באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר פנחס · פרק כז
א מה נעים דרשתם ז"ל:
ג ב ר"ל שבנות צלפחד חששו אולי החטא גורם שיפסיד צלפחד חלקו בארץ ואם היה החטא הגורם לזה לא נתרעמו כי נשים צדקניות היו. ולזה באו בדרך שאלה למרע"ה ואמרו אמת שבחטאו מת אבל בכל זה אורי לא הפסידו חלקם כי לא היה חטא כדוגמת חטא המתלוננים ועדת קרח והמרגלים שחטאו והחטיאו את הרבים עמהם כי בחטאו לבדו מת. ובזה עוררו את הספק אולי אין החטא הזה עצום כל כך להפסיד חלקו בארץ כנ"ל ביאור מאמר זה:
ה ר"ל מה שלא באה פרשה זו בתורה רק ע"י הזדמנות הזו שבאו בנות צלפחד לישאל יש בזה ב' פירושים. א' שכבר נאמר דין זה למשה בסיני ככל המשפטים אלא ששגגת משה רבינו ע"ה גרמה שנתעלמה ממנו הלכה. ב' שלא נאמר משפט זה למשה בסיני רפי שזכות בנות צלפחד גרמה ליכתב פרשה זו על ידיהן:
ז נ"ל שצריך לגרוס כתרגומו יאות ומדרשו כך כתיבה וכו'. ור"ל שהתרגום פירש מרת כן יאות אבר הדרש אמר שנרמז בו ע"פ רוב הוראת המלה שהוא למשל ודמוי שכאשר כתובה פרשה זו לפני במרום כן בנות צלפחד דוברות ור"ל שהסכימו עם ההלכה הכתובה בפרשה זו מכבר והוא לפי הפירוש הראשון שכתב רש"י ז"ל לעיל בפסוק ה' שכבר נאמרה למשה בסיני פרשה זו אלא שנתערמה ממנו הלכה:
(ד"ה נתן תתן) שנינו בפ' יש נוחלין בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהן (צלפחד) שהיה מיוצאי מצרים:
וחלקי (ר"ל חלק צלפחד) עם אחיו (בני חפר) בנכסי חפר שהיה בכור נוטל ב' חלקים ע"כ במשנה. ופירש רשב"ם ז"ל דסבר האי תנא כרבי יאשי' דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והילכך לפי שהיה צלפחד וחפר אביו שניהם בני עשרים מיוצאי מצרים לפיכך נטלו בנות צלפחד חרק צלפחד שנטל בשביל עצמו וחלק ירושת צלפחד בחלקו של חפר אביו. ולפי שצלפחד היה בכור היה ראוי ליטול פי שנים בנכסי חפר (ואע"פ שאין הבכור נוטר בראוי כבמוחזק וכשמת חפר לא היתה א"י כבושה עדיין מ"מ א"י מוחזקת ליוצ"מ. וכמי שהחזיק חפר בחלקו דמי כדאיתא בש"ס) הרי שנטלו בנות צלפחד ג' חלקים חרק פשיטות וחלק בכורה בנכסי חפר וחלק שנטל צלפחד בשביל עצמו בארץ. אלו דבריו ז"ל בקוצר. ובש"ס מקשה לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי צווחן בנות צלפחד (ר"ל הא לא היה צלפחד מבאי הארץ ואיך ירשו נחלתו. ומאין היה לו נחלה שיטלו והרי אפי' היה לו בן לא היה נוטל כלום אם היה פחות מבן כ' ואמאי צווחן למה יגרע שם אבינו וגו') ומשני אלא לחזרה וליטול בנכסי דפר ופירש רשב"ם ז"ל וז"ל דמ"ד לבאי הארץ אית לי' חזרה והכי קאמרי בנות צלפחד בקחת אחי צלפחד נחלה בארץ (שהיו בני עשרים מבאי הארץ) יחזירו אותה לחפר אביהן ויחזיר אותה לכל בניו ויטול אבינו שהוא בכור שני חלקים בנחלה הבאה לו מחפר אביו. ולפי שאין לאבינו בן אנו עומדין במקום הבן לירש נחלתו ולמה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו הם אחיו בני חפר מלזכות עם אחיו בנכסי חפר זקננו אלו דברי רשב"ם ז"ל. ולפ"ז דברי רש"י ז"ל בדבור זה שלפנינו יש בהם קושי כפול. א' שרפי מה שפירש כאן שיטלו בנות צלפחד ב' חלקים ולכל הדעות צלפחד היה בכור וא"כ לרבי יאשיה ראוי להם ליטול ג' חלקים היינו ב' חלקים בנכסי חפר וחלק שהיה ראוי צלפחד ליטול בשביל עצמו. ואין לומר שפירש אליבא דרבי יונתן שהרי לדידי' הב' חלקים שנוטלין בנות צלפחד אינו אלא מה שראוי צלפחד ליטול בנחלת חפר שבאה לו בחזרה מבניו אחי צלפחד. ושהיה בכור נוטל פי שנים. ורש"י ז"ל פירש כאן שהב' חלקים הם חלק צלפחד בשביל עצמו וחלקו בנחלת חפר א"כ יש כאן סתירה שבמ"ש שיטלו ב' חלקים אינו אלא כרבי יונתן ובמ"ש אח"כ חרק אביהן שהיה מיוצאי מצרים הוא לרבי יאשיה. ב' דאיך פירש כאן אליבא דרבי יאשיה דליוצ"מ נתחלקה הארץ והרי רש"י ז"ל עצמו הולך בפרשת חלוקת ארץ בשטת רבי יונתן (כמו שביארתי למעלה בביאור הכולל בפרשה זו) ושמא י"ל דלרש"י ז"ל לישנא דברייתא נקט:
ואע"ג דהך ברייתא אתיא כמ"ד ליוצ"מ נתחלקה הארץ מ"מ ממילא שמעת מיני' גם רמ"ד לבאי הארץ ולענין חזרה ודיינו דכתב רש"י ז"ר מתחלה ב' חלקים דרמ"ד לבאי הארץ אין להם כי אם ב' חלקים וכנ"ל. אבל זה דחוק וצ"ע. אלו דברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה והעברת) כצ"ל הגירסא ברש"י לשון עברה הוא שהקב"ה מתמרא עברה במי שאינו מניח בן ליורשו ודקדקו רז"ל הדרש ההוא מדלא כתיב ונתת את נחלת אביהן להן למ"ש רש"י ז"ל להלן בדבור זה בכורן נאמר ונתת וכו' זהו לפי הדרש ולפי פשוטו פירש"י ז"ל דרכך תפס לשון העברה לפי שהבת מעברת הנחלה משבט לשבט אם בעלה משבט אחר ואף שכתיב בסדר מסעי ולא תסוב נחלה משבט לשבט אזהרת לא תסוב לא היתה אלא לאותו הדור. אבל בשאר הדורות יכולות להנשא לאיזה שבט שירצה ובעבור שאר הדורות תפס לשון העברה בבת יורשת לפי שפרשת נחלות הזו הוא פרשה כוללת לכל הדורות. וטעם האזהרה הזאת באותו דור לבד ולא בשאר הדורות הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל מפני שעדיין רא חלקו את הארץ ואם היתה נישאת הבת לשאר השבטים היו התחומין של השבטים קודם החלוקה מעורבין זה בזה ע"י הבנות. אבל לדורות הבאים שכבר לקח כל שבט תחומו והכיר כל שבט נחלתו לא הקפידה תורה בזה עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:
יא ולמדו חז"ל זה מדכתיב למשפחותם לבית אבותם:
יב ר"ל רמה נסמכה פרשה זו לכאן הרי אין כאן מקומה שהרי אחד שעלה להר העברים הוא הר נבו שוב לא ירד כנראה בסוף פרשת וזאת הברכה. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד ד"א וכו'. ר"ל שזה ג"כ טעם סמיכות פרשה זו לפרשת חלוקת הארץ ופשוט:
יג מה נעימים דבריהם ז"ר דבאמת מאמר זה נראה מיותר ויש לדרשו לשבח ולגנאי לשבח בענין מהות מיתת אהרן שהיתה מיתת נשיקה ולגנאי בענין מקום מיתתו במדבר ולא בארץ (ד"ה ער אשר לא קדשתם) באמת שזה המאמר אינו בפרשה שלפנינו רק בפ' האזינו לכן נ"ל שב' נקודות ההפסק שבא בדפוס לפני מאמר זה הוא ט"ס והוא דבור אחד עם הקודם. וכצ"ל בדבור הקודם ד"א אין אתה טוב ממנו כמ"ש במ"א על אשר לא קדשתם וגו' הא אם קדשתם כו'. ולפי שבפ' שלפנינו אין מבואר סרחונם בפירוש לסבה וטעם מיתתן שמ"ש בפסוק שאחריו כאשר מריתם פי וגו' יש לפרשו שהוא לספר זמן מיתת אהרן ולא היות הסרחון סבה גם למיתת משה לכן הביא המאמר שבסדר האזינו ששם מבואר בפירוש היות הסורחן הזה סבת העונש כנ"ל:
בא"ד בכל מקום שכתב כו'. מה נעימים דבריהם ז"ל שהיה די לכתוב סבת מיתתן במקום אחד ולמה כתבה בכל מקום שכתב מיתתן. ואמרו ז"ל שהוא כדי להודיע שלכבוד משה נכתבה הסבה ההיא ולא בעבור הודיע הסבה בלבד ומה נעים זה:
בא"ד ואחת אכלה כו'. ר"ל וזו שאכלה הפגים מבקשת מהשופט להודיע סבת סרחונה ואף שנשתתפה בעונש עם הראשונה. בכל זה אין סבת העונש שוה לראשונה ופשוט:
יד ר"ל שהרי אין עיקר הספור כאן ממי המריבה רק נתגלגל הספור מפני סבת מיתת משה ואין דרך לסמן בכיו"ב את הדבר אשר הוא טפל בספור לכך דרשו הם לבדם ואין להם עון אחר. אבל לפ"ז עדיין רא יבוא על נכון דרש האחר הם שהמרו כו'. לכן צ"ל שלא מפני שאין דרך לסמן את הטפל בספור דרשו זה רק מפני יתור המאמר גופא ולכן דרשו ג"כ בסדר חוקת ששם עיקר הספור ממי המריבה וסיים שם ג"כ במאמר זה המה מי מריבה אשר רבו וגו' כמו שפירש"י ז"ל שם הם הנזכרים וכו' יע"ש
טו פשוט שעקר הספור בא בעבור עצמו. אבל מדרך רז"ל לעורר בכל מה שיש לעורר שע"י הספור הזה מודיענו ג"כ שבחן של צדיקים. ומ"ש ז"ל להודיע שבחן כו' אין כוונתן ז"ל כמשמע הלשון הזה שרק הודעה זו הוא תכלית הספור רק כוונתן ז"ל שעם הודעת עצם הספור מודיענו ג"כ מכלל הספור ההוא שבחן של צדיקים והבקי בסגנון לשון המדרשות יודע זה:
טז לא מכח סמיכות פרשה זו לפרשת נחלות דרשו זה שהרי בא כאן הספור הזה במקומו הראוי שאחרי שספר מקודם ממאמר הקב"ה למשה עלה אל הר וגו' ונאספת אל עמיך וגו' בא להשלים כל הספור שעי"ז נתגלגל מלוכת יהושוע אבל באמת שכוונתם ז"ל שהוא מן הסברא שנתאוה משה שיירשו בניו גדולתו והמתיקו במליצת דבריהם שאחרי שמאמר הזה מהש"י למשה היה סמוך לתשובת המקום ב"ה ביד משה על שאלת בנות צלפחד. מן הסברא שתשובה זו שלא תפסק נחלת צלפחד עוררה אותו ביותר על מבוקשו ובכל זה חלילה לא היתה כוונת משה לכבוד עצמו. ועיקר כוונת הרועה הנאמן לטובת צאן קדשים. ועם זה נתאוה ג"כ שיהיה המנהיג מזרעו ר"ר שיהיה בזרעו איש הראוי להנהיג עדת ישראל. ודרשות כיוצא באלו אינן באות מהכרח הכתובים דק הם מן הסברא החצונה (ד"ה אלקי) ר"ל שבא התואר הזה במקום הראוי שהפרנס צריך להיות יודע להלוך נגד רוחו של כל אדם למען ינהלם בנחת:
יז באמת שמדרך הלשון לכנות הפעולה ע"ש המצוה כמו ויבן שלמה אבל כאן ניתן לפרש כפשוטו שמושל הצדיק יתעסק בעצמו בצרכי עמו כדרך שעשו יהושוע ודוד:
(ד"ה ואשר יוציאם) תחלה אמר אשר יצא ויבוא לפניהם ואם המלך יוצא ובא בראש העם א"כ מובן ממילא שהעם הם היוצאים ובאים אחריו ולאיזה צורך אמר אח"כ ואשר יוציאם ויביאם רזה דרשו ז"ל כי הכוונה שיוציאם ויביאם בזכיותיו ויהיה צאתם ובואם בוטח. כי כל המאמר הזה במלחמת חובה לכבוש את הארץ:
יח כבר כתבתי במקומות הרבה שכל קיחה הנופלת במין האדם במקום שאינו מתפרש שהוא בהכרח ויד חזקה כמו ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ואינו מתפרש לשון קנין כמו כי יקח איש אשה. ע"כ יתפרש קיחה בדברים:
(ד"ה קח לך), כאן לא יתפרש מלת לך על הקיחה לצורך עצמו כמו לך ולך מארצך וכן לא יתפרש משלך כמו ועשית לך ארון עץ. לכן יתפרש על הסכמת דעתו עם לקיחה זו את שבדוק וניכר לך. כי מלת לך שבאה אחרי פעולה מהפעולות יורה שע"י תנאי הפעולה ההיא תתראה הפעולה כאלו יעשה הפועל מעצמו לצרכו גם אם לא היה מצטוה לזה. לכן יתפרש בכל מקום באופן קרוב לזה ומה שמצאנו הגשם חלף הלך לו הוא ג"כ על דרך מליצת שיר כאלו הגשם נס מפני האביב:
(ד"ה וסמכת ר"ל כי לאיזה צורך היה צריך סמיכה ממשה היש סמיכה גדולה מזו במה שבחרו המקום ב"ה בעצמו. לזה תירצו שצורך הסמיכה מפני יראת הצבור שיוכל לדרוש בחיי משה
יט הכתוב לא פירש מהו הציווי הזה אבל הוא מן הסברא שנצטוה על צורך ישראל בענין הנהגתם. ומ"ש רש"י ז"ל על ישראל ר"ל בעבור ישראל:
כ (ד"ה מהודך) ר"ל שהיל"ל ונתת הודך עליו אבל אמר מהודך עם מם החלק. רזה אמרו ולא כל הודך פני יהושוע כו':
עד"ה למען) ר"ל שחסר בכתוב מלת אליו וכאלו כתיב למען ישמעו אליו:
כא ר"ל שאין הכבוד הזה מסולק ממך שהרי יצטרך לאלעזר שהוא מבית אביך ופירוש מוטל מסולק ופשוט:
(ד"ה וכל) ר"ר שאין פירוש העדה ישראל שהרי כבר אמר לפני זה וכל בני ישראל:
כג דרשו ז"ל בזה השנוי מלשון יחיד ללשון רבים ואמרו שמרמז שמשה נהג עין יפה ביהושוע ומסר לו מחכמתו כפי מה שהיה יכול יהושוע לקבל. והנה סמיכת הרב לתלמיד יורה על קבלת החכמה מהרב. ולזה נמשכת הסמיכה מקבלה ההיא ועל כן תרמוז הסמיכה בשתי ידים על קבלת הרבה מהחכמה:
(ד"ה כאשר) ר"ל דלאיזה צורך אמר כאשר דבר ד' וגו' דרי כבר אמר למעלה ויעש משה כאשר צוה ד' וגו'. לכן צ"ל לפי שלא הזכיר למעלה רק שלקח את יהושוע והעמידו לפני אלעזר וסמך ידיו עליו ויצוהו אבל מנתינת קרני ההוד שנזכר לעיל בציווי ונתת מהודך עליו לא זכר כאן אצל העשי' על כן הוסיף גם בחתימת הספור מהעשי' מאמר כאשר דבר ד' וגו' לרבות גם נתינת קרני ההוד מדברי הרא"ם ז"ל: