אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר נח › פרק ח

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר נח · פרק ח

פרק ז

א כבר כתבו החוקרים והחכמים ז"ר שכל תארי המדות שאצל הבורא ית' אינן זולתי מצד הפעולות היוצאות ממנו ית' ולאשר אלו הפעולות נמשכות מבני אדם אחר ההפעליות יתואר הבורא יתעלה על פיהן ברחום וחנון וקוצף וכדומה אבל הוא ית' עצמו נעלה מכל הפעלות עילוי רב וכל אלו הפעולות יוצאות ממנו כפי שתגזור חכמתו ית' בצדק ומשפט מבלי שום הפעלות. וזהו ג"כ כוונת המדרש שהצדיקים מהפכין מדה"ד למה"ר והרשעים כו'. ודשאילו שם דין לפעולת הרוגז והנקמה וע"פ הרוב ישתמשו רז"ל בשם זה להוראה זו ור"ל בזה שלכך בא בכתוב שלפנינו שמספר מעשה הרחמים עם אלקים המורה מדה"ד. ובסדר בראשית כשזכר גזירת המבול נאמר שם ד' המורה הרחמים לרמז בזה שאין משפטו ית' כמשפט בני אדם שלפי חרופי המדות השונות המתעוררות בקרבם ממעשה זולתם כן יגמורו להם לטוב או לרע אבל אצל הבורא ית' אינו כן שהגמול והעונש המגיע מאתו ית' ממקור אחד יצאו והוא החכמה והצדק שבגדר עצם השי"ת. והמדה ההיא בעצמה (ר"ל טבע המתחייב מעצמו ית') המחייבת העונש לרשע תחייב כמו כן הגמול הטוב לצדיק וכן להפך. וזהו אמרם ז"ל הצדיקים מהפכין מדה"ד למה"ר והרשעים מהפכין מה"ר למדה"ד וכוונתם שמה שאנחנו מכנים מדה"ד ומה"ר הוא רק כפי המתדמה לנו אבל באמת שע"י פעולות הצדיקים והרשעים דבר אחד בעצמו יתראה לנו בפנים הפוכים פעם יתראה לנו דין והוא ע"י מעשה הרשעים ופעם ברחמים ע"י מעשה הצדיקים כי רק פעולות הצדק והרשע יורידו הטוב והרע הבא מן השמים ומבלתי אמצעות התעוררות חלופי מדות זה הנ"ל בכוונתם ז"ל והבן:

(ד"ה ויעבר) שורש שכך הונח על הנחת חמה או ההשקט מרעש כמ"ש רש"י ז"ל ד"ה וישובו והכתוב אמר וישוכו המים ולא ויחסרו המים והרוח פעולתו להרעיש המים ולא להשקיטם. אבל מטבעו לחסרם זהו מה שרצה הדרש ליישב:

(ד"ה על הארץ) זהו לשיטתו ד"ה ויעבר:

ג. (ד"ה מקצה) ר"ר ולא שכרו לחסור אז כפי המובן ממרת ויחסרו. שהרי הי' הלוך וחסור עד החודש השני שבו יבשה הארץ וע"כ פירושו שהחלו לחסור מן אז והלאה ולכן לא אמר בקצה ק"ן יום לפי שמשמעותו שבו היה גמר החסרון וזהו ההבדל בפעל חסר בין קשורו בבית ובין קישורו במם. ומ"ש עוד רש"י ז"ל כיצד בכ"ז בכסליו כו' אין זה סותר למ"ש רש"י ז"ר לעיל ז'. יב. שהס' יום כלים בכ"ח כסליו שאין יום ראשון מן המנין דשם ר"ל שאין יום ראשון ממנין הימים השלמים של המ' יום שכ"א מדן לילו עמו אבל יומו בלבד כלא לילו מן המנין הוא שיצטרף עם ליל כ"ח לתשלום המ' יום ומ' לילה. ומ"ש רש"י ז"ל כאן בכ"ז כסליו פסקו כו' ר"ל בתשלומם והוא בסוף כ"ז יום שלמים. ומ"ש שם ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח כפריו ר"ל בבוקרו של כ"ח הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור.

ד. ואין לפרש ז' לירידה ומכ"ש שאין לפרש ז' לתשרי שהרי לא החלו המים לחסור עד אחד בסיון כמו שהוכיח רש"י ז"ל לעיל בסמוך:

ו (ד"ה את חלון) שם חלון הוא מגזרת חלל והוא החלל שבכתלים באמצעותן. מרובע או עגול ובלי ספק בתיבה לא היה המקום חלל מכר וכל כדי שלא יכנסו בו המים. אלא דרמ"ד אבן טובה שם בחללו דבר מזהיר כזכוכית או אבן טוב שתבא בו האורה. ולמ"ד זה שם חלון נופל על החלל, ושם צוהר על הדבר המזהיר. ומגזרת צהרים. ולמ"ד חלון נשאר המקום חלול אלא שעשה דלת לחלל זה והיה יכול לסגרו בימי הגשם השוטף וכן בימי תגבורת המים. וכנה הכתוב החלל הזה צוהר על שם שעשוי לאורה. והנה בציווי העשי' תפס הכתוב לשון צוהר אף למ"ד חלון על שם תכליתו לפי שטעם הציווי בעשיית החלון בעבור שיאור לו אבל כאן, בספור הפתיחה שאין נופל הפתיחה בהאורה רק בדבר החלול שפתח החלל הסגור באבן טובה או בדלת לכל חד כדאית לי' לכן תפס הכתוב לשון חלון אף למ"ד אבן טובה ובב"ר הובא ברא"ם אמרו ז"ל דדא מסייעא לדר' אבא דאמר חלון עכ"ל. וז"ש רש"י ז"ל כאן לצוהר ור"ל כנ"ל דהפתיחה נופלת רק בהחלל. ולכן זכר כאן שם חלון ולמ"ד חלון החלל ההוא נקרא בציווי צוהר ע"ש תכריתו שהוא להאיר ולמ"ד אבן טוב אין החלל נקרא צוהר ולא זכר בציווי את החלל כלל. רק שגם לדידי' היה שם חלל כדי להשים בו הצוהר וכלל רש"י ז"ל כאן ב' הדעות וכוונתו ליישב מה שתפס כאן לשון חלון ולא צוהר כדלעיל לפי שלא נקרא צוהר רק ע"ש תכלית האורה גם למ"ד חרון מה שאינו נופל כאן בפתיחה ומכ"ש למ"ד אבן טובה וגם כוונתו ליישב קושיית הב"ר דגם למ"ד אבן טוב הי' שם חלון והרא"ם ז"ל כאן ובפסוק צוהר תעשה וגו' נכנס בפרצות דחוקות:

ז נראה מהכתובים ששליחות העורב לא הועילה כלל לנח רק שליחות היונה. ונראה עוד מהם שהעורב לא יצא כלל מן התיבה עד צאת נח וכל הבע"ח אתו אבל היונה הלכה לה מקודם ביבושת המים כמ"ש ולא יספה שוב אליו עוד. ומזה שפטו חז"ל שלא הלך למרחוק רק שהקיף סביבות התיבה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובענין חשדו על בת זוגו כתב בעל צל"ד שאין זה דבר תמוה דבהדיא איתא בע"ז פ' אין מעמידין אמר רב יודא אמר שמואל משום ר' חנינא אני ראיתי גוי שלקח אווז מן השוק רבעה הנקה צלאה ואכלה וה"נ איתא בזבחים לענין קרבנות שיש נרבע בעופות אע"ג דליתנייהו ברובע שאין לך עוף רובע אשה עכ"ל ז"ר. ובלא"ה י"ל שחז"ל ידעו מתולדת העורב שבו רוח קנאה לקנא את זוגתו ממינו ופוגו א"כ י"ל שעבר עליו רוח קנאה גם נגד נח בלקחו אותו מאצל בת זוגו לשלחו למרחוק וגם אי נימא דעופות ליתנייהו, גם בנרבע. העורב אין בו שכל להבחין בין האפשר ובין הבלתי אפשר:

(ד"ה עד) לפי הדרש ה"פ שליחות זו לא עשה עד יבושת המים בימי אליהו ואז עשה שליחות אחרת ולא דרשו זה ממשמעותא דקרא רק ע"ד אמרם ז"ל אסתר ומרדכי מן התורה מנין דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ולכן כתב רש"י ז"ר לפי פשוטו כמשמעו:

ח (ד"ה וישלח) הרא"ם ז"ל כתב שאין שליחות נופל בבע"ח שאין להם שכל עכ"ל ור"ל שגדר השליחות תיקון פעולה ידועה בעבור המשלח ובצוואתו ואין נופל בבע"ח ציווי וכוונת תועלת זולתו בפעולה מהפעולות אבל עדיין אין זה מספיק שבכל זה אם היה יכול נח לידע ע"י צאתה אם קלו המים או לא יפול לשון שלוח בזה ומקרא מלא נאמר הנה אני שולח את הצרעה לפניך אבל כוונת רש"י ז"ל מבוארת שאם היה מלשון שליחות לא יחובר עם מלת מאתו שכתוב אחריו וגם ראוי להיות וישלח בקל ולא וישלח בכבד שזהו ההבדל בפעל זה בין הקל והכבד. שוישלח בקל מורה השליחות אבל וישלח בכבד מורה השלוח לדרכו וע"כ שגם כאן פירושו השלוח לדרכו ולכן בא בכתוב קשור עם מאתו. והנה אם היה פירושו מענין השליחות היה מוסב פעל לראות שבפסוק זה על היונה ואולם אחרי שפירושו מענין השלוח ע"כ מוסב פער לראות על נח. ומזה תדע בדקדוק לשון רש"י ז"ל ופשוט שלא היה צריך רש"י ז"ל לבאר זה בפסוק וישלח את העורב וגו' כי שמה מובן מעצמו שאינו רק לשון שלוח שאלו היה מענין השליחות אין זה מאמר שלם כי לא ביאר אח"כ אנה שלחה ולאיזה תכלית. אבל אצל היונה שכתוב אח"כ לראות וי"ל שהוא מענין השליחות ומוסב פעל לראות על היונה לכן הוצרך רש"י ז"ל לבאר שאינו כן. ופעל לראות מוסב על נח:

יז בנין הפעיל יורה לפעמים הסבה הגורמת ובזה יהיה מקבל הפעולה הסבה הפועלת כמו אשר הוצאתיך מאור כשדים. המאכילך מן במדבר והש"י הוא הסבה הגורמת ואאע"ה הסבה הפועלת וכן בני ישראל אוכלי המן. ולפעמים יורה ההפעיל הסבה הפועלת כמו והקימו את המשכן לא תוציאו מן הבית מן הבשר חוצה, וז"ש רש"י ז"ר כאן דלפי שיש כאן קרי וכתיב דרשום ז"ל שהם בבחי' ב' סבות הללו. דלפי הקרי היצא שבא בהראות פא הפעל ירמוז שיש כאן ההפעיל והקל כי בקל יוד פה"פ בהראות. א"כ הוראת ההפעיל על הסבה הגורמת ובזה ע"כ הבע"ח פועלים וזהו אמור להם שיצאו ר"ל שיפתח להם מקומות הסתימה ויהיה סבת יציאתם והם יצאו מעצמן. ולפי הכתיב הוצא אין כאן פעל הקל כלל רק ההפעיל לבדו וא"כ יכול להתפרש ג"כ על הסבה הפועלת והוא ההוצאה ביד. ובזה הבע"ח מתפעלים לא פועלים ונח לבדו הפועל:

(ד"ה ושרצו) ידוע בש"ס ומדרשות שכר הבע"ח יש להם עתות מיוחדים בשנה תיחמנה בם ויתחברו לנקבתן וכ"כ כל חוקרי הטבע והנה השתנות עתות השנה למחלקותן הוא לפי תנועות המזלות והלוך החמה. הפועלים שינוי האיכות באויר וכבר פירש"י להלן שכל ימות המבול לא שמשו המזלות ולהלן יבוא באור זה באורך ולא נשתנה איכות מזג האויר בימי המבול ולא היה א"כ זמן מוכשר להתחברות הבע"ח:

יט הזדקקות הבע"ח למינים אחרים מסוגם. הסבה רזה טוב ובריאות מזג האויר שקודם המבול אשר מזה נמשך המרעה השמנה שהיה להם והמאכלים והמזונות יולידו תכונות ומזנים שונים כידוע. והוליד רוח פריצות בנפש הבע"ח ועזות גדול ומתוך כך נזדקקו לאינו מינס. ואולם המבול הסב שינוי עצום באויר לדורות עולם וכחשה מרעה הארץ בערך היותה קודם זמן המבול ומצורף לזה שבת הבע"ח אסורים ובחושך במקום צר בתיבה וגם צמצום מזונם משך שנה תמימה. כל זה גרמה רוח נכאה בנפשם ונשתנה תכונתם. וזהו מ"ש ז"ל קבלו עליהם כו'

כ ברור שלא היה יכול להקריב מהטמאים שהרי לא באו מהם לתיבה רק שנים שנים ובהקריב אחד מהם יבטל המין ההוא לגמרי אבל כוונת רש"י ז"ל דאל"כ מאין ידע נח שמוטל עליו להקריב עכ"ל הרא"ם ז"ל. אבל המחברים האחרונים כתבו דוודאי ידע נח שמוטל עליו להקריב קרבן תודה. וכמו הבל שהקריב תודה על הטוב שהיה לו. ואמרו חז"ל ד' צריכין להודות וחד מנייהו יורדי הים כו' ק"ו נח שניצור מן המבול אלא דמשום זה די לו להביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלתו. ולמה הביא מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור. לזה תירצו אמר לא ציוה לי הקב"ה כו' מדברי בעל צל"ד:

כא לא אוסיף לקלל וגו' הוא השחתת הארץ מפני כי המבול כמ"ש רש"י ז"ל לעיל שאף ג"ט של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, וכן ולא אוסף להכות וגו' ר"ל ג"כ ע"י המבול וכפל דבריו לשבועה כמו ששנינו בפ' שבועת הערות אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה. ואמר רבא והוא דאמר לאו לאו ב' זימני הן הן ב' זימני ופירש"י שהכפר לחזוק. ומייתי עלה ראיה בש"ס מקראי דמבול וע"ש ברא"ש:

כב (ד"ה ויום ולילה) ואף שבא בפסוק מספר הימים מ' ימי הגשם וק"ן ימי תגבורת המים וכן בא נחות התיבה והראות ראשי ההרים באיזה יום מימי החודש הי' י"ל שהשי"ת הודיע כר זה למשה לפי שכל אלה הם ספורי התורה אבל לא ידעתי מה יעשו בפסוקים שמובא מהם שנח עצמו ידע סך הימים כמ"ש ויחל עוד ז' ימים וגו' וייחל עוד ז' ימים אחרים וגו' ועוד דכתיב ויהי באחת וגו' באחד לחודש וגו' וירא והנה חרבו פני האדמה והלא באחד בתשרי עדיין לא שמשה האורה לפי שהוא תוך י"ב חודש של ימי המבול ועוד איך פרחה היונה בחושך ולא אור ואיך ראתה לה מקום לנוח ואיך טרפה העלה בחושך כן הקשה הרא"ם ז"ל ועמד בקושיא ובב"ר גופא איתא וז"ל מלמד שלא שמשו המזלות כו' אמר רב שמשו אלא שאין רשומן ניכר ור"ל בזה לע"ד שהשתנות שש עתות השנה שבא בכתוב זה הם ע"פ שינוי הלוך החמה והמזלות הפועלים שינוי מזג האויר וידוע שבכל עת מעתות הללו יקרה לפעמים שינויים באויר שישתנה על ידם ממזג הראוי כפי העת ההיא למזג הראוי לו בזמן אחר כמו שישוב האויר לפעמים בעת החום למזג החרפי ובעת החורף במזג הקיץ והחום וסבת השנויים ההם האדים העורים מהמים והעפר והרוחות היוצאים מבטן הארץ כמ"ש הטבעיים בספרתם שגם בזמנים שיקרו השנויים ההם יפעלו המזלות באויר ארא שאין פעולתן מורגשת בחוש להתגברות הסבות שכנגדם הפועלים ההפך ולזה לפי שבימי המבול מים הי' באויר ברצון השופט כל הארץ ית' רטיבות וכחות עצומה ממימי תהום רבה אשר כסו כשלמה פני תבל ארצה כי רבוי האדים העבים העולים מהם סבבו הלחות המופלג ההוא לא היתה פעולת המזלות מורגש באויר בכל ימות המבול וכמו שהוא לענין עתות השנה קור וחום וכו' כן הוא לענין האורה יום ולילה כמ"ש ז"ל שלא שמשה האורה כל ימי המבול והנה יורדי הים ספרו לנו וכ"כ גם הראב"ע ז"ל בסדר שמות כי יקרה לפעמים בים חושך עצום מרוב עננים והררי ערפל העולים שסבתם האדים העורים מהמים לרוב וק"ו בימי המבול שהיתה הארץ כולה מכוסה במים. והמים גברו מאה וחמשים יום בזעף וצף קצף יגעשו ורעשו תהומות. ובאויר היו ערפלי גפרית וענני חושך כאשר ישוער מהמון הגשם היורד מהם. ומה זה יפלא אם לא היתה האורה ניכרת אז. וזהו מ"ש ז"ר שמשו ר"ל המזלות עשו באויר פעולתן כמאז וקדם. אלא שאין רשומן ניכר ר"ל שאין פעולתן מורגשת להתגברות הסבות שכנגדן ואין הכנה א"כ באויר לקבלת הפעולות ההם. ואפלא מחכמת הרא"ם ז"ל שנראה שהאמין בכוונתם ז"ל כי כבה אז אור המאורות ונוטר כח פעולת המזלות בשנה ההיא וכשתתבונן בכל האמור יצא לך יישוב כל קושיות הרא"ם ז"ל, כי לא יסתעף מכל הנ"ל זולת שלא היה ניכר סדר יום ולילה בימי המבול. כי לפעמים היה נמשך החושך העצום זמן רב ובפרט בעת תגבורת המים. ועכ"פ אח"כ בעת החלו המים לחסור ונוחם מרעשם וינשבו הרוחות המיבשים. זעיר שם זעיר שם הציצה האורה גם אז והי' עי"ז לפעמים הבדל קטן בין יום ובין לילה ולפעמים האירו הלילות יותר מהימים הכל לפי תכונת האויר. ומזה נוכל לשפוט עוד שבאורך הזמן וקורבת סוף השנה והמים חסרו הרבה אף שבבחינת עתות השנה קור וחום וכו' עדיין היתה פעולת המזלות בלתי מורגשת בכל זה לא כן הדבר בבחינת האורה וסדר יום ולילה כי פעולת האור חזקה יותר מפעולת שינוי המזג באויר. ואף שבא בכתוב ויום ולילה לא ישבותו ומזה משמע ששבתה האורה בימי המבול עם כל זאת עדיין אינו מוכרח מזה ששבתה כל ימות המבול עד תומם. כי הכתוב לא יקפיד על המיעוט וזמן הקטן שניכרה בו האורה קרוב לאחרית השנה כנודע מדרך המקרא במקומות דרבה לתפוס ע"פ הרוב ולא להשגיח על המעט ובפרט בענין המספר כמ"ש ז"ל וכ"כ רש"י בפירוש התורה ועיין רמב"ן בהשגותיו על ספר המצות להרמב"ם ז"ל שהביא דוגמאות רבים מזה. ועתה סרו מהר כר טענות הרא"ם ז"ל וספקותיו. הארכתי עד כה לכבוד השלמים ע"ה ולחסום פי המתחכמים נגדם:

(ד"ה ולא ישבותו) השביתה מורה בכל מקום מנוחת הפועל אבל על הפעולה לא תפול מנוחה רק הפסק ולכן נוכל לפרש וישבות מכל מלאכתו מענין מנוחה. אבל קור וחום קיץ וחורף יום ולילה הם פעולות המזלות. לכן ע"כ פי' ישבותו דהכא מענין הפסק וכמו שבת משוש תופים מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה