אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר נח › פרק ז

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר נח · פרק ז

סדר נח

ב כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. לא ידעתי למה הניח הרב דברי התלמוד דזבחים והוא סימן קליטה לר"ח או שבאו מאליהן לר"א ותפס דברי דכ"ר עכ"ל. ובאמת לפי מה שפירשתי לעיל בפסוק מהעוף למינהו אדרבה רש"י אזיל בשיטת התלמוד דסימן קליטה היה לענין טומאה וטהרה ג"כ וא"כ גם על הב"ר עצמו נופל קושייתו דאחרי שצריכין אנו לסימן קליטה לענין נעבדה בהם עבירה. ע"כ סגי בהך סימנא גם לענין טומאה וטהרה. וכמו שהוכחתי לעיל באורך ואיברא דלע"ד לק"מ דמ"ש בב"ר למדנו שלמד נח תורה. אין ר"ל שזה מהכרח ידיעתו הטמאין והטהורין רק ר"ל דממה שבהכרח ידע נח ע"י סימן הקליטה לד ח או שבאו מאליהן לר"א המינים הטמאין והטהורין א"כ למד נח תורה ר"ל שאחרי שכל מיני הבע"ח הנמצאים בעולם הכניס נח לתיבה. ע"כ ידע מעצמו לכל מר כדאית לי' איזהו מהמינים עתידים להיות טהורים אחרי מתן תורה ואיזה הם טמאים לישראל שהרי אמר לו הקב"ה שמאותן המינים שיבואו שבעה שבעה עתידין להיות טהור לאכילה ומיתר המינים שיבואו רק שנים יהיו טמאין לאכילה אחרי מתן תורה שהרי אמר לנח הטהורה ואשר איננה טהורה וע"כ דזה קאי לאחר מתן תורה וסימן לו ג"כ שבני שבעה יהיו טהורין ובני שנים יהיו טמאין וידע א"כ שהחמור והסוס ד"מ טמאין ע"כ והפר והאיל טהורין ע"כ ואין לך למוד תורה גדול מזה וז"ש רש"י בשם הב"ר הטהורה דעתידה להיות טהורה כישראל למדנו שלמד נח תורה ור"ל דמאחר דטהורה ואיננה טהורה ע"כ לעת ד קאי ממילא ידע נח שעתיד המקום ליתן תורה לישראל וא"כ למד אח"כ ע"י סימן הקליטה לר"ח או ע"י המספר שבאו מאליהן לר"א כל המינים שיהיו טמאין לישראל בשמם ומספרם כנ"ל ברור בכוונת רש"י. והב"ר ובצל"ד כתב וז"ל ומה שתמה הרא"ם ז"ל מה הניח רש"י דברי התלמוד אין מקום כלל לתמיהתו דבהדיא איתא שם בסוגיא דטומאה וטהרה דקרא דהכא לאו בטומאה וטהרה דאכילה לאחר מ"ת קאי רק בטומאה וטהרה דעבירה קא מיירי עכ"ל ור"ל דוודאי לענין טומאה וטהרה דעבירה היה סימן קליטה לר"ח או שבאו מאליהן לר"א כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו לעיר. אבל כאן לענין טומאה וטהרה דאכילה לאחר מ"ת צ"ל כשיטת הב"ר ויפה עשה רש"י ז"ל שתפס דברי הב"ד שזהו פשוטו של מקרא ותלמודא דידן הוציא דברי המקרא מפשוטו ומפרש לטומאה וטהרה דקרא לענין נעבדה בה עבירה זה כוונתו ז"ל. ובאמת שכן הוא בהדיא בש"ס דזבחים דפריך טמאים וטהורין בההיא שעתא מי הוויין ומשני מאותן שלא נעבדה בם עבירה ומנא ידע כדר"ח כו' ור"א אמר כו' הרי שדוחק היה לש"ס לפרש טמאין וטהורין דקרא על לעתיד אחר מ"ת ובאמת בדוכתי טובא בש"ס משמע דמפרשי טומאה וטהרה דקרא דהכא טומאה וטהרה ממש. וע"כ הם סוגיות חלוקות. ועם שצדקו דברי הרב בעל צל"ד בעצמן מ"מ במה שחשב הרב ז"ל שאם פירושא דקרא טומאה וטהרה ממש. ע"כ צ"ל שלמד נח תורה ודא בדא תליא ובמחילה מכבוד תורתו ז"א וכמו שהארכתי לעיל דוודאי ע"כ סגי בהך סימנא דקליטה גם לענין טומאה וטהרה לאכילה. אבל באמת אין כונת הב"ר ליישב מנא ידע נח הטמא והטהור רק לעורר אותנו שע"י שידע ע"י סימן הקליטה איזהו מין טמא ואיזהו טהור לעתיד א"כ למד תורה ע"י הסימן ההוא וז"ב:

(ד"ה שבעה) דהנקבות בכלל השבעה דומיא דשנים שנים שהם הזכר ונקבה, וא"כ נשאר אחד בלי זוג וע"כ שאינו לקיום המין וצ"ל כדי שיקריב כו':

ד. עוד מורה התוס' על הקודם לכן ע"כ הוראתו כאן תוס' על זמן הקודם האמור בסדר בראשית לא ידין וגו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכפירש"י בסמוך וע"כ שהיה המבול ראוי להיות קודם וא"כ צריך טעם לתוספת זה:

ה ובכלל זה כניסת מיני הבע"ח:

(ד"ה נח) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. כבר כתבתי לעיל בפסוק והקימותי את בריתי שאין מן הספור ראיה ולא דרשו רז"ל היתר ואיסור תשמיש רק משינוי לשונות הצואה. ואיזה טועה הוסיף דבור זה ברש"י עכ"ל:

ט כמ"ש בב"ר הובאו אין כתיב כאן כו'. וכ"כ הראב"ע מהסברא:

יא (ד"ה נבקעו) ר"ל שאין מעינות שם למים הנובעין מהמקור שא"כ יהי' הביקוע במים עצמן וכמו ויבקעו המים דבפרשת בשלח ולא יתרבו המים עי"ז אבל הוא שם למערות וכפות החלולין שבבטן הארץ מעבורות המים והם יבקעו ויצאו מימיהם בשצף קצף:

(ד"ה תהום רבה) כבר כתבתי בסדר בראשית שדרכם ז"ל במדרשות לדרוש על חומר העונש והתיחסותו לחטא ואולם ההתיחסות שביארו כאן ידמה לכאורה היותה מקרית ולא עצמית במה שיפול בשניהם מלת רבה והנלע"ד כוונתם ז"ל בזה שבני הדורות ההם כבדה עונם בשיעור כזה עד ששב ער ידם בריאת המין האנושי ללא תכלית וע"י המין האנושי שב בריאת הבע"ח לשוא והבל. כי הוויית הכל רק בעבור האדם ולהיות הקוות המים והגלות היבשה בעכור ישוב הבע"ח וצמחי האדמה ובפרט המין האנושי לכן היה עונש דור המבול ע"י יסוד המים ולא יסוד אחר לרמוז בזה שחטאם עצום כ"כ עד שראוי שישובו המים ויכסו את כדור הארץ כמו שהיה בתחלת הבריאה כי ע"י ששב בריאת האדם לרע לו ועי"ז גם הווית הבע"ח והצמחים לבלי תכלית אך לשוא היתה דקות המים והגלות היבשה. ואמנם היות חטאם באופן זה מבואר מאוד. הן מצד תכלית בריאת האדם שהוא לדעת ד' והוא התכלית האחרון והמה כחשו בד' ויאמרו לא הוא. ודן מצד שלמות קבוץ המדיני ותיקון היישוב שהוא התכלית הראשון. והמה חטאו בעושק וחמס וגם קחת הנשים בחזקה וזהו הורס ומקעקע האושר הכללי. והנה כל מה שכתבתי עד כה מבואר ונרמז בב"ר במשל העורים והפקחים וע"י האמור יובן לך המשל הזה היטיב וההתייחסות הזה ביארו ז"ל גם כאן באמרם חטאו ברבה ולקו ברבה. חטאו ברבה שנאמר רבה רעת האדם בארץ ר"ל שרבה רעת האדם וחטאם מופלג כל כך עד ששב על ידם יישוב הארץ לרע. ולכן לא אמר רבה חטאת האדם סתם רפי שעיקר הכוונה שהרע הנמשך מחטאם ליישוב הארץ הוא גדור ועצום לכן ולקו ברבה שהי' עונשם בבקיעת מימי תהום רבה ולשטוף את כל כדור הארץ ולכסותה ולהפכה לתוהו ובוהו כבתחלה ומה נעימים דבריהם:

יג כן דרשו חז"ל בכל מקום שנאמר בו בעצם היום הזה ולא כתיב ביום הזה ש"מ לדרשה הוא דאתי ודרשו בכ"מ רפי ענינו וכאן דרשו שנכנס בגלוי ובטיהרו של יום לעיני הכל והוא בעיצומו של יום מדברי הרא"ם ז"ל:

יד את כל דפרח וחסר בעל במקרא לפי תרגומו ור"ד כל בעל כנף. ורש"י ז"ל מיאן בזה בראיית הנגינה דלת"א ראוי להיות תיבת צפור בטעם מפסיק אבל לפי שמוטעמת במירכא שהוא משרת, א"כ מלות צפור דבוקה דמלות כל כנף לכן פי' צפור של כר מין כנף. ור"ל של כל מין מראות נוצה ומ"מ בין לפירש"י ובין לת"א מיתורא דכל כנף נשמע דבא לרבות חגבים שהרי בבר כתב מהעוף למינהו דמשמע מכל מין עוף. וע"כ דמרבה חגבים שאינו בכלל עוף. אבל יש לו כנף:

יח ר"ל שגברו ממימי התהום ולא ממימי הגשמים שהרי פסקו הגשמים לסוף מ' יום והמים גברו על הארץ משך מאה וחמשים יום כמ"ש להלן מדברי הרא"ם ז"ל.

כ ואין לפרש למעלה משטח האדמה שהרי כתוב אח"כ ויכוסו כל ההרים והם כמה אלפים אמה משטח הארץ:

כב נשמה הוא שם מיוחד לנפש המדברת שבאדם וכאן שכוונת הכתוב על רוח החיוני של הבע"ח סמכו לרוח חיים שאז ישוב מענין הנשימה הכוללת כל בשר אשר בו רוח חיים אבל ביצירת האדם בסדר מעשה בראשית נאמר ויפח באפיו נשמת חיים רא נשמת רוח חיים. כי כוונת הכתוב שם על הנפש המשכלת מדברי הרא"ם ובתוספת ביאור:

כג ר"ל וימח הוא מנל"ה כמו ויפן ויבן. ובוימח נפתחה המם להרחיב אות הגרון כמשפט והוא פעל יוצא. וכצ"ל ברש"י ואינו לשון ויפעל. ר"ל שאינו מהנפעל כמו וימחו מן הארץ שא"כ הי' המם נקודה בקמץ והחית בסגול שאחריה הא כמו יבנה. ועוד ממ"ש אחריו מרת את שהיא סימן הפעול וכתב רש"י ז"ל עוד שזהו ההבדל בין חסרי פא יוד ובין נל"ה. שגם בנל"ה חסרה ההא כשהוא נותן בראשה ויו יוד שאת שדומין באותיותיהן נבדלין מצד הנקוד שבגל"ה היוד נקוד בחירק ובהפ"י בציירי כמו וישב וירד (ד"ה אך) דבר אכין ורקין מיעוטין:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה