין כוונת המקרא הזה לומר שאם יעשו כן לא ימותו. אבר עיקר כוונת המקרא הוא בשביל הודעת העונש אם לא יעשו כן שמכלל לאו אתה שומע הן ופשוט:
לו בכר מקום שבא בתורה הודעת העשי' אחרי הציווי עלי' מאת השי"ת רגיל רש"י ז"ל לפרש והוא מאגדת חכמינו ז"ר שבא הספור בהודעת העשי' ההיא להגיד שבחן, וכבר ביארתי ענין זה במקום אחר באורך וכאן ארמוז על זה בקצרה שעיקר הכוונה שהקב"ה משתעשע ומתפאר בצדיקיו וכאשר ישמרו דברו ית' לעשותו חוזר ואומר בני עשו רצוני אשריהם. ואין רצוני להאריך כאן יותר בביאור זה: