אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר פנחס › פרק כו

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר פנחס · פרק כו

סדר פנחס

ב ר"ל ולא אחר שבט דאם כי המנין הי' מספר נפשות כל שבט ושבט לבד. ולכן צוה הקב"ה שאותן האנשים שאביהם ואמם משבטים שונים ימנו עם שבט אביהם:

ג ופי' אותם כמו עמם ומלת את משמשת דבהרבה מקומות במקום עם כידוע:

(ד"ה לאמר) מלה זו משמשת לפעמים במקום ביאור ר"ל לבאר על מה רומז הענין או פרטות הענין וע"ד זה יתכן לפרש גם כאן שבא לבאר הפרט ומחובר עם מקרא שאחריו מבן עשרים שנה וגו' ר"ל שבא כותב התורה לבאר מי הם המנויים אבל כאן אין צורך לזה אחרי שעל כרחנו נצטרך לומר שפסוק שלפנינו הוא מקרא קצר ולזה יתכן יותר לומר כי פירוש לאמר כדברים האלה והקיצור בפסוק שלאחריו ובתשלומו ראוי עליכם להמנות מבן עשרים שנה ומעל' ומקרא שלפנינו הוא מאמר שלם ושיעורו וידבר משה ואלעזר עמם לאמר ובא הכתוב שאחריו לבאר מהות הדבור. ואמר מבן עשרים ומעלה וגו' והוא מקרא קצר ודבור רש"י זה ראוי להיות אחד עם דבור השני שאחריו אלא שבשביל הפסק הפסוקים דפסיק הציון:

ד לפי שהדור הנמנה המסופר ממנו בפרשה זו הוא דור באי הארץ. ובמקרא שלפנינו נאמר כאשר צוה ד' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים לכן צריך לומר שהכוונה על מה שנאמר בפרשת תשא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה וגו' שזה נאמר לדור יוצאי מצרים ואין הכוונה על הציווי שבא כאן בתחלת פרשה שלפנינו שאו וגו' מבן עשרים שנה ומעלה וגו' אלו דברי רבינו הרא"ם ז"ל. אבל מה שאחז הכתוב כאן הציווי דאמור בפרשת תשא ולא תפס הציווי הסמוכה שנאמרה אז. זהו לפי שעיקר הציווי הוא בפרשת תשא ששם לא בא הציווי על המנין בפעל רק בא לצוות אופן המנין ומי הם המניים והציווי הנזכר כאן אינו אלא השנות הציווי הקודם הנ"ל כאשר בא לצוות על המנין בפעל וכל זה פשוט ומבואר:

ט ר"ל כי הצו הוא מבנין הפועל וחסר הפועל השני והוא בכח המאמר:

(ד"ה בהצותם) גם כאן השלים ז"ל החסרון שבכח המאמר כדרכו ז"ל:

(ד"ק הצו) אחר שבדבורים הקודמים ביאר רש"י ז"ל בי חסר הפועל השני פירש כאן בדבור זה ענין הפעל הזה ופתרונו שביאורו השיאו, את ישראל לריב ער משה וכן הוא דרכו ז"ל לרוב

יא לולי היו בני קרח בעדת בעלי המחלוקת לא הי' מספר מהם הכתוב שלא מתו. כי לשה ימותו בעון אבותם והם אין להם משפט מות אבל במה שסופר מהם בכתוב שלא מתו. נראה כי גם הם היו בעצת קרח בתחלה וניצולו בזכות התשובה:

יג רש"י ז"ל כתב להלן בפסוק כ"ד שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים (ובציוני שם יבואר טעם זה) והם הנזכרים בפרשת ויגש. שבאו עם יעקב למצרים. והנה זכר שם ובני שמעון ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית. הרי שנתיילדו משמעון שש משפחות ומפני זה צ"ל כי זרח הוא צוחר לפי שההא והחית מתחלפין ויהי' צוחר מענין צוהר. שהוא אחד עם זרח והמשך דבורי רש"י ז"ל יבואר לפרקים בציונים דלהלן כדי להקל על הקורא:

בא"ד אבל משפחת כו'. ר"ל כי להיות המשפחות של כל שבט ושבט נקראות על שם הבנים של אבות השבטים שירדו עמהם למצרים וכפי מספר הבנים של אבי כל שבט כן מספר המשפחות. א"כ ע"כ צ"ל שקצת משפחות בטלו אח"כ במדבר. והם שבע משפחות כמו שחשבם רש"י ז"ל כאן:

בא"ד ומצאתי בגמרא כו'. ר"ל שסבת בטול שבע משפחות הללו אינו מפני שהבנים ההם לא הולידו ולא עשו משפחות. רק הוא לסבה המבוארת בגמרא שהביא רש"י ז"ל כאן:

בא"ד אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו כו' ר"ל כמו שפירש"י ז"ל בפרשת עקב על הפסוק הנאמר שם. ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. שם מת אהרן וגו' שהכוונה לפי שמות אהרן גרם להם המקרה המר הזה שחזרו לאחוריהם שמונה מסעות עד למוסרה. ובשביל זה נלחמו עמהם בני לוי ונהרגו במלחמה זו כמה רבבות. לכך בהשקיטם מהמלחמה עשו שם במוסרה אבל כבד על אהרן שנדמה להם עתה כאלו מת שם במוסרה:

בא"ד ומבני לוי נפלו כו'. הנה סיום דברי הגמ' הוא ומבני לוי נפלו ד' משפחות ואח"כ הוא מל' רש"י ז"ל שבא רש"י ז"ל לבאר מי הם אותן הארבעה משפחות שנפלו מבני לוי והנה נזכר בסדר וארא שבני לוי הם גרשון קהת ומררי ובני גרשון לבני ושמעי ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועזיאל ובני מררי מחלי ומושי, ובסדר שלנו לא נזכר להרן אצל פקודי הלוים רק משפחת הלבני מבני גרשונים ואצל הקהתים לא זכר שם רק משפחת עמרם וחברון ומשפחת הקרחי שדסמבני יעדר כמ"ש בסדר וארא ובני יצהר קרח ונפג וזכרי א"כ לפי הנראה לא חסר מבני לוי רק שתי משפחות והם שמעי מבני גרשון ועזיאל מבני קהת. ואיך אמרו ז"ל בש"ס שנפלו מבני לוי ארבע משפחות לכן כתב רש"י ז"ל שבאמת לפי שלא נזכר מבני יצהר רק משפחת הקרחי ולא זכר משפחת הנפג ומשפחת הזכוי לזה נחשב ג"כ כאלו בטלה כל משפחת היצהרי. אבל עם כל זה עדיין לא מצינו שחסרו מבני לוי רק שלש משפחות ובגמרא אמרו שחסרו ארבע משפחות על כן כתב רש"י ז"ל והרביעית לא ידעתי מה היא:

בא"ד ור' תנחומא דרש כו'. זה הוא חוזר למעלה שבגמרא ירושלמית אמרו ז"ל בטעם בטול שבע משפחות הנ"ל שהוא מסבת המלחמה שהיתה במוסרה עם בני לוי. אבל ר' תנחומא דרש ששבע משפחות הללו בטלו במגפה בדבר בלעם והמגפה הי' סבת בטול שבע משפחות הללו:

בא"ד אבל לפי החסרון כו' ר"ל שרש"י ז"ל הכריע בסבת בטול המשפחות ההם לדעת הגמרא ירושלמית שהוא מפני מלחמת מוסרה ולא כדעת התנחומא וראי' לזה שהרי כשנרד לחשבון נראה שבמנין השני הזה שנמנו ישראל אחרי המגפה בדבר בלעם בקצת השבטים הותירו על מנין הראשון שבחומש הפקודים בסדר במדבר כמה אלפים. עד שבקצתם הי' עולה היתרון לרבבה ויותר ובקצתם לשני רבבות ובקצתם הגיע החסרון ממנין הראשון הנזכר. והנה בשבטים שחסרו לא נמצא בכולם לבד שבט שמעון שיגיע החסרון ליותר מסך שמונת אלפים. אבר בשבט שמעון הגיע החסרון עד להשתוממות שחסר משבטו סך עצום שלשים אלף ושבעת אלפים. והנה ברור שסבת היתרון שהשיג לקצת השבטים הוא אותן שלא נמנו במנין הראשונים שבחומש הפקודים מחמת שלא היו אז עדיין בני עשרים ראויין למנין. אבל עתה במנין השני ככר הגיעו לבני עשרים אבל בקצת השבטים לא הספיקו אותן שהגיעו לשנת העשרים במנין השני למלאות החסרון הגדול שנחסר מדם. ובקבץ מספר החסרים שבקצת השבטים יעלה הקובץ לסך ששים אלפים ומאה ואין בידינו לומר שהגיע החסרון הזה בסבת המגפה בדבר בלעם שהרי לא היו המתים במגפה רק ארבעה ועשרים אלף וע"כ צ"ל הששה ושלשים אלף הנותרים בעודף על מותי הדבר מתו קצתם במיתה טבעית וקצתם בנפלם במלחמת מוסרה וא"כ להיות שעפ"י הנזכר שגם בשבטים שחסרו מהם לא הגיע החסרון ליותר משמונת אלפים לבד שבט שמעון שהחסרון הוא בו מבהיר שבעה ושלשים אלפים. ער כן תכריע הסברא. שכל העשרים וארבע אלף שנפלו במגפה היו משבטו של שמעון לבד להיות שהם פרצו יותר בזנות וההצמד אחרי בעל פעור ונשיאם יוכיח. שהוא זמרי בן סלוא מה שעשה עם המדינית וכל השבט ולפחות רובו אין ספק שנמשך אחרי נשיאו. ולכן פרצה בהם המגפה כ"ד אלף איש. והעודף על סך זה והוא שרשה עשרה אלף שנחסרו עוד משבט זה קרה לדם מקרה אחיהם יתר השבטים שקצתן מתו מיתה טבעית וקצתן מתו במלחמת מוסרה. וע"י הנחה זו יתיישב לנו דבר התמהון מהחסרון העצום שהגיע לשבט שמעון יתר על שאר השבטים. ועפ"י זה הכריע רש"י ז"ל בדעת הש"ס ירושלמי שבטול שבע משפחות החסרות משבט שמעון וגד ובנימין הוא בסבת מלחמת מוסרה. ולא כדעת רבי תנחומא שבטלו במגפה בדבר בלעם:

טז כבר כתבתי לעיל שרש"י ז"ל לשטתו שכתב להלן. שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והם הנזכרים בפרשת ויגש שבאו עם יעקב למצרים ועפ"י הנחה זו ימאן רש"י ז"ר לפרש שאזני הנזכר כאן הוא בן גד. שא"כ נצטרך לומר שנולד לגד אחרי רדתו למצרים. ובאמת שאין המשפחות נקראות על שם הבנים שנולדו לשבטים במצרים ואין לבנים אלו שם במשפחה חדשה בפני עצמה על כן פירש"י ז"ל שאזני הנזכר כאן איננו בן גד. כמו צפוני וחגי וכו'. רק הוא מבני בניו מזרע אצבון הנחסר כאן בספור ובזה אין משפחת אזני משפחה חדשה. רק משפחת אצבון שהי' מיורדי מצרים כנזכר פרשת ויגש ולכן סיים רש"י בזה. ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו שיותר ראוי לכנות את המשפחה על שם האב הוא אצבון ולא על שם בנו הוא אזני זהו ביאור דבור רש"י ז"ל בכאן. ואולם לכאורה מ"ש רש"י ז"ל כאן. שאזני הוא משפחת אצבון סוחר למ"ש רש"י ז"ל בדבור הקודם שמשפחת אצבון בטלה והוא בלי ספק ממה שלא נזכר כאן משפחת אצבון ולכן מנו ז"ל משפחת אצבון בין שבע משפחות החסרות ומה שנרע"ד בזה כי כמו שכתב רש"י ז"ל לעיר שמשפחת היצהר נמנה בש"ס בין ארבעה משפחות החסרות מבני לוי. אף שמנה הכתוב משפחת הקרחי שהוא מבני יצהר. בכ"ז לפי שלא נמנה אלא משפחת הקרחי. ולא נמנה משפחת נפג וזכרי שהם ג"כ מבני יצהר לכך מנו ז"ל משפחת יצהר בין המשפחות הבטלות כן י"ל ג"כ כאן לפי שלא מנה מבני אצבון רק אזני. וזה דוחק לומר שלא הי' לו רק בן אחד ולמה לא מנה א"כ ממשפחת אצבון רק זרע הבן הזה. ולכן ע"כ צ"ל שיתר זרעו בטלו במלחמת מוסרה. ולכן המעט הנשאר מהם נכללה בתוך משפחת אזני שהוא הרוב ומפני כן נקרא משפחת אצבון משפחה חסרה. כמו משפחת יצהר. ומ"מ יפה הקשה רש"י ז"ל על שמחו שאזני הוא אצבון למה לא נקראת המשפחה על שם אצבון אבי המשפחה שאין לומר שבא הכתוב להודיענו בזה שבטלה משפחת אצבון וכל שארית משפחתו רק מזרע הבן האחד הוא אזני. לפי שבאמת אין הודעה זו מכוונת הספור כלל כאן וגם מה צורך לנו בהודעה זו לידע איזו משפחה חסרה. וכן אין לשאול ג"כ שזו הקושיא הי' לו לרש"י ז"ל להקשות ג"כ אצל משפחת הקרחי מדוע לא נקראת המשפחה על שם אביהם הוא יצהר שבאמת אין שאלה זו נופלת כלל שם שאחרי שנמנו כבר בני יצהר בסדר וארא שאמר שם אצל יחוסי הלוים ובני יצהר קרח ונפג וזכרי ולכך גם בסדר שלפנינו אצל פקודי הלוי כשבא לספר מאת המשפחות שבאו למנין דרך המספר לספר בפרטות ולא בדרך כללי. ולכך לא אמר שם דרך כלל משפחת היצהרי. רק משפחת הקרחי כדי לידע בפרט שלא נמנו רק זרע קרח ולא זרע נפג וזכרי אבל כאן אצל פקודי גד שרא ידענו כלל מקודם ולא נזכר בשום מקום מי המה בני אצבון בן גד אין נופל לומר כלל שבא לספר בפרטות מאיזה זרע הוא המשפחה הזו וכל זה מבואר מאור:

כד ר"ל ישוב הוא יוב שאין לומר שהוא בן אחר ליששכר שהרי כל המשפחות לא נקראו אלא על שם יורדי מצרים וכן אין לומר שישוב הוא בן יוב כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הקודם שאזני הוא בן אצבון שכל עוד שהשמות קרובים במבטא יותר יש לנו לומר שהוא שם אחד מלומר היותו שם איש אחר כי כן דרכי השמות במקרא להשתנות בקירוב המבטא כידוע. ואמנם הכרח שטת רש"י ז"ל שכל המשפחות נקראו דק על שם יורדי מצרים. יתבאר כזה. בני יעקב שנים עשר ראובן שמעון כו' הן הן השבטים שבטי י' הקדושים בניהם אשר הולידו הן הן המשפחות והנה בסדר ויגש נזכרו הבנים אשר הולידו השבטים לפני רדתם מצרימה ונזכר שם ג"כ שקצת מהבנים ההם הולידו ג"כ לפני רדתם מצרים והם פרין בן יהודא שהוליד את חצרון וחמור. ובריעה בן אשר שהוליד את חבר ואת מלכיאל ובסדר שלפנינו במנין המשפחות נזכר ג"כ משפחת חצרון וחמול לשבט יהודא. וכן נזכר ג"כ משפחת חבר ומלכיאל במנין משפחות שבט אשר. ועתה יש לנו לשאול מה נשתנו פרין ובריעה שנתייחסו המשפחות אחרי בניהם מכל בני השבטים שרא נתייחסו המשפחות אחרי בניהם שהולידו זהו ההערה הא'. הערה השנית מכר בני השבטים שנזכרו בסדר ויגש לא מצאנו שנוי בסדר שלפנינו זולתי בשבט שמעון שתחת ימואל וצחר נזכר כאן נמואל וזרח ובשבט יששכר נזכר תחת יוב כאן ישוב. ובשבט גד תחת צפיון ואצבון נזכר כאן צפון ואזני ובשבט בנימין אחת אחי ומופים נזכר כאן אחירם ושפופס. ויש לנו ג"כ לשים רב אם נניח כי השמות המשונים הנזכרין כאן הם בני השבטים שנולדו להם אחר בואם למצרים יקשה ראשונה מדוע לא נתייחסו ג"כ בני שאר השבטים שנולדו להם במצרים ולומר שיתר השבטים לא הולידו כלל במצרים זהו דוחק. ושוב שנית יקשה מה זה עזב הכתוב במנין המשפחות קצת מבני השבטים שנולדו קודם ירידתן לארץ מצרים ולא ייחס אותם למשפחות ובחר תחתם בני קצת השבטים שנולדו במצרים למנותן למשפחות וליישב כל זה בחר רש"י ז"ל לומר שהשמות הנזכרים כאן הקרובים במבטא להשמות הנזכרות בסדר ויגש המה לאחדים ושמות שווים והמה שמות האנשים ההם הנזכרות בסדר ויגש. לכן כתב רש"י ז"ל שגמואל הוא ימואל ואחי הוא אחירם ומופים הוא שפופם וצפיון הוא צפון וצוהר הוא זרח (לפי שהם קרובים בפתרון) ויוב הוא ישוב ואזני הוא מבני אצבון וע"פ זה יצא לנו שכל בני השבטים הנזכרין כאן כולם הם מיורדי מצרים הנזכרין בסדר ויגש וסרה הערה השני'. וכתב עוד רש"י ז"ל שכר יורדי מצרים נמנו למשפחות ולא בני השבטים לבד כי גם בניהם שהולידו לפני בואם למצרים נמנו למשפחות ולכן נמנו כאן חצרון וחמול וחבר ומלכיאל עם היותן בני בני השבטים. לפי שנולדו ליהודא ואשר מבניהם קודם ירידתן למצרים ובזה סרה גם הערה השני' זהו שיטת רש"י ז"ל הישרה שכל יורדי מצרים נמנו למשפחות ונולדו במצרים לא נמנו ונכללין בתוך משפחות אחיהם יתר בני השבטים והשלמת ביאור דבור זה בציון הסמוך:

בא"ד חוץ ממשפחות כו' פשוט שאפרים ומנשה ראויין ג"כ שימנו בניהם למשפחות. לפי שהם שני שבטים ועוד שהרי נולדו להם הבנים לפני רדת יעקב למצרים. ואפי' תאמר שלא נולדו בנים לאפרים ומנשה רק אחרי בוא יעקב מצרימה איך יפקד מן המנין שני שבטים שלמים. ולכך מנה בניהם למשפחות וזה פשוט:

בא"ד וארד ונעמן כו' ר"ל בזה יקשה מדוע מנה ארד ונעמן בני בלע למשפחות הרי לא נולדו לבלע רק אחר בואו למצרים שהרי לא באו לחשבון בסדר ויגש עם הבאים לבית יעקב מצרים ותירץ ר' משה הדרשן ז"ר שזהו לפי שכבר נתעברה אמם מהם לפני ירידת בלע למצרים. ולכך הם חשובים כאלו כבר באו לעולם לפני ירידת בלע למצרים:

בא"ד ואם ראו אומר אני כו'. כאן בא רש"י ז"ל ליישב שתי הערות א' הערה הנ"ל בארד ונעמן בני בלע שנמנו למשפחות עם שנולדו לבלע אחרי בואו מצרימה כנ"ל ב' ממה שנזכר בסדר ויחי בראש הסדר ונראה שלא ראה יעקב ליוסף רק בניו. והם מנשה ואפרים ולא בני בניו שהם בני מנשה ואפרים. ולזה עם היות שראויין בני מנשה ואפרים להמנות למשפחות לפי שמנשה ואפרים הם השבטים עפ"י ברכת יעקב כנזכר בסדר ויחי א"כ צריכין לייחס בניהם למשפחות אף שנולדו אחרי ביאת יעקב למצרים כנ"ל בציון הסמוך הקודש. אבל זה מוקשה למה ימנו בני בניהם למשפחות כי אין ההכרח אלא בבניהם והנה בסדר שלפנינו מנה למשפחות בני גלעד בן מכיר בן מנשה. לכן כתב רש"י ז"ל ביישוב כל זה שבאמת עיקר המשפחות מתייחסות אחרי האב אם הוא מיורדי מצרים וכן אחרי בני מנשה ואפרים אף שאינם מן הנולדים לפני בוא יעקב למצרים אלא שאם אחד מראשי המשפחה יש לו בנים הרבה ושעיקר המשפחה מסתעפת ממנו הוא רק בן אחד. מדרך הכתוב להודיענו זה. ובאה ההודעה על דרך זה. שפלוני הוא ראש המשפחה אלא שעיקר משפחתו יצאה מבן פלוני ובני אחיו נבלעים בזרע הבן האחד ההוא או שבני אחיו נקראים רק על שם אביהם ראש המשפחה ועל פי זה נאמר שבלע בן בנימין הוא אבי וראש המשפחה ונקראת המשפחה אחריו. אבל בלע זה היו לו הרבה בנים ומשנים אלו מבניו הם ארד ונעמן יצאה עיקר משפחת בלע לכן נקראו זרע שאר הבנים אחי ארד ונעמן משפחת בלע וארד ונעמן נקראו משפחתם על שמם ובזה הודיענו מי מבניו גבר בהם הרבוי. וכמו כן נאמר במכיר בן מנשה שמכיר הוא ראש המשפחה אבל היו לו בנים הרבה ואחד מהם הוא גלעד וזרע גלעד זה נתברך עד יצאו ממנו לבדו כמה משפחות לכן בא ההודעה בכתוב על דרך זה מכיר הוא ראש ואבי המשפחה. ארא שבגלעד בנו גברה הרבוי כזרעו ויצאו א"כ ממכיר שתי משפחות האחד זרע גלעד בנו והוא משפחת הגלעדי. והאחד זרע שאר בניו שנקראת המשפחה רק על שם האב משפחת מכיר. א"כ שטת רש"י ז"ל שהמשפחות נקראות בעיקר על שם יורדי מצרים יהיו בני השבטים או בני בניהם אלא כשעיקר המשפחה בעל בנים הרבה. ובקצת בניו תהי' הברכה בזרעם וכנה זרע הבנים ההם במשפחה לבדה וזרע יתר הבנים יכנה אחרי העיקר לבדו וכל זה להודיענו ראש המשפחה ובמי מבניו גברה הרבוי:

לו זהו ג"כ ע"ד שטתו ז"ל בבני מכיר בן מנשה וכבר הארכתי בזה לעיל סמוך די הביאור:

מו ר"ל שהרי המשפחות מתייחסות אחרי האב כדיליף בש"ס מדכתיב למשפחותם לבית אבותם וא"כ ייחוס המשפחה אחרי בעלה של סרח בת אשר ולא אחרי סרח כאן. וא"כ יקשה למה זכר כאן אצל ייחוס המשפחות שם בת אשר. ובזה תירצו ז"ל באגדה לפי ששאר בני השבטים או בני בניהם שהם עיקרי המשפחות כבר מתו וסרח האריכה ימים והיתה עדיין קיימת בשביל הפלא הזה זכרה הכתוב כאן:

נג מהצורך לבאר כאן בקוצר היסוד והקוטב שמיוסדין עליו כל דבורי רש"י שבפרשה שלפנינו פרשת חלוקת הארץ. ויוקדם ראשונה בפרשת במדבר נזכרין כל המנויין בשנה השנית ליציאת מצרים ועלה מספרם לסך ת"ר אלף ושלשת אלפים וחמשה מאות וחמשים ובסדר שלפנינו זכר המנויין בערבות מואב בשנת הארבעים ליציאת מצרים סמוך למיתת משה. ועלה הסך ת"ר אלף ואלף שבע מאות ושלשים והמנויין כאן הן הן באי הארץ שהרי כל אותן המנויין הנזכרין בפרשת במדבר מתו בעצת מרגלים בארבעים שנה שנדדו במדבר ואותן המנויין כאן הם אותן שהיו אז פחותין מבני עשרים ולא היו במנין ולא עליהם נגזרה גזרה כמ"ש רש"י ז"ל בסדר שלח. ועתה בשנת הארבעים הגיעו להיות מבני עשרים ומעלה וראויין למנין ובש"ס דבבא בתרא יש מחלוקת התנאים רבי יאשיה ודבי יונתן. לרבי יאשי' ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והם המנויין הנזכרין בפרישת במדבר ונתחלקה א"כ הארץ לח"ר אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חלקים שווין ולרבי יונתן לבאי הארץ נתחלקה הארץ. והם המנויין הנזכרין כאן בסדר שלפנינו ונתחלקה א"כ הארץ לת"ר אלף ואלף שבע מאות ושלשה חלקים שווין. והנה רש"י ז"ל פירש כאן המשך פרשה זו אליבא דרבי יונתן שנתחלקה הארץ לבאי הארץ. ועתה אחרי הקדמה זו עלי חובת הבאור משפט חלוקת הארץ לפי שיטת רש"י ז"ל עפ"י הש"ס דבבא בתרא הנ"ל והנה כנ"ל נתחלקה הארץ לבאי הארץ והיינו לת"ר אלף ואלף שבע מאות וחמשים חלקים שווין וזהו פירוש הכתוב לאלה תחלק הארץ וגו' ר"ל לאלה המנויין הנזכרין למעלה שהם ת"ר אלף ואלף ת"ש למד בני עשרים תחלק הארץ ואח"כ אמר בפסוק שלאחריו לרב חרבה וגו'. וע"כ הפירוש כזה. שכיון שנתחלקה הארץ לבאי הארץ א"כ ממילא השבט המרובה באוכלסין ר"מ שבט בימין שהיו פקודיו חמישה וארבעים אלף שש מאות נטל מן הסך ת"ר אלף ת"ש למד חלקים הנ"ל מ"ה אלף ת"ר חלקים. ושבט דן שהיו פקודיו פ"ד אלף ד' מאות נטל מן הסך הנ"ל ס"ר אלף ד' מאות חלקים. וכן על הדרך הזה ביתר השבטים אבל לפי זה יוקשה ענין הגורל שהי' אצל חלוקת הארץ המוזכר שוב אח"כ אך בגורל יחלק וגו' שאם היו חלקי השבטים שווין יתכן ההגדלה שיצא על ידה חלק המיוחד לכל שבט אבל אחרי שאין (חלקו) השבטים שווין כי הם לפי רבוי האכלוסין איך יתייחדו החלקים עפ"י הגורל הרי בשעת החלוקה היו צריכין למדוד כפי רבוי השבטים ואיך יוכל להשתנות החלוק הזה עפ"י הגורל א"כ לא תהי' החלוקה לפי רבוי אוכלסין של השבט ויפול החלק הרב לשבט המועט וחלק המיעוט לשבט הרב. ואין מקום דהגרלה זולתי אם כל חרק מהחלקים יתכן לכל אחד מהשבטים והתירן בזה שהי' ענין הגורל לברר אמתת החלוקה שלפי שהי' מקום לתרעומת מצד התחומין ע"ד משל שהי' שבט בנימין שנטל מן חלקי הארץ השווין מ"ה אלף ת"ר חלקים ויכול להתרעם אחר שנמדדו לו חלקיו אלו בחלקת הארץ עם התחומין ולומר יותר הי' נוח לי אם הי' חלקת ארץ שרי במקום אחר בתחומין אחרים ועל דרך זה יפול התרעומת ביתר השבטים אבל באמת שהיתה החלוקה ההיא בתחומין המיוחדים לא חלוקה מקרית רק ברוח הקודש חרופה הכרחית וא"כ אינו נופל בזה תרעומת ולא תמצא הקפידא סכות ינוח ולבור הכרחית זה הי' הגודל כי הי' הגורל ע"פ גם נפלא מסכים לכל תחום ותחום שנתייחד לכל שבט ובזה ראו הכל כי מאת ד' נפל חבל להם ואין מקום ללין וסרה קושיא הנ"ל שאף שאין מקום לגורל בחלקים בלתי שווין והם לפי רוב ומיעוט האוכלוסין זה אינו אלא כנודר אנושי שמה שיוצא על ידו הוא בקרי והזדמן משא"כ בגורל נסי ופלאי וזה מבואר ונשאר לנו לברר עוד מה שסיים בפסוק נ"ה אחר שאמר אך בגורל וגו' חתם המאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. וזהו מוקשה מאוד ומכאן פריך בש"ס דב"ב לר' יונתן דס"ל דהחלוקה הי' לבאי הארץ ומסייע לר' יאשי' דליוצאי מצרים נתחלקה וביאור זה כמו שאמרו בש"ס דוודאי אין לפרש לשמות מטות אבותם ינחלו לשמות השבטים ונתחלקה הארץ לפ"ז רי"ב חלקים שווין שפי' לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו אינו עולה לפ"ז שהרי יש באן חלקים שווין (ובש"ס הוכיח זה ממ"ש הכתוב ונתתי אותה לכם מורשה וגו' ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר קרא ולא ידעתי אמאי לא הוכיח בפשיטות ממה שכתוב לרב תרבה נחלתו וגו' וצריך עיון) והילכך פירש רבי יאשי' בברייתא דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ופירוש לשמות מטות אבותם ינחלו שינחלו באי הארץ לפי חשבון של יוצאי מצרים שהם אבותם שהם נוחלין את חלק אבותיהם יוצאי מצרים. ואחד מיוצאי מצרים שהיו לו למשל שלש בנים בבאי הארץ אינם נוטלין כי אם חלק אחד מן הת"ר אלף ושלשת אלפים תק"ן חלקי הארץ השווין ואחד שהיה לו בן אחד בבאי הארץ נוטל גם הוא חלק אחד (ואמרו ז"ל בש"ס דלמ"ד זה פירוש לרב חרבה וגו' לשבט שהי' מרובה באוכלוסין, ביוצאי מצרים אף שנתמעט אח"כ בבאי הארץ מ"מ תרבה נחלתו ולמעט ר"ל השבט שהי' מעט באוכלוסין ביוצאי מצרים אף שנתרבה עכשיו בבאי הארץ מ"מ תמעיט נחלתו) וכ"ז אתי שפיר לר' יאשיה אבל כר' יונתן שסובר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לשמות מטות אבותם ינחלו וע"ז תי' ר' יונתן בברייתא ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל נחלות שבתורה החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים ע"כ וביאור זה כמו שאגיד לך שההבדל בין רבי יאשי' לר' יונתן הוא בענין מי הם הנוטלין וכמה הם נוטלין דלר' יאשי' לא נטלו כל באי הארץ בני עשרים שהם תר"א אלף תשלמ"ד. זולתי אותן שהי' אביהן בן עשרים ביציאתו ממצרים והיינו אם הי' אביהן מהסך תר"ג אלף תק"ן יו"מ אבל לרבי יונתן נטלו כל באי הארץ והם תר"א אלף ת"ש למד הבני עשרים וכן לרבי יאשי' נטלו גם הפחותים מבני עשרים באי הארץ אותן שהי' אביהם מן התר"ג אלף ת"ש למד יוצאי מצרים וירשו חלק אביהן, אבל לרבי יונתן הפחותין מבני עשרים מבאי הארץ לא נטלו כלום ולא נטלו רק התר"א אלף תש"למד בני עשרים באי הארץ זהו ההבדל שבינם בענין מי הם הנוטלין וכן יש הבדל בינם בענין כמות נטילתם ד"מ שני אחין בני עשרים מיוצאי מצרים שהי' להם בנים בני עשרים בבאי הארץ לזה בן אחר ולזה שלשה בנים א"כ לרבי יאשי' לא יטלו אלו ארבעה הבנים רק שני חלקים וכן האחר נוטל כנגד כל השלשת בנים אבל לרבי יונחו נופלין ארו הארבעה בנים ארבעה חלקים. הבן האחד חלק אחד ושלשת הבנים שרשה חרקים. אבר מהך קרא דלשמות מטות וגו' כדי שיתיישב אליבא דרבי יונתן צריכין אנו לאחוז סדר אחר בענין כסות החלוקה וזהו שהחלוקה לפי באי הארץ אבל אחרי שנתחלקה לבאי הארץ חזרו הנוטלים הללו והורישום לאבותיהם יוצאי מצרים בני עשרים. שמתו כבר במדבר ואחרי החזרה הזו יירשו בניהם האלו מבאי הארץ כפי הסדר בירושה והרשב"ם ז"ל בב"ב פ' י"ג ביאר זה במשל וז"ל תשעה בנים מבאי הארץ נטלו מ' לתכין וא' נטל לתך א' וכשמחזירין לאחים אבותיהם המתים הט' נוטלין ח' לתכין והא' נוטל כנגד כולן ח' לתכין אבל אלו מתחלה חלקוה ליו"מ לא היו נוטלין הט' בנים רק חלק אחד והבן האחד חלק אחד כנגד כולן אלו דבריו ז"ל ועדיין צריך להבין הרי כשמחזירין לאחים אבותיהם לא יירשו המתים האלו בשוה רק האח האחד יירש תשעה לתכין והשני לתך אחד ולמה יטלו אח"כ אחר חזרה זו התשעה בנים ה' לחבין והבן האחד חמשה לתכין הלא מהראוי שכל אחד מהמתים היורשים יחזיר לבניו מה שירש מהם על כן צ"ל שירושת המתים את החיים אינה כדרך ירושת החיים את המתים שהחיים כשהם מורישין את המתים הוא כאלו משימין חלקיהם לפני המתים. והם חולקין ביניהם בשוה ואחרי חלוקה זו חוזרין ומורישין לבניהם חלקם. והכלל שכל בני עשרים מבאי הארץ שדיו להם אבות יוצאי מצרים בני עשרים נוטלין האבות החלקים הראויין לבניהם וחולקין ביניהם בשוה ואח"כ חוזרין ומורישין חלקיהם לבניהם כן הוא דרך הרשב"ם ז"ל שהמתים חולקין בשוה מה שראוי לבניהם. אבל רש"י ז"ל להלן בדבור המתחיל לשמות מטות אבותם כתב וז"ל שני אחין מיוצ"מ וכו' לזה בן אחד ולזה שלשה בנים האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה וכו' חזרה נחלתן אצל אב אביהן וחלקו הכל בשוה וכו' ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצ"מ לא היו נוטלין אלו הד' אלא ב' חלקים עכשיו נטלו ד' חלקים עכ"ל וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל דאלו חזרה נחלתן לאחין אבותיהם מה נפק' מינה בחזרה שהרי כל אחד יחזיר מה שירש לבניו ואיך יחלוקו אח"כ הבנים בשוה (והוא מה שהקשינו לעיל על הרשב"ם ז"ל ואינו נוח לרש"י ז"ל התירץ האמור למעלה). ולכן פירש באופן שחזרה נחלתן רק אצל אבי אביהן. ולכן יחלוקו בני בניו אח"כ בשוה. אבל האופן שיוחזר הנחלה רק לאבי אביהם ולא לאבותיהם יצוייר כזה כגון שיצא אבי אביהן והוא בן עשרים ממצרים ולו שני בנים פחותין מבן עשרים ולשני בנים האלו בנים בבאי הארץ בני עשרים לזה בן אחד ולזה שלשה בנים והם נוטלין ד' חלקים בארץ ועכשיו כשחזרה נחלתן לאבותיהן יוצ"מ. לא חזרה לאחים אבותיהם לפי שהיו פחותים מבני עשרים. וע"כ חזרה לאבי אביהם הזקן. ולכך יחלוקו בני בניהם בשוה. אלו דברי הרא"ם ז"ל וכתב עליו רבינו מוהרש"א ז"ל בחדושי הלכות פ' יש נוחלין וז"ל בשנוי לשון מעט דלפ"ז עדיין יקשה מ"ש רש"י ז"ל בסוף דבריו דאלו מתחלה חלקוה למנין יוצ"מ לא היו נוטלין אלו הד' אלא ב' חלקים הא אם האחים אבותיהם לא היו בני עשרים לא היו נוטלין רק חלק אחד בשביל אבי אביהם מורישן והי' נראה לומר משום זה דלא כרא"ם. אלא דגם אם היו האחין אבותיהן בני עשרים לא חזרה נחלת הד' בנים רק דאבי אביהן כיון שגם הוא הי' מיוצאי מצרים. אבל גם זה מוקשה סיום לשון רש"י ז"ר דלמנין יוצאי מצרים נמי יטלו שלשה חלקים דהיינו שני חלקי האחין אבותיהם וחלק אחד של אבי אביהן מורישן אלו דברי מרן ז"ל. וכתב אח"כ דיש ליישב סיום לשון רש"י ז"ל. דכוונתו דלמ"ד ליוצ"מ נחלקה הארץ. לא איירי קרא בהכי דאבי אביהן הי' מיוצאי מצרים רק מיירי קרא שהאחין אבותיהן לבד היו מיוצאי מצרים ולכך אלה הד' שהן בניהם נוטלין שני חלקים לא פחות ולא יותר. ולפ"ז יש לקיים גם פירוש הרא"ם ז"ל כן העלה המהרש"א ז"ל בביאור לשון רש"י ז"ל בדבור הנ"ל. ובאמת שתירוצו דחוק שמלבד שאין במשמע לשון רש"י ז"ל כפירושו דר"ל דלר' יאשי' לא מיירי קרא בהכי יקשה עוד דיותר הי' לו לרש"י ז"ל לבאר החילוק שבין ר' יאשי' לר' יונתן בדין ולא לבאר החלוק שבינם בפירוש המקרא לבד. ולבי אומר לי שיותר נוח לומר כפירוש הראשון של המהרש"א ז"ל וצריך להגיה באמת לשון רש"י ז"ל ולגרוס לא היו נוטלין אלה הד' אלא שלשה חלקים וכו' כי י"ל שהי' כתוב המספר באלפא ביתא ג' חלקים וטעה הסופר וכתב ב' תחת גימל ומזה נפל טעות בספרים וטעות סופרים כזה מצוי לרוב. והנה אחרי ביאור כל דבורי רש"י ז"ל בפרשה זו בכלל אשוב לבארם בפרט ואתחיל שוב שנית בביאור דבור שלפנינו:

נג ר"ל דלרבי יאשי' נטלו הפחותים מבני עשרים בבאי הארץ אם הי' אביהם בן עשרים בצאתו ממצרים וכן אותן שהי' אביהם פחות מבן עשרים ביציאתו ממצרים לא נטלו בניהם כלום אף שהיו בני עשרים מבאי הארץ כנ"ל בביאור הכולל:

נד כבר בא דבור זה היטיב מבואר בביאור הכולל שהקדמתי. ומ"ש רש"י ז"ל כאן והגורל עצמו הי' צוח ואומר כו' שנא' עפ"י הגורל וכו' י"ל שהוא ענין מליצי וסמכו מליצה זו על לשון המקרא שנאמר על פי הגורל ולא נאמר בגורל תחלק וכוונת מליצה זו שע"י שהסכים הגורל אל חלוקת יהושיע והנשיאים כמו שביארתי בביאור הכולל א"כ הגורל מברר אמתת החלוקה ולא נפל הגורל בקרי והזדמן וכל דבר שמרמז על דבר אחר בביאור היטיב מדרך רז"ל לכנותו בשם דבור וכשהרמז יותר נגלה ומפורש יכנוהו צוחה. לכן אמרו ז"ל והגורל הי' צוח וכו' ר"ל שהגורל קורא שאני ראוי לעלות לחלקו של שבט פלוני ולא לשבט אחר כי כן גזר השי"ת וכל זה יובן לך היטיב ע"י ביאור הכללי הקודם:

בא"ד ולא נתחלקה הארץ וכו' זהו על פי הסברא ולולי זאת לא היתה החלוקה חלוקת צדק:

נה ר"ל ואם הי' עולה חברון בגורל כלב אין נופל לשון נתינה בזה כמו שאין נופל נתינה בנחלת שאר באי הארץ:

(ד"ה לשמות וגו') כל דבור זה אין מהצורך לבארו יותר ממה שמבואר בבאור הכוללי:

(ד"ה מטות) לא אמר לשמות אבותם ינחלו אבל אמר לשמות מטות אבותם אף שלא חזרה הנחלה להשבטים עצמם רק לאבותיהם יוצאי ירך השבטים, לזה פירשו שבא לומר שהגרים שאין להם מטות לא נטלו חרק בארץ כלל אף אותן שנשאו בנות ישראל ונתערבו בשבטים

נו כבר מבואר זה לעיל בפסוק נ"ד:

נט כל המאמר הזה מיותר שהרי כבר אמר בת לוי. לזה אמרו ז"ל שבא להודיענו שלידתה לבדה היה במצרים ולא הורתה ובזה יבוא על נכון מספר השבעים נפש ע"י שנאמר עוד כי נולדה בין החומות ופשוט:

סב ר"ל ושני פעם כי שהוזכר בפסוק זה משמשין לנתינת טעם על היותם נמנין מבן חודש ומעלה נתן טעם כי לא התפקדו וגו' ועל היותן נמנין לבדן ולא בכלל שאר השבטים נתן טעם כי רא נתן להם נחלה וגו':

סד ר"ל ועל כן אמר ובאלה לא היה איש מפקודי וגו' ולא אמר ובאלה לא היה מפקודי או ובאלה לא היה אחד מפקודי:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה