באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר נח · פרק יא
א. כבר הוכיח רש"י ז"ל בסדר בראשית שהעולם נברא בלה"ק ור"ל שזה היה הלשון הראשון מזמן בריאת העולם וכיון שלא נתבלבלו הלשונות עד אחר ההפלגה ע"כ היה שפתם אז שפת לה"ק:
(ד"ה ודברים) שם דבר נרדף לרוב לשם שפה והוראה הכללית בשניהם התגלות מחשבת לבו לזולתו ע"י תנועת כלי המבטא כמו ואין דובר אליו דבר וכן הוא הוראת פעל וידבר בכל המקרא. ובזה הוא נרדף לשם שפה אבל בכל זה יש הבדל ביניהם בבחינת הענין שהונחו עליו השמות ההם כי שם דבר הונח להוראת הציור הנפשי היוצא לחוץ ע"י הביטוי בכלל ובלע"ז ריידן (שפרעכן) ולכן מצאנוהו לפעמים גם על הענין הנחשב במחשבה לבד כמו אם את הדבר הזה תעשה ויכלת עמוד, כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' אבל שם שפה הונח להוראת אופן הוצאת הציור הנפשי ע"י הביטוי והדבור והוא הסכמת אומה ולשון לגלות רעיון לבם לזולתם ע"י הברות מיוחדות ותנועות הסכמיות בכלי המבטא ובלע"ז שפראכי. וא"כ ההבדל בין שם דבור ובין שם שפה כהבדל שבין כתב ובין שם אותיות וההבדל הזה ביארו רש"י ז"ל כאן ולכן אמר כי שפה אחת מורה השתוות הלשון ואופן דבורם שהיה לה"ק. אמנם דברים אחדים מורה ע"כ מחשבות וציורים שווים שיצאו לחוץ ע"י דבורם ולכן פי' באו בעצה אחת והוא הענין המסופר להלן. הבה נלבנה וגו'. והנה הנוסחא הנכונה ברש"י הוא כזה וכן הוא בב"ר באו בעצה אחת על יחידו של עולם ואמרו לא כל הימנו וכו' ונעשה עמו מלחמה ד"א ודברים אחדים אמרו אחת לאלף ותרנ"ו כו' כצ"ל ברש"י. וסך אלף ותרנ"ו ידוע שכן מספר השנים עד המבול כי העשר דורות מאדם ועד נח עולה כללותן לסך אלף נ"ו שנה. ומנח עד המבול ת"ר שנה. והראב"ע ז"ל כתב ואלה בוני המגדול לא היו טפשים שיחשבו לעלות אל השם גם לא פחדו מהמבול כו' עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב שרמזו רז"ל במאמר זה סוד נשגב שבני דור הפלגה קוצצו בנטיעות יע"ש בדבריו הקדושים ומי יעמוד בסודו ועכ"פ לדברי כולם לא חשבו לעשות מגדול גבוה עד לרקיע למען יעלו בו השמימה או למען יהיה כעמוד לרקיע להשען עליו לבלתי יתמוטט ח"ו שיאמרו רבותינו ז"ל הבאי כזה אלא שתכלית עשותם עיר בצורה ומגדול גבוה למען יעמוד שמם כל ימי עולם, ולא יפרד חברתם בשום זמן כי העיר ומגדול הזה יהיה להם תמיד למקום וועד ראשיהם אף בהפיצם אח"כ על פני הארץ ומשם יצאו חוקים ומשפטים לכל העם. ובזה יתאחד הקבוץ הכללי כאיש אחד ולא יכרת שמם מעל הארץ ועם היות הקשר האמיץ ההוא טוב בכל זה לפי שהי' לתכלית מגונה ורע והוא החטא שרמזו עליו רז"ל ורב נזקו אם יופק זממם לא חפץ בו ד' ויפר מחשבותם ובלל לשונם והפיצם על פני כל הארץ וא"צ להאריך יותר בזה:
ב הרמב"ן ז"ל טען שלדברי רש"י ז"ל לא ייחס הכתוב את ההפלגה רק לבני שם ולא לבני חם ויפת הרבים מהם. ועוד שמ"ש למעלה בבני שם ויהי מושבם וגו' הוא הודעת מושבם אחר ההפלגה אחרי שהושבו בארצותם לגוייהם עכ"ל. ולקט דעתי דברי רש"י ז"ל דברי טעם ושכל טוב הם שע"כ אין כוונת הכתוב במ"ש בבני שם ויהי מושבם וגו' להודיע גבול ארצותם אחר ההפלגה וזה לג' הוכחות. א' ממה שלא הזכיר הכתוב גבולי בני יפת בארצותם ללשונותם אחר ההפלגה וגם מבני חם לא זכר רק גבול אומה אחת והוא הכנעני ולא גבול יתר האומים הרבים שיצאו מהם וע"כ צ"ל שמה שזכר תחום הכנעני הוא לפרסום גדלו ותקפו ואורך גבול ארצו ולתפארת הארץ ההיא ששבה להיות ארץ קדושה דרושה מד' לכן ספר שנחלק הכנעני למשפחות הרבה ויגדל גבול ארצו אבל גבול בני יפת וגבול יתר בני חם לא רצה הכתוב להזכיר רק ספר דרך כלל שאלה נחלקו ללשונות וארצות שונות כי היו ראשי אומים וא"כ למה זכר הכתוב בבני שם תחום ארצותם. ב' שהרי כל עיקר כוונת הספור לספר שמשלשת בני נח נפרדה כל הארץ ויהיו לאומות שונות וארצות שונות ולשונות שונות וא"כ איך כלל הכתוב מושב כל בני שם כאחד ממישא בואכה ספרה שנראה מזה כאלו היו כולם לגוי אחד זולתי שנחלקו למשפחות הרבה כאומת כנען. וזהו הפך כוונת הספור שבא להודיע שהיו לאומות ולשונות שונות ואיים שונים וכמ"ש אח"כ אלה בני שם וגו' ללשונותם בארצותם בגוייהם. והנך רואה שגם בגבול הכנעני שהוא גבול אומה אחת. בכ"ז לאורך גבולה והתחלקה למשפחות הרבה אמר ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה בואכה סדומה וגו' עד לשע. הרי שהזכיר הגבולים האמצעיים שבין צידון ולשע להורות מרחק התחומין הללו. ואם בא הכתוב להודיע תחום ארצות כל בני שם שהיו להרבה אומות וממלכות איך אמר שהיה מושבם ממישא בואכה ספרה וזכר מישא תחלת הגבול וספרה סוף הגבול והם הקצוות הרחוקות זה מזה מרחק רב נרדפות זה על זה מבלתי הזכיר התחומין שביניהם להורות מרחק התחומין הללו. ואם בבני כנען הזכיר גבולי האמצע עד וגו' עד וגו' להורות מרחק הקצוות צידון ולשע מכ"ש שהיה צריך להזכיר זה בספור ארצות בני שם ארצות אומות ולשונות רבים. ג' למה לא אמר הכתוב ויהי גבול בני שם. או ויהי מושבם בארצותם וכדרך הכתוב בכיוצא בזה בכל מקום אבל אמר סתם ויהי מושבם ממשא וגו' ועל כל ההערות האלה בחר רש"י ז"ל לפרש שמ"ש כאן ויהי מושבם וגו' הוא להודיע מושבם קודם ההפלגה (וכמו שנבאר להלן צורך ההודעה ההיא) ואין טענה ממ"ש מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם הרי שמושב ארם גם אחרי ההפלגה בהר הקדם. וארם מבני שם. לפי שגם אחרי ההפלגה לא עזבו כולם את ארצם ומושבם זולת שנחלקו לאומות הרבה. וע"ד הסברא אחת מן האומות ההם נאחזו במושבם ויתרם נפוצו מהם ויאחזו במושבות אחרים לארץ להם כמחלקות לשונם. ומדוע נאמר שהוצרכו לנוד כולם ממושבם הרי לא הוצרכו רק להתפרד לחסרון הסכמתם מפני חלוק לשונם. והנה בבל איננה מהררי קדם רק עמוקה והיא מושב הכשדים מבני שם. וכן הוא באומות אחרים מבני שם רק ארם נשאר במושבו הקדום בהררי קדם ויתרם בקשו להם מקומות אחרים לשכנם אבל צורך הודעת מושב בני שם כולם כאחד קודם ההפלגה הי' בהר הקדם הוא להקדמה לספור הנמשך מבנין העיר והמגדול כי כבר כתבתי שתכלית הבנין ההוא כדי שיתאחד המין האנושי אחרי ראותם כי ירבה וכי יפרוץ האדם לרוב. ויצר להם מקום תחנותם עד שהוצרכו קצתם לתור להם מקום אחר המוכשר למשכנם ומדאגה מדבר פן ברוב הימים יפוצו על פני כל הארץ ותפרד חברתם והסכמתם. ולפי שהצורך לבקש להם ארץ רחבת ידים להכיל כולם ומקניהם עוררה בקרבם הדאגה ההיא מבטול חברת כל האדם באורך הזמן. וזאת היתה סבת בנין העיר והמגדול הוצרך הכתוב להודיע הסבה ההיא והוא הצורך הנ"ל. ולכן אמר ויהי בנסעם מקדם לתור להם מקום תחנות כי צר להם המקום לשבת בה. וימצאו בקעה וגו' ולהצטרכם להרחיב מקום שבתם נתעורר בלבם רוח דאגה מבטול הסכמתם לכן ויאמרו איש אל רעהו הבה וגו' ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ. ולפי שהנוסעים ראשונה לתור להם מקום לא היה כל בני חם כולם כי איך יסעו כולם אם צר להם המקום. ומאין ידעו אם ימצאו מקום אחר להכיל כולם רק קצתם יפרדו מהם ובזה ירווח לכולם כי הנשארים במקומם יאחזו במקום אשר עזבו הנוסעים וירחב גם להם הארץ ולפי שהיו הנוסעים ראשונה בני שם הקדים הכתוב לומר שהי' מושבם קודם נסעם ממישא וגו' הר הקדם ואח"כ בפסוק שאחריו אמר אלה בני שם וגו' ללשונותם וגו', ור"ל שמאלה היו אומות רבים אחר ההפלגה ופסוק שלפניו לא בא רק להודיע שנתיישבו לפני ההפלגה בהר הקדם. וכעין הקדמה למה שיספר אח"כ בבנין המגדול שאלו השוכנים הר הקדם עזבו מקומם להרחיב מקום אחיהם אשר יחזיקו באדמתם וירוח להם וימצאו בקעה וגו' וישבו שם. ולהכרח הפזור הזה. ויאמרו וגו' הבה וגו' פן נפוץ וגו' ולכן פירש"י אח"כ ויאמרו איש אל רעהו אומה לאומה מצרים לכוש וכוש לפוט וכו' ר"ל שבסבת הכרח פזור קצתם אמרו כל הארץ לעשות הבנין. וא"כ נתייחסה ההפלגה לכל בני נח ולא לבני שם לבדו כנלע"ד. ובזה יצאו כל דברי רש"י ז"ל בשלו' ונפלו טענות הרמב"ן ז"ל.
ג כבר ביארתי כוונתו בסמוך שלפי שביאר למעלה שלא היו הנוסעים רק בני שם הוצרך לבאר כאן שמ"ש ויאמרו וגו' שב למ"ש למעלה ויהי כל הארץ וגו'. וכדי שלא תטעה לומר שלא תיוחס ההפלגה רק לבני שם לבד (ד"ה הבה) כי לא תפול נתינה בפעולה:
ד הוראת מלת פן על הספק. אבל יורה רק על אותו צד מצדדי הספק שהוא נגד רצון המבקש כמו פן יפתה לבבכם וכיוצא. ולכן אמרו ז"ל ג"כ כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. והנה התפשטות הזרע ורבויו בארץ הוא דבר נכסף ומבוקש רק הנמשך ממנו הוא בטול החברה וההסכמה הוא דבר בלתי נכסף אבל זה לא נזכר כלל בכתוב. ולזה אין פי' פן נפוץ וגו' כמו ומאלה נפצו הגוים שעל זה לא יתכן מלת פן וע"כ פירושו הפזור והפרוד בעל כרחם. וכבר כתבתי שתכלית הבנין להתאחד המין האנושי. ואולם התאחדות ההוא היה לתכלית רע ומגונה. והוא ע"ז כי היתה דעתם הנפסדה שאין הש"י משגיח בשפלים לרוממותו ומסר הנהגת העולם למערכת השמים. ולזה בחרו לעבוד את המזלות ולבנות להם היכלות ולהקים בם דמות המזלות ולהקריב להם קרבנות. והסך להם נסכים. כמסופר גם בדברי הימים לדורות ההם וחשבו בזה להוריד רוחנית הכוכבים וע"י עבודת הכוכבים ההם ישתנה המסודר עליהם מפאת המערכה. וז"ש רש"י ז"ל שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן ר"ל שגם הם האמינו היותו יתעלה הסבה הראשונה והכל מיוחס אליו ית' בדרך הסבה לבד אבל לא בדרך ההשגחה וע"י העיר והמגדול שהוא סבה להתאחדות הקבוץ יסור הרע הזה מפני העבודות ההם:
ה ר"ל שבאמת אינו נופל ירידה אצל המקום ב"ה וגם הוא ישיג הדברים הנראין בלתי צורך הירידה אלא שכנה הכתוב כאן ידיעתו ית' את המעשה ההיא מכח ידיעתו הכוללת והסבת ירידה לראות כנהוג בבני אדם ויישבו רז"ל צורך הכינוי ההוא ולמה לא אמר כנהוג בכל מקום. וירא ד'. שבא ללמד לדיינים כו' ור"ל שאם ירדו לראות את המעשה אז תהיה ידיעתם בדבר הזה שוה לידיעת הש"י בדבר הזה:
(ד"ה בני האדם) ר"ל דבני האדם יתירה הוא וכי הוצרך להודיענו בני מי הם שנאמר שבא להודיענו מולדותם. ו מ"ש רש"י ז"ל כאן כל טובה זו יש עמהן שעם אחר הן כו' שנראה כלשון יתר יתבאר כוונתו ז"ל בסמוך ד"ה לא יבצר:
(ד"ה החלס) ר"ל המם אינו לכינוי הקנין ובמקום מלת שלהם כמו דברם דא"כ היה ראוי להיות התחלתם וע"כ שהוא מקור והמם דכינוי הפועל ובמקום מלת הם כמו אמרם עשותם מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
(ד"ה לא יבצר) דע שבשני מאמרים שהראשון הוא הקדמה לתולדתו הנזכרת במאמר השני יש הבדל בבחינת תואר התולדה בין אם בא מאמר הא' עם מלת הן בתחלתו ובין אם לא קדמה לו מלת הן. שתואר התולדה הנמשכת ממאמר הקדום בלתי מלת הן בראשו איננה זולתי הודעת משפט היוצא ממאמר הקדום ההוא. אבל התולדה הנמשכת ממאמר שיקדם לו מלת הן הוא בדרך המתוכח הרוצה לסתור דברי זולתו החושב בהפוך דעתו ומוכיח סתירת דבריו ע"פ ההקדמה המונחת במאמר הא'. ולפעמים התולדה מבוארת בכתוב. ופעם יבוא רק מאמר הא' לבד עם עלת הן בראשו והוא מאמר קצר שהנמשך נעלם ומובן מכלל מ"ש אחריו. ועתה אביא דוגמאות לזה. הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה שמרע"ה שאל למקום ב"ה הבינני נא איך יהי כדברך שישלח פרעה ע"פ דברי את העם הן אני ערל שפתים ואיך ישמע וגו'. וכן הן ב"י לא שמעו אלי ואיך ישמע אלי פרעה הכל בדרך הכרח שלילת משפט השומע ובב' מקומות הללו וכיוצא בם התולדה מבוארה בפי' בכתוב. ואולם מצאנו ג"כ הן בעודני תי ממרים הייתם עם ד' אף כי אחרי מותי. והלשון הזה בא ג"כ בדרך התוכחות וכמדבר לחבירו הרוצה להשקיט רוחו ואומר איך לא תעלה עלי דאגת המראתכם הן בעודני חי וגו' אף כי אחרי מותי והנמשך שהוא איך לא תעלה עלי הדאגה נעלמת בכתוב ומובן מכלל. וכן הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק אולי ימושני אבי וגו' והבאתי עלי קללה. גם בזה הנמשך שהוא איך אוכל ללכת אל אבי נעלם בכתוב. וכן הן לד' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ד' וגו' ויבחר בזרעם אחריהם. וכוונת המאמר הן השמים והארץ לד' ואיך נעשה בנפשנו שקר לחשוב למשפט צדק כי בעבור צרכו ותועלתו לקח אותנו לו לעם. והתולדה ההיא נעלמת בכתוב ומובנת ממ"ש אח"כ רק באבותיך חשק ד' וגו' ויבחר בזרעם אחריהם ומלת רק הוא למעט הקודם. וע"כ שהכוונה לא בעבור צרכו בחר בכם רק בעבור אהבת אבותיכם. וכן הן אנכי בראתי חרש וגו' ואנכי בראתי משחית לחבל כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. לולי מלת הן בראש המאמר הזה היה תואר התולדה בדרך הודעת המשך דבר מדבר לבד לפי שאנכי בראתי חרש ומשחית לכן בידי להפוך טבעם וכן אעשה כי כל כלי יוצר וגו'. אבל לפי שבא מלת הן בראשו תואר התולדה ע"ד וכוח והכרח שלילת משפט הנחשב אפשרי וטעמו הן אנכי בראתי וגו' ואיך לא יהיה א"כ בידי לשנות ולהפוך טבעם לכן אני גוזר כל כלי יוצר עליך וגו'. ואחרי הנחה זאת בהוראת מלת הן אם יתפרש הפסוק שלפנינו הן עם אחד וגו' כפשוטו שהתולדה הנמשכה מזה הוא מ"ש אח"כ ועתה לא יבצר וגו' ושלא בדרך תמיה. א"כ אין זה רק המשך דבר מדבר שלא בתואר התולדה הנמשכה ממאמר שמלת הן בתחלתו. ואם נאמר שהנמשך נ עלם בכתוב א"כ ע"כ יתפרש כזה הן עם אחד וגו' ואיך יבצר א"כ מהם להפיק זממם במרוץ הטבעי. על כן באמת ועתה לא יבצר וגו' ולפ"ז יורה הכפל החלט התולדה ההיא וזה אינו נופל אצל המקום ב"ה אשר כל הגוים כאין רגדו ומאפס ותוהו נחשבו לו לכן פירש"י שמאמר ועתה לא יבצר הוא בתמיה וע"ד תו לדת הקדמת מאמר שקדם לו תיבת הן שהוא בדרך התווכחות ושלילת משפט זולתו. והמשפט המשולל הוא ע"ד זה הן עם אחד ושפה אחת לכולם וא"כ בהתאחדות ההסכמה יפיקו זממם באין מונע ומשבית מצדם ואיך לא יהיה ראוי א"כ שיבצר מהם מצד המקום ב"ה להפיק מחשבתם הרשעה. ומאמר ועתה לא יבצר הוא בתמי' והנמשך הזה מבואר להדיא בכתוב לפי' זה. אבל לפי שהנמשך הראשון ממאמר הקדום נעלם בכתוב והוא העדר המניעה מצדם להקים מחשבתם. לכן הוסיף רש"י ז"ל לעיל בד"ה הן עם אחד וז"ל כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולם. ור"ל שהנמשך הנעלם הזה הוא בכח ההקדמה שיש להם האמצע המספיק במה שהם עם אחד ושפה אחת לכולם להפיק זממם זה. זה מה שנ"ל בביאור דברי רש"י הללו אשר נדחקו בו המפרשים ז"ל והוא פי' מספיק למבינים:
ז (ד"ה הבה) ר"ל שמלת הבה הוא מלת הזרוז כי נזדרזו למלאכה וכזה היה עונשן בזריזות ובלתי אריכות אפים:
(ד"ה ונבלה) ר"ל שאין הנון שרשית רק שמושית לרבים מ"ב וכ"כ גם הראב"ע ז"ל באורך יע"ש:
(ד"ה ומשם הפיצם) כי למה חזר וכתבו כאן אם לתת טעם על קריאת שם בבל אין פעל ההפצה נופל על שם זה ואינו אלא מענין בלילה לבד בלילת השפה:
י ר"ל ואין זה ב' זמנים שונים וא"כ היה שם בן ק"א שנה כשהוליד את ארפכשד שאין מדרך גם בספור ההדיוטי ומכ"ש בספור התורה לספר בן כמה שנים היה קודם הולידו רק לספר מספר השנים שהיה חי בעת הולידו כדי לידע מזה המשך שנות הדורות ע"י שנדע כמה שנים משנות הבן נבלעים בשנות האב ופשוט כח לפי הדרש פי' על פני כמו מפני ור"ל בסבתו:. כט ר"ל שכדי להודיענו תולדת הרן היה ראוי להיות מקומו לעיל פסוק כ"ז והרן הוליד את לוט ואת מלכה ואת יסכה. וע"כ שזכר זה כאן בספור נחור ואברם כדי לידע ייחוס רבקה ורחל ולאה וע"כ שגם מטעם זה זכר כאן היות הרן אבי יסכה בשביל יחוס שרה והרבה תמצא במקרא ובפרט בדה"י שהראשונים היו להם ב' שמות ויותר יתכן זה כאן להיות שם יסכה ושרה שניהם מענין שררות:
לא פעל ויצאו וכנוי אתם שניהם לשון רבים וכ"א מורה על כך שנים. ולפי שפעל ויצאו מורה העיקר ביציאה וכנוי אתם מורה הטפל שלא יצאו רק בשביל הראשונים וע"כ שהעיקר הם הגדולים תרח ואברם. ולוט ושרי הם הטפלים. מן הרא"ם ז"ל:
לב כבר עמד בזה הרא"ם ז"ל וז"ל לא, הבינותי כי בזמן תרח שהיה קודם מתן תורה לא תקן כלום ואחר מתן תורה אין צורך לתקנה זו ותשובתו בצדו ממ"ש אח"כ ויאמר ד' אל אברם לך לך וגו':