אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר משפטים › פרק כב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר משפטים · פרק כב

פרק כא

א בפרק בן סורר ומורה תניא אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר ימצא מ"מ. א"כ מה תלמוד לומר מחתרת מחתרתו זהו התראתו ופירש"י ז"ל כיון דטרח ומסר נפשו לחתור וודאי אדעתא דנפשות קאתי אי קאי באפי' בעל הבית ורודף א"צ התראה והורגו מיד אבל אם נכנס לחצירו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך. וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרגך אבל בלא התראה לא דילמא לאו אדעתא דנפשות קאתי. אלא דאשכח פתחא להדיא ופרצה קוראה לגנב ועל דעתא דאי קאי באפי' ליפוק עכ"ל. ומזה תדע שבדקדוק כתב כאן רש"י ז"ל כשהי' חותר את הבית ור"ל דכשכבר נחתר צריך התרא' דוקא דומיא דחצרו וגגו וקרפיפו דמן הסתם לא בא להורגו מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

(ד"ה אין) יש לפרש הלשון הזה אין לבעל הבית דמים וחסר עונש כלומר עונש דמים. שאין הבעל חייב מיתה. ומ"ש רש"י ז"ל אין זו רציחה הוא לנתינת טעם. על מה שאין לבעל בית משפט דמים. לפי שאין זה רציחה וכמת מעיקרו דמי. אבל מלשון רש"י ז"ל בפסוק ב' ד"ה דמים נראה שמפרש דמים חיות וכנוי לו מוסב על הגנב כלומר אין לגנב חיים. וזהו שכתב רש"י ז"ל כאן הרי הוא כמת מעיקרו וכנה לדמים חיים בעבור כי החיות תלוי בדם. ומה שמיאן רש"י ז"ל לפרש כפירוש הראשון. נ"ל שהוא מפני כי לפירוש הראשון צ"ל שכנוי לו מוסב על הבעל בית והוא לא נזכר מקודם בפסוק מפורש שהרי לא אמר לפני זה והכהו בעל הבית. רק אמר והכה בהפעל כן נ"ל. לכן פירש"י שכנה לחיות דמים כמ"ש דכי הדם הוא הנפש ומבואר:

ב הוא מן המכילתא ור"ל שענין הפסוק הוא על ברור השלום והזריחה משל על הברור והשמש משל אל השלום ומוקי לה באב על הבן. ובש"ס רמי תרי ברייתות אהדדי דחד ברייתא מוקי להך קרא על ברור השלום שאין לגוב חייב מיתה וכפירש"י דהכא וחד ברייתא מפרשה לה להך קרא על ברור הנפשות (אם ברור לך כשמש שבא על עסקי נפשות) ופירוש דמים לו ויש לגנב חיוב מיתה (וחסר מלת משפט או עונש כדרך הלשון לחסר הנסמך לפעמים). וקשיין אהדדי דבקמייתא משמע דבעינן ברור השלום דוקא. אבל בסתם מותר להרגו ובאידך משמע דבסתם אסור להרגו. עד שברור שבא על עסקי נפשות ומשני כאן בבן על האב (ומכ"ש על אדם נכרי) דמותר להרגו בסתם. ובעינן ברור השלוט דוקא כאן באב על הבן דרחמי האב על הבן ומסתמא לאו אדעת נפשות קאתי ובעי ברור הנפשות. והנה תדע מזה דרש"י ז"ל כאן לא מפרש להך קרא באב על הבן רק באנשים דעלמא שבכללם אפי' בן על האב. והטעם לזה דלברייתא בתרייתא דמפרשה להך קרא באב על הבן צ"ל דפירוש דמים לו יש לגנב חיוב מיתה. וראוי להיות משפט דמים לו וכנ"ל. וא"כ אין פירוש דמים לו הנזכר כאן שוה לפירוש אין לו דמים הנזכר במקרא שלפניו. ששם פירושא חיות וכנ"ל ואם נאמר (כמו שצ"ל באמת להך ברייתא) דגם במקרא שלפניו פירוש אין לו דמים אין לו חיוב מיתה וכנוי לו חוזר על בעל הבית. הנה כבר כתבתי לעיל שדוחק לפרש כן כמבואר שם מילתא בטעמא ולבד זה סוף סוף נצטרך לומר שאין כנוי לו שוה בשני הכתובים שבפסוק שלפניו הוא חוזר על בעל הבית. ובפסוק זה היא שב על הגנב ועוד והוא העיקר דלברייתא בתרייתא. צריך שנסבול שני דוחקים בקשור הכתובים. א' דאין ראש פסוק זה מקושר עם סופו דבראש המקרא אמר אם זרחה השמש עליו (שבא על נפשות) דמים לו. כלומר יש לגנב חיוב מיתה. ובסוף המקרא קאמר שלם ישלם וגו'. דהיינו רק באופן שאין לגנב חיוב מיתה. ב' דלפירוש זה צ"ל עוד. דמאמר אם זרחה השמש עליו דמים לו שבראש המקרא הוא תנאי לדין הנזכר בפסוק שלפניו. אם במחתרת וגו' אין לו דמים. כלומר דמותר להרגו ועל זה אמר בפסוק זה שאחריו דזה רק בתנאי אם זרחה השמש עליו. ר"ל שברור שבא לדעת הריגה. א"כ יש כאן ייתור לשון בפסוק והי' לו לכלול זה בפסוק הראשון והי' לו לומר אם במחתרת ימצא הגנב אם זרחה השמש עליו והוכה ומת אין לו דמים. או כזה אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אם זרחה השמש עליו אין לו דמים ומכל זה תראה דפירוש בריית' בתריית' אינו עולה עפ"י פשוטו של מקרא. לכן בחר רש"י ז"ל לפרש כפשוטו כפי הבריית' הראשונה. אף דלענין דינא לא פליגי הנך תרתי ברייתות אהדדי. וכל זה מבואר מאוד ואין צורך להאריך עוד:

(ד"ה שלם). הנה לשיטת התרגום. גם אין לו דמים שבמקרא שלפניו כנוי לו חוזר על בעל הבית ופירושו אין על בעל הבית עונש ומשפט דמים. ועל זה אמר כאן. אם זרחה השמש עליו שחתר לעיני רואים. א"כ לא בא על עסקי נפשות. לכן גם לבעל הבית משפט דמים אם הרגו ומבואר:

(ד"ה חיים) הנה אם ישנה לגנבה בעין ברור שצריך להשיבה לו כמו שגנב. אך הכפל וכן אם הקרן אינו בעין צריך להשיב לו בעדה. כפי דברי המכילתא. או חיים או דמים. ולפ"ז צ"ל כי משונה דין הגנב מדין שאר המזיקין שמשלם אפילו סובין. אך בגמרא שלנו לא נזכר הדין הזה ודרשו למלת חיים לדרשה אחריתא. כמו שאמרו בריש פרק מרובה. ואולם רש"י ז"ל פירש עפ"י המכילתא. אף שאינו עולה לפי הש"ס דידן להיות זה קרוב לפשוטו של מקרא:

ד שתי נקודות ההפסק שאח"כ הוא ט"ס. וכן צ"ל הנוסחא ברש"י כי יבער את בעירה ובער כולן לשון בהמה הם כמו כו' כנה הכתוב כאן את הפעל על שם הנפעל ר"ל על שם הבהמות ואשר על ידם נעשתה הפעולה. ופירוש כי יבער יוליך בהמותיו לשדה או כרם חבירו ויתר הכתוב יתבאר להלן:

(ד"ה כי) ר"ל כי יבער ר"ל יוליך בהמותיו לשדה חבירו. וע"י זה הזיק לחבירו ומפרש אח"כ מהו ההיזק שעשה בהולכה זו לחבירו ואמר ושלח את בעירה שיזיק לחבירו ע"י השליח ברגל והוא הרמיסה ואח"כ אמר ובער בשדה אחר ר"ל או שיזיק ע"י השן שמבערת את הכל. ופירוש ובער שיבער ע"י בעירו ומבואר:

(ד"ה בשדה). ר"ל דאין מלת אחר תואר לשדה ופירושו בשדה אחרת רק מלת אחר נסמך לשדה ופירושו שדה של איש אחר. ומלבד שהענין מורה על זה יורה עליו גם הנקוד שאין הפעל בציירי. והוא סימן הסמיכות כמו שהוא בשמות מגזרת נחי למד הא. וחסר המתואר איש. (ד"ה מיטב) דקדק וכתב ואם בא לשלם לו קרקע כו'. דמטלטלי כל מילי מיטב הוא דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. ואמרו בש"ס הטעם דמטלטלי אי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתא וכנ"ל:

ה וראי' מדלא קאמר כי יבעיר איש אש:

(ד"ה שלם ישלם). רש"י ז"ל פירש כאן אליבא דמ"ד בש"ס אשו משום ממונו וכמו שחייב לשמור שורו שלא יזיק כן חייב לשמור אשו:

ו ר"ל אבל אין הפירוש שנגנב הפקדון בודאי שהרי אמר אח"כ אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית וגו' אם לא שלח ידו וגו'. ואם ידוע ודאי שנגנב למה ישבע שנגנב ופשוט:

(ד"ה אם ימצא). הוסיף רש"י ז"ל כדרכו הטוב להשלים בבאורו את החסר והוא בכח הענין ומובן מעצמו מי ישלם. הגנב. ולמי ישלם לבעל הפקדון ולא לשומר ופשוט:

ז לפי פשוטו מאמר אם לא ימצא הגנב הוא נושא המשפט ומאמר ונקרב וגו' הוא הגזרה ונשוא המשפט. והענין אם לא ימצא הגנב ישבע השומר שהאמת כדבריו שנגנב. אבל לפי הפירוש הזה לא יתקשר הפסוק הזה יפה עם הפסוק שאחריו על כל דבר פשע וגו'. שהרי הענין בו. אם ימצא השומר שקרן במה שאמר עפ"י עדים שיאמרו כי הוא זה שטוען עליו שנגנב. ישלם השומר שנים ואם יהי' מאמר ונקרב וגו' שבפסוק שלפניו גזירה אז יהי' מאמר על כל דבר פשע וגו'. שבפסוק שאחריו מאמר בפני עצמו ואין פסוק הקודם אם לא ימצא וגו' מקושר עמו. וא"כ לא הי' לו לומר על כל דבר פשע. רק הי' לו לומר כדרך התחלת כל מאמר תנאיי ואם פשע שגדרו גזרה מחולפת ממאמר וגזרה הקודמת או מגזרה שבמאמר המאוחר. כגון אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא הגנב ונקרב (לפי הפירוש הפשוט הנ"ל) וגו' ומלת אם שבפסוק הראשון. לפי שגזרתו בפן הזה משונה מגזרת הפן שאחריו. ומלת ואם שבפסוק השני. לפי שהנמשך בו משונה מהנמשך בפן שבפסוק הקודם. וכן כאן לפי שהגזרה בפסוק על כל דבר פשע מחולפת מגזרת הפסוק הקודם שהדין בפסוק הקודם שנפטר השומר בשבועה. והדין בפסוק שאחריו שהשומר ישלם תשלומי כפל. א"כ הי' לו לומר ואם פשע על שור על וגו' עד האלקים וגו' אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו. לכן פירש"י ז"ל ע"ד הקבלה הנאמנה שמאמר ונקרב בעל הבית וגו' איננו גזרת המאמר רק הכל חלק מן התנאי ודבק עם מלת ואם שבראש הפסוק וגזרת המאמר הוא מ"ש בפסוק שאחריו. עד האלקים יבוא וגו' אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים וגו' ועל פי זה יתכן התחלת הפסוק שאחריו על כל דבר פשע וגו' לפי שאינו הפוך המאמר הקודם וגזרה אחרת שיזכיר בזה מלת אם. וענין הכתובים האלו היא לומר שאין הטוען טענת גנב חייב כפל עד שישבע מקודם לכן והמשך הכתובים בפסוקי ז' וח' כן הוא אם לא ימצא הגנב ונשבע כבר השומר בב"ד שנגנב. אז הדין כך על כל דבר פשע של השומר אשר יתברר בעדים ששקר בשבועתו ישלם שנים לבעל הפקדון זהו כוונת רש"י ז"ל מ"ש כאן ובא השומר וכו' כדי להורות שאין ונקרב גזרה וציווי רק ספור שבא השומר ונקרב לשבועה (והגזרה שצריך השומר לישבע בטוען טענת גנב מובנת ממילא) והמפרשים ז"ל החרישו בדבור הזה:

(ד"ה ונקרב) ר"ל שהשומר נשבע בכלל שלא שלח ידו במלאכת רעהו ובכלל זה הן שלא שלח יד קודם שנגנב (דאם שלח יד חייב אפילו באונסין) והן שלא גנבו השומר בעצמו דאם גנבו בעצמו אין לך שליחות יד גדול מזה. ולכן כתב רש"י ז"ל אח"כ בפסוק על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתו במה שיעידו עדים שהוא בעצמו גנבו:

(ד"ה ישלם) וכמו שכבר כתבתי לעיל שמאמר ונקרב בעל הבית וגו' הוא חלק מהתנאי. והנה דבור זה עם דבור ונקרב שאחריו הכל דבור אחד ושתי נקודות ההפסק שבנתים טעות סופר וכן צ"ל שכך דרשו רבותינו ונקרב בעל הבית אל האלקים קריבה זו שבועה היא אתה אומר כו' או אינו אלא לדין כו' (ר"ל ולא בא הכתוב רק להורות שאין השומר מתחייב כפל עד שיטעון טענת גנב בב"ד ולא חוץ לב"ד) נאמר כאן כו':

(ד"ה אשר). לשון אשר ירשיעון משמע שיש מקום לומר בשני בעלי דינין שירשיעו אחד מהם. ואמר אותו הבעל דין אשר ירשיעון הדיינין הוא ישלם שנים לרעהו הוא הבעל דין השני וחסר מלת את סימן הפעול כדרך הלשון לחסרו וראוי להיות את אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו והוא אם השומר. ואם העדים שהוזמו אחר הדרישה והחקירה ומבואר:

בא"ד ורז"ל דרשו כו'. הנה לפירוש הראשון מוסב אשר יאמר על העד שיאמר כי הוא זה שנשבעת עליו שנגנב והרי הוא זה שנשבעת עליו. אבל לדרשת חז"ל מוסב אשר יאמר על השומר. ור"ל על כל דבר פשע שיפשע השומר לעשוק את של חבירו ע"י שטוען נגנבה ונודע בעדים שהוא שקרן בדבריו וביאר עוד תנאי אחר ואמר אשר יאמר כי הוא זה. ור"ל שנמצא השומר פושע ושקרן במה שאמר כי הוא זה כלומר שזה לבדו נשאר בביתו והמותר נגנב ממנו או שזה לבדו חייב במה שפשע בו. והשאר נגנב שלא בפשיעה ולמדו בזה. שאין השומר מתחייב כפל או שבועה. עד שיודה במקצת ולא בכופר הכל. בא"ד. אלא א"כ הודה במקצת כו'. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שזהו דכרי יחידים בש"ס. ואנן קיי"ל כמ"ד ערוב פרשיות כתיב כאן. שבאו הפרשיות מעורבבין. וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומקומו העיקרי בפרשת אם כסף תלוה וכופר הכל בפקדון חייב. ואינה טענה כי לא ישגיח רש"י ז"ל על פסק ההלכה במקום שדברי היחיד קרובים אל הפשט. כמו שמצאנו במקומות רבות ברש"י עכ"ל. וכתב עליו בצדה לדרך וז"ל ויש לומר עוד שסובר רש"י ז"ל כר"ת בפרק הגוזל קמא. דס"ל דאפילו למ"ד ערוב פרשיות כתיב כאן. מ"מ בעינן בשומרין הודאה במקצת עכ"ל. ואישתמיטתי' דברי רש"י ז"ל בהגוזל שם. שפירש בהדי' דלא כר"ת. שבפקדון אפילו כופר הכל חייב יע"ש בדף ק"ז

ט ובש"ס פריך. אדרבה ראשונה בשומר שכר ושני' בשומר חנם שלפי משפט פרשה הראשונה משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב שכן פוטר עצמו מכלום אבל בפ' ב' ליכא כפל בטוען טענת גנב שהרי בטענת נגנבה מחייב עצמו ומשני אפ"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ופירש"י שפ' ב' שמחייבתו בקרן בטענת גניבה ואפי' לא נשבע חמורה מן הראשונה שפוטרתו מקרן בטענת גניבה אם לא הכחישוהו עדים אע"פ שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ויבואו עדים עכ"ל:

[ד"ה שבועת] ר"ל שמ"ש הכתוב כאן אם לא שלח ידו וגו' אין פירושו כמאמר אם לא שלח ידו וגו' שאמר הכתוב בפ' ראשונה אצל שומר חנם ששם המאמר הזה הוא ביאור השבועה שישבע אם לא שלח ידו וכוונת השליחות יד הוא בכולל שלא שלח בה יד מקודם שנגנב וגם שלא שלח בה עתה יד לגנוב לעצמו אבל כאן אין המאמר הזה ביאור השבועה שהרי נשבע שנאנסה ובשבועה שלא שלח בה יד לבדו לא סגי דאף אם לא שלח בה יד אימור נגנבה ולא נאנסה ואיך יאמר הכתוב שנשבע שלא שלח יד (ואפי' למ"ד בין הפוסקים דשבועת שליחות יד הוא ג"כ דאורייתא וצריך לישבע שנאנסה ושלא שלח בה יד מקודם שנאנסה עדיין תיקשי איך עזב הכתוב עיקר השבועה שנאנסה וכ' השבועה הטפלית שלא שלח בה יד) ואל תשיבני הרי בשומר חנם הזכיר ג"כ הכתוב רק השבועה שנגנבה (דהיינו כנ"ל שלא שלח בה יד לגנוב לעצמו) והרי בזה לא הספיק עדיין שצריך לישבע שלא פשע ז"א שי"ל שלא הזכיר הכתוב רק עיקר השבועה והוא אמתת טענתו שנגנבה ולא חשש על השבועה הטפלית להזכירו אבל כאן עיקר השבועה לאמת טענתו הוא שנאנסה על כן פירש"י ז"ל שאין המאמר הזה שבפ' זו ביאור השבועה כמו בפ' הא' רק הוא מאמר תנאיי. וזהו שיעור הכתוב שבועת ד' תהיה בין שניהם ר"ל על אמתת טענתו שזכר מקודם והוא שנאנסה והוא מובן מכללא מסתמיות הכתוב וא"צ להזכירו ואמר הכתוב אח"כ התנאי לזה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ר"ל אימתי נפטר השומר הזה בשבועה זו מתשלומין אם לא שלח בה יד לפני שנאנסה הא אם שלח בה יד מקודם חייב אף שנאנסה דשולח יד בשל רעהו גזלן הוא. ומשעתא דשלח בה יד קמא לי' ברשותי' וחייב אף באונסין וכצ"ל ברש"י והוא שלא שלח בה יד כנ"ל ברורן של דברים אלו. והרא"ם ז"ל לא ביאר דברים אלו ככל הצורך:

יב (ד"ה יביאהו עד) כינוי ואחריו השם כמו יביאה את תרומת ד' אשר אני נותן להם לב"י ופירוש עד בכל מקום שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כדאי' בסוטה. והנה בא המקרא הזה להשמיענו דמה שפטור השומר הזה בשבועת אונסין אינו אלא אם נאנסה במקום שאין אנשים מצויין כדכתיב בריש פ' זו ומת או נשבר או נשבה אין רואה וגו' ותניא בפ' האומנין איסי בן יהודא אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. מדברי הרא"ם ז"ל:

[ד"ה הטרפה] ר"ל דהטרפה בהא הידיעה משמע רק טרפה המיוחדת ולא כל טרפה בכלל. ופשוט:

יד כתב הרשב"ם ז"ל וז"ל בעליו אין עמו במלאכת אותה בהמה לפי הפשט ובמדרש חכמים אפי' במלאכה אחרת כו' עכ"ל. והנה הפשוט הזה שזכר הרשב"ם ז"ל הוא ג"כ דעת רב המנונא בש"ס דבבא מציעא פ' השואל דבעינן שיהי' הבעלים עושים במלאכה באותה הבהמה השאולה עם השואל משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה ונדחו שם דברי רב המנונא מכמה משניות וברייתות ומסקנת ההלכה פליגא אדרב המנונא בב' דברים. א' שהשואל בהמה מחבירו ושאל או שכך בעליו עמה בין לאותה מלאכה ובין למלאכה אחרת ד"מ ללמד עם בנו פטור השואל מאונסין. ב' שאפילו לא היו הבעלים שאולין או שכורין לו רק בשעת שאלה ולא בשעת שבורה ומתה מיקרי בעליו עמו. אבל אם לא היו בעליו עמו בשעת שאלה ואע"פ שהי' עמו בשעת שבורה ומתה אין זה בעליו עמו וחייב השואל באונסין:

[ד"ה אם] ר"ל כי תואר שכיר וכן כנוי הוא וכן מעל בא דכל על השור. והנה יש צד לומר שהשוכר משפטו כשומר שכר לפי שמשתמש בו ונהי דשואל לא הווי לפי שאין כל הנאה שלו מ"מ חות דרגא והווי ש"ש וי"ר ג"כ מהפך שלפי שמשלם בעד השמוש אינו אלא שומר חנם:

טו וגדר פעל הפתוי הוא לעורר את הנפתה ע"י דברים לעשות איזה רע שרצון המפתה בו ע"י שיצייר לו את הטוב המגיע לו מן הפעולה ההיא ובהמצאות שקר יכזיב לו את הרע ההוא:

(ד"ה מהר) כבר כתבתי כ"פ שמדרך הל' לכנות הפעל אחרי סבתו או אחרי הכרי אשר תעשה ל ידו או אחרי הדבר שמתלוה עם הפעולה ההיא. כמו המוהר שמתלוה עם הנישואין ובנה מזה הפעל מהר ימהרנה:

בא"ד שכותב לה כתובה דנה דהרמב"ן ז"ל דטען הרי כתובה אינו אלא מד"ס א"כ אין פירושו אמת. ומה שתירץ הרא"ם ז"ל בזה דהרי הוא מחלוקת תנאים ורש"י ז"ל פסק כמ"ד כתובה דאורייתא לא דק דכתובת בעולה לכ"ע אינו אלא דרבנן. והנראה אצלי בזה דמצינו בה"ג גבי עבד עברי דכתיב בפ' משפטים ויצאה אשתו עמו וכתיב נמי בפ' בהר ויצאו בניו עמו ואמרינן בקידושין וכי מי הכניסם שיצאו מגיד שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו. וכתבו הראשונים ז"ל דאע"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו (לחד מ"ד בש"ס) ובמזון בניו (לדברי הכל) מ"מ כיון שהמנהג שהבעל זן את אשתו ובניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס אשתו ובניו וה"נ נימא הכא נהי דליכא כתובה מדאורייתא מ"מ היה המנהג תמיד לכתוב כתובה לאשה לזה בא הכתוב גבי מפתה לומר שיכתוב לה כתובה אחרת. ולפ"ז ע"כ לכתובת בתולה אתי דאין לכתובת אלמנה למה לי קרא. ומה"ת תיגרע משאר נשים אלא וודאי קרא אתי למימרא שאף שהיא בעולה יכתוב לה כתובת בתולה כיון שהיא בעולת עצמו ועל ידו נגרע כתובתה. מדברי הרב בעל מל"מ ז"ל בה' נערה בתולה:

יז ר"ל ואינו כמו לא תחיה כל נשמה שהוא אזהרה לכל מוצאו שיהרגנו וא"צ לא עדים ולא התראה ולא ב"ד. ובש"ס פליגי תנאי מיתתו במה הוא ר' ישמעאל ס"ל בסייף כמו לא תחיה כל נשמה. ור"ע ס"ל דבסקילה כמו אם בהמה אם איש לא יחיה דהר סיני. ובש"ס מפרש טעמא דכל חד אמאי לא גמיר מאידך. מדברי הרא"ם ז"ל:

יח דכל מקום שכתוב דמיהן בם הוא בסקילה ובנין אב לכולם אוב וידעוני שכתוב בו באבן ירגמו אותם דמיהם בם. וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק ומקלל אביו ואמו וגו':

יט ד"ל אלו היה נקוד הלמד המשמשת בסגור במשפט אותיות בכל המשמשות לפני השמות והפעלים שנקודים בנקודה שהיא ממין החטף שאחרי' ובתיבת למלכים ולרגלים הלמד בחירק מפני היותה לפני אות שווא כידוע כל זה בדקדוק אבל קמץ לאלהים במקום דזה קמוצה להיותה במקום פתח ודגוש אחריה כמשפט לפני אותיות אהחע"ר. והנה כנה רש"י ז"ל נקודת השבא חטף לפי שנחטפת לתנועה שאחריה אם היא נעה ולשלפניה אם היא נחה:

(ד"ה יחרם) ר"ל כבר כתובה מיתה בע"ז במ"א ומקרא דאיכה יעבדו הגוים אח אלהיהם ואעשה כן גם אני ילפינן דאינו חייב מיתה אלא בכדרכה ולא בשלא כדרכה. ולכן צ"ל שבא הכתוב כאן ללמדנו דזביחה להיותה מעבודת פנים חייב עליה מיתה אף שלא כדרכה. ומינה דה"ה לכל עבודות פנים כגון קיטור וניסוך והשתחוואה אבל בשאר עבודות שאינן עבודות פנים אינו חייב מיתה עד שיעבוד אותה כדרכה ואולם מדברי רש"י ז"ל כאן נראה דמפרש להך קרא ע"פ סוגיית הש"ס דסנהדרין דזביחה יצתה ללמד על הכלל כולו להקיש אליו ולומר דאינו חייב בשלא כדרכה עד שיהיה עבודת פנים (והשתחוואה דחייב עליה אף בשלא כדרכה מקרא אחר גמרינן לה כדאיתא בש"ס. ומשיטפא דרישנא בררתי למעלה השתחוואה עם עבודת פנים והוא טעות) דאי לאו דאי היקשא הוה אמרינן למילף מהשתחוואה דכל עבודות שהן דרך כבוד חייב עליהן מיתה אף בשלא כדרכה כגון כבוד ורבוץ וגיפוף ונישוק ולאו דוקא עבודות פנים וקרא דאיכה יעבדו וגו' הנ"ל. לא אתי אלא למעוטי עבודות שאינן דרך כבוד כגון הפוער למרקוליס והזורק אבן לפעור דבזה אינו חייב מיתה כיון שאינו כדרכה. לכן יצתה זביחה (שגם היא עבודת כבוד) להקיש אלי' ולומר דבעינן עבודת פנים דוקא

כ כי אחריו כ' ולא תלחצנו שהוא גזילת ממון:

כב פשוט הוא שאין לומר שגזרת המאמר דזה הוא מה שכתוב בפסוק שאחריו וחרה אפי והרגתי וגו' שא"כ דפסיק בין נושא המאמר (אם ענה תענה אותו) ובין גזרתו שהוא נשוא המאמר (וחרה אפי וגו') במאמר כי אם צעוק יצעק אלי וגו' ואין קשור לנושא המאמר וגזרתו. ועוד שמלת כי הוא לנתינת טעם ואין נופל נתינת טעם רק על גזרת ונשוא המאמר ולא על הקודם שהוא נושא המאמר ע"כ פירש"י ז"ל שדבור הא' אם ענה תענה הוא מקרא קצר ר"ל שחסר גזרתו ובא מלת כי לנתינת טעם על הגזרה החסירה ומובנת מעצמו והרמב"ן ז"ל הקשה שחסרון גדור כמוהו אינו בכח הלשון ובאמת שמלבד זה יש לשאור עוד למה סתם בתחלה ולא פירש ענשו ואח"כ חזר ופירש כך בפסוק שאחריו וחרה אפי והרגתי וגו'. אבל באמת כלל גדול אמרו חכמים דברה תורה כלשון ב"א ולזה בא החסרון להורות עוצם העון למי שהוא מענה יתום ואלמנה אשר הם כרחל נאלמה אין להם פה להחזיר תשובה ואין מחזיק בם להצילם והחסרון כביכול כדבור ההתפעלות באדם אשר באמרו כי אם ענה תענה אותו רעיון העינוי ליתום ואלמנה יעורר בלב המדבר התפעלות החמלה על האומללים והתפעלות החמה והאכזריות על המענה אותם ויאלם פיו מלדבר מרוב ההתפעלות ויבטא בתנועת גופו ורושמי הפנים והתאדמותם וזה אות על הרגשה הפנימית ועוצם רוגזו וכי ילבש נקם בלי די על העול ולהוראה הזאת בא החסרון בל' הכתוב ואח"כ פירש בכתוב שאחריו העונש. וחרה אפי והרגתי וגו' וסרה טענת רמב"ן ז"ל שחסרון זה אינו בכח הגדה פשוטית אבל הוא בכח דבור ההתפעלות כידוע בחכמת הנפש ובל' קצר כזה ישתמשו גם המשוררים והמליצים.

כד מלת אם הוא תנאית והוראתה הגבלת שני צדדי הנמשך שהוא דבר והפוכו בב' צדדי הקודם (וכבר כתבתי במ"א גדר התנאי באורך בספר בראשית ופה אקצר נשען על המבואר שם) וזה לא יתכן זולתי בהיות אפשרי היפך הנמשך בהפך הקודם ואולם אם בהפך הקודם לא יהיה הפך הנמשך רק שלא יהיה מקום לנמשך ההוא אין זה תנאי ד"מ אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו וגו' ואם בחוקותי תמאסו וגו' ונתתי את שמיכם כברזל וגו' ונופל בזה תנאי אבל בפסוק שלפנינו הקודם הוא אם כסף תלוה והנמשך לא תהיה לו כנשה. ובזה לא יתכן הפך הנמשך בדפך הקודם אם לא תלוה תהיה לו כנשה כי אפס מקום לצואה זו רא בהן ולא בלאו אם לא יקדם לה הקודם הזה אם כסף תלוה ולא יצוייר הנמשך זולת עם הקודם. ולזה יתקשר הנמשך עם הקודם רק ע"י מלת כאשר שבעת מציאת הקודם יתחבר עמו הנמשך הזה ואין מקום כאן למלת אם להוראת התנאי. והנה צ"ל לפ"ז שבא כאן מלת אם במקום כאשר המורה התקשרות הנמשך בקודם לפי שלא יצוייר בלתי הקודם ודע עוד שמלת אם התנאית מורה אפשרית ב' צדדי הקודם אם בחוקותי תרכו וגו' מורה אפשרית הבחירה אבל מלת כאשר שאין הוראתו רק קשור הקודם עם הנמשך. לכן יתכן ג"כ אם אין הצד הב' של הקודם אפשרי וכאן ההלואה לעניי ישראל הוא חובה כמו שלמדו במכילתא מקרא דהעבט תעביטנו וגו' והובא ברא"ם. לזה כ' רש"י ז"ל לפי שע"כ מרת אם כאן במקום כאשר א"כ יתכן להיות הקודם חובה ודו"ק בזה (ד"ה אח עמי) עם הוא שם כולל לקבוץ ב"א המתאחדים בשפה ודת ונימוס. ולזה בכאן שהדבור איננו רק מה שקרה בין יחידים וא"כ אם מה שאמר את עמי בא להוציא הנכרי שמותר להיות לו כמשה היל"ל אם כסף תלוה את אחיך ולזה אמרו ז"ל שבזה נכנס בקוצר הל' מחכמת דכתיב עמי ונכרי עמי קודם וא"כ מלת את עמי אינו ספור מקרה שקרה בין איש לרעהו רק הוא משפט וגזירה שבהלואה זו יקדם בן ישראל לנכרי ולהיותו משפט נופל בו את עמי להיות המשפט הזה מתפשט וכולל האומה הישראלית שצוה הכתוב שבהלואה זו יקדם הישראל לגוי. וכ' הרב בעל צל"ד ז"ל וז"ל ובש"ס פ' איזהו נשך איתא אמר מר עמי ונכרי למי קודם פשיטא (ול"ל קרא להכי) אמר ר"ה אמר לי הונא לא נצרכה דאפי' לגוי ברבית ולישראל בחנם וכ"כ הר"ם ז"ל בה' מלוה ולוה מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת הגוי ברבית ואישתמיטתי' להרא"ם ז"ל הש"ס הנ"ל דב"מ ומה שהקשה הרא"ם ז"ל מנבילה דהרי אפי' בגר עם הנכרי דכתיב בי' לגר אשר בשעריך חתנה ואכלה או מכור לנכרי ס"ל לר' יודא דברים ככתבן מדכתיב או לחלק ודוקא לגר בנתינה ולגוי במכירה ואפי' ר"מ דס"ל א' גר וא' נכרי' בין במכירה ובין בנתינה מ"מ הא ס"ל דמצוה להקדים נתינה דגר' למכירה דנכרי מדכתיב או לחלק (אלא דלא ס"ל כר"י משום דכתב קרא נתינה ומכירה בין גר לנכרי ש"מ דאתרווייהו קאי ור"י לא ס"ל משום הך דיוקא דאו להקדים אתי' דסברא הוא וא"צ קרא להכי דגר אתה מצווה להחיותו ולא נכרי) ואם אפי' בגר חושב אוכל נבילות מצוה להקדימו בחנם מלמכור לגוי במעות מכ"ש בישראל לגבי נכרי ואפי' ברבית עכ"ל. גם זה לק"מ שהרי כבר כתבו התוס' ז"ל בפ' כל הבשר וז"ל דוקא נבילה בארץ ישראל שאין גוים מצויין שם ומוכרה לגוי ע"כ בדמים מועטין נתינת הגר קודמת אבל פשיטא שאם יש לאדם חפץ למכור קודמת מכירת הגוי ממה שיתן אותה בחנם אפי' לישראל עכ"ל ז"ל. ובזה סרה גם טענת הרא"ם ז"ל. עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל בשינוי לשון מעט:

(בא"ד את העני) ר"ל דאין לומר שאמר את העני כדי להורות שלעשיר מותר להיות כנושה דזה פשיטא אם יש לו למה לא יתבענו וע"כ לומר שכלל הכתוב בקוצר לשונו להקדימו בהלואה לעשיר וגם זה משפט וגזירה ולא ספור לבד וזה מחכמת הכתוב שכלל משפט בתוך הספור בקיצור. וממ"ש עמך הוא ע"כ להורות עניי עירך קודמין:

(ד"ה לא) ר"ל דאין פירוש נושה תובע רק פירושו בכל מקום מלוה או לוה כמו כנושה כאשר נושה בו. ועוד דאם פירוש נושה תובע אין מקום לכף הדמיון כנושה. לכן ע"כ פירושו לא תהיה לו כמלוה שלא תתבענו בחזקה וכאילו אינך מלוה שלו. והנה תחלה ביאר רש"י ז"ל ענין הציווי ואח"כ ביאר איך נכנסת ציווי זה בל' דכתוב ומבואר:

כה ר"ל דאלו משכנו בשעת הלואה והיינו שהלוה בעצמו נותן רו אינו חייב להחזיר רו כדאיתא בש"ס ופוסקים:

(ד"ה עד) ופירוש עד בוא השמש תשיבנו לו עד בוא השמש יהיה מושב אצלו שהרי בכסות יום הכתוב מדבר בראיית מ"ע אחריו כי הוא כסותו לבדה הוא שמלתו לעורו והוא ע"ד הכלל שהזכרתי כמה שנקשר הפעל עם המלה הקשורה בפעל התכלית החסר ובתשלומו ראוי להיות להיות אצלו עד בוא השמש תשיבנו לו כנ"ל:

כו (ד"ה שמלתו) מלבד ייתור הל' מור ע"ז ג"כ תיבת לעורו שהחלוק הוא הלבוש התחתון הדבוק לעור [ד"ה במה ישכב] כבר כתבתי שע"כ הכתוב מדבר עד כאן בכסות יום. ולזה צ"ל שמאמר במה ישכב בא להוסיף עוד כסות ואינו דבק עם הקודם וחסר בכתוב וצ"ל בתשלומו כמ"ש בתרגום יונתן ואין תיסב ערצי' במה ישכב:

כז ובמכילתא איתא הובאה בסנהדרין פ"א דיני ממונות (בטעות כתבתי פרק אחד ד"מ וצ"ל פרק ד' מיתות והוא שם דף ס"ו) בשינוי לשון ר"ע אומר קודש [והוא אזהרה לברכת השם והעונש מבואר במ"א ונוקב שם ד' מות יומת] ר' ישמעאל אומר חול (והוא אזהרה לברכת הדיינין) וקאמר עלה בגמ' דלרי"ש דאמר חול גמר קודש מחול (והיא אזהרה כוללת ברכת השם וברכת הדיינין כמו שפירשו רש"י ותוס' ז"ר שם משום דשם אלקים יש בו ב' לשונות שהוא משותף להש"י ולדיינין והוסיפו התוס' ז"ל עוד דאי לקללת הדיינין לחוד אתי אמאי אפקי' בל' אלקים עכ"ל. וצ"ל עוד ואין לומר דלאזהרה לברכת השם לחוד אתי משום דסמיך לי' ונשיא בעמך לא תאור ומדסיפא בהדיוט דישא נמי בהדיוט ור"ע לא חייש להאי דיוקא) ולר"ע דאמר קודש (דס"ל מדאפקי' בל' אלקים יותר י"ל שהוא קודש) גמרינן חול נמי מיני' מדכתיב רא תקלל ולא כתיב לא תקל ש"מ תרתי. הרי דלכ"ע אזהרה זו כוללת לברכת השם וקללת הדיינין אלא דפליגי אעיקרא דהאי שם מהו אם קודש אם חול דלרי"ש עיקרו חול ואזהרת קודש נכללה בו. ולר"ע עיקרו קודש ואזהרת חול נכללה בו ונ"מ בפלוגתתן לענין היתר ואיסור מחיקה. ומזה מבואר שדברי רש"י ז"ר כאן הם לדברי הכל ומ"ש הרא"ם ז"ל כאן אינו עולה לפי סוגיית הש"ס:

כח ופי' מלאתך חובת מלאתך ויותר י"ל שהוא כנוי לבכורים לפי שחובתן במלאת התבואה:

(ד"ה בכור) ור"ל לא שתתנהו לי שיהיה בעצמו קודש שהרי אמר במקום אחר אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' ופשוט:

כט דבכור בהמה טהורה להקרבה עומד. לכן הוא אזהרה למקריב ולא למקדיש שמחוסר זמן אין פסולו אלא להקרבה (ועוד דבכור ממילא קדוש מן הרחם וקושטא דמילתא נקט הרא"ם ז"ל) כדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' הא מעיקרא לא ולכן כ' רש"י ז"ל שזו אזהרה לכהן שהרי ההקרבה אינה בידו של ישראל אלא בידו של כהן. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ביום) ר"ל מה שמיני האמור להלן אינו חובה להקריב ביום השמיני אף שהפרישו קודם לכן וראיה שהרי כתוב שם ומיום השמיני והלאה ירצה דהיינו משמיני ואילך אף שמיני האמור כאן בבכור בהמה טהורה אף שרא כ' כאן והלאה וכ"כ נמי וביום השמיני בבית ולא ומיום השמיני במס מ"מ אינו אלא להכשיר:

ל ממה שהוסיף הכתוב מלת לי קא דרשי להך דרשה. ומה נעימים דבריהם:

(ד"ה ובשר) ושיעור הכתוב ובשר טריפה בשדה ר"ל שנטרפה בשדה. והפירוש ובשר מטריפה בשדה. וכתב רש"י ז"ל וה"ה מבית ואין כוונת הכתוב דוקא אם הבהמה מתה דא"כ היינו נבילה. ועוד דהל"ל ובהמה טרפה בשדה לא תאכלו מאי ובשר. אבל עיקר כוונת הכתוב כמו שתרגם אונקלוס הבשר שנתלש ע"י טריפת ארי או זאב:

(ד"ה לכלב) ואין ר"ל לכלב דוקא שהרי הטרפה מותרת בהנאה בק"ו מן הנבלה שמטמאה במגע ומה ת"ל לכלב למדך שהכלב כו' מדברי הרא"ם ז"ל בשם המכילתא:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה