אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר מקץ › פרק מג

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר מקץ · פרק מג

פרק מב

ב כלומר ממה שענה יהודא לבדו בין אחיו כמ"ש פסוק ג'. נראה שיהודא קבל על עצמו לקיחת הבן והולכתו למצרים ע"י פותווים לאביו ולכן שתקו כולם ולא ענהו רק יהודא לבדו. ואולם למה זה המתין עד שעה אחרונה שכבר כלה הפת מסלו. זה הי' מחכמת ועצת יהודא שאמר המתינו כו' וירך לבבו:

ג ולכן בא העד העיד בההפעיל להיותו יוצא לשני והם העדים:

[ד"ה לא תראו] ר"ל וא"צ לומר שחסר בכתוב מלת אם או כאשר כמו בלתי אם גווויתינו או בלתי לד' לבדו שפירושו אלא או רק ואף שאין זה דוחק כי הוא מטבע הלשון מ"מ יותר טוב לפרשו בלי חסרון והוא מלת השלילה אלא או רק. כמו מכה בלתי סרה. עד בלתי שמים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ז מדלא אמר לנו ולבנינו לכן דרשו ז"ל עצי עריסותינו. ופירוש מולדתינו. האריסות שמולדתינו הם הילדים הקטנים מונחים בם וכמאמר רז"ל אפילו קטנים שבעריסותיהם. מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה ונגיד) ר"ל שהוא מקרא קצר והחסרון בטבע הלשון מפני שפירוש עפ"י הדברים האלה עפ"י שאלותיו כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאח"כ יחוייב מזה שיהי' פירושו ונגיד לו כך וכך עפ"י שאלותיו ופשוט:

(ד"ה כי) כבר יש לנו הרבה דבורי רש"י ז"ל כיוצא בזה וכולן מתפרשים בסגנון אחד שכוונת רש"י ז"ל ליישב מאמר חז"ל הידוע אמר ר"ל כי משמש בד' לשונות או דילמא אלא דהא ולא אמרו שמשמש גם במקום כאשר לזה כתב רש"י ז"ל שזה בכלל אם לפי שגם מלת אם יתפרש לפעמים אשר. וכבר ביארתי זה פעמים רבות:

ח כבר ביארתי פירוש ניצוץ רוח הקודש בפרשה זו שהוא דבור הכולל במשמעותו דבר אחר נעלם שלא כוון אליו המדבר:

(ד"ה ולא נמות) יהודא אמר ולא נמות ומכלל הן אתה שומע לאו ויעקב הבין כוונתו. ואין מפרשין לחכם רק שאמר לו זה בכלל דבריו:

(ד"ה והצגתיו) דלאיזה צורך אמר והביאותיו אליך והצגתיו לפניך אבל יש במשמע לשון זה שישיבנו אליו בריא אולם וחזק כמקדם. ולכן אמר לו והצגתיו לפניך:

(ד"ה וחטאתי) רבוייא דכל הימים קא דרשי ז"ל:

י דאל"כ מה נפקא מינה. בהיותם שבים מקודם הלא הי' להם אוכל למרבה עד הזמן הזה. כמ"ש פסוק ב' אבל אמר שהיו מרוויחים הצער משמעון כי אז כבר הי' שמעון שב. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט.

יא כי הי' די לו' א"כ זאת עשו אבל מלת אפוא הוא מהוד הלשון ויופיו. וענינו אי' פה תקנה ועצה. ואלף אפוא הוא במקום הא. ושוב אח"כ תיקן רש"י ז"ל מלת אם כן שאיננו דבק עם אנכי אערבנו שא"כ הי' לו לומר. אם כן אשלח בידכם מנחה לאדוני הארץ. רק הוא דבק עם שלחה הנער ד"ה מזמרת) הסכים רש"י ז"ל לתרגום אונקלוס שפירשו מענין שבח מדמשבח בארעא. וכן פירש גם הראב"ע ז"ל. אבל אין פירושו מענין זמרת ענבים. שהרי לא הוריד לו רק צרי ודבש כמו שאמר אח"כ והורידו לאיש מנחה. מעט צרי וגו' א"כ מה שאמר מקודם קחו מזמרת הארץ בכליכם הוא כלל ואחריו פרט:

יד ר"ל שהויו באה לקשר המאמרים. ואם הי' מאמרו זה בדרך החלטה ונבואה יתכן הקשור מאוד. שאמר להם קחו מזמרת הארץ וגו' ואת אחיכם קחו וגו' ושובו אל האיש וד' יתן לכם רחמים בוודאי ובלי ספק לפניו. וכולכם תשובו בשלום. אבל ממה שסיים אח"כ ואני כאשר שכולתי שכולתי א"כ הרי נראה שעדיין הדבר בספק אליו וע"כ שמאמר זה הוא בדרך תפלה הלואי וד' יתן לכם רחמים והוא א"כ התחלת מאמר ואין כאן קשור דברים לכאורה. לזה אמר רש"י ז"ל שגם כאן הקשור נכון מאוד והוא בא לקשר על דרך זה כאומר אחר כל הוצעות האלו היינו הורדת המנחה ולקיחת כסף משנה והולכת אחיכם שמה. אינכם חסרים כלום מהמצטרך לדרככם זולתי תפלה לאלקים ואני מתפלל עליכם יתן ד' לכם רחמים. והקשור הזה שהוא חסרון הצטרכות התפלה מובן בלשון ע"י הויו. וכבר הארכתי בזה במקום אחר שהויו יבוא ג"כ בלשון לקשר ענין נחשב והוא מתפארת הלשון ויופיו והוא לשון קצר נבחר לערומים. ועיין עוד בסדר ויחי בפסוק ואני בבואי מפדן וגו' מ"ש שם. (ד"ה א') יישב תואר הזה במקום הזה מה ענינו. ע"פ פשוט ודרוש:

(ד"ה ושלח) ר"ל אין זה לשון שליחות רק מענין שלוח ופטור. שיעשה אתכם חפשי כרצונכם (פרייא לאזן בלע"ז) לומר לכו לדרככם כאות נפשכם. ולכן אמר ושלח בכבד ולא וישלח בקל כי זהו ההבדל בפעל זה בין הקל והכבד כמו שכתבתי בסדר נח בפסוק וישלח את היונה. והוכיח רש"י ז"ל זה גם כאן מן הענין:

(ד"ה אחר) כבר ביארתי לך מהו ענין נזרקה רוח הקודש שהרי לא ידע יעקב משלום יוסף מאומה קחנו מחם:

טז ר"ל שהוא מקור במקום ציווי שהמקור יבוא במקום כל הזמנים ובמקום כל הגופים כידוע בדקדוק הלשון וכמו זכור את יום השבת לקדשו ואם הי' כאן ציווי הי' ענינו כמשפט. טבח כמו שלח. כמשפט הציווי אם למד הפעל גרונית. אבל המקור יבוא תמיד על שקל פעול:

(ד"ה בצהרים) ר"ל אונקלוס תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון כי באמת תרגום צהרים טיהרא ולא שירותא. אבל ענין שירותא הוא הסעודה הראשונה ולפי שהסעודה הראשונה של היום הוא בזמן הצהרים. לכן אמר בצהרים. וכן בלע"ז יכינה הסעודה ההיא אחרי זמן היום (מיטטאגס מאהל) ולזה אמר ג"כ בצהרים בפתח תחת הבית ולא בשווא כמשפט בכלים. שלפי שהסעודה הזאת מיוחדת באה הבית פתוחה במקום הא הידיעה כמשפט

יח (ד"ה אנחנו מובאים) לפי שמגדר ביאה הוא הכניסה לגדר המוקף וכבר ידעת שדרך רש"י ז"ל לבאר בפירוש מה שנכלל בכח הלשון:

[ד"ה להתגולל] ר"ל להתגולל עלילה ולהתנפל עלילה עלינו. ובשניהם הפעול הוא העלילה ואמר בדרך ההשאלה כגולל ומפיל אבן מעמסה על איש לרוצץ אותו ולשברו. אבל אונקלוס עה מודה שלהתנפל הוא מענין נפילה ומה שתרגם מלת להתנפל לאסתקפא והוא מלשון עלילה בארמי וכאילו הי' כתוב להעליל לפי שמדרכו ז"ל לתרגם אחר הכוונה ולא אחרי הלשון לכן פירש"י ז"ל שדעת אונקלוס במה שתרגם מלת להתגולל לאתרברבא עלנא שענינו להתגדל עלינו וע"כ שמפרש שאין להתגולל מענין גלגול שא"כ הכוונה גלגול עלילות ולא הי' תרגומו לא אחר הלשון ולא אחר הכוונה. וצ"ל שלדעתו ז"ל שמלה זו הוא מענין גלות הזהב שהוא לשון גדולה והתרוממות:

כ ר"ל שמלת בי בכאן איננו פעל או שם רק מלת ההתפעלות הבאה לעורר החמלה בלבב השומע על איזה מקרה רע או עול שנעשה לו ופשוט:

(ד"ה ירוד) לאו מלשון ירידה קא מפיק לי' שהרי א"י גבוה מכל הארצות לכן אמר בכל מקום וירד מצרימה. אבל מכפל ירוד ירדנו קא דרשו עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולדבריו צ"ל דאע"ג דדרך להקדים בכל מקום המקור לפעל מ"מ אפי' למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם. כל היכי דאיכא למידרש דרשינין אבל באמת שאין צורך לזה בכאן. כי הדרשה הזאת איננה מהכרח הכתוב רק נצחות בעלמא. לפי שהדבר בעצמו הוא אמת יסמך אל הכתוב בדרך אסמכתא בעלמא והוא מדרשת דורשי רשומות וכבר הארכתי במקום אחר די הביאור מסגנון הדרשות האלו ושאינן יוצאין כלל מהכרע המקראות:

כג ולכן אמר אלקיכם ואלקי אביכם וגו':

כד דאל"כ יקשה הרי כבר הביאן מקודם לזה כנזכר פסוק י"ז:

כה ר"ל שהכנה זו היא הכנת ייפוי המנחה ותפארתה ולא הכנת המנחה עצמ' כי כבר היא מוכנת ועומדת מעת צאתם. ודע שלשון הכנה בלה"ק נופלת אל ב' דברים. א' ההשתדלות להביא הדברים הנצרכים לרשותו למען לא יחסר לו מאומה מהדברים הנדרשים. ב' השלמת הדברים הנ"ל וגמרם ותקונם באופן היותר שלם להצטרכותו. ומענין הא' אמר הכינו לכם צדה (ביהושיע א') וגו' ומענין הב' אמר והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו' [בפרשת בשלח] והוא האפי' והבשול והטגון. וכן נכון יהי' הר בית ד' וגו' (ישעי') והרבה כיוצא במקרא. ומענין הב' הוא ויכינו את המנחה וגו' האמור כאן:

כו כבר פורש זה במאמר מוסגר שבדפוס יפה. דהוכחת רש"י הוא מהביתה בתראה שהרי כבר הובאו בית יוסף.

כח ר"ל שקידה והשתחוי' זו היא על שאלתו בשלומם ושלום אביהם ולא על ראיית פניו כי ההשתחווי' לראיית פנים הוא מיד בעת הראותו לפניהם ולא אחר שדבר להם ושאל בשלומם ועוד שהשתחוי' זו כבר נזכרה מקודם בפסוק כ"ו:

כט ולכן לא אמר לשון ברכה רק לשון חנינה כדי שישתווה עם אחיו מדברי הרא"ם ז"ל

ל לא אמר הכתוב אל אחיו בלשון רבים. רק אל אחיו בלשון יחיד. ולמה נכמרו רחמיו על בנימין יותר מהם. ובא הדרש לתת טעם על זה:

לב ר"ל לא שכוון אונקלוס לפרש לשון תועבה מענין יראת מצרים. וכנוה תועבה דרך בזיון וכמו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו וכמו שפירש"י ז"ל שם בסדר שמות דא"כ יהי' מלת הוא מוסב על הנחם שהלחם הוא יראת מצרים ובאמת איננו כן. כי הצאן הוא יראתם להיותם עובדים למזל טלה אבל לחם הוא כולל כל מיני מאכל. וכמו בלשצר עבד לחם רב. לכן ע"כ שפירושו מלשון תועבה סתם לא בדרך כינוי. ולפ"ז מלת הות אינו מוסב על הלחם רק על פעל האכילה. ולפ"ז צ"ל שאונקלוס לא כוון רק לתת טעם לדבר למה שנאוי ומתועב הוא להם לאכול את העברים לחם וזה מדוקדק מאוד בלשון רש"י ז"ל:

לג ר"ל ולא שישבו מאליהם. הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. דא"כ מאי ויתמהו וגו' שאמר אח"כ ופשוט:

לד (ד"ה וישכרו) מיתורא דעמו קא דרשו לומר שלא שתו ושכרו רק עמו ולא מקודם. ומה ששתו היום אף שלא ידעו עודנה שיוסף חי. צ"ל מפני כבוד המלכות מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב. ואולם העיקר נשמט מדבריו ז"ל דדיוקם ז"ל מדכתיב וישתו וישכרו עמו ולא כתב וישתו וישכרו יחדיו כדרך הלשון:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה