אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר משפטים › פרק כד

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר משפטים · פרק כד

פרק כג

א אם נאמר שנאמרה פ' זו לאחר מ"ת צריכין אנו לומר לפי המשך הכתובים עד סוף הפ' שאחר אמירת י' הדברות ירד משה מן ההר בו ביום וביום המחרת (דאמר מר כל עליותיו בהשכמה היו וא"כ ע"כ רא היתה עלי' זו בן ביום עד למחרתו בהשכמה) קראו שוב ד' לעלות ההר ויעל משה ולמדו הקב"ה שם מה שלמדו ושוב ירד משה בו ביום וספר לעם את כל דברי ד' ומשפטיו ההם שלמדו שם וכרת עמהם ברית על כל הדברים האלה ושוב קרא הקב"ה ביום המחרת למשה לעלות אליו ההרה ויעל בתוך הענן ונשתהה שם מ' יום ומ' לילה ולמד מפי הקב"ה יתר התורה כורה אבל לפ"ז יקשה. א' שהרי הזאה שאח"כ היה כמו שלמדוני רז"ל שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים וכמשפט הגרים וא"כ היה ראוי שתוקדם ההזאה וטבילה וכריתת הברית קודם מ"ת והוא קבלת י' הדברות ולא אח"כ. ב' מי יתן ונדע מה היה צורך בב' עליות אחר מ"ת ומה נשתנו מקצת משפטים שצוהו הקב"ה לירד תיכף ולאמרן לישראל. ומקצתם לא אמרם עד עלותו להר שוב שנית ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה ומדוע לא אמר לו כל המשפטים בעליה ראשונה ולמה הוצרך להפסיק בירידה בנתים ע"כ עוררו חז"ל שנאמרה פ' זו קודם מ"ת ואמירת י' הדברות. ובזה יתבאר על נכון כל המשך הכתובים. תחלה ספר שבד' בסיון נאמר לו עלה אל ד' ואף שבאמת תחלת עליית משה בהר היה בב' לסיון כמ"ש רש"י ז"ל בפ' יתרו מ"מ כיון שמצות פרישה והגבלה לא נאמרה לו עד עליית ד' בסיון כמ"ש שם רש"י ז"ל וכאן הזכיר אחרי עלי' זו ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ד' ואת כל המשפטים וגו'. ופירש"י ז"ל בפסוק זה שדברי ד' הן מצות הגבלה ופרישה והמשפטים הן ז' מצות בני נח. לכן ע"כ צ"ל שעלי' זו שבפסוק שלפנינו הוא עלית ד' בסיון. ולכן ספר אח"כ ויבוא משה ויספר שהגיד להם בו ביום מצות פרישה והגבלה וגם חזר לפניהם ז' מצות בני נח וגם הדינין שכבר ניתנו להם במרה ויש ליתן טעם הגון בדבר לפי שהיו ישראל בתחלה בקדושת בני נח ושוב אח"כ במרה נעתקו מקדושה זו לקדושה יותר מעולה ע"י מה שקבלו שם מצות יתירות עוד על ז' מצות בני נח. ושוב אח"כ במ"ת עלו אל הקדושה הגמורה העולה על כולנה הוא קדושת ישראל ורוממותם ער כל האומות. ולכן קודם מ"ת הוצרכו לקבל עליהם מחדש ז' מצות בני נח ומצות שנצטוו במרה כדי שע"י הקדמת קבלת קדושה זו יזדככו לקבל עליהם קדושת התורה ויהיו ראויין אליו ואח"כ ספר שאחרי קבלת מצות אלו בד' בסיון ברב א'. וענו כולם נעשה ונשמע. כ' משה מבראשית עד מ"ת ומצות מרה בכלל זה וישכם מעד בבוקר הוא ה' בסיון והכין את העם ע"י מילה והזאה וטבילה לקבלת קדושת מ"ת זהו המשך הפ' מן פסוק א' עד פסוק ט' וישוב בפסוק ט' ספר מה שקצר תחלה בפסוק א' ואמר שבד' בסיון בעלות משה ההרה עלו ג"כ עמו אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים וספר ג"כ מה שקרה להם בערוחם וזהו המשך הפ' מפסוק ט' עד פסוק י"ב ואח"כ בפסוק י"ב התחיל לספר מהעליה שהיה אחר מ"ת שנשתהה בעלי' זו כידוע מ' יום ומ' לילה. וראיה לזה ממ"ש ואתנה את לוחות האבן וגו' ונתינת הלוחות היה אחרי מ"ת כידוע בעלותו להר שנית זהו ענין הפסוקים מפסוק י"ב עד פסוק ט"ו ובפסוק ט"ו עד סוף הפ' ספר שכן עשה משה ויעל אל ההר ואיך היה אופן עלייתו דהיינו שכסה הענן לההר ועלה משה תחלה בתוך הענן והוא המחיצה הראשונה ונשתהה שם ו' ימים בתוך הענן שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ו' ימים וביום הז' עלה לפנים ממחיצת הענן והוא מחנה שכינה לקבל שם הדבור הנפלא זהו ביאור פסוקי ט"ו ט"ז. ולפ"ז צ"ל שמ"ש בפסוק י"ז ומראה כבוד ד' כאש אוכלת בראש ההר לעיני ב"י רפי שלא סר הכבוד מן ההר מיום מ"ת עד עלות משה בהר אח"כ לקבל הלוחות וכצ"ל שמ"ש שוב אח"כ בפסוק י"ח ויבוא משה בתוך הענן וגו' אף שכבר ספר זה בפסוקין דקודמין חזר וכ' זה אח"כ בקיצור כדי להודיע ג"כ עם זה שהיה משה שוחה בהר מ' יום ומ' לילה. והיוצא מכל זו שמפסוק י"ב עד סוף סדר זה כל הספור מהעלי' הב' שעלה משה בהר אחר מ"ת. ואולם מפני שפסוק י"ח שבסוף הסדר נראה קצת כמותר וכנ"ל וגם מפני שלדעת קצת מרבותינו ז"ל סר הכבוד מן ההר תיכף אחרי מ"ת. לכן פירשו קצת מרז"ל שאף שהספור הקודם ע"כ מהעלי' הב' שאחר מ"ת וכנ"ל ממ"ש ואתנה לך את לוחות האבן וגו' בכל זה לא נמשך הספור דזה רק מן פסוק י"ב עד פסוק ט"ז. אבל בפסוק ט"ז י"ז התחיל שוב הספור מהעלי' הא' שלפני מ"ת וספר בב' פסוקים אלו אופן עליית משה בהר בראשונה שתחלה כסהו הענן לההר ו' ימים (ולא למשה כמו לפי' הא' וכמו שאבאר זה בציוני להלן על דברי רש"י ז"ל בפסוקים הללו) ובזה נתקדש ההר ואח"כ קרא אל משה ביום הז' לקבל י' הדברות וביום הז' הזה הי' בראש ההר מראה הכבוד כאש לוהטת לעיני ב"י זהו ענין פסוקי ט"ז י"ז אמנם אח"כ בפסוק י"ח חזר וספר מהעלי' הב' שעלה בהר לאחר מ"ת ונשתהה שם מ' יום ומ' לילה זהו שיטת קצת מרז"ל. אבל להסיר התמיהה הנראית לכאורה כשיטה זו שמדלגים הכתובים מענין לענין בערבוב ובלי סדר שפסוקי י"ב י"ג י"ד ט"ו מדברים מהעלי' הב' שלאחר מ"ת. ושוב אח"כ פסוקי ט"ז י"ז מדלגים לענין העלי' הא' שמדבר ממנה בתחלת הפ' עד פסוק י"ב ובפסוק האחרון הוא פסוק י"ח חוזר לענין הא' הוא עלי' הב' ולמה הספור מעורבב כזה ולא באו הכתובים כ"א במקומם הראוי. תחלה תשלום ספור עלי' הא' שקודם מ"ת ולבסוף ספור עלי' הב' שאחר מ"ת עד תומו. לכן אוסיף ביאור הסדר שתפסו הכתובים לשיטה זו והוא שלדעתם ז"ל אחרי שספר הכתוב מתחלת הפ' עד פסוק י"ב מהעלי' הא' שקודם מ"ת וספר אח"כ מפסוק י"ב עד פסוק ט"ז מהעלי' הב' שלאחר מ"ת חזר לספר אח"כ מפסוק ט"ז ואילך עד סוף הסדר שהוא ג' פסוקים מגדולת ההר שעלה בו משה וקדושתו לכן התחיל שוב על הסדר מהעלי' הא' ואיך נתקדש ההר מתחלה עד סוף וספר בפסוקי ט"ז י"ז שמתחלה כסה הענן ההר ו' ימים ונתקדש ההר וביום הז' כשקרא הש"י למשה אל ההר לצורך אמירת י' הדברות הי' עליו מראה הכבוד הנשגב לעיני ב"י וחתם אח"כ הספור בפסוק האחרון הוא פסוק י"ח שאחרי שנתלבש ההר בלבוש היקר הזה ענן וערפל נעשה שביל למשה בענן הכבוד הזה ונכנס בו ועלה ההרה בעלי' הב' לקבל הרוחות ונשתהה בהר מ' יום ומ' לילה ואחר שביארתי והסברתי כפי כח שכלי הדל. דברי רש"י ז"ל אשר לוקחו מדברי רבותינו הקדושים ע"ה בדרך כלל אציין אח"כ על כל דבור בפרטות:

ב ר"ל שבתחלה צוה לכולם לעלות אל ד' ואח"כ אמר הכתוב ונגש משה לבדו אל ד' אבל באמת שעלי' הוא אל המקום הכולל והוא ההר שהנה עליו הכבוד. אבל הנגישה הוא יותר פרטית שהיא ההתקרבות היתירה אל העצם באותו מקום עצמו וע"י הנגישה יתמעט השטח המפריש ביניהם כפי שיעור ההתקרבות ועל דרך דמיון כמו שנ' העני יבוא לבית הנדיב אבל לא יגש אליו לבשתו וכמוהו ויגש אליו יהודה אף שכבר הי' בבית יוסף השליט ובזה מדוקדק היטב לשון הכתוב ונגש משה לבדו אל ד' והם לא יגשו ר"ל אף שהעלי' בהר הי' לכולם מ"מ הננישה לא הי' להם אלא למשה לבדו. וסיים עוד הכתוב והעם לא יעלו עמו ור"ל שלהעם לא הי' אף עלי' גרידתא כי לא הורשו לעלות בהר וביאר רש"י ז"ל מדו מדרגת הנגישה למשה ואמר שהוא במחיצת הערפל שבהר וכמ"ש רש"י ז"ל בסדר יתרו בפסוק הנה אנכי בא אל ך בעב הענן וגו' שמעבה הענן הוא הערפל יע"ש:

ג (ד"ה את כל) תיקן כפר הלשון דברי ד' הוא מצות פרישה והגבלה שהוא רק מצוה לשעה ולכן איננה בכלל המשפטים אבל המשפטים הם הדינין הגוהגין לדורות:

ד מבואר לעיל באורך בפסוק א':

(ד"ה וישכם) מ"ש רש"י ז"ל כאן וכן מ"ש לעיל בתחלת פסוק ג' הכל מיוסד על החשבון שכתב רש"י ז"ל בפרשת יתרו בענין זמן מתן תורה:

ה ידוע שלפני הקמת המשכן בשנה השנית הי' העבודה בבכורות:

ו ר"ל שהי' לו לכתוב תחלה שחלקו מקודם שהזכיר שלקח חציו ומפני שלא כתב מקודם שחלקו לכן שאל רש"י ז"ל ומי חלקו מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה באגנות) כדכתב באגנות לשון רבים ולא כתב באגן לשון יחיד צ"ל שלא עירב דם העולה והשלמים ביחד והי' צריך לשני ספרים להזות משניהם על העם:

ח ההבדל שבין הזאה לזריקה כי בזריקה יפול הנוזל (יהי' דם או מים או שאר נוזלים) כולו בבת אחת על הגוף ע"י תנועת הזורק בידו אבל בהזאה ישתכר הגוזל ויתפוצץ באויר לחלקים קטנים לפני בואו על הגוף שמזין עליו. וכזה הוא בנחת יותר על הגוף כשמזין עליו מכשזורקין עליו. בעבור כי אין הלחות ופגישת הנוזל מורגש כל כך בהזאה כי יתפשט המעט כהרבה ויפול על שטח יותר גדור מהגוף ולכן למעלה בפסוק וחצי הדם זרק על המזבח יתכן לפרשו גם בזריקה אבל כאן שאמר ויזרוק על העם לא יתכן לפרשו בזריקה וזה משני ראיות. א' שעל הגוף החי ראוי' ההזאה יותר מן הזריקה מפני היותה בנחת כנ"ל:

ב' והוא העיקר שלזרוק ער כל העם דא יתכן אלא בהזאה שיתפשט להרבה ובהזאה אחת יזה על כמה אנשים ולזה הוא ע"כ מענין הזאה. כ"ז לדעת חז"ל שהיתה ההזאה על העם כולו בפשטות הכתוב והטעם לדעתם ז"ר שנכנסו לברית במילה וטבילה והזאה. אבל אונקלוס מיאן בזה לפי שההזאה למשה ע"ה לבדו לששים רבוא נפש הגברים לבד מטף יצטרך זמן רב יותר מיום ויומים. ועוד שהדם יתקרש בנתים ולא יהי' ראוי להזיי'. ולדעת רז"ל צ"ל שהי' זה דרך פלא. ועל דעתי שמפני זה אמר הראב"ע ז"ל שזרק על הזקנים לבד (אבל אין זה לדעת רז"ל שכל אחד מהם צריך הזאה לדעתם ז"ל כמשפט הגרים) וגם בזה מיאן אונקלוס ע"ה. לפי שלשון ער העם מורה על כל העם. ולכן פירש הוא ז"ל שזרק רק על המזבח. ולתרגום אונקלוס פירוש על העם בעבור העם. ולפ"ז יתפרש לשון ויזרוק כפשוטו בזריקה לבד ולכן תרגם וזרק ולא ואדי כתרגום שר והזה. ולדעת אונקלוס ע"ה צ"ל עוד. שהי' על המזבח שתי זריקות הזריקה הראשונה בשביל המזבח לבדו כדי לקדשו. והשני' זרק ער המזבח בשביל העם לכפר עליהם ודי ביאור כזה

י דקדק רש"י ז"ל לכתוב נסתכלו והציצו כי פעל ההסתכלות יורה על הראי' בכוונת הלב ופעל ההצצה נופל על הראי' דרך נקבי המחיצה באשנבים כמו מציץ מן החרכים. לכן כתב רש"י ז"ל נסתכלו והציצו כלומר נתחייבו מיתה על שנסתכלו כלומר נתכוונו לחזות ולראות והציצו. ר"ל שכוונו לראות לפנים ממחיצתן. והוא מחיצת הערפל מחנה שכינה שלא הורשה לבוא שם אלא משה לבדו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ופשוט שהראי' בכאן אינה ראויה חושוית אבל ראי' שכרות:

והנה מ"ש רש"י ז"ל שנתחייבו מיתה בראי' זו הוא כמו שהוכיח להלן פסוק י"א. ממ"ש שם ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראויים להשתלח עכ"ל ולכן כתב רש"י ז"ל כאן נסתכלו והציצו. ור"ל שחיוב מיתה ע"כ אינו אלא מפני שהביטו בכוונה לפנים מן המחיצה. שהרי בעלי' הורשו ונצטוו לעלות ומבואר:

(ד"ה כמעשה) ר"ל שראו תחת רגליו שני ראיות. כמעשה לבנות הספיר וכעצם השמים לטוהר וענין המראה ההיא כמ"ש רש"י ז"ל לרמוז על ידה. שבעת צרתן שר ישראל ושעבודם כביכול לו צר ומשגיח עליהם לגאלם ובעת גאולתם וחדוותן חדוה לפניו כביכול ופירוש לבנת הספיר אינו על הגוון שהרי הספיר איננו לבן אבל הוא כמו אבן הספיר וכנה האבן בשם לבנה הרמוז בזה היותו כנגד שעבודן בלבנים ולכן ראו אבן ספיר בתבנית לבנה ולכן אמר ג"כ כמעשה ולא אמר כמראה לפי שאין הכוונה במאמר זה על הגוון שהי' כספיר רק עיקר הכוונה על התמונה שהיה בתבנית לבנה ואח"כ אמר על הגוון שהוא כעצם השמים לטוהר והוא הוא ג"כ הספיר שהזכיר למעלה שג"כ מראהו דומה לרקיע ואף שכבר אמר הספיר מ"מ חזר וכ' וכעצם השמים לטוהר לפי שבמאמר א' עיקר הכוונה על תבנית האבן ובמאמר ב' עיקר הכוונה על גוון האבן. ועוד שאף שהספיר דומה במראה הרקיע בכל זה בהירות הרקיע יותר חזק מבהירות הספיר. ולפי זה תראה שבמראה האחת ההיא מעשה לבנת הספיר נכללו שני המראות ותמונה רמזה על השעבוד. והגוון ער הגאולה והחירות (ד"ה לטוהר) ר"ל ואין הטהרה בכאן הפך הטומאה רק ענינה העדר תערובת מין אחר. כמו זהב טהור ופשוט:

יא (ד"ה ויחזו) ר"ל שרא הי' להם ההכנה הצריכה להשגה הגדולה ההיא ההסתכלות לפנים מן המחיצה שהיו עדיין דבוקים בגופניות ולא נזדככו כמשה רבינו ע"ה. וכנה הכתוב התשוקות ועניני הגופני בשם אכילה ושתי' להיות זה התשוקה היותר גסה וענין ויאכלו וישתו הוא על צד ההפלגה ועיקר הכוונה מתוך גשמיותם. שלא נזדככו ממנה לפי ערך גודל הישנה ההיא כן נ"ל ביאור זה:

יב כבר מבואר זה לעיל בפסוק א' באורך:

(ד"ה את) ממה שאמר אשר כתבתי ולא יתכן לפרשו על הס"ת. מפני שכתיבת הס"ת לא היתה ע"י הקב"ה רק ע"י משה וצריך לפרשו על הלוחות שבנה מעשיהן בשם כתיבה כמ"ש והמכתב מכתב אלקים וגו'. ולזה צ"ל שבכלל עשרת הדברות שבלוחות כל מצות התורה עכ"ל הרא"ם ז"ל. וי"ר עוד שהדיוק מדכתיב ואתנה וגו'. ופעל הנתינה אינו נופל רק על הלוחות:

יג ר"ל ממ"ש שם וישמע יהושיע וגו'. ויאסר קול ענות במחנה וגו'. הרי שלא ידע יהושיע עד רדת משה סבת קור ענות ההוא מכלל שלא הי' עם העם:

יד ר"ל שהרי לא ליווהו עד התחום רק יהושיע לבדו. וע"כ שמאמרו זה לזקנים הי' מיד בצאתו מן המחנה והמשך כתוב זה עם כתוב שלפניו כן הוא לפירוש זה, שבצאת משה מן המחנה לעלות ההרה. הלך אתו יהושיע לבדו ללוותו עד התחום אבל אל הזקנים אמר שבו לנו בזה, ר"ל שלא ילווהו. וויו ואל הוא במקום אבל כמו ועבדיך באז לשבר אוכל:

טז כבר כתבתי לעיר בפסוק א'. מחלוקת רבותינו ז"ל והובא כך בגמ' דשבת פרק ר' עקיבא, שלדעת חד תנא מפסוק זה עד סוף הסדר כל הענין מדבר מהעלי' שאחר מתן תורה. כמו בפסוקים הקודמין מפסוק י"ב עד פסוק שלפנינו. ולאידך תנא. אין פסוק שלפנינו עם פסוק שאחריו אחד עם הפסוקים הקודמין לו. אבל שני פסוקים אלו חוזרים לענין הראשון שמדבר ממנו מתחלת דפרשה הוא פסוק א' עד פסוק י"ב והוא העלי' הראשונה שקודם מתן תורה. ואולם פסוק האחרון הוא פסוק י"ח. חוזר שוב לענין העלי' השנית שאחר מתן תורה ושם ביארתי ההכרח לכל אחד מן השיטות. וגם הסברתי יישוב סדר הכתובים לשטה השנית הנ"ל ואין צורך בהשנות הדברים עוד שנית ואולם אוסיף עוד כאן שלשיטה הראשונה שכל שלשת פסוקים אלו האחרונים מדברים ג"כ מהעלי' שאחר מתן תורה. וא"כ ע"כ צ"ל כנ"ל פסוק א'. שלא סר הכבוד מן ההר גם אחרי מתן תורה. לפ"ז צ"ל שמ"ש כאן בפסוק שלפנינו ויכסהו הענן ששת ימים פעל ויכסהו מוסב על משה שזכר בפסוק הסמוך הקודם הוא פסוק ט"ו וענינו שבעלות משה בחר טרם לכנס למחיצת הערפל. כסהו הענן כמ"ש רש"י ללמדך שכר הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים אבל אין לפרש ויכסהו הענן להר דא"כ לא יתכן מה שאמר אח"כ ששת ימים שהרי כבר כסהו הענן קודם מתן תורה ביום מתן תורה וגם הי' ההר מכוסה בענן גם אח"כ. בכל הזמן שנשתהה משה בהר. וגם אם נפרש שהיתה דערי' השנית ביום השביעי למתן תורה. ולכן אמר ויכסהו הענן להר ששה ימים. והוא עם יום מתן תורה שבשישי בסיון ניתנה תורה לדעה זו. והי' כסוי הענן קודם עלי' השני' ששה ימים. ולכן אמר אח"כ ויקרא אל משה ביום השביעי בכל זה לא יפול סך הששה ימים שזכר שהרי כסהו גם אח"כ. ועוד והוא העיקר שהרי באמת תיכף ביום שאחרי מתן תורה היתה העלי' השני' ולא כמה ימים אחרי כן. וא"כ אין לחשבון זה מקום כלל ולא כסהו הענן רק שני ימים לפני העלי' השנית וגם אין לומר שכסהו הענן לההר מראש חודש (כמו שצ"ל כן לשיטה שני' הנ"ל) ובזה יתכן מה שאמר אח"כ. ויקרא אל משה ביום השביעי. ובששי לחודש ניתנה תורה וביום שאחריו הוא יום השביעי היתה העלי' השנית. שא"כ עדיין יקשה. לאיזה צורך זכר שכסהו הענן להר שיטת ימים ואם כדי לקדש דהר חמשה ימים לפני מתן תורה. מה דהוה הוה הלא אין ענין לזה להעלי' השנית שהרי כבר נתקדש ההר והי' לו להזכיר זה אצל העלי' הראשונה קודם מתן תורה. ולומר ויכסהו הענן להר חמשה ימים ויקרא למשה ביום הששי. וכאן לא הי' לו אלא לומר ויקרא אל משה ביום השביעי. או ויעל משה ביום השביעי וע"כ צ"ל שהפירוש כנ"ל. ויכסהו הענן למשה ביום העלי' השני' משום פרישה וכנ"ל. אבל ישטה השני'. שפסוק זך ושאחריו מדבר מהעלי' הראשונה שקודם מתן תורה א"א פרש שכסה הענן למשה ששה ימים. שהרי כל הששה ימים הי' משה עולה ויורד כמ"ש בסדר יתרו וע"כ צריך לפרש ויכסהו הענן להר. וא"כ ממ"ש אח"כ ויקרא אל משה ביום השביעי. צ"ל שבשבעה לחודש ניתנה תורה. ואמר ויכסהו הענן להר כדי לקדש ההר. וספר מה שהי' לפני העלי' הראשונה. ודי בזה ביאור:

(ד"ה ויקרא) כבר כתבתי לעיל דלשיטה זו צ"ל. שבשבעה לחודש ניתנה תורה והוסיף משה יום אחד מדעתו כמ"ש רש"י ז"ל בסדר יתרו בפסוק הי' נכונים לשלשת ימים וגו' יע"ש:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה