באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר נשא · פרק ז
א יש שפירשו שר"ל מדכתיב כלות בפתח ולא כלות בשווא הכף וזה טעות שאין כוונת רש"י ז"ר על החומשין אלא על ס"ת שאין בו נקודות. אבל באמת כוונת רש"י ז"ל כפשוטו ממ"ש כלות חסר בלי ו' ואין תימא שהרי הוא מלא בספרים שלנו כי בכמה מקומות נחלקו המסורות במלא וחסר וגדולה מזו מצינו ברש"י ז"ל פ' תרומה בפסוק ונועדתי וגו' ואח כל אשר אצוה אותך אל ב"י שכ' שם וז"ל הרי ו' זו יתירה וטפילה כו' ובאמת כבר כתב שם הרא"ם ז"ל וז"ל שבכל ספרי תורה שלנו אינה ו' זו עכ"ל. וכ"כ בתשובת הרשב"א ז"ל על דברי רש"י ז"ל כאן וז"ל ובספרים שלנו כתיב כלות מרא עכ"ל. והובא בב"י טור יו"ד סימן ער"ה וכ"כ מהר"י מינץ ז"ל בתשובותיו. מדברי הרב בעל צר"ד ז"ל:
בא"ד היו ישראל כו'. ודמיון כנסת ישראל ככלה והמשכן בחופה וכן הוא בשיר השירים אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון וגו'. וגם בכל ספרי הנביאים נמצא מליצה זו לרוב לכנות כנ"י באשה וכביכול להמקום ב"ה בשם בעלה ואישה וכר זה לרמז ההבדל שבין ישראל לאוה"ע שכולם מתייחסים בבחינת המקום ב"ה יחס העבדים לאדוניהם ויחס העם אל מלכם. אבל ישראל מצד הבחירה שבחר בם מכל האומות בהשראת שכינתו בתוכם ותת להם את תורתו מתייחסים אליו ב"ה על צד המליצה יחס האהובה להאוהב וא"כ מליצה זו היא מצד הבחירה העולמית שבחר בם ולא יחליפם ולא ימיר אותם לנצח כדמיון האוהב והבעל אשר יבחר לו באשה א' מכל הנשים והוא קשור בה לעולם ע"י הבחירה הזו ולכן תפסו ז"ל ג"כ להרחיב המשל על צד המליצה שאם כנסת ישראל האהובה א"כ המשכן החופה לפי שהוא הבית מועד שם וועדות החשוקים לפי שהשראת השכינה במשכן:
(ד"ה כלות) צריך לי עיון שאם כוונת רש"י ז"ל בשם הדרש מה שתלה הכתוב הקמת המשכן במשה זהו לפי שרק הוא לבדו היה באמת המקים כמ"ש בפ' פקודי ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו'. ואם כוונת רש"י ז"ל לתת טעם למה היה באמת משה המקים ולא בצלאל ואהליאב ראשי עושי המלאכה. כבר כתב רש"י ז"ל הטעם בפ' פקודי בפסוק ויביאו את המשכן אל משה וגו' שהניח הקב"ה הקמת המשכן למשה מפני שלא עשה משה שום מלאכה במשכן. ואם נאמר שכוונת רש"י ז"ל במה שתלה הכתוב ספור חנוכת המזבח בהקמת המשכן ולא בגמר מלאכת המשכן שנגמר ע"י בצלאל ואהליאב גם זה אינו רפי שחנוכת הנשיאים תלוי רק ביום ההקמה ולא ביום שנשלמה המלאכה:
(ד"ה כלות) וכ"כ רש"י ז"ל בפ' שמיני שמיני למלואים היה בר"ח ניסן ובכ"נ באדר היה תחלת המלואים ותחלת הקמת המשכן וכמ"ש בהדיא בקרא ויהי בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן וגו' והפסוק הזה מדבר בגמר ההקמה. וכולי קבלתם ז"ר היינו יכולין לומר שהוקם המשכן בראשון למלואים כי יום ראשון למלואים היה בר"ח ניסן ולא פרקו משה עוה אח"כ. ושמיני למלואים היה בשמיני לחודש ניסן. אבל קרא דהכא דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן מסייע לדבריהם ז"ל כמ"ש גם הראב"ע ז"ל. ולפ"ז צ"ל ג"כ שמ"ש בסוף פ' צו בציווי המלואים ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים שפירושו במקום פתח אוהל מועד לא פתח אוהל מועד ממש ואתיא ג"כ כמ"ד בפסוק ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה (בפ' שמיני) וגו'. שעיר זה שעיר נחשון. החטאת זה חטאת יום שמיני. דרש זה שעיר ר"ח דהרי לדידי' שעיר ר"ח וחטאת שמיני ושעיר נחשון כולם היו ביום א' הוא בר"ח ניסן. אבל באמת נמצא ג"כ דעה חולקת על זה בספרי ששנינו שם בפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו'. מי היו מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהו (שנשאו אותם מאף פני הקודש אל מחוץ למחנה כנזכר בפ' שמיני) ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא יכלו אבל היו יכולין ביום שלאחריו אלמא ששביעי שלהם היה בערב הפסח. הרי ששמיני למלואים שבו ביום מתו נדב ואביהוא היה בשמיני בניסן וכבר ידענו ממקרא מפורש שהוקם המשכן באחד בניסן וצ"ל שלא פרקו כלל אחרי שהוקם המשכן שהכתוב ע"כ אינו מדבר רק מגמר ההקמה. ולפ"ז פירוש ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים וגו' כפשוטו פתח אוהל מועד ממש. וגם לשטה זו שעיר ר"ה וחטאת שמיני למלואים לא הי' ביום אחד שזה בר"ח וזה בשמיני לניסן וכן שעיר נחשון לא היה בר"ח כי היה בשמיני למלואים והוא בשמיני לניסן (אלא שמכאן נראה לכאורה ממ"ש ויהי ביום כלות משה להקים וגו' ויקריבו הנשיאים וגו' ששעיר נחשון היה לשטה זו בראשון למלואים היינו בר"ח) מצד הסברא. מדברי הרא"ם ז"ל כאן ובפ' שמיני:
בא"ד בשלישי הזו וכו'. ענין ההזיה והגלוח הוא ללוים כי לא נכנסו תחת הבכורים זולתי ע"י הזיה וגלוח כמ"ש כל זה בפ' בהעלותך:
ב הנה דרשתם ז"ל ממה שחזר וכ' הם נשיאי המטות והרי כבר כ' תחלה בראש הפסוק ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ופשוט:
ג (ד"ה ויקריבו) וכ"כ רש"י ז"ל בפסוק י' להלן שנאמר שם ג"כ לשון זה ויקריבו הנשיאים וגו' לפני המזבח וכ"ז מבואר דשני המאמרים האלו כאן ובפסוק י' נראים כפורים שהרי כאן כבר אמר תחלה ויביאו את קרבנם וגו' וכן להלן פסוק י' אמר תחלה ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח וגו' וע"כ שהפירוש שבתחלה ספר במקראות הללו מאת ההפרשה וההבאה ואח"כ שקרבנם שהביאו הציגו אותם לפני המשכן ולאיזה צורך בא ספור מקום ההצגה וע"כ להודיע שהוכרחו להציגו במקומות הללו עד יתפרש להם מפי הגבורה אם יתקבל קרבנם מידם. וכן בא באמת בכל פסוק שאחרי מקראות הללו ספור הסכמת המקום ב"ה בהפרשתם קח מאתם וגו' נשיא אחד ליום וגו' וזה מורה אמתת הפירוש הנזכר
יא ודייקו זה בספרי מדלא כתיב ויקרב ביום הראשון רק ויהי המקריב וגו' ויהי מפי הקב"ה המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודא ולא אליצור בן שדיאור למטה ראובן. וז"ל הספרי הובא ברא"ם אין ויהי אלא שנאמר לו מפי הקב"ה וכו':
יב (ד"ה למטה יהודא) הנה לא אמר כאן נשיא יהודא כמ"ש אח"כ בשאר הנשיאים נשיא יששכר נשיא לבני גד וכן בכולם ובשביל זה היינו יכולין לפרש למטה יהודא בשביל מטה יהודא. לזה כ' רש"י ז"ל שאינו כן דא"כ איך סיים זה קרבן נחשון בן עמינדב ויותר היל"ל זה קרבן מטה יהודא לכן כ' רש"י ז"ל שגם כאן אין פירוש למטה יהודא בשביל מטה יהודא שרא גבה כלל מאת השבט רק היה קרבנו משלו רק פירוש למטה יהודא שייחסו אחר שבטו. ופשוט:
יג ר"ל ולא למנחת נסכים של העולות והשלמים כמשפטם שהרי מנחת נסכים של הפך הרב הזה מהקרבנות אין קערה ומזרק מכילין לה. ועוד דלמה הזכיר הסולת ולא היינות לנסכים וע"כ שא"צ להזכירם לפי שהם חובה לקרבנות וא"כ גם הסולת א"צ להזכיר וע"כ דסולת דהכא הוא סולת נדבה לבד. לבד מנחת נסכים שהן חובה לקרבנות. מדברי הרא"ם ז"ל ובתוספת טעם
יד ר"ל דאין שם המספר עשרה דבוק עם זהב שאחריו אבל תיבת זהב. מוסב על כף אחת ותיבת עשרה הוא כולל בתוכו מאמר שלם בפ"ע והשיעור כף אחת זהב עשרה ר"ל כף זהב א' משקל עשרה סלעים וכן תרגם אונקלוס בזיכא חדא מתקר עשר סלעין היא דדהב:
(ד"ה מלאה) ר"ל שהה השינוי בכאן בב' ענינים שלא מצינו נדבת קטורת ליחיד אלא משל צבור היא באה מנה ליום פרס בשחרית ופרס בין הערבים. ועוד שאינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי ובנדבה זו הקטירוה במזבח החיצון:
טו לא מצינו שם האחדות א' אלא כשאחריו או לפניו מספר כמותי כמו פרים שנים איל אחד כבשים שבעה ולא כשכל המינים אינם באים יותר מאחד כמו קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וע"כ שם אחד דהכא לדרשא הוא דאתי' מדברי הרא"ם ז"ל:
טז ופי' קבר התהום כדתניא איזהו קבר התהום שלא הכיר בה אדם ע"כ. כלומר ענין זה הוא כאלו הוא משוקע בתהום ולפי שהמת מצוי בעולם חששו אולי בדרך שעברו במדבר יש שם איזה קבר והאהילו עליו ופירוש ספק טומאה ספק טומאה כללית אולי נגעו באיזה טומאה ולא הרגישו בה. ולפי שרצו להכנס במקדש ולאכול קודש היו צריכין בפרה ומ"מ צ"ע דוודאי היו כולן בחזקת טמאי מתים שהרי לא היה להם אפר פרה עדיין. ולמה היו צריכין לחשוש לטומאת ספק ולא לטומאת וודאי ואיך הותר לנשיאים ולכהנים ולוים ליכנס בעזרה (כי כפרה אינו מועיל לענין טומאת מת) וע"כ התורה התירה להם בהוראת שעה שתדחה טומאתן ויקריבו בטומאה וא"כ למה חששו לכפר על טומאת ספק. מדברי הרא"ש ז"ל:
יט ברור שלא נפל הסך הזה מכל המינים שהסכימו בו כל הנשיאים במקרה והזדמן. וע"כ שרמזו בו הנשיאים לכוונה מיוחדת. ולכן יסד ר' משה הדרשן ע"ה שלפי שהמשכן הוא תכלית העולם כמ"ש ז"ל מיום שברא הקב"ה את עולמו נתאווה להשרות שכינתו בתחתונים ומשם מתפשט השפע לישראל ומהם לכל העולם. לכן רמזו בזה על אבינו הראשון אבי כל בני האדם ועל נח שממנו הושתת העולם ועל שבעים האומות ועל האבות ועל התורה למען יעלה לפניו ית' זכרון כל באי עולם לטובה וביותר זכרון ישראל עם קרובו בזכות התורה ובזכות האבות:
כד ביאור כוונת רש"י ז"ל שאצל יום קרבן נתנאל בן צוער אמר ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר ולא אמר נשיא לבני יששכר אבל אצל קרבן יתר הנשיאים אמר ביום פלוני נשיא לבני שבט פלוני. פלוני בן פלוני ולא אמר ביום השלישי נשיא זבולון אליאב בן חלון אבל ההבדל ביניהם בבחינת כוונת האומר שאצל יום קרבן נתנאל בן צוער. עיקר כוונת המאמר להודיע שנתנאל עשה פעולת ההקרבה ביום ההוא א"כ נתנאל בן צוער נשיא יששכר הוא הנושא ר"ל נתנאל בן צוער הוא הנושא ונשיא יששכר הוא חלק מהנושא ופעל הקריב הוא הנשוא לכן נופל על הלשון לומר נשיא יששכר הנון שוואית ולא קמוצה וגם בלי מלת רבני והכל על דרך מיכות הביאור לפי שאין מאמר נשיא יששכר הגזרה המכוונת לבד אבל פעל הקריב הוא ג"כ המכוון בהודעה להיותו נשוא המאמר. אבל ביתר הנשיאים בא המאמר על דרך אחר שהכוונה להודיע נשיא איזה שבט היה המקריב ביום ההוא ואמר שהנשיא המקריב אז היה לשבט פלוני א"כ הנושא הוא המקריב והסר בכתוב לפי שהוא מובן מכללא כי הוא מוסב על הנאמר בראש הפרשה ויהי המקריב ביום הראשון וגו' (שגם שם המקריב הוא הנושא ונחשון בן עמינדב הוא הנשוא) ונשיא לבני שבט פלוני הוא הנשוא ושם הנשיא הוא חלק מהנשוא. לכן נופל בזה לשון המאמר נשיא לבני שבט פלוני. נון נשיא קמוצה ובמלת לבני לפני שם השבט. ושיעור הכתוב לדעת רש"י ז"ל שחסר מלת הי' דבור המציאות בכתוב בדרך הלשון לרוב ומלת נשיא הוא הנושא ומאמר לבני שבט פלוני הוא הנשוא. והשיעור ביום השלישי נשיא המקריב היה לבני זבולון וכן ביתר הנשיאים שאחריו:
וזהו כוונת רש"י ז"ל לפי שאצל נתנאל בן צוער נאמר בו הקריב נתנאל וגו' הרי שכוון הפסוק להודיענו ע"י הזכרת שמו והקרבתו פעל ההקרבה שעשה נתנאל א"כ המאמר נתנאל בן צוער נשיא יששכר הוא הנושא ופעל הקריב הוא הנשוא והנשוא הוא תמיד עיקר כוונת ההודעה לכן נופל על הלשון לומר נשיא יששכר על דרך הסמיכות לפי שמדרך הנושא רבוא במאמר בתואר דבר נודע מכבר. אבל בשאר הנשיאים שלא בא אצלם פעל ההקרבה מתחלה. מאמר לבני יששכר (וכן ביתר השבטים) הוא הנשוא ולכן בא לבני יששכר ע"ד ההודעה ולא נשיא זבולון ע"ד הנודע מכבר כנ"ל לפרש דברי רש"י ז"ל בדבור זה:
פד ר"ל דכאן בפסוק שלפנינו נאמר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו וגו' ולהלן בסוף פסוק פ"ח אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו ויישבו ז"ל זה בדרש כמ"ש רש"י ז"ל כאן:
(ד"ה קערות כסף) כאן וכן בפסוקים שאחריו שחשב המקובץ מכל מין שהתנדבו דרשו ז"ל שבא להשמיענו בכל מקום איזה דבר חדוש דאל"כ וכי מנינא אתי לאשמועינן:
פו ר"ל מפסוק זה שלפנינו מוכח אמתת הפירוש שפירש"י ז"ל לעיל בפסוק י"ד שהכפות היו של זהב והשקלים היו של כסף. ואין להקשות דעדיין י"ל דאף שמפסוק שלפנינו מוכח שהכפות היו של זהב מ"מ עדיין לא מוכח ששקליהם ששקלום בו היה של כסף ואימור של זהב היו גם הם אבל זה אינו דא"כ הול"ל לעיל בפסוק י"ד כף זהב אחת עשרה זהב משקלם:
פט (ד"ה מדבר במקום אחר שבא עיקר כוונת הספור להודיענו מה דבר עמו ד' לכן בא וידבר ד' אל משה או ויאמר ד' אל משה אבל כאן שעיקר הכוונה להודיענו שדבר עמו ד' מהצורך להזכיר זה דרך כבוד כלפי מעלה. מתדבר אליו ע"ד ההתפעל פעולה החוזרת אל הפועל ולא לזולתו ד"ל מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו ודי ביאור בזה:
(ד"ה וידבר) מלבד שזה נראה מיותר לגמרי שאינו אלא לשון כפול בסגנון אחד יקשה עוד שהיל"ל ותדבר אליו או וידבר היוד בחיריק קטן והדלית דגושה להשלים חסרון ח התפעל כמ"ש למעלה מדבר כדי לתפוס לשון כבוד. לכן כ' רש"י ז"ל שדשנות המאמר בא למעט זולתו שלא דבר רק אליו ולא עם אהרן (וצורך מיעוט זה כבר ביאר רש"י ז"ל בתחלת ספר ויקרא בשם דברייתא דת"כ וז"ל שם. ר"י אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן עכ"ל. והך וידבר אליו דהכא הוא חד מהנך י"ג מיעוטי) ולפי שלפ"ז אין עיקר כוונת הספור כאן הודעת הדבור רק הודעת שלילת הדבור לזולתו לא חשש לתפוס לשון ההתפעל כמו שיבארתי לפני זה בסמוך. וזהו ג"כ כוונת רש"י ז"ל במה שציין רש"י ז"ל על פסוק וידבר אליו לפני ציון על וישמע את הקול שכתוב לפני וידבר אליו שכוון בזה לתרץ מה שבא כאן פעל הדבור כמנהג ולא בא בהתפעל. וע"ז אמר לפי שבכאן אין כוונת המאמר הודעת הדבור לבד וכנ"ל:
(ד"ה וישמע את הקול) הנה לא אמר וישמע קול מדבר אליו אבל אמר וישמע את דקול לכן אמרו ז"ל הוא הקול שנדבר עמו בסיני:
בא"ד וכשמגיע לפתח היה נפסק כו' ר"ל ולכך לא שמע את הקור רק משה לבדו ולא זולתו: