אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר צו › פרק ו

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר צו · פרק ו

סדר צו

ב דקדקו ז"ל מה שלא אמר הכתוב דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וכדרך הכתובים לרוב וכמו שמצאנו ג"כ לענין אזהרת הטומאה בכהנים בפרשת אמור. אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא בעמיו וגו' ולזה תירצו ז"ל שבכ"מ שאחז הכתוב ל' ציווי הוא מפני שצוה הקב"ה למשה שיזרז מאוד את המצטוה בדבר המצוה או האזהרה ההיא. וכמו שפירש"י ז"ל בפרק קמא דקידושין. זרוז שיהא מהיר וזהיר בדבר (ר"ל שיזרז משה בדבר אל המצטוה ולצותו על השקידה והזהירות) והביאו ז"ל דוגמא לזה ממ"ש וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו וגו' שלפי שמסר משה המלוכה והנהגת ישראל ליהושע. ובענין ועסק רב כמוהו הנהגת האומה הקדושה לשפטם וללחום מלחמת ד' והנחילם הארץ נדרש זהירות ושקידה יתירה כידוע. והוסיפו עוד מיד ולדורות. ר"ל לפי שאחז הכתוב לשון ציווי המורה הזרוז וטעם צורך הזרוז בשביל הזהירות וההשגחה המצטרכת במצוה זו. ע"כ שהוא ג"כ מיד ולדורות ר"ל שהציווי בדבר שאינו אלא לשעתו עם היותו ג"כ עסק גדול ויקר. בכל זה אינו נופל בו זרוז כ"כ כי בזמן קצר אשר יגמר בו העסק והענין ההוא נקל להשגיח ולהזהר לעשותו כתקונו ועיקר הזרוז בענין עסק יקר ובכל מקום שצריך בו זרוז אינו אלא אם הענין ההוא ג"כ מתמיד בכל זמן. וא"כ יש לחוש ולדאוג אולי באיזה זמן לא יזדהר המצטוה באיזה פרט ויגיע מזה קלקול ופגם והפסד לכן צריך זרוז יתירה. וכן הוא הענין אצל יהושע לפי שהמנוי הרם הזה הי' נמשך כל ימי חייו. ולא פקודות לשעה. לכן הי' מהצורך לזרוז יתירה בעסק הנשגב הזה. ויתר השלמת ביאור דבור זה יבוא בסמוך:

בא"ד אמר ר' שמעון ביותר כו'. ר"ל דמה זרוז נופל כאן בדיני הקרבנות והמנחות. לזה בא ר' שמעון לפרש ואמר שנופל גם כאן ענין זרוז דמלבד במה שהם קדשי שמים. והזהירות בהם הכרח שלא יבוא לבית הפסול ויטענו שריפה. שאינו דומה חול לקודש ביותר צריך זרוז במה שיש בו חסרון כיס שאם יהי' הפסול בקרבנות צבור. יצטרך להביא אחרים תחתיהם מתרומת הלשכה. ואם יהי' הפסול בקרבנות יחיד יצטרכו הבעלים להביא אחרים תחתיהם מכיסם. והתורה חסה על ממונן של ישראל. ויפה כתב הרא"ם ז"ל דרבי שמעון לאו לאפלוגי אתנא קמא אתי רק בא לפרש דברי התנא קמא. וראי' לזה מדלא קתני ר' שמעון אומר וקתני אמר ר' שמעון. אלו דבריו ז"ל. ופשוט שדיני תורת הקרבנות והמנחות הן דברים הנוהגין מיד ולדורות. וכל זה מבואר מאוד:

(ד"ה זאת) ר"ל חלבים של כל הקרבנות ואיברים של עולה. שנשחטו ונזרק דמן ביום. מצוה להעלותן על המזבח כל הלילה ואין נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח אבל אם לא נזרק דמן ביום קודם שקיעת החמה כבר נפסלו בשקיעה כדכתיב ביום צותו להקריב בנ"י את קרבניהם. והנה דרשו ז"ל דזאת תורת העולה אינו לרבות עולה בלבד רק כל העולין ע"ג המזבח במשמע ולכן כתב רש"י ז"ל להלן בפרשה זו. יכול אף הנסכים בכלל מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד וללמד על הפסולין איזה אם עלה לא ירד ואיזה אם עלה ירד כן צ"ל. וכן הוא ברא"ם ור"ל דתורה אתי לרבויי. והיא בא למעט כמ"ש רש"י ז"ל להלן בדבור הסמוך לכך ע"כ מקצתן אם עלו ירדו. ומקצתן אם עלו לא ירדו ופשוט:

ד"ה היא) ר"ל דתורה אתי לרבויי הפגול והיוצא והטמא והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן והנך אם עלו בראש המזבח המזבח מקדשן. והיא אתי למעוטי את הרובע והנרבע ומוקצה ונעבד וכיוצא שאפי' עלו בראש המזבח אין המזבח מקדשן וירדו. וההבדל שיש בין הפסולין שלא ירדו ובין הפסולין שאם עלו ירדו כתב רש"י ז"ל והוא מן הש"ס שהפגול והיוצא והטמא כו' הי' פסולן בקודש. אבל הרובע והנרבע וכו' לא הי' פסולן בקודש. הילכך מסתברא לרבויי מתורה הפגול והיוצא כו'. ולמעט מהיא הרובע ונרבע כו' אבל לא איפכא. ובפירוש ענין זה דפסולן בקודש ואין פסולן בקודש שפסולן בקודש היינו שנפסלו אחר שהוקדשו כגון הפגול ויוצא כו'. דלא משכחת הך פסולא בקרבנות רק אחר שהוקדשו. ואין פסולן בקודש פירש"י ז"ל שכבר נפסלו בעודן חולין כגון הרובע והנרבע כו'. והקשו התוס' ז"ל נרבע אחרי שכבר הוקדשו מאי איכא למימר. דגם הנהו אם עלו ירדו (כדאיתא בהדיא בש"ס פרק יוצא דופן. ויובא להלן בסמוך) לכך פירשו הך דר"ל דמשכחת הנהו פסולין קודם שהוקדשו הבהמות. ואין להקשות דלמה לי מיעוטא דהיא למעט רובע ונרבע כו'. הא כבר איתמעטו רובע ונרבע כו' מן מן הבהמה ומן הבקר דלא קדשי וא"כ חולין נינהו ופשיטא דאם עלו ירדו. דכבר תירצו בש"ס פרק יוצא דופן. דחד לבהמת חולין ואקדשה דלא קדיש וחד לבהמת קדשים (שאירע בהם הפסול אחרי שהוקדשו) שאם עלו ירדו וכל זה מבואר מאוד:

ג ר"ל שיהא החלוק כמדתו ר"ל כמדת גופו בצמצום. לא ארוכה מגופו. ולא קצרה מגופו:

(ד"ה והרים) ר"ל כדתניא בברייתא דתורת כהנים והובא ברא"ם והרים את הדשן יכול עצים (פירוש דשן עצים והוא דשן עצי המערכה) תלמוד לומר עולה (הדשן אשר תאכל האש את העולה אלמא שצריך להרים דשן איברי העולה ולא דשן העצים) אי עולה. יכול איברי עולה (כלומר שירים האיברים שנחרכו קודם שנתאכלו היטיב ונעשו גחלים) תלמוד לומר אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות (פירוש מן הגחלים הפנימים שבאמצע הדליקה שהם הגחלים של איברי עולה שנתאכלו והגחלים העליונים שהן גחלים שנהיו מן העצים מפנן תחלה בצדי המזבח אילך ואילך כדתנן בתמיד. נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן המאכלות הפנימיות וירד) ולא הי' חותה כל המאוכלות הפנימיות אלא מלא המחתה בלבד. כדי לקיים מצות הרמה כדכתיב והרים (ולא כתיב ופנה או וחתה). ושאר הדשן של איברי העולה. וכן דשן העצים היו מקבצין אותו בתפוח שהיו צבור באמצע המערכה וכשהי' מתרבה היו מוציאין אותו חוץ לשלש מחנות. והוא הדשן שנאמר בו (בסמוך פסוק ד') והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. הרי שהרבה הפרשים יש בין מצות תרומת הדשן ובין מצות הוצאת הדשן. א' והוא ההבדל העצמי שההרמה הוא במאוכלות הפנימיות בלבד וההוצאה הוא בכל הדשן הצבור בתפוח. ב' כי ההרמה חובה בכל יום אבל ההוצאה אינו אלא בזמן שהדשן מתרבה על התפוח:

ג' שההרמה רק מלא המחתה וההוצאה בכל הדשן. ד' שההרמה טעונה גניזה בעזרה אצל המזבח וההוצאה הוא שמוציא הדשן חוץ לחומת העיר שהוא חוץ לשלש מחנות:

בא"ד במזרחו של כבש כבר ידוע כי הכבש לדרום המזבח. והדשן הנחתו במזרח הכבש באורך העשר אמות שמרגלי הכבש הרי שהנחת הדשן רחוק מדרומו של המזבח עשרים אמות בקירוב שמרגלי הכבש עד ראשו של מזבח שלשים ושנים אמה. א"כ מרגלי הכבש עד יסוד קרקעית המזבח שלשים אמה בקירוב. ובאותן עשר אמות הראשונים שבמזרחו של כבש הניח את הדשן רחוק שלש' טפחים מן הכבש. כדתנן במסכת דתמיד נטל מחתת הכסף וכו' (הכל כמו שהובא בדבור הקודם הסמוך) עד המאוכלות הפנימיות. וירד (מראשו של המזבח עם המחתה) הגיע לרצפה (רצפת העזרה שבה רגלי הכבש) הלך (עם המחתה למזרחו של כבש בעשר אמות באורך הכבש צבר את הגחלים על גב הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודשין מזבח הפנימי והמנורה ע"כ ובמסכת מעילה פרק דם חטאת. ילפינן לדשון מזבח החיצון שהוא במזרחו של הכבש מגזירה שוה כתיב הכא בתרומת הדשן. ושמו אצל המזבח. וכתיב במוראת העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה ואם תאמר בלאו גזירה שוה נמי ידעינן לה שהנחת הדשן הוא במזרחו של כבש מדכתיב במוראת העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן אלמא דמקום הדשן הוא במזרחו של כבש כבר תירצו ז"ל שם בגמרא. דאל מקום הדשן אתי לדשון מזבח הפנימי דאם אינו ענין לדשון מזבח החיצון שהרי נלמד מגזירה שוה דאצל אצל תנהו ענין לדשון מזבח הפנימי שיהא במקום ההוא ואל מקום הדשן היינו מקום הכללי של כל הדשנים:

(ד"ה על) פשוט שזה דרשו ז"ל מייתורא דעל המזבח יתירא הוא להך דרשה:

ד ר"ל כיון דתרווייהו בגדי כהונה הן. דאין לומר שהבגדים השניים שלובש הן בגדי חול. וא"כ הפשיטה חובה שצותה התורה שההוצאה לא תהי' בבגדי קודש רק בבגדי חול דא"כ הוה לי' למימר ופשט את בגדי הקודש ולבש בגדים אחרים. אבל עכשיו שכתב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. משמע ששניהם בגדי כהונה ואמר ופשט את בגדיו שהי' לבוש בשעת עבודת ההרמה. ולבש בגדים אחרים לצורך ההוצאה. וא"כ ששניהם בגדי כהונה וגם אין כאן חלוף מינים כמו שיש לכהן גדול ביום הכפורים בגדי לבן ובגדי זהב. וכאן שניהם לבן. צ"ל שאינו חובה רק דרך ארץ בגדים שבשל בהם קדירה כו' והרמב"ן ז"ל נחלק בזה יע"ש. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ח (ד"ה וערך) בפרק תמיד נשחט אמרו ז"ל. מדכתיב וערך עלי' העולה. בהא הידיעה משמע עולה הראשונה שבפרשת קרבנות שבספר פנחס. והיא עולת התמיד הידועה. ולמדו ז"ל מזה שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר:

(ד"ה חלבי) ר"ל לפי פשטי' מלת עלי' יתפרש על המערכה כמו שיתפרשו מלות עלי' הקודמות ובער עלי' הכהן עצים וגו' וערך עלי' העולה וגו' ואמר שיערוך על המערכה תחלה עולת התמיד ואח"כ יקטיר עלי' (ר"ל על המערכה) חלבי השלמים אם ישנם. אבל רז"ל הוקשה להם מה ענין שלמים לכאן ומאי שנא שלמים דנקט. ולכן פירשו ז"ל שלמים מענין השלמה. ופירשו מלת עלי' בתרא דאעולה דכתיב ברישא קאי. ור"ל שיקטיר על העולה חלבי ההשלמות ר"ל סוף הקרבנות. ר"ל שסוף הקרבנות יהיו על עולת תמיד השחר דוקא. ולא על עולת תמיד הערבים ולמדו ז"ל מכאן שלא יהא קרבן מאוחר לתמיד של בין הערבים. וכל זה מבואר מאוד:

ו פשוט כי ממלת תמיד דרשו להך דרשא דלא הוה ליה למימר אלא אש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ולכן דרשו ז"ל אש שנאמר בו תמיד כו'. ור"ל שמדליק נר המערבי מן מזבח העולה ומנר המערבי מדליק את שאר הנרות:

(ד"ה לא תכבה) פשוט שיצא להם ז"ל מדכתיב תרי זימני לא תכבה בפרשה זו בפסוק שלפנינו ובפסוק שלפניו הסמוך:

ז ר"ל דאי לאו רבוייא הוה אמינא דאין טעון שמן ולבונה אלא מנחת ישראל בלבד כדכתיב בפרשת ויקרא. ויצק עלי' שמן ונתן עלי' לבונה וכתיב בתרי' וקמץ משם מלא קומצו וגו' והנותרת מן המנחה וגו'. דמשמע מזה שאין שמן ולבונה אלא בנקמצת בלבד שהיא מנחת ישראל אבל מנחת כהנים שכולה כליל אימא לא קמ"ל כך היא שנוי' בתורת כהנים. אבל אין לומר כי בא לרבות כל המנחות לשמן ולבונה (ובמנחת ישראל בלבד. אבל מנחת כהנים לעולם אימא לך דאינה טעונה שמן ולבונה) דאי לאו רבוייא דתורה הוה אמינא דאין טעונה שמן ולבונה אלא מנחת סולת בלבד דשמן ולבונה אינו נזכר בפרשת ויקרא אלא אצל מנחת סולת. לכך איצטריך רבוייא דהכא לרבות כל המנחות הנקמצות ליטען שמן ולבונה. זה אינו דלענין מנחות הנקמצות בלאו רבוייא דתורה נמי שמעי' לה מפרשה שלפנינו. כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק ח' ד"ה ואת כל הלבנה והקטיר שכל הפסוק ההוא מיותר ולא בא אלא לכלול כל המנחות ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (היא מנחת סולת) הוצרך לשנות פרשה זו. לכלול כל המנחות כמשפטן עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה הקרב) ר"ל דקריבה דהכא הוא מענין הגשה לחוד. אבל אינו מענין הקרבה שהוא הקטרה. שהרי לא הי' מקטיר אלא את הקומץ בלבד ולא את כולו. ומ"ש רש"י ז"ל שהיתה ההגשה בקרן דרומית מערבית ההכרח לזה מבואר ברש"י ז"ל בשני דבורים הסמוכים:

(ד"ה אל) ר"ל דפני הבית כינוי לרוח הבית שבה הפתח ופתח המזבח הוא הכבש לפי שממנו עולה למזבח. וטעם אחד לכנוי זו בשניהם לפי שבכניסה ויציאה פונה פני האדם לאותו צד שבו הפתח. וכן בעלי' וירידה מן המזבח פונה פני הכהן לאותו צד שבו הכבש. לכן הושאל להצד שאליו פניית פני האדם שם פניה. מן פני האדם:

(ד"ה בקומצו) ר"ל מדכתב בקומצו ולא מלא קומצו. כמו שכתוב סדר ויקרא. תרתי שמע מינה שהבית משמשת לשתי הוראות. א' להוראת כלי הפעולה כמו במקלי עברתי את הירדן ועל דרך הוראה זו אם בית בקומצו הוא בית הכלי נשמע שלא יעשה מדה לקומץ. ב' להוראת התוך כמו ונתן בידה ומהוראה זו דרשו ז"ל מ"ש רש"י ז"ל לעיל בפרשת ויקרא אי מלא קומצו יכול מבורץ ויוצא לכל צד תלמוד לומר בסדר צו בקומצו לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ כו'. וזהו כוונת התוס' ז"ל בזבחים במ"ש וז"ל בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ ובפרק קמא דרשינן יכול מבורץ תלמוד לומר בקומצו תרתי שמעינין מיני' עכ"ל ז"ל. וכוונתם ג"כ מדשינה לכתוב כאן בקומצו ולא מלא קומצו כמ"ש בסדר ויקרא ע"כ אתי בית בקומצו לדרשא וכיון שהבית תשמש לשני הוראת כנ"ל. ואיכא למידרש לפום כל חדא הוראה הי מינייהו מפקית ושקולין הן ויבואו שניהם. וכל זה מבואר מאוד מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בתוספת ביאור ותקון דבריו ועל פי מה שהוספתי טוב טעם בדבריו ז"ל סר מה שהקשה שם על הרא"ם ז"ל יע"ש:

(ד"ה מסולת) ר"ל דאל"כ ומשמנה למה לי. והלא כבר הסולת כולו מעורבת בשמן קודם קמיצה. וא"כ כשקומץ מן הסולת הרי הוא קומץ ג"כ מן השמן שבמנחה. לכן אמרו ז"ל לפי שהיציקה שאחר הבלילה. אף שיוצק על כל הסולת מ"מ אינו מצמצם ליצוק בשיעור שוה על כל מקום. ויש מקום שהוא מרובה שמן מן האחר לזה אמר כאן ומשמנה להורות שקומץ ממקום שנתרבה שמנה. ולפי זה ויו ומשמנה איננה ויו החבור אלא ויו הביאור כאלו אמר באיזה מקום מן הסולת משמנה וכמוהו הרבה במקרא מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה המנחה) דאל"כ המנחה למה לי והי' לו לומר מסלתה ומשמנה. שהרי זה מוסב על מנחה דמיירי מינה לעיל:

(ד"ה ואת כל) כבר כתב רש"י ז"ל בפרשת ויקרא שאין הלבונה נקמצת עם המנחה שנאמר שם וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה דמשמע לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא. ולפ"ז מ"ש כאן בסדר צו ואת כל הלבונה אינו דבוק עם בקומצו. שיתפרש א"כ שירים בקומצו מסולת המנחה ושמנה וכל לבונתה רק הוא מחובר עם והרים. ופעל והרים מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה והרים את כל הלבונה אשר על המנחה ומלבד ההכרח מסדר ויקרא הוא מוכרח ג"כ ממה שאמר כאן ואת כל הלבונה. אמר וכל הלבונה ומלת את הוא להפריד. שאין השיווי שיווי גמור וע"כ הוא מאמר אחר ואינו מוסב רק על והרים ואף שמלקט כל הלבונה נופל עלי' הרמה להיותה מחוברת קודם הלקיטה עם הלבונה וכן שנינו במנחות קמץ ועלה בידו גרגיר מנח או קורט של לבונה פסולה:

ט ר"ל לאפוקי מחנה לוי' שהוא הר הבית אף שגם הוא נקרא קדוש כדתנן בפרקא קמא דמסכת כלים הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם ואינו כשר לאכילת השירים אלא משער נקנור ולפנים. ואף דכתוב בחצר אוהל מועד איצטריך למיכתב גם במקום קדוש ללמדנו דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש כהני' אוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחות כדאיתא בש"ס דזבחים:

י מדאסמיך קרא חלקם ולא תאפה חמץ ש"מ שלא על העולה לאישים בלבד הוזהר מחמוץ אבל גם השירים הנאכלין לכהנים מוזהרין עליהם מחמוץ כן הוא בש"ס:

(ד"ה כחטאת) פשטי' דקרא אתי לומר שהשירים קדשי קדשים כזבחים דחטאת ואשם. לענין דבעי זכרי כהונה ולפנים מהקלעים אבל רז"ל דרשו מיתורא יש מהן כחטאת ויש מהן כאשם והוא כמו ששנינו במנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן (כגון הפרישה לשם מנחת מחבת וקמצה או הקטירה לשם מנחת מרחשת) כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה (שלא קיים נדרו) חוץ ממנחת חוטא (עשירית האיפה דקרבן עולה ויורד) ע"כ. דלפי שנאמר במנחת חוטא בפרשת ויקרא חטאת היא ללמדנו דפסולה שלא לשמה כחטאת כמ"ש רש"י ז"ל שם. לכן צ"ל דמנחת נדבה דינה כאשם:

יא ר"ל דאי לאו הך קרא. הוה אמינא דרק לענין היתר אכילת קדשי קדשים איתרבו בעלי מומין. אבל לא איתרבו לענין חלוקה לחלק עם התמימים כיון דלאו בני הקרבה נינהו והוה להו כבני משמרה אחרת קמ"ל קרא דהכא דשאני בני משמרה אחרת שמקריבין וחולקין בזמנם ומבואר. (ד"ה כל אשר יגע) ז"ל הברייתא דתורת כהנים הובאה ברא"ם ז"ל כל אשר יגע בהם יקדש יכול אעפ"י שלא בלע (וגזירת הכתוב הוא בקדשים ולאו משום טעם כעיקר בלחוד) תלמוד לומר בהם עד שיבלע (דהיינו ע"י חמין והטעם משום טעם כעיקר) ושנינו עוד שם. יכול אפילו נגע החטאת או שאר ק"ק) במקצתו של החולין או קדשים קלים) יהא כולו פסול. תלמוד לומר כל אשר יגע יקדש הנוגע פסול (אבל לא השאר) הא כיצד נוטל מקום הבלוע. ע"כ וכן דרשו ז"ל נמי גבי חטאת דכתיב בי' נמי כל אשר יגע בבשרה יקדש. יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה ע"כ. והנה התוס' ז"ל במס' פסחים פ' אלו עוברין הקשו אהך ברייתא וז"ל דאנן בעינן שיבלע ההיתר מן האיסור וזה בעינן למילף ממשמעותא דקרא והך קרא משמע להפך שיבלע האיסור מן ההיתר עכ"ל מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

(ד"ה יקדש) ר"ל דהאוכל של חולין או של קדשים קלים שבלע מהמנחה נוטל מקום הבלוע והשאר כשר (כנ"ל בשם התורת כהנים) וחתיכה הבליעה יקדש להיות כמוה שאם פסולה (החטאת או המנחה כגון שלא לשמה וכיוצא שפסולה מאכילה) תפסל (החולין או קדשים קלים הנוגעין) מאכילה ואם כשרה גם האוכל הנוגע בה כשר אלא שנדון כחומר שבה דהיינו שתאכל רק לכהנים ולזכרי כהונה בלבד ורק לפנים מן הקלעים ואינו נאכל אלא ליום ולילה עד חצות ומבואר

יג ר"ל דמ"ש ביום המשח אותו אינו אלא על התחלת זמן הקרבת המנחה שהוא ביום החנוך אבל הכהן הגדול מקריב אותה בכל יום. בראיית מ"ש אחריו מנחת תמיד אלמא שמנחה זו תמידית בכל יום ואי אפשר לומר שגם הכהנים ההדיוטים מקריבים אותה תמיד שהרי כתוב אח"כ פסוק ט"ו והכהן המשיח תחתיו מבניו וגי' חק עולם וגו' אלמא שאין המנחה ההיא תמידית אלא בכהן גדול דאל"כ כולי' הך קרא יתירא וגם למה פרט החוק ההוא רק בכהן הגדול. ומזה מוכרח שאין התמידית רק בכהן הגדול אבל כהני ההדיוטות אינן בחובת מנחת החביתין רק ביום חנוכם. כי יום חנוכם דומה ליום משיחת כהן הראש כי מ"ש כאן ביום המשח אינו שב רק על אהרן. כי הכהנים ההדיוטים אינם נמשחין ומבואר:

יד זה הסדר במנחת חביתין שכל שלשת מיני הבשול נוהגין בו ואלו הם אפי' בתנור ובשול באלפס. וטגון במחבת. ותחלה חולטה ברותחין כדכתיב מרובכת ואח"כ חופה אותה בתנור כדכתיב תופיני. ואח"כ מטגנה. כדכתיב על מקבת בשמן וגו'. ואח"כ פותת אותה פתים ואעפ"י שאין בה קמיצה מ"מ נוהג בה פתיתה ומקטיר כולה לגבוה. ובש"ס הובא בספר צדה לדרך פלפלו הרבה בזה הסדר. ואיכא למ"ד מטגנה תחלה ואח"כ אופה. וכולהו ילפי לה ממשמעותא דלישנא דתופיני ואין כאן המקום להאריך בזה:

טו הנה ביאור דברי רש"י ז"ל בכאן יעויין בספר שערי נעימה להרב הגדול בעל מרכבת המשנה זלה"ה שיסוד דבריו בנויים על משפטי פסקי הטעמים יעויין שם ותמצא נחת:

(ד"ה כליל) הנה תיקן רש"י בכאן גם לשון הפסוק הסמוך שחין ויו וכל מנחת כהן וגו' להורות ההפך מהקודם והוא במקום אבל כמו ועבדיך באו לשבר אוכל שפירושו אבל עבדיך רק הוא ויו השיווי והשיעור וכן כל מנחת כהן כליל תהי' ר"ל לאו דוקא מנחת חביתין שהיא חובה הוא בכליל אבל גם מנחת נדבה הוא בכליל אם הוא של כהן וכתב הרב בעל צדה לדרך ז"ל וז"ל. ובמס' מנחות פרק התכלת פירש"י ז"ל עוד פי' אחר שיקטירנה שלמה ולא לחצאין:

יט (ד"ה המחטא) ר"ל שפירוש המחטא הזורק כי מצינו בהרבה מקומות שנופל על הזריק' פעל חטוי כמו תחטאני באזוב וגו' וכן הוא יתחטא בו ביום השלישי וגו'. ואולם כאן ביאר רש"י ז"ל ששם חטוי נאמר באמת בכלל ובפרט בכלל על כל העבודות שבחטאת ופעל מחטא הוא פעל נגזר מן השם. לפי שע"י העבודות ההם נעשה הקרבן נקרבן חטאת ומזה הונח על הזריקה בפרט. לפי שעיקר עבודת הקרבנות הוא הזריקה שהיא המכפרת ואין כפרה אנא בדם. ולכן נופל גם בפרה פעל החטוי על הזריקה דפרה חטאת קרי' רחמנא ועיקר התכלית בעבודת הפרה היא הזריקה:

(בא"ד יצא טמא כו') ר"ל דפירוש המחטא הוא הראוי לחטוי ופירוש יאכלנה יחלקנה כמו ששנינו בפרק טבול יום בתחלתו הטבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול לערב ואמרינן עלה בגמ' מנא ה"מ אמר ריש לקיש אמר קרא. המחטא אותה יאכלנה מחטא אוכל ושאינו מחטא אינו אוכל. וכללא הוא והרי משמרה כונה דאין מחטאין ואוכלין (כדכתיב קרא במקום אחר כל זכר בכהנים יאכלו אותה אלמא דאפילו אותן שאינן מתעסקין בעבודה כולן אוכלין אותה) ראוי לחטוי קא אמינא (ופירוש המחטא הראוי לחטוי ולא מחטא ממש) ופריך הרי קטן דאין ראוי לחטוי (כדילפינן בש"ס דאין קטן רשאי לעבוד) ואוכל (כדמשמע קרח כל זכר בכהנים יאכלו אותה. וכל זכר אפילו קטן במשמע) אלא מאי יאכלנה יחלקנה והכי קאמר קרא ראוי לחטוי חולק (דאפי' למסקנא דמסקינין מאי יאכלנה יחלקנה אין לפרש המחטת ממש דעל המחטא ממש אינו נופל יחלקנה. הרי אין לו עם מי לחלוק) שאין ראוי לחטוי (כגון טמא בשעת זריקת דמים) אינו חולק (אף שרשאי לאכול בלילה אחר שטבל) ופריך הרי בעל מום שאין ראוי לחטוי וחולק (כדמרבינין בתורת כהנים מקרא דכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו איש חולק ואפי' בעל מום דאיש כאחיו הוא מיותר ולרבות בעל מום וע"כ לחלוקה דאלו לאכילה א"צ רבוייא דבהדיא כתיב גבי בעלי מומין לחם אלקיו וגו' יאכל אך אל המזבח לא וגו'. ועוד דלכל בני אהרן תהי' משמע חלוקה ופשוט). ומשני בעל מום רחמנא רביי' מכל זכר (ר"ל רחמנא רביי' גם הכא כמו גבי מנחה דבחטאת נמי איתרבי ממה דכתיב בפרשה דהכא למטה כל זכר בכהנים יאכל אותה) ופריך ומה ראית ואימא לרבות טבול יום (ר"ל מה ראית דהמחטא אותה ממעט טבול יום מחלוקה וכל זכר מרבה לבעל מום הרי שניהם אינן ראוין לחטוי ואימא איפכא) ומשני מסתברא בעל מום הוה לי' לרבויי שכן אוכל אבל טבול יום לא חזי לאכילה עד אורתא. ולכך אינו חולק לאכול לערב ע"כ הסוגיא שם. ומ"ש רש"י ז"ל כאן יצא טמא בשעת זריקת דמים תפס רש"י ז"ל בלשונו תחלת העבודות שהוא הזריקה. והעיקר כדקיי"ל דטמא בשעת זריקת דמים אפילו הוא טהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק:

כ כבר מבואר זה לעיל פסוק י"א באורך:

(ד"ה ואשר) מלת אשר הוא בא לרוב לקשר השם הקודם בשם או פעל שאחריו. כדי לסמן ע"י זה הפרט מתוך הכלל ר"ל שהפרט אשר יחול עליו הנשוא שהוא גזרת המאמר הוא מיוחד מתוך הכלל ע"י תואר או פעל מיוחד המתלוה עם הפרט כמו והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול. ואולם מלת ואשר שבפסוק שלפנינו אי אפשר לפתור אותו כן דא"כ נצטרך לומר שהענין מדבר בכהן המזה (הכהן אשר יזה) וזה אינו שהרי גזרת המאמר הוא על הבגד ולא על הכהן שיכובס הבגד במקום קדוש. לכן צריך לפרש שבא כאן מלת ואשר במקום כי שיפורש לפעמים אם והכוונה ואם יוזה מדמה על הבגד ומן ההכרח דזה שהוא מכח גזרת המאמר צריך לפרש ג"כ שאין פעל יזה בחיריק כמו יזה בפתח. ויהי' הפירוש לפ"ז שאם יזה הכהן מדמה על הבגד יכובס הבגד במקום קדוש דז"א שהרי כתוב אח"כ אשר יזה עליו תכבס במקום קדוש ולא יתכן לבארו שם היותו מפעלי האבות דא"כ ע"כ הכוונה על הכהן. הכהן אשר יזה עליו וגזרת המאמר תכבס אינו נופל בכהן רק בבגד. לכן ע"כ צריך לפתור שם שיזה בחיריק כמו יוזה בשורק. והוא נפעל. והכוונה הבגד אשר יוזה עלי' יכובס בקודש. לזה יתפרש בהכרח גם יזה דרישא דקרא כמו יוזה. וש"ש ואשר יזה פירושו ואם יוזה אמנם מלת אשר השנית שבא בכתוב זה הוא כפשוטו כהוראת מלת אשר בכל המקרא לקשר השם הקודם (שבא בפירוש או המובן מכלל כמו באשר תליני אלין. השיעור במקום אשר תליני אלין גם אני) והכוונה הבגד אשר יוזה עלי' (והוא דשם המובן מכלל ששם הבגד הנזכר מקודם הוא סוף המאמר שלפניו). תכבס במקום קדוש ומזה ג"כ ההכרח שאין הכוונה על כל הבגד בכלל שהבגד אשר יוזה עליו יכובס במקום קדוש דא"כ האי אשר יזה עליו יתירא הוא ומה צורך שוב לסמן איזה בגד הטעון כבוס הרי הוא מוסב ער ראש המקרא שאמר ואם יוזה מדמה על הבגד. ולא הי' לו לומר אלא ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס במקום קדוש. והוה ידעינן דקאי על הבגד שהוזה עלי'. לכן ע"כ צ"ל שבאמת אינו מכבס הבגד בכללו. דק החלק מהבגד שהגיע עליו הזאת דם החטאת. ועיקר הכבוס אינו אלא כרי שרא יפסל הדם ביוצא. ולכן יתכבס בקודש שלא יצא חוץ לקודש וא"כ אין צורך לכבס רק החלק מן הבגד שהוזה עליו. ולא כל הבגד בכלל. ולפי הפירוש הזה יבא מלת אשר לסמן החלק שהגיע עליו ההזאה. והוא השם המובן מכלל המלה ההיא לפי הענין ועתה שיעור כר הפסוק הזה כזה ואם יוזה מדמה על הבגד המקום או החלק מן הבגד אשר יוזה עלי' תכבסנו בקודש. וכן צ"ל הנוסחא ברש"י אותו מקום הדם אשר בבגד תכבס בתוך העזרה. וכן הוא הגירסא ברא"ם:

(ד"ה אשר יזה) כבר ביארתי בדבור הקודם הסמוך שגם פעל ואשר יזה הראשון פירושו יהא נזה אבל לפי שכל ההכרח לבאר כן הוא רק ממלת יזה השנית כמו שהכרחתי בדבור הנ"ל לכן המתין רש"י ז"ל לבאר זה עד כאן וכל זה מבואר:

כא ר"ל וה"ה לשלמים ובש"ס אמרו ז"ל לענין שאר איסורין לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד (אבל שאינה בת יומה ה"ל נותן טעם לפגם ושרי דילפינין מגבלה. דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה וגו'. נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי' כגון שמוסרחת אינה קרוי' נבלה. דז"ל הר"ן ז"ל ודברי רש"י ז"ל (בש"ס) מטין שכל שעבר עלי' לילה אחת בלי בשור אע"פ שלא שהתה מעל"ע בין תבשיל לתבשיל אין דינה כבת יומה ופוגמת ואף בתו' כתבו כך עכ"ל הר"ן ז"ל אבל דעת קצת מפרשים דבעינן מעל"ע דוקא והקשה הרא"ם ז"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת. למה הצריכה כה התורה שבירה בכלי חרם ומריקה ושטיפה בכרי מתכות הרי לא נעשה הבלוע נותר עד הבוקר וכבר עבר עליו הלירה והיא פוגמת בשלמא כדעת הפוסקים דבעינן מעל"ע דוקא ניחא דמעיקרא חל על הבלוע שם נוחר קודם שנפגם שהרי בעלות השחר נעשה נותר ואינו פוגם עד מער"ע מביעולו וכיון שכבר חל חיוב שבירה על הכרי תו לא פקע אפילו השהה אוחו אח"כ עד שנפנם דהיינו עד אחר מעל"ע אלא למ"ד לינת לילה פוגמת מאי איכא למימר ונתלבטו בקושיא זו הרא"ם והרג"א ומהר"ם יפה ז"ל ואישתמיט לכולהו שכבר קדמם בקושיא זו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ר בסוף מסכת ע"ז והרא"ש ז"ל חירין דאפילו רמ"ד לינת לירה פוגמת היינו דוקא אם עבר על הבלוע כל הרירה כורו ולא סוף הלילה לבדו גורם ולכך איצטריך קרא משום כרים שבשלו בהם בלילה ומ"מ היו שוברים כל הכלים במקדש אף אותם שבשלו בהם קודם הלילה משום גזירה אטו בת יומה. ועוד י"ל דגזירת הכתוב הוא שבירה בכלי חרס והגעלה בכלי מתכות ולא משום איסורא דנותר ומ"מ שפיר שמעינן דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם מדכתיבא מריקה ושטיפה פה בכלי מתכות. ובכלי חרס שבירה עכ"ל ז"ר. והר"ן ז"ל תירין וז"ל דבאמת הכרוע לבדו אינו פגום בכרי אחר לינת לירה או אחר מער"ע לכר מר כדאית ל' אלא שפוגם תערובתו והא דמצריך קרא שבירה בכרי חרם והגעלה בכלי מתכות אי הטעם משום שמה שיבשר אח"כ באותו כלי יברע מנותר שבכלי אלא עיקר הטעם משום הבלוע לבדו דכיון דאין הבלוע פגום מצד עצמו באיסורי' קאי ושם נותר עליו ונותר טעון שריפה וביעור. ושבירת כלי חרם והגעלת כלי מתכות הוא ביעור נותד הכלוע בכרי עכ"ר ז"ל בל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ר:

כם (ד"ה כר זכר) כבר ביארתי זה לעל ל פסוק י"ט:

כג זהו אליבא דרבנן בגמ' דס"ל דהאי קרא דהכא מיירי בחטאות החיצונות שעבר והכנים דמן לפנים דאלו בחטאות הפנימיות דהיינו פריס הנשרפין ושעירין הנשרפין אין צריך קרא. דבהדיא כתיב במקומן שהם בשריפה וקרא דפרשת שמיני הן לא הובא את דמם אל הקודש פנימה וגו' לא אחא למילף שאם עבר והכנים דמן לפנים שפסורה וטעונה שריפה דהך דינא מקרא דהכא וכל חטאת וגו' נפקא לן אלא שהפסוק הנזכר בפרשת שמיני הוא ספור דברים בעלמא ספור שאלת משה ותשובת אהרן אבל ר' יוסי הגלילי ס"ל דחטאות הח עונות שהכניס דמן לפנים נפקא לן מקרא שבפרשת שמיני הן לא הובא את דמם וגו' וקרא דהכא וכר חטאת וגו' מיידי בפרים ושעירים הנשרפין. דאף דכתיבא בהו בכל חד שריפה בדוכתייהו. מ"מ בא הכתוב דהכא וכל חטאת וגו' ליתן לא תעשה על אכילתם. ולפי זה יוצא לנו דלרבנן ליכא ר"ת באכירת חטאות הפנימיות כלל דק באכילת חטאות החיצוניות שעבר והכניס דמן פנימה ומזה וצא לנו תימא על הר הרמב"ם ז"ל שבהלכות פסולי המוקדשים כתב שדם חטאת הנאכלת שנכנס להיכל אסורה שנאמר ובל חטאת אשר יובא וגו'. וזהו כרבנן דר"י הגלילי. ואולם בהרכות מעשה הקרבנות כתב וז"ל. וכן האוכל כזית מבשר הטאות הנשרפות לוקה שנאמר וכל חטאת אשר יובא וגו' וזהו דק אליבא דר"י הגלילי. מדברי הרב בער צל"ד ז"ל.

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה