באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר משפטים · פרק כג
א [ד"ה אל תשת] כצ"ל הגירסא ברש"י שתבטיחהו להיות לו כו'. ור"ל דארו, המעיד עדות שקר הוא בלאו דלא תענה ער רעך עד שקר ולא בלאו דאל תשת. אבל לאו דאל תשת הוא אם לא העיד עדיין רק שהבטיחהו להעיד על שקר לו עובר בשביל הבטחה זו בלאו דאל תשת וגו'. לפי שבהבטחה בעלמא הוא נותן יד לפושעים. וביאר רש"י ז"ל ואמר איזהו דמשית ידו עם רשע זה שהבטיחהו להטוען כו' להיות לו עד חמס:
ב שני נקודות ההפסק שלפני דבור אחרי רבים להטות הוא ט"ס והכל דבור אחד עם דבור הקודם. והנה לפי הפי' הפשוט שפירש"י ז"ל מלת לחטות שבסוף המקרא איננו דבק עם הקודם רק הוא מאמר בפ"ע ולמד להטות הוא למד התכלית ופירושו כדי להטות ר"ל להטות משפט ופעל לנטות דבק עם אחרי רבים שאחריו. והשיעור לנטות אחרי רבים כדי להטות. אבל לפי הפירוש של רבותינו פעל לנטות דבק עם שלמעלה לא תענה על רב לנטות ופעל להטות דבק עם אחרי רבים הקודם לו. והנה כפירוש הפשוט שפירש"י ז"ר פירש גם הרשב"ם ז"ל:
ה ר"ל שע"כ אין מאמר וחדלת מעזוב לו הגזרה רק הגזרה הוא עזוב תעזוב עמו. וא"כ ע"כ צ"ל שמאמר וחדלת הוא חלק מנושא המאמר כי תראה וגו' וחדלת אני מזהירך עזוב תעזוב עמו. ובהיות כן צ"ל א"כ שאין פירוש מלת כי כאשר שאינו נופל כלל על הלשון לומר כאשר תראה חמור שונאך רובץ וגו' ותחדל מעזוב לו אני מזהירך עזוב תעזוב עמו לכן צ"ל שמלת כי פירושו פן. והשיעור פן תראה חמור שונאך רובץ וגו' וחדלת מעזוב לו ואם מלת כי פירושו פן א"כ ע"כ מלת פן נמשך עם וחדלת פן תראה וגו' וחדלת:
ולפ"ז פירושו בדרך בתמ' פן תחדול לא כי עזוב תעזוב עמו ומצינו עוד דוגמא לזה בפסוק כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם וגו' וגם שם אין פירוש מרת כי כאשר דא"כ יהי' ענינו כאומר כאשר תירא לא תירא ואיך יקובצו החיוב והשלילה בנושא אחד,. וע"כ שפירוש מרת כי פן. וזהו ג"כ בל' תמי' פן תירא לא תירא. אבל רבותינו דרשו שמלת וחדרת הוא גזרה פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזב. והנה אין דרשתם ז"ל ממלת וחדלת רק ממלת כי שפירושו לרוב לנתינת טעם ולזה אמרו ז"ל כדרכם. וע"פ הכלל שכתבתי בשם הרא"ם ז"ל במ"א דמדאפקי' בל' הכולל ולא הוציאו בל' מיוחד פן תראה וכתיב כי תראה למיז רש בי' נמי כאשר. ולפ"ז מלת וחדלת ע"פ הרמז לגזרה כאשר תראה וחדלת דאל"כ אין טעם למלת כאשר זהו ביאור דברי רש"י ז"ל:
(ד"ה עזוב) תחלה ביאר רש"י ז"ל ענין מאמר זה עזוב תעזוב שהוא מענין עזר כמ"ש רש"י ז"ל לעיל. וביאר אח"כ במה יעזרהו ואח"כ הביא תרגום אונקלוס מלמשקל לי' שתרגם וחדלת מעזוב לו ותתמנע מלמישקר לי'. ואמר שאונקלוס תרגם לפי הכוונה ולא לפי המלה ופי' מלמשקל מליטול המשא ממנו. ובאונקלוס שלפנינו איתא מלמיטבק לי' ופתר מלת עזיבה כמשמעה שהוא עזיבת השנאה וצ"ל שלפני רש"י לא היה הנוסח בתרגום אונקלוס כמו שהוא לפנינו. ותמהני על המפרשים שלא דברו מזה כלום ואורי היה גם לפניהם נוסח התרגום כמו שהיה לפני רש"י ז"ל
ז דע"כ אין הפי' כפי פשוטו שלא ירצח לאדם. חדא דמאי קמ"ל הכא ובכלל לאו דלא תרצח הוא. ועוד איך נכנס באמצעות עניני הדיינין לרציחה שהרי תחלת הפ' מחוקי הדיינים רא תטה וגו' וסופו ג"כ בענין זה ושוחד לא תקח וגו' ואיך דלג א"כ באמצע והזהיר על הרציחה. ותו אי לאזהרת רציחה אתי וכי על רציחת נקי וצדיק בלבד הוזהר והלא הכל בכלל שפיכת דמים. ועוד שאין טעם לסיום הפסוק כי לא אצדיק רשע. ואם כוונת ראש המקרא הוא לאיסור רציחה למה התם בסופו בדרך שלילת הזכות ולא בדרך חיוב החובה ולומר כי אדרוש דמו מעמו אבל לדרשת חז"ל עולה הפסוק יפה שהכל במצות הדיינים כמ"ש רש"י ז"ל וגם הפשטנים דרכו בדרך זה משום הנך טעמי זולת הראב"ע ז"ל נטה קצת בפרט אחד ומ"מ הענין אחד. עיין ראב"ע ורשב"ם ז"ל ותבין בנקל:
ח (ד"ה ועוד) ר"ל שהוא משל לעורון עיני השכל כי השגת האמת יכונה בראיה כמו ראיתי אני בלבי ולבי ראה הרבה חכמה ודעת והעדר השגתו יכונה עורון. ומ"ש רש"י ז"ל לעיל ושוחד לא תקח אפי' לשפוט אמת ר"ל שבאמת כוונת הדיין לשפוט אמת אבל מגיד לך הכתוב שע"י השוחד ידמה לו שישפוט אמת ואינו כן לפי' שהשוחד יטה לבו לזכות הנותן ויטרוף דעתו ושקול הדעת יכריע כפי הטיית לבבו:
(ד"ה דברי) ר"ל שאין השם צדיקים תואר לאנשים וחסר המתואר כדרך הר'. ומלת דברי סמוך לו אבל השם צדיקים תואר אל דברי הסמוך לו וסמיכת מלת דברי סמיכות התואר אל המתואר. וז"ל הראב"ע ז"ל. אמר הגאון כי צדיקים תואר לדברי ולא יתכן זה כי דברי סמוך עכ"ל והוא תימה. וכמה סמיכות כיו"ב מצאנו במקרא שהם סמיכות התואר להמתואר כמו יפת תואר יפת מראה, ואם יאמר הרב ז"ל כי נמצא סמיכות התואר אל המתואר אבל כאן הוא סמיכות המתואר אל התואר אבל גם זה אינו שמלבד שרא יובן ההבדל בינותם וכמו שזה יתכן כן יתכן גם זה. יקשה יותר הרי מצינו חלוני שקופים אטומים שהוא ג"כ סמיכות המתואר לתואר. אמנם ענין הסלוף הזה פירש"י ז"ל שבמקום שיראה הדיין שהמשפט כנגד הנותן יסיע המשפט הזה לענין אחר ויבדיל ביניהם בהבדל בלתי אמתי וכל זה משקול דעתו הכוזב הנוטה אחרי חפץ לבו. ובזה יסלף ויקלקל משפטי ד' אמת שבתורת אמת:
ט ופירוש סורו יצרו המסירו מן הדרך כנ"ל:
(ד"ה את) והוא כדרכו ז"ל להשלים החסר שבכח מאמר זה ומובן מעצמו במה ידעתם את נפש הגר כמה קשה וכו':
יא (ד"ה ונטשתה) השמטה ונטישה הם ענין א' בכאן ודרשו שכל מלה באה להורות ענין מיוחד. הא' אסור עבודת הקרקע והב' בא להוסיף איסור האכילה. ואיסור האכילה אינו אלא אחר זמן הביעור כמו שיפורש זה במקומו אי"ה בפ' בהר ולדבר אחר שפירש"י ז"ל שניהם בעבודת קרקע. והא' בעבודה גמורה והב' בא להוסיף איסור העבודה הבלתי גמורה והגמורה היא אשר על ידה תוציא השדה פירות וזרעים וירקות והבלתי גמורה היא העבודה אשר על ידה יגדלו הצמחים ביותר ויהיה יפה ושמן כזבול וקשקוש:
(ד"ה ויתרם) דלהתיר אכילת חי' בשביעית א"צ קרא דבשלמא הבהמה הוצרך להתיר מפני שהיא ברשותו של אדם. אבל החיה הרי אינה ברשותו וע"כ להיקשא אתי לפטור פירות שביעית ממעשר. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כן) ר"ל דתחלת המקרא רק בשדה הלבן שהוא תבואה וירקות וזרעים בראיית מ"ש תזרע ארצך ובשדה האילן אינו נופל זריעה רק נטיעה. לכן הוצרך לומר בסוף המקרא כן תעשה לכרמך ולזיתך לפי שכרם וזית שדה האילן. ופשוט:
(ד"ה למען) ממלת דפער ינוח דרשו כן שאין בכללה השביתה מעבירה ותנועת האיברים לבדה אבל גם מנוחת הלב והעדר היגון והצער:
(ד"ה בן) במכילתא הובא ברא"ם וז"ל או אינו אלא בן ברית (והוא עבד כנעני מהול) כשהוא אומר בעשרת הדברות בסדר יתרו) עבדך ואמתך הרי בן ברית אמיר הא מה ת"ל וינפש בן אמתך והגר זה עבד כנעני ערל ע"כ המכילתא וכ' הרא"ם ז"ל ומיירי שהוא בתוך יב"ח משקנאו. אבל יותר מכאן אם לא רצה להמול מקיימין אותו באיסור וצריך למוכרו לעכו"ם עכ"ל:
יג וכלל הידוע כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשיה א"כ כאן היא מצות ל"ת כוללת כר העשין שבתורה ג"כ שהרי כלל כר האמירות כאחד וא"כ גם העשין בכלל. ועוד דאי ללא תעשין לחוד כבר בא בכ"א ראו מיוחד ולאיזה צורך בא א"כ הלאו הכללי הזה. וע"כ שבא לאזהרת העשין ג"כ ואפי' למ"ד בש"ס השמר דעשה עשה מ"מ נהי דעיקר מאמר זה לאזהרת העשין וכנ"ל. הרי נכלל בתוכו גם אזהרת הראוין וא"כ ה"ל השמר דלאו ג"כ דממילא ה"ל אזהרת לאו גם על העשין. וענין המאמר הזה אל תפל דבר מכל אשר צויתיך בין לאוין ובין עשין:
(ד"ה לא) דאלו להזכירה בדרך כבוד א"צ קרא וכבר הוזהרנו על אבודה בפירוש:
יד ר"ל שפירוש רגלים פעמים ומה שהונח שם רגל על הימים הטובים אינו אלא בל' המשנה ויוצא מן הכתוב הזה שרש רגלים אבל לא בל' המקרא:
טז (ד"ה בכורי) שהעומר בט"ז בניסן הבא מן השעורין מתיר החדש במדינה. ושתי הלחם הבא מן החטין בעצרת מתיר חדש במקדש:
יח (ד"ה עד בוקר) ר"ל יבור אף על המערכה יפסל בלינה שאם העלו למזבח קרוב לעלות השחר ואין לו שהות להתאכל קודם עלות השחר נפסל בלינה דבעינן שיהיו האיברים מאוכלין על המערכה לפני הבוקר כשהוא אומר במקום אחר היא העולה ער מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר דמשמע שיכול להניח העולה על המוקד היא המערכה כל הלילה ואף קרוב לעמוד השחר וא"כ הכתובים סותרים זא"ז וע"כ דפירוש הכתוב כאן לא ילין חוץ למערכה אבל במערכה אינו נפסל בלינה. ועיין מה שעמד הרא"ם ז"ל בדבור זה ובאמת כי דבור זה מוקשה מאוד וצ"ע. והנה ב' נקודות ההפסוק שאח"כ הוא ט"ס והכל דבור אחד הוא:
(ד"ה לא) האמת הוא מ"ש הרא"ם ז"ל בפ' ראה (ששם חזר בו ממ"ש כאן) דהך דרשא דהכא הוא אליבא דכ"ע וכ"ע מודו לתנא דבי ר' ישמעאל דמתרתא לא תבשל מפקינן איסור בישול ואיסור אכילה ואיסור הנאה והא דמפיק ר"ע חד למעוטי חי' וחד למעוטי עוף וחד למעוטי בהמה טמאה דאין איסור בשר בחלב נוהג בהם. הוא ממ"ש גדי ג"פ ואי לדרשת תנא דבי ר' ישמעאל לחוד אתי ה"ל למיכתב בכולהו לא תבשל בשר בחלב סתם. וכן דרשו ז"ל עוד שם מאמו ג"פ פרט לחלב זכר וחלב מתה וחלב שחוטה. ולכן לא יסתרו דברי רש"י ז"ל מ"ש כאן למ"ש בפ' ראה וז"ל לא תבשל גדי ג"פ פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה. וכ' הרא"ם ז"ל עוד כאן וז"ל וקשה ליכתוב חד לא תבשל ומקרא דלא תאכל כל תועבה נשמע איסור אכילה ואיסור הנאה שמשמעו כל שתעבתי לך הרי הוא בכל תאכל ובכלל זה איסור הנאה כדר' אבהו כ"מ שנא' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט כו' ורב אשי מפיק באמת איסור אכילה והנאה בבב"ח מהך קרא כדאי' בפ' כל הבשר וי"ל דאיצטריך הנך קראי למלקות דאין לוקין משום לא תאכל כל תועבה דה"ל לאו שבכללות עכ"ל ז"ל. ואין להקשות עוד דאי לדרשת תנא דבי ר' ישמעאל לחוד ליכתוב חד לא תבשל לאיסור בישול וחד לא תאכל ונפיק מיני' נמי איסור הנאה כדר' אבהו י"ל דלכך לא כ' קרא לא תאכל כדי לחייבו אפי' אכלו שלא כדרך אכילתו והנאתו כגון שבלעו חם עד ששרף גרונו חייב מלקות מן התורה. ולהכי צריך פסוק שלישי לאיסור הנאה כ"ז מדברי הרב בעל צר"ד ז"ל:
כ ר"ל שהם עתידין לחטוא בעגל וכמבואר בפ' כי תשא:
(ד"ה אשר) ההכנה ע"פ רוב הוא ההכנה במעשה והוא לעשות את הדבר מוכשר לקבל הענין אשר הוכן אליו ולפעמים ההכנה בדבור לבד. ובזה משתתף לפעל היעידה שיעד על הדבר מה שיבואהו. והנה ע"פ פשוטו ההכנה האמורה כאן הוא ההכנה בדבור וע"פ הדרש הוא ההכנה במעשה שבמה שעשה בהמ"ק של מערה מכוון כנגד בהמ"ק של מטה מוכן הוא להיות לנחלה לגוי קדוש:
כא (ד"ה כי) פשוט הוא שמלת כי שהוא משמש לרוב לנתינת טעם ע"כ אינו נתינת טעם להמאמר שלפניו הסמוך כי לא ישא לפשעכם רק למאמר שלפני פניו השמר מפניו אל תמר בו ואמר הטעם כי שמי בקרבו. ופשוט:
בא"ד ורבותינו דרשו כו' אינו ר"ל שרבותינו דרשו בו פירוש אחר ממה שפירש"י ז"ל רק כוונתו שרבותינו פירשו ענין המאמר כי שמי בקרבו ואמרו איך שמי בקרבו זה מט"ט ששמו גי' שם רבו והוא שם שין דלת יוד. ומבואר:
כב ר"ל שפעל וצרתי הוא מהכפולים ושרשו צרר ואיננו כמר וצרת הכסף בידך שהוא מגזרת נחי עיין הפעל ו'. ושרשו צור. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
כד ד"ל כי כנוי הנסתר כמעשיהם שזכר מקודם שב אר הגוים אבל כינוי הפעול תהרסם מוסב על האלילים:
(ד"ה מצבותיהם) ד"ר אף כי כינוי הפעול תהרסם חוזר אל האלילים וכמ"ש רש"י בסמוך, מ"מ כנוי מצבותיהם שב אל הגוים ואינו מוסב על הע"ז מצבות שר הע"ז שהרי באמת המצבה עצמה והוא הע"ז ודרך המקרא בכיו"ב לדלג בכנוי הנסתר מגוף לגוף במקום שמובן מעצמו ואין לטעות בו. זהו כוונת רש"י ז"ל בג' הדבורים הסמוכים האלה:
כז כל מ"ש רש"י ז"ל כאן מיוסד על אדני דקדוק הר' ומבואר מעצמו:
כט (ד"ה ורבה) ר"ל שהוא פעל עבר מהכפורים ושרשו רבב והו' הופכתו לעתיד:
לא ר"ל שהתיו במלת הפעל ושתי הוא תיו השמושית מן כינוי המדבר בעדו שהרי הוא פעל עבר מנע"ו שרשו ששות אלא שהויו הופכתו לעתיד. ולכן תיו השמוש מודגשת לחסרון תיו השורש כידוע בדקדוק:
לג כבר כ' זה רש"י ז"ל בכמה מקומות שמ"ש חז"ל כי משמש בד' לשונות אף שמצינו כי משמש גם בל' אשר מ"מ גם ל' זה בכלל שמוש אם שגם אם פירושו לפעמים אשר. והנה שיעור הכתוב לפירש"י ז"ל פן יחטיאו אותך לי וביאר אח"כ ואמר במה יחטיאו אותך לי ואמר אשר תעבוד וגו' ואשר יהיה זה לך למוקש. ומבואר: