באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר צו · פרק ז
א ר"ל שתמורת האשם שוה בזה לתמורת חטאת שכמו שתמורת חטאת אינה קריבה (שתמורת חטאת היא אחת מן חמש חטאות המתות) כן תמורת אשם אינה קריבה אבל בזה היא משונה מתמורת חטאת דקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעלי' או שנתכפרו בעלי' למיתה אזלא אבל תמורת אשם וכן אשם שמתו בעליו או נתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ליקח בהן עולה ונקראת עולת נדבת צבור לקיץ המזבח ומזה תדע שאין תמורת חטאת ואשם יוצאה לחולין רק הם קדושים:
ג (ד"ה את) ר"ל אבל אלו היה אשם בא גם מן העזים היה ראוי לחלק דינו לב' פרשיות כמו שחלק דין השלמים לב' פרשיות בסדר ויקרא:
ה ר"ל שכל עוד שורא ניתק לרעי' (ר"ל שגמרו דינו להיות רועה או שאמרו בעליו בפירוש שמנתקין אותו לרעי') לא ניתק שם אשם ממנו ולמדנו מכאן שהאשם שמתו בעליו קודם הקרבתו או שאבד ונתכפרו בעליו באחר ואח"כ נמצא דא' אע"פ שעומד להיות דינו לרעות עד שיסתאב ואח"כ ימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח דהיינו עולת נדבת עבור הרי שהוא עומר לעולה מ"מ קודם שניתק ממנו שם אשם דהיינו קודם שניתק לרעי' אע"פ שעומד לעולה אין סתמו עולה ואם קדם ושחטו סתם אינו כשר לעולה (דאע"פ שעומד לעולה מ"מ קודם שניתק ממנו שם אשם סתמי' לאו לעולה קאי) אבל כשכבר ניתק לרעי' הואיל וניתק ממנו שם אשם ועומד להיות דמיו לעולה אם קדש ושחטו סתם כשר לעולה דסתמי' לעולה קאי (ומזה מבואר דכ"ש אם שחטו בפירוש לשם עולה דכשר אע"פ שהוא בעצמו אין דינו להיות עולה רק שיהיה דמיו כדמי עולה וכן מוכח מכאן דאע"פ שעדיין לא ניתק שם עולה ממנו נהי דמתמי' לאו לעולה קאי מ"מ אם קדם ושחטו בפירוש לשם עולה דכשר) וזה מוכח מדכתיב אשם הוא ודרשינן בהוייתו יהא דאע"פ שעומד להיות דינו לרעי' וכשיסתאב להיות דמיו דמי עולה מ"מ כל עוד שלא ניתק לרעי' בהוייתו יהא ועדיין שם האשם עליו ואפילו שחטו סתם פסול דסתמי' לאו לעולה קאי ולאשם כבר נפסל:
בא"ד ואינו בא ללמד כו'. ר"ר שאם באת לומר כן ע"כ תצטרך לומר ג"כ שאשם שלא הוקטרו אימוריו לשמו פסול שהרי כתוב כאן אשם הוא אחר הקטרת האימורין וזה אינו שהרי אפי' לא הוקטרו אימוריו כלל כשר הוא משום שאין כפרה אלא בדם. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל והקשה רש"י ז"ל בש"ס אשם נמי הא כתיב בי' קודש קדשים הוא בראש הפרשה קודם הקטרת אימורין ותירץ דלא משמע מיני' לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא או שכתוב עם א' מן עבודות הדם אבל גבי קודש קדשים הוא דאותו דוא לא כתיבא לא עם שם הקרבן ולא עם אחד מעבודת הדם לא דרשינן מיני' לשמו:
ז ר"ל תורה א' להם דבוק עם כהן אשר יכפר וגו' הבא אחריו דאלו להשוותם לכל שאר דברים מרישא דקרא נפקא לן דכתיב כחטאת כאשם כ"פ הרא"ם ז"ל:
(ד"ה הכהן וכן דרשו ז"ר ג"כ לעיל גבי דכהן המחטא וגו' הראוי לחטוי חולק שא"א לומר המחטא ממש שהרי כתיב אח"כ כל זכר בכהנים יאכלנה והוא הטעם עצמו מה שדרשו ז"ר גם כאן אשר יכפר הראוי לכפר שהרי באשם נמי כתיב כל זכר בכהנים וגו':
ח ר"ל דאע"פ שמיעטו הכתוב לעיר מחלוק הבשר מ"מ מחלוק העורות לא נתמעט והיה עורה על הדעת לומר שלא מיעטו הכתוב אלא מהבשר שהוא עומד לאכילה וכיון דלא חזי השתא לאכילה אינו חולק נמי לאכול לערב אבל מהעור שאינו ראוי לאכילה לא נתמעט קמ"ל דכיון דרא חזי השתא לאכילת בשר אפי' בעורות נמי אינו חולק:
ט תראה מזה דמשמע להו לרז"ל דמ"ש בפסוק שלפנינו לכהן המקריב וגו' נמשך ג"כ על מנחה בלולה בשמן וחרבה שבפסוק שאחריו וכמ"ש בפסוק שאחריו לכל בני אהרן תהיה וגו' מוסב ג"כ על מנחת מאפה תנור ומחבת ומרחשת שבפסוק שלפנינו ומכח זה דמו קראי אהדדי ומשום דומיא דקראי איצטריכו לשנויי דמ"ש בפסוק שלפנינו רבהן המקריב וגו' היינו הראוי להקריב והוא בית אב של אותו יום ולמעוטי כל המשמרה כולה הוא דאתי (הכהנים היו נחלקין לכ"ד משמרות כל משמר עובד בשבתו וכל משמר נחלק לו' בתי אבות כל בית אב עובד ביומו ובשבת היו מקריבין כל הבתי אבות יחד בין במשמר הנכנס ובין במשמר היוצא) אבל באמת צ"ע הן על הרומיא ודן על התירץ. על הרומיא קשה דמנ"ר לרז"ל שכל מיני המנחות דין א' להם עד דריקשו קראי אהדדי איסור דמנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור דין א' להם ומנחה בלולה בשמן וחרבה דין א' להם. ועל התירץ קשה מ"ש הכא אצל המנחות דדרשינן המקריב הראוי להקריב והוא בית אב של יומו ולמעט שאר הבתי אבות של אותה משמרה ומ"ש גבי זבחים דלעיל דדרשינן המקריב המחטא הראוי לחטוי וכפרה והקרבה ולא ממעטינן כל אנשי המשמר וע"ע מדברי הרא"ם ז"ל:
י כלומר מנחת סולת של נדבה שנקמצת בעודה סולת ולא לאחר אפי' כשאר המנחות) שהמנחות ה' מינים מנחת סולת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור שהוא מב' מינין חלות ורקיקין וכבר נכללו ארבעת המינין בפסוק הקודם נשאר מנחה בלולה בשמן שבפסוק זה בעד הסולת בהכרח
יב (ד"ה והקריב) כ"ז מבואר היטב בס' תצוה ונלמד הכל בש"ס מקראי (ד"ה מרובכת) ר"ל דאע"פ שהרבוך יש בו ג' מיני הבשול החליטה והאפיה והטגון כמ"ש רש"י ז"ל לעיר בב' מנחת חביתין מ"מ זהו מפני שכתוב שם תופיני ועל מחבת אבל פי' מלת מרובכת אינו אלא החליטה ברותחין ומ"מ למדנו ממנחת חביתין שהרבוך בכ"מ יש בו כל ג' מיני הבשול כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מעשה הקרבנות. מדברי הרא"ם ז"ל:
יג ר"ל דכל המאמר הזה יקריב קרבנו על זבח תודה שלמיו יתירא הוא דהא מוסב על פסוק הקודם והקריב על זבח התודה וגו' לכן דרשו ז"ל קרבנו על זבח דער זבח הוא שחיטת התודה הוא קרוי קרבן להיות קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא (חוץ לירושלים) ובמגע טבול יום ומלצאת לחולין ע"י פדיון אבל קודם שחיטת הזבח אין עליו רק קדושת דמים ואינו נפסל ביוצא וטבול יום ויוצא לחולין ע"י פדיון:
יד ר"ל דפירוש אחד מכל קרבן א' מכל מין שהמין קרוי קרבן הרי ד' לחמים לכהן ול"ו לחמים לבעלים ונאכלין לפנים מן החומה כבשר השלמים:
טו ר"ל דיש לנו ד' רבויים בשר. ובשר. זבח. שלמיו. והוא כמו ששנינו בת"כ ומייתי לה בש"ס דזבחים למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה חליפין וולדות ותמורות מנין (ופירש"י ז"ל חליפין היינו מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה. הוויא הב' חליפי תורה וקריבה גם היא. וולדות ותמורות היינו וולד של תודה ותמורת תודה וכולם קרבין כדילפינן בש"ס דבכורות) ת"ל ובשר (דמיתורא דו' הנוספת על התיבה ראוי לרבות דומיא דהך מידי דנפיק ממשמעותא דתיבה גופא וכיון דמשמעותא דבשר הוא התודה גופא מרבינן מיתורא דו' הנוסף עלי' לכר היוצא מן התודה שדינו כמוה והוא חליפי וולד ותמורת תודה ומפני ששקולין הן והי מינייהו מפקת יבואו כולן) חטאות ואשמות מנין ת"ל זבח [דאחר שהיינו מרבין כבר את המסתבר יותר להיות דינו כתודה והיינו היוצא מן התודה באנו לרבות אח"כ חטאות ואשמות שהן קדשי קדשים שדינן כתודה ולא יאכלו אלא ליום ולילה וכן ילפינן מהך יתורא זבחי שלמי צבור שהן כבשי עצרת דהי מינייהו מפקת ויבואו כל הקדשי קדשים] מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו (דאחר שרבינו היותר מסתבר והם כל הק"ק שיש להם חומר התודה איצטריך עוד יתורא לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח שאף שהם קדשים קלים מ"מ יש להם חומר התודה באכילתן לפי שדומין קצת לחובה יותר מן השלמים שאין בהם שום נדנוד חובה כלל וכן התודה דומה קצת לחובה לפי שבאה על נס) עכ"ל הברייתא. והנה רש"י ז"ל פי' שלמי פסח דברייתא. על חגיגת י"ד הבאה עם הפסח בזמן שהחבורה מרובה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע ובאמת שהוא מחלוקת בן תימא ורבנן בש"ס דפסחים, דלבן תימא חגיגת י"ד אינה נאכלת אלא ליום ולילה אבל לרבנן נאכלת לב' ימים ולילה. ולהלן בסדר ראה פירש"י ז"ר שם את הפסוק לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר כרבנן דבן תימא וכאן פי' אליבא דבן תימא אבל באמת קשיא טובא חדא דאמאי לא פי' אליבא דכ"ע דשלמי פסח היינו שלמים הבאים מחמת פסח שהפריש מעות לפסחו וניתותרו מן המעות דקיי"ל דמותר הפסח קרב שלמים ואותן שלמים נאכלין רק ליום ולילה כדאי' להדיא בש"ס דפסחים דף ס"ט ולא נפיק אלא מקרא דהכא מרבוייא דשלמיו כמ"ש התוס' שם דף ע"א ע"ב דמסתמא מרבוייא דהכא נפיק דלית לן רבוייא אחרינא. ויותר קשה כמו שהקשה רבינו ישעי' ורבינו הלל ז"ל הובאו ברא"ם דהא תניא בת"כ ברייתא אחריתא אחר הברייתא הנ"ל. חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת לב' ימים ולילה א' וא"כ צ"ל לפירש"י דברייתא קמייתא בן תימא קתני לה ואידך ברייתא רבנן. וז"א דא"כ ליתני הכא והכא חגיגה הבאה עם הפסח או הכא והכא שלמי פסח עכ"ל. ומה שתירץ הרא"ם ז"ל דכיון דקמייתא אתי כבן תימא ואידך כרבנן מר תני לה כי לישני' ומר תני לה כי לישני' שכן דרך התנאים לשנות כ"א משנתו כפי לשונו הנהוג אצלו עכ"ל. אין זה תירוץ חדא דהא כ"פ מייתי בש"ס דפסחים דברי בן תימא בדין זה ונסיב לה בכ"מ בל' חגיגה הבאה עם הפסח ולא אישתמיט למיתני חד זימנא בל' שלמי פסח. אלמא דל' זה היה נהוג גם אצל בן תימא אבל יותר נתחזקה קושיית רבינו ישעי' ורבינו הלל ז"ל עפ"מ שהקשתי למעלה דמי דחקו לרש"י ז"ל לפרש דהני ב' ברייתות פליגי ולמימר ג"כ דמר קרי לה לחגיגת י"ד חגיגה הבאה עם הפסח. ומר קרי לה שלמי פסח הרי יותר נוח לומר דכולהו אליבא דחד תנא ואין כאן מחלוקות וגם אין כאן שנוי ל' כלל. ועוד קשיא טובא מה שהקשו התוס' ז"ל בפסחים פ' אלו דברים אפירש"י ז"ל דהכא (וברא"ם ז"ל לא הובאו כלל דברי תוס' ז"ל הללו) דלבן תימא הא דחגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה לא נפיק כלל מרבוייא דשלמיו אבל נפקא לי' מקרא אחרינא דכתיב לא ילין זבח חג הפסח לבוקר ודרשינן זבח חג זו חגיגה הבאה עם הפסח. הפסח כמשמעו. וכתיב לא ילין לבוקר כדאי' בפסחים פ' אלו דברים, וא"כ איך מפיק לי' בברייתא מקרא דהכא הא בן תימא מפיק לי' מהיקשא דהוקש לפסח ומהך היקשא מפיק נמי התם בש"ס דאינה באה מן הבקר ואינה באה בת שתי שנים ואינה באה מן הנקבות אבל באה רק מן הצאן (דהיינו מן הכבשים או מן העזים) וזכר ובן שנה. ותו קאמר התם בש"ס דאינה נאכלת אלא צלי. ושאר דיני פסח יש לה לענין שבירת עצם וכיוצא הילכך ע"כ לא אתיא הך ברייתא אליבא דבן תימא רק מיירי במותר פסח. וזהו ג"כ כוונת הרמב"ן ז"ל בקושייתו על פירש"י ז"ל דהכא. ובכ"ז שכתבתי תראה שכל מ"ש הרא"ם ז"ל כאן לדחות קושית רבינו ישעי' ורבינו הלל והרמב"ן ז"ל אינו עולה יפה. וצע"ג ליישב פירש"י ז"ל דהכא ומחוורתא דהך ברייתא דת"כ אתיא לדברי הכל ומדברת במותר הפסח שקרב שלמים שגם היא אינה נאכלת אלא ליום ולילה כתודה שהיא חובה קצת כעין תודה ולא נפיק אלא מקרא דהכא כמו שהבאתי לעיר בשם התוס' ז"ל. ואולם עוד נשאר לנו לבאר דבר א' להשלמת הביאור בזה דאמאי איצטריך לבן תימא למילף מקרא דלא ילין זבח וגו' תיפוק לי' מרבוייא דשלמי' דהכא ואין לומר דאיצטריך לשלמי נזיר ומותר הפסח מכדי שקולין הן ויבואו כולן. ותו יש להבין דנהי דלרבנן דבן תימא לא קשה אמאי ס"ל דחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים ולילה א' ולא מרבינן מרבוייא דשלמיו דהכא שתאכל כיום ולילה א' כתודה להיותה ג"כ כעין חובה. דז"א דילפינן התם בפסחים מקרא לרבנן מדכתיב לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום ראשון לבוקר ומוכחינן שם בש"ס דהך קרא רק בחגיגת י"ד מיירי (ולא בפסח) ומאי בוקר בוקרו של ט"ז אבל מ"מ קשה דהא מרבינן התם בש"ס מרבוייא דאם נדר או נדבה וגו' שבפ' שלפנינו לשלמי חגיגה שחובה להביאן ברגלים שנאכלין רב' ימים ולילה א' כשלמים (וכמו שפירש"י ז"ל התם דאם רבוייא הוא לרבות אף שלמי חובה לאכילת ב' ימים ולילה א' כשלמים) וא"כ קשה מנא לן לרבות מרבוייא דשלמיו דגבי תודה שלמים הבאים ממותר הפסח ואיל נזיר שדינן כתודה ולרבות חגיגת הרגלים מרבוייא דאם דגבי שלמים שדינם כשלמים אימור איפכא דלירבי חגיגת הרגלים מרבוייא דשלמיו דגבי תודה שדינן כתודה ולרבויי שלמי מותר הפסח ואיל נזיר מרבוייא דאם דגבי שלמים שדינה כשלמים ועוד יש לנו להבין אמאי איצטריך קרא דלא ילין מן הבשר וגו' לרבויי חגיגה הבאה עם הפסח לרבנן שדינה כשלמים תיפוק לי' מרבוייא דאם דגבי שלמים דמרבינן מיני' לכל החגיגות. ואחר כל דהעדות האלו נאמר דקושיא הא' והג' יש ליישב בנקל דהא דאיצטריך למילף לבן תימא דחגיגת י"ד נאכלת ליום ולילה מקרא דלא ילין לבוקר זבח וגו' ולא ילפינן מרבוייא דשלמיו דהכא היינו משים דבלא"ה איצטריך לן להיקשא דחגיגה לפסח לענין שאר דיני הפסח דאינה באה מן הבקר כו' וכנ"ל בשם הש"ס. יליף נמי לענין זמן אכילתה מהך קרא (ולא קשה א"כ למה איצטריך למיפשט שם בפסחים מברייתא דחגיגה הבאה עם הפסח דינה כפסח לכל דברי' תיפוק לי' מדאיצטריך למילף מהך קרא. ד"ל דעדיפא לי' למיפשט מברייתא דכתיב בה בהדיא מדניפשיט מכח הוכחה דהוכחה זו יש לדחות ולומר דבאמת קשה מנ"ל לרב נחמן דבן תימא יליף מהיקשא דהך קרא אימור מרבוייא דשלמיו נפיק לי'. לכך פשיט מברייתא דלבן תימא חגיגת י"ד שוה לפסח לכל דבר והשתא ע"ב צ"ל כרב נחמן דמהיקשא יליף לה) ועוד י"ל דלולי הך היקשא לא הוה מרבינן חגיגת י"ד מרבוייא דשלמיו אלא דהוה אמרינן דאדרבה אית לן דרבויי חגיגת י"ד מריבוייא דאם דגבי שלמים כיון דמרבינן מהתם חגיגת הרגלים וחגיגת י"ד גם היא חגיגה מקריא ולשמחת החג באה לכך איצטריך היקשא. ובקושיא הג' י"ל דלכך איצטריך קרא דלא ילין לרבנן ולא מרבינן לחגיגת י"ד מרבוייא דאם דגבי' שלמים משום דצריך לאפוקי מסברת בן תימא דכיון דבאה אגב הפסח ובשבילו דינה כמוהו לענין זמן אכילתה. ואולם ליישב שאלה האמצעית הנה מצאתי ברא"ם שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שהעתיק ברייתא דת"כ ער פסוק הכתוב בסמוך בפ"י שלפנינו אצל השלמים. וז"ל הברייתא הנ"ל. וממחרת והנותר ממנו יאכל אין לי אלא שלמים שנאכלין רב' ימים ולילה א' מנין לרבות את החגיגה וכו' ארבה אני את החגיגה שבאה בזמנה מנין כו' עכ"ל הברייתא ואולם אין ספר ת"כ תחת ידי כעת וא"י לפרש הברייתא ההיא ומה מעלה ועדיפות יש לחגיגה לפי שבאה בזמנה ועכ"פ נשמע מל' הברייתא דיש לנו סברא להשוות חגיגת הרגלים לשלמים יותר משאר קרבנות לפי שבאה בזמנה הארכתי עד כה מפני הקושי' שיש בדינים הללו. ודע שהבכור ומעשר בהמה נאכלין ג"כ לב' ימים ולילה א' כשלמים ואף שהקרבנות האלו אינם קרויין כלל שלמים וארז"ל בש"ס פ' איזהו מקומן שהבכור נלמד מדכתיב גבי בכור ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק התרומה הרי שהשוה הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים וכמו שהמורם משלמים נאכל לכהנים לב' ימים ולילה א' בזמן אכילת בשר הישרמים לבעלים ישראל כן הבכור נאכל ג"כ לב' ימים ולילה א' (והא דלא מקשינן לחזה ושוק של תודה היינו כמ"ש שם רש"י ותוס' ז"ל משום דגבי חודה גופא לא כתיב שם חזה ושוק בהדיא אלא דנלמד לענין זה משלמים הילכך סברא הוא דקרא דכתיב כחזה התנופה וגו' היינו כחזה ושוק של שלמים) ועל מעשר בהמה דנאכל לב' ימים ולילה א'. כ' רש"י ז"ל שם בזבחים פ' איזהו מקומן שא"י מאיזה מקום הוא נלמד ע"כ ובזה נתבררו היטב כל דיני זמן אכילת הקרבנות:
טז ר"ל שבאמת אף קרבן תודה דלעיל קרוי נדבה אלא שבבחי' זבחי השלמים התודה דומה קצת לחובה להיותה באה על נס והצלה ושיעור הפסוק שלפנינו ואם נדר או נדבה לבד קרבנו בלתי שום הודאה של נס ופשוט:
(ד"ה וממחרת) ר"ל הו' וממחרת היא ו' נוספת ושיעור המקרא וממחרת הנותר ממנו יאכל (שגגה פלטה הקולמוס תחלה וכצ"ל הו' והנותר היא ו' נוספת) ופשוט:
יח כאן בפ' צו באה האזהרה על מחשבת חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו נלמד מקרא דואם האכל יאכל ביום הג' שבפ' קדושים באם אינו ענין לחוץ לזמן אכילתו שה"ז אמור בפ' צו תנהו ענין לחוץ למקומו כדתניא בת"כ. והובא ברש"י ז"ל פ' קדושים. ומבואר:
י ר"ל הך קרא דהכא אינו מוסב על הקודם שמדבר בקדשי פגול אבל כאן מדבר בבשר קודש כשר שהפגול אף אם לא נגע בטומאה אינו נאכל:
(ד"ה והבשר) ר"ל דלא הי"ל לכתוב אלא כל טהור יאכל בשר והבשר למה לי. לכן דרשו ז"ל בת"כ דהוה אמינא הואיל והטמא פסול והיוצא (קדשי קדשים חוץ לקלעים וקדשים קלים חוץ לחומה) פסול (דנפקא לן פסול יוצא מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ובשדה יתירא הוא. ודרשינן ובשר בשדה היינו שיצא חוץ למחיצתו המכשרת אותו לאכילה אף אם חזר למחיצתו אח"כ טרפה הוא ולא תאכלו ומינה נפקא לן כמה דיני יוצא) מה טמא נטמא מקצתו נטמא כולו אף היוצא נפסל מקצתו כולו פסול (בחבור כמו הטמא) ת"ר והבשר לרבות בשר הפנימי שיהא מותר, (ר"ל דהפנימי הוא בכלל כל טהור יאכל בשר) מכאן אמרו בפסח (שיש בו משום שבירת עצם) חותך (אם יצא מקצת האבר) עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ובמוקדשין שאין בדם משום שבירת עצם גורר כל מקום שהוא יוצא ע"כ:
(ד"ה כל) ר"ר דהוה אמינא דכיון דרישא דקרא דם זבחיך ישפך מיירי בבעלים סיפא דקרא והבשר תאכל מיירי נמי בבעלים דוקא קמ"ל כל טהור אפי' אינו בעליו:
כ ר"ל דמלת עליו שב על האדם ולא על הבשר. ודבר זה למדו רז"ל מג"ש דטומאתו טומאתו דגבי טומאת מת דכתיב אצל טומאת מת ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' טמא יהיה עוד טומאתו בו. מה להלן טומאת הגוף אף כאן טומאת הגוף ולפ"ז צ"ל דהך קרא דהכא בטומאה היוצאה מגופו דוקא קא מיירי והוסיף עוד אח"כ בפסוק כ"א שאחריו דגם בטומאה שקבל האדם מאחר מחמת שנגע בטומאה הוא ענוש כרת. וכ"פ גם הראב"ע ז"ל:
בא"ד אנר טהור שאכל את הטמא כו'. הוא פשוט דבאוכל קדשים בטומאת הגוף נאמר בו כאן עונש אבל לא נמצא בו אזהרה מפורשת (ר"ל למלקות דאלו לכרת א"צ אזהרה כמו דאיתא בש"ס מכות בראיית שכן פסח ומילה ענש הכתוב אע"פ שלא הזהיר) ובטומאת עצמן נאמר אזהרה לבד (בפסוק י"ט הקודם) אבל לא עונש:
כד ר"ל דלא איצטריך יעשה לכל מלאכה למישרי חלב בהנאה דכשהותרה נכלה בהנאה דכתיב לנו אשר בשעריך וגו' היא וחלבה וגידה הותרה. לכן ע"כ צ"ל דאיצטריך קרא דהכא לטהרו מכלל טומאת נבילות ר"ל שאין בו טומאת הבשר ומותר להשתמש בו טהרות אפי' למלאכת גבוה כגון למשוח בו עורות דקדשי בדק הבית. וא"ת אכתי טרפה למה לי דאי בטרפה ששחטה מה איריא חלבה אפילו בשרה נמי טהור דקיי"ל דמהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה כדילפינן מקרא בש"ס ואי בטרפה שמתה הרי היא בכלל נבלה. כבר תירצו ז"ל בש"ס דאיצטריך טריפה משום סיפא דקרא ואכול לא תאכלוהו כמו שיבואר בדבור הסמוך שאחריו:
(ד"ה ואכול) ר"ל דמשום חלב גופא לאסרו באכילה א"ש דכבר הוזהרו אפי' בחלב כשדה מכ"ש בחלב נבלה וטרפה וע"כ צ"ל דהאי ואכול לא תאכלוהו משום לאו דנבלה הזהיר וקמ"ל דחל איסור נבלה וטרפה אאיסורא דחלב דקדים ואף שבשאר איסורין אין איסור חל על איסור והשתא צריכי תרווייהו נבלה וטרפה דאי כ' נבלה ה"א דוקא נכלה דחמירא דמטמאה אבל טרפה לא הילכך כ' טרפה. ואי כ' רחמנא טרפה לחודא ה"א דוקא טרפה דחמירא דאיסורה מחיית אבל נבלה לא מ"ל
כו ר"ר אבל דם חיה אסור משום דחיה בכלל בהמה:
(ד"ה בכל) ושם בקידושין מפורש הטעם דהוה אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא בזמן דליכא קרבן לא ליתסר קמ"ל ע"כ:
ל ר"ל דכך חנופה בעי כהן ובעי בעלים ובן גבי בכורים דחד מחברי' ומר מג"ש כתיב הכא ידלידיו תביאנה וגו') וכתיב בבכורים יד (ורקח דבדן הטנא מידך) מה להלן בבכורים כהן אף כאן כהן. ומה כאן בעלים אף להלן בעלים. הא כיצד הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:
(ד"ה את) אר"ל דמ"ש כאן את החלב הוא ביאור למ"ש מקודם אשי ד' דהחלבים הם העולים לאשים:
(ד"ה יביאנו) תלתא קראי כתיב גבי תנופת שלמים חד הכא ותרי בפ' שמיני והכא דכתיב את החלב על החזה יביאנו היינו בכהן המביאו מבית המטבחים ליתנו לכהן המניף. ובפ' שמיני דכתיב שם חזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף היינו בכהן המניף (ר"ל הכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף) שמקבל מיד הכהן המביא (לאו דוקא שהקבלה בבעלים וכנ"ל) ובידו מתדפכין ממילא העליונים לתחתונים ואידך דשמיני דכתיב וישימו את החלבים על החזות ויקטר וגו' הוא כהן המקטיר שמקבל מיד הכהן המניף שמתדפכין שוב בידו ולמדנו שצריך לזה ג' כהנים ואע"ג דסגי בחד משום ברוב עם הדרת מלך כדאית' בש"ס:
(ד"ה את החלב) ר"ל דלמה חזר ואמר אח"כ את החזה ולא איר"ל אלא את החלב על החזה יביאנו להניף אותו וגו' לכן פירש"י ז"ל דכלפי שאמר למעלה את אישי ד' את החלב על החזה. יכול שיהא אף החזה לאישים הילכך חזר ואמר אח"כ את החזה להניף וגו' ר"ל דהחזה אינו אלא לצורך התנופה אף שאיננו מן האשים. ופשוט:
לג וילפינן לה מקראי דלעיל המקריב את עורת איש וגו' דגבי עורה וכן הכהן המחטא וגו' דגבי חטאת דפירושו הראוי להקריב והראוי לחטוי וה"ה דכא גבי שלמים. ולפי שכתוב דמקריב את דם השלמים דפירושו הזורק אח הדם ואח"כ כ' ואת החלב וגו' דפירושו המקטיר את החלב ילפינן ג"כ שצריך להיות טהור בשעת זריקה ובשעת הקטרה ואפי' טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטרה אינו חולק לאכול לערב. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה תנופה) ר"ל דתנופה היינו נענוע והוא מוליך ומביא ותרומה היינו מעלה ומוריד. כן הוא בש"ס:
לז והוא כמו שפירש"י ז"ל בס' שמות פ' תצוה שכל מלוי ידים בכל מקום אינו אלא לשון חנוך: