באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר נח · פרק ט
ב דרשו זה מכח כפל הלשון דבמוראכם לחוד סגי
ד דאם פי' בנפשו דמו. בנפשו שהוא דמו דזה מיותר וללא צורך וכן אין לפרש שהזהיר להם על אכילת הדם דא"כ ודמו הל"ל. וע"כ שמלת בנפשו מושך עצמו ואחר עמו. בשר בנפשו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו:
ה בדבור זה וכן בדבורים הסמוכים שאחריו דרשו ז"ל יתורא דקראי כדרכם הטוב וכל מאמר מורה ענין בפ"ע. והנה אין לפרש מאמר ואת דמכם וגו' על אחר ההורגו שהרי כתוב אח"כ ומיד האדם וגו' וכפירש"י ז"ל שם
ז ר"ל דלפי מדרשו י"ל דגם הראשונה לציווי וחזר ונשנה כאן כדי להקיש ופשוט:
ט כבר ידוע לך בזה דרכי ממ"ש לעיל בפסוק ואני הנני מביא וגו' שהוצרך לזה כדי ליישב כפל הכנויים ואני הנני. לזה פירש"י ז"ל גם כאן הנני מוכן להסכים עמך. ומלת הנני הוא מענין ההכנה לעשות רצונו והוראת ההסכמה הגמורה והחלוטה לרצון זולתו והוא כעין פיוס ורצוי לנח לבל ידאוג עוד על אודות אבדן העולם. ולפי שההכנה אינה נופלת רק בפעולה ומעשה והסכמת המקום ב"ה שלא להחריב העולם עוד איננה פעולה רק העדר פעולה. ע"כ ההכנה הוא על פעולת הברית שהיתה בימי קדם בפעולה ידועה להם. וכעין כריתת ברית שהיתה עם אאע"ה ע"י עברם בין הגזרים כמ"ש בסדר לך. ומדכתיב נמי ואני בוי"ו אף שהוא התחלת דבור צ"ל שגם מקודם לזה הי' דבור והוא דבור ההבטחה גרידא שלא לשחת העולם עוד. ושוב אמר לו אף זאת אעשה להסכים לעשות קיום ברית להבטחתי. ובזה יובן כל דקדוק לשון רש"י ז"ל היטב:
י דאין לפרש שבא מלת אתכם על החיות הביתיות ולהוציא המדבריות שהרי גם עליהם הקים בריתו ב"ה עם נח. ומכ"ש שאין לפרש אתכם בבית. וכן אין לפרש נמי אשר היו אתכם בתיבה, וא"כ הוא כללי לכל מיני הבע"ח הנמצאים בעולם דא"כ חסרו ב' תיבות במקרא אשר היו. לכן פירש"י ז"ל שפי' מלת אתכם המתהלכים עם הבריות ר"ל כל הנמצאים בעולם ולהוציא השדים דמרבה להו בתר הכי. ועל כן לא כתב רש"י ז"ל המתהלכים עם בני האדם רק עם הבריות והוא שם כולל לכל הבע"ח הגשמיים. והא דלא פירש"י ז"ל כהך דהכא במאמר אשר אתכם דלעיל מיני' שעיקר כוונתו שכל מאמר כולל יותר שמתחלה אמר כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה והוא העופות והבהמות הביתיות ואח"כ אמר ובכל חית הארץ אתכם לרבות כל הבע"ח אבל הגשמים לבדם המתהלכים עם הבריות ובסוף אמר לכל חית הארץ לכלול גם השדים:
(ד"ה חית הארץ) ה"ג וכן הוא גירסת רא"ם ז"ל להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם וצריך למחוק סימן ההפסק.
יא ר"ל ואין המקרא הזה מיותר שאין פי' והקמותי כאן מענין הקמה כפי' הנני מקים את בריתי דלעיל שהוא מענין הקמה וכמו תקים לך מצבה רק פירושו כאן מענין קיום והתמדה והשיעור ואעשה לבריתי קיום ואות עולם והיה הברית לזכרון לדורות עולם וכמו שהיה נהוג בדורות קדם כריתת ברית בראשונה ולהקים אח"כ מצבה לקיום הברית. וכמו שהיה בין יעקב ובין לבן ובניו כמ"ש בסוף סדר ויצא. וכמו זה היה הדבר בין המקום ב"ה ובין נח כריתת ברית בתחלה ולא נזכר בכתוב מהו ומובן מעצמו שהי' כעין הברית עם אע"ה וסימן קיום הברית אח"כ והוא הקשת שיזכור למטה בכתוב. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומלת את באה כאן במקום למד כמו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והגבלת את העם סביב:
יד שהיה לו לומר והיה בהראות הקשת בענן או בתתי הקשת בענן. אבל מלשון הכתוב נראה שתמיד בהיות ענן יתראה בו הקשת בחיוב ואינו כן כאשר יעיד הנסיון לכן פירש"י ז"ל שר"ל כשתעלה במחשבה כו' והפירוש הזה אינו רחוק מפשוטו ומא מר בענני ענן הוא לשון נופל על הלשון. ומליצת הלשון הזה באה כאן דוגמת הקשת הנזכר אח"כ הנתון בענן. ולפי' זה יתיישב ג"כ מ"ש והיה בענני ענן ולא אמר והיה בהיות הענן ונראתה וגו':
יז ולעיל בפסוק י"ב שאמר ג"כ זאת אות הברית וגו' לא פירש"י ז"ל בו כלום לפי שמלת זאת הנזכר שם פירושה זאת האמור למטה בענין. את קשתי נתתי וגו' אבל כאן אין לפרש ג"כ זאת האמור למעלה בענין דא"כ הוא שפת יתר וע"כ צריך לפרש שהראהו כו':
כ מצינו לרוב לשון זה בפעולות הגנאי כמו אז הוחל לקרוא בשם ד'. ובת כהן כי תחל לזנות וכן כאן ויחל נח וגו', ובכל מקום דרשו זה חז"ל מענין חולין:
[ד"ה איש] ר"ל שמלת איש בכאן נרדף לשם בעל ואדון. מורות כולם על יחוסי הקנין לקונם כאמרך בעל הבית או השדה או אדוני הבית או השדה וכן איש נעמי ע"כ פירושו בעל או אדון נעמי ואין פי' איש נעמי מלשון אישות מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה ולכן אינו נופל לומר איש אשה רק אשת איש כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין שהאשה קנויה לבעלה וכמו שאומרין שדה ראובן או בית ראובן מדברי הרא"ם ז"ל. ועיקר כוונת רש"י ז"ל כאן שאין פי' איש האדמה כמו איש שדה איש צייד. והוא יחס הפעולה והאומנות להפועל והאומן. וכן כאן איש אדמה עוסק בעבודת האדמה דז"א. ולמה יכנה הכתוב לקדוש ד' כנח בשם הזה הטפל שהוראתו הפחיתות ההתעסקות בגשמיות:
(ד"ה ויטע) ומשום דהני מקלקלי טפי במיא משאר אילנות הוצרך להכניסם לתיבה לקיום המין. כ"כ הרא"ם בשם ר"ח מאורלייניש:
כא (ד"ה ויתגל) ר"ל ואין התיו שרשית:
כב (וד"ה וירא את ערות אביו) הנה דרשו זה מכח ג' הוכחות א' ממ"ש להלן וייקץ וגו' וידע את אשר עשה לו בנו הקטן ואם לא היה קלקול חם רק במה שלא כסהו אין זה מעשה רק מניעת מעשה ואין נופל לומר בזה אשר עשה. ב' מאין ידע נח שלא כסהו חם רק שם ויפת הלא היה אז שוכב נרדם שכור וא"כ לא יכול לדעת זאת גם אחרי הקיצו מיינו. ואם ספרו לו בניו היה לו לומר ויודע לו את אשר עשה לו בנו הקטן כמו ויודע הדבר למרדכי. ג' דאם לא עשה לו חם דבר רק שלא כסהו מה חרי אף הגדול הזה לקלל בנו בקללה נמרצת ולשעבדו לבני אחיו והעונש אינו נערך בגדלו אל החטא. וע"כ שהיה שם איזה מעשה גדול ממש והכתוב העלימה ברמז לכבוד נח. ופליגי רב ושמואל בסנהדרין ח"א סרסו וח"א רבעו. ואין ספק שמעשה כזו ירגיש גם השכור אלא שבעוד יינו בו לא ירגיש גנות המעשה ההוא. ולכן אמר הכתוב שבהקיץ נח מיינו ידע את אשר עשה לו בנו הקטן ר"ל ידע שיעור מה שעשה לו והרגיש בגנותה:
כג בב"ר הובא ברא"ם אמרו. שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו ע"כ. והנה כיסוי טלית וכיסוי קבורה כנגד כיסוי ערות אביהם. וחשופי שת כנגד גלוי ערוה:
כד וכמו שהוכיח רש"י להלן בסדר זה ששם היה הצעיר מאחיו. ועל מ"ש הרא"ם ז"ל כאן כבר השגתי עליו באורך בסדר בראשית:
כה כבר כתבתי כי דרכם ז"ל לדרוש אופן התייחסות העונש לחטא לכן דרשו אתה גרמת כו'. ולזה נתקלל כנען יותר משאר אחיו שהם כוש ופוט ומצרים. אבל מ"מ קשה אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. לכן עדיין צריכין אנו לדעת יש מרבותינו שהביא רש"י ז"ל לעיל פסוק כ"ב כנען ראה והגיד כו' ובגמ' אמרו דלמ"ד רבעו אף רבעו קאמר סרסו מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי רבעו משום דגמר וירא וירא כתיב הכא וירא חם וכתיב התם וירא אותה שכם:
כו כי ברכת השם אין לה מקום בכאן לפני ברכו את שם בנו. וע"כ שכבר ראה ברוה"ק שיכבשו בני שם את ארץ כנען וברך את השי"ת על הטובה העתידה ולכן סיים אח"כ ויהי כנען עבד למו. ולמו כמו להם וע"כ זה שב על בני שם. וא"כ צ"ל שהוזכרו מקודם בכלל ברכת נח להש"י:
כז ר"ל דאלו הי' מענין יופי הי' תרגומו אבל אחרי שמתורגם ג"כ יפת ולא שנה אונקלוס את טעמו בתרגומו ע"כ פירושו ירחיב ר"ל ירחיב תחום ארצו וההוראה הזאת שוה בשמה בעברית וארמית. כי ירחיב ד' אלקיך את גבולך מתורגם ארי יפת וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל והגאון פי' יפת מן יפה ולא פי' יפה רק הוא כמו ירחיב ובלשון ארמית כמוהו עכ"ל. וז"ש גם רש"י ז"ל מתורגם יפת ירחיב ור"ל לפי שמתורגם ג"כ יפת ע"כ פירושו ירחיב:
(ד"ה וישכון) לפי' הדרש פי' יפת מענין יופי וכוונת הדרש ליישב הסמיכות שמאמר וישכון וגו' ראוי להיות אצל ברכת שם. וע"כ צ"ל שלא ברך את יפת רק מכלל ברכתו את שם אבל עיקר הברכה לשם ומאמר יפת וגו' בעצמו לא בא עיקרו רק לברך את שם ולומר אע"פ שיפת וכו' לא שרתה כו':
(ד"ה ויהי כנען) לפי הדרש כנ"ל עיקר הברכה ליפת לא באה רק בעבור שם. א"כ אין לפרש ויהי כנען עבד למו על בני יפת. והיותר קשה שלא מצינו בשום מקום היות כנען נכנע לבני יפת רק לבני שם ובימי הפרסיים וגדולתם כבר תמו נכרתו הכנענים וע"כ צ"ל שגם כאן מאמר ויהי כנען וגו' שב על בני שם וא"כ הכתוב הזה נראה כפול ולכן אמרו אף משיגלו כו':