אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר מקץ › פרק מב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר מקץ · פרק מב

פרק מא

א (ד"ה למה תתראו) ממה שלא הלכו בני יעקב לקנות בר עד אחרי שעורר אותם אביהם לאמר למה תתראו. וכן ממה שלא ירדו לקנות בר עד אחרי עבור משני הרעב שינה ומחצה שהרי בפעם הב' לירידתם אמר להם יוסף כיזה שנתים הרעב בקרב הארץ. מכל זה נראה שהיה להם תבואה בתחלת שנות הרעב וגם בעת רדתם בפעם הא'. וא"כ מ"ש להם יעקב ונחיה ולא נמות הוא כפי' הרמב"ן ז"ל שישמרו התבואה שברשותם ילכו לקנות בעוד בר ומזון באוצרותיהם לבלתי ימותו ברעב בכלות הבר שבידם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ופי' למה תתראו פירשו רש"י ז"ל בשני פנים. א' כפירושם ז"ל בש"ס פ"ק דתענית למה תתראו עצמכם כאילו אתם שבעים (ומכח זה פירש"י ז"ל כאן ובש"ס דתענית שהי' להם תבואה באותה שעה) ויתקנאו בכם בני עשו וישמעאל כאילו אסמיכם מלאו בר. ובאמת לא כן הדבר כי צריכים אתם לקנות כמוהם. ולמה לכם להמתין עד כלות הלחם שבידינו ומה שתפסו בש"ס בני עשו וישמעאל נ"ל שהדבר כפשוטו. ובחנם נדחקו הרא"ם והרמב"ן ז"ל בזה. כי רפי שאמרו ז"ל בש"ס שם שראוי לאדם להשתתף בצער הרבים ואל ינהוג עידונין בעצמו לפני העבור בששרויין בצער. ומייתי שם עלה קרא דרמה תתראו דהבא לראי' לכן נקטו בני עשו וישמעאל שיותר ראוי הדבר דזה ההשתתפות בצערם בחוקם להיותם בני אחינו ובני אבינו הזקן. הפי' הב' פירש"י ז"ל שהוא מענין כחישה ורזון ונ"ל בזה מ"ש בער צל"ד ז"ל וז"ל. וע"ז כ' רש"י ז"ל ודומה לו ומדוה גם הוא יורה כו' עכ"ל. ובא תתראו במקום תתרוו כי הא' והו' מתחלפות כמנהג אותיות אהו"י ובא בבנין ההתפעל שהוראתו לפעמים על המתדמה והכזב כמו יש מתעשר ואין כל ומתרושש והון רב:

ב כ' הרא"ם ז"ל וז"ל לא שמעתי פירושו כי ההולך לארץ מצרים מארץ כנען יקרא יורד מפני שא"י גבוה מכל הארצות. ועוד גבי וירדו אחי יוסף דכתיב בתרי'. ולא כתיב וילכו מאי איכא למימר עכ"ל, ולדידי לא קשיא מידי שזה הדרש הוא מדרשת דורשי רשימות וכבר ביארתי במ"א שהם לא יוציאו דרשתם מכח הכרע הכתובים או מייתור לשון רק שמגלים רמזי המקרא ואיך נרמזים המאורעות שבעתיד בספור מאורעות העוברים ויוציאו זה גם ע"י הנוטריקון וראשי וסופי תיבות. מזולת שום הכרע לזה רק שמראים מחכמת רמזי הכתובים, ומ"ש רש"י ז"ל כאן ולא אמר לכו כו' ד"ר אם לא היה אומר רדו רק לכו לא היה זה מרומז במקרא ודרשה זו הוא כדרשת כתונת פסים שדרשו ז"ל בו פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים. וכדרשת נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה האמורה ברבקה כנ"ל:

(ד"ה עשרה) ר"ל דקשיא לי' להב"ד שמלת עשרה הכתובה כאן למה הוא בא אם להוראת המנין הרי נלמד ממ"ש אח"כ ואת בנימין וגו' לא שלח. וא"כ לא הלכו רק עשרה. ואם בא להורות פירוד ההסכמה כי גם לצורך זה יבוא המנין לפעמים כדוגמאות שהביא רש"י ז"ל. גם זה לא יתכן כאן. ומדוע לא יהיה לב אחד לכולם לקנות בר ולחם לביתם ותירצו בב"ר שמוסב המנין לנגר מ"ש אחי יוסף שבענין אהבתו ושנאתו הי' הלבבות חלוקין. ד ר"ל כי איך יתכן לומר שיעקב ירא יותר בשדה מבבית הלא האמין בד' ובהשגחתו, ואם ד' לא ישמור שוא שקד שומר לזה השרישונו ז"ל כלל גדול שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. וענין זה שהזכיות ומעשים של האדם נערכין לפי ערך ההצלה. ולזה בשדה שההיזק מזומן יותר מבבית יצטרכו יותר זכיות לשמירה. וכבר ידוע שהחסידים שפלים וקטנים בעיניהם ואינם מאמינים בזכיותיהם. ומבואר

ה דבתוך הבאים יתירא. לזה דרשו ז"ל שלא היו באים ביחד רק כ"א מהם היה מעורב בתוך הבאים כאשר צוה להם אביהם וגם בלא זה צ"ל כן. דאל"כ מה עילה מצא אשר ממנה יהי' לו ליוסף מקום להעליל עליהם היותם מרגלים. והלא יתראה זה עלילת שוא. וכדי חרפה לאיש כמוהו. וגם תשובת האחים שהשיבו לו על אמרו מרגלים אתם. שנים עשר עבדיך וגו'. אינו מובן. ואיך יסור מהם החשד הזה ע"י תשובתם, זו ואולם כ"ז יובן ע"י מה שהקדים לנו רש"י ז"ל כאן שלא היו באין בפתח אחד. וכמ"ש רש"י ז"ל במקומות האלו. ואולם איך נזכרה הקדמה זו בכתוב שממנה יובן ספור הנמשך. לזה כ' רש"י ז"ל שהקדמה הזו כלולה בל' קצר מהכתוב ע"י שני מלות הללו שהוסיף בספור והם מלות בתוך הבאים:

ז כבר כתבו המדקדקים ז"ל שהוראות בנין ההתפעל ג"כ על המדומה וכמו יש מתעשר וגו' מתרושש והון רב. שכב על מטתך והתחל וכיוצא:

ח כבר ביארתי כמה פעמים סגנון הדרש הנקרא דרשת דורשי רשימות. הם דרשות מליצים ורק לצחות. ואינן יוצאות מהכרע הכתובים וכן הדרשה דכאן הוא מענין זה ומה נעימה מליצתם ז"ל והכלל שלא ימצא בדרשת דורשי רשומות, רמזי העתידות או העוברות הבלתי נזכרין בכתוב וכל דרשותיהם נלקחות מהבאות והחולפות המבוארין בכתובים לייחס להם איזה מקרה כענין מתנות רבקה או להוציא מן המקרא רמז לאיזה ספור מוסרי או הערה אחרת כיוצא:

ט ר"ל שקיום החלום עורר זכרונו ופשוט:

(ד"ה ערוות) ר"ל מקום הגלוי שבה מאין חומה ומים סביב או כמ"ש הרשב"ם ז"ל פרצת החומה כי עיקר לשון ערוה הוא מענין גלוי מקום הסתר שראוי להסתירו מפני הבושת או מסבה אחרת ומה שתרגם אונקלוס בדקא דארעא והוא בדק הארץ תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון:

י ר"ל שאין פירושו לא מרגלים אנחנו. שאין מלת לא דבקה בשום פעם עם השם רק עם הפעל אבל עם שם דבר יבוא מלת אין שהוראתו שלילת המציאות הנופל על השם לבדו וע"כ פירושו לא תאמר כן ואל תשיבני ממה שמצאנו כי לא עם בינות הוא עם נבל ולא חכם כי בשני המאמרים מלת לא דבקה עם מלת הוא מלת הקשור בין הנושא והנשוא והשיעור לא הוא עם בינות ואף שבמאמר עם נבל ולא חכם חסר מלת הוא בכל זה מלת לא דבקה עם מלת הוא שבכח המאמר והשיעור ולא חכם הוא. ומלת הוא בכאן איננו לגוף הנסתר רק מלת הקשור ומדרך לשון הקודש להשמיט מלת הקשור וכאלו הי' בא לא הוא הוא עם בינות ומלת הוא הראשון הוא הנושא ומלת הוא השני' הוא מלת הקשור לקשר הנושא הוא עם הנשוא עם בינות. וא"כ גם במאמר הראשון חסר מלת הוא המקשרת אבל מלת לא דבקה בהם על מלה המקשרת שבכח המאמר ועל דרך זה הוא ג"כ במאמר לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי דעמוס. ואולם כאן תתפרש השלילה הזאת כפשוטו שלילת הפעולה:

בא"ד שהרי עבדיך באו כו' אין כוונת רש"י ז"ל שויו ועבדיך במקום שהרי והוא לראי' שאינם מרגלים כי באמת מדרך המרגלים להתנכר כסוחרים או רוכלים ואין זה ראי' אבל כוונת רש"י ז"ל שאיננו ויו החבור אבל הוא במקום אבל מדברי הרא"ם ז"ל:

יא כבר הודעתיך פעמים רבות שמדרכם ז"ל לכנות ניצוץ רוה"ק כשהמדבר אומר איזה ענין בהשערה ואומד הדעת. או שיש בדבורו משמעות אשר לא כוון אליו המדבר זולת שההשערה ההיא או המשמעות הבלתי מכוון נקרא אח"כ בפעל בעתיד או בהוה. כמו כאן בני איש אחד נחנו והם לא ידעו שהוא יוסף וכן היליכי את הילד בסדר שמות. שבת פרעה לא ידעה היות הילד בנה וכן שלשת ימים שהגבילה רחב למרגלים לא הי' רק על צד ההשערה וכינו ז"ל הענין הזה ניצוץ רוח הקודש או נזרקה בו רוה"ק. וזהו ההבדל בין רוה"ק ובין ניצוץ וזריקת רוה"ק:

יב כבר כתבתי לעיל. שהקדים רש"י ז"ל זה להבנת תשובתם שנים עשר עבדיך וגו' ועוד שעלילה בלי סבה אין נאה למושל ושליט כמוהו ונראה כעלילת שוא. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומה שלא פירש זה רש"י ז"ל מתחלה באמרו כי לראות את ערות הארץ באתם מפני שאילו הי' אומר להם זה מתחלה הי' ראוי לו להשיב מיד מה שהשיבו בסוף שנים עשר עבדיך וגו' עכ"ל:

יד לפי המשמעות הפשוט בסדר לשון הכתוב המובן ממנו שהדבר שאמרו הם. הוא אשר דבר הוא ואין זה אמת שהרי הוא אמר להם מרגלים אתם. לכן נכנסתם בעשרה שערים והם אמרו שבעבור אחיהם עשו כן כדי לבקשו ולא שהם מרגלים ולכן סרס רש"י ז"ל לשון הכתוב שמלת הוא ראוי להיות באחרונה. וענינו. הדבר אשר דברתי הוא האמת אבל לפי הדרש א"ש כפשוטו ואין צורך להפוך. שגם הם אמרו להרוג או ליהרג והוסיף רש"י ז"ל לשני הפירושים. מלת הדבר מפני שמלת אשר לעולם אינה באה רק לחבר ולקשר השם הקודם עם הפעל שאחריו והוא לסמן השם הקודם. הדבר אשר דברתי הפועל אשר פעלתי. הבית אשר בניתי. וכיוצא עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה מלת הוא לשני הפירושים אינה כינוי הנסתר בכאן רק מלת המציאות לקשר הנושא בנשוא ולפי הפירוש הפשוט מאמר אשר דברתי הוא חלק מהנושא ובתשלומו ראוי להיות הדבר אשר דברתי ומלת הוא מקשרת עמה הנשוא הוא האמת והנכון החסר בכתוב כי מלת הוא כוללת בעצמה כינוי הנסתר והקשור בין הנושא ונשוא והמציאות והוראתה הכוללת הוא המציאות. ובכח הוראה הזו הנסתר שענינו הנמצא ועם היותו בלתי נוכחי וכן הקשור בין הנושא והנשוא הוא ג"כ בכלל זו ר"ל הוראת המציאות. כי הנשוא נמצא בנושא זה ונקשר בו ולפי שהאמת הוא המציאות והשקר בטל ונעדר ואין לו אף מציאות ציורי לכן בכח הוראה זו גם האמת והנכון והנה לפירוש זה. אין מלת הוא דבקה עם אשר דברתי רק עם הנשוא החסר והוא האמת. כי מלת המציאות דבקה לעולם עם הנשוא ולא עם הנושא והטעם מסכים עם פירוש זה שהטעים מלת הוא בטעם רביעי שהוא טעם מפסיק אבל לפי מדרשו מלת הוא דבקה עם אשר דברתי כי מאמר אשר דברתי הוא חלק מהנשוא ובתשלומו כנ"ל הדבר אשר דברתי ואולם הנושא הוא מלת דבריכם או הוא הדבר אשר דברתם והנושא חסר בכתוב ומובן מכללא.

טו ר"ל אם יחי' פרעה בהוה כי כן הוא ענין השבועה כשם שחיי פרעה אמת כן לא תצאו מזה כי אם וגו' וכן אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם ענין שניהם שנשבעתי בקדושתי אם אני קדוש לא אכזב לדוד אם אני לא יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם. ור"ל כשם שקדושתי ואמתותי אמת וקיים כן יאומת גם זה אשר לא אכזב לדוד ולא יכופר עון בית עלי בזבחים וקרבנות כי כן ענין השבועה לישבע בדבר קיים ואמת כשם שזה קיים כן יקויים ויאומת גם זה וכן השיעור גם כאן. הריני נשבע בחיי פרעה בהוה אם תצאו מזה וגו' וענינו כשם שחיותו אמת בעתה. כן יאומת ג"ז אשר לא תצאו מזה כי אם וגו' כי הנשבע נשבע בדבר אמתי אחר אשר הדבר האחר ההוא הוא איום וירוא ונכבד. וחלול השבועה מתראה כהחלטת ענין שלילת האמתות ההוא. בנושא הנשגב וירוא ההוא. ואולם אם היתה כוונת רש"י ז"ל על העתיד הי' לו לומר כה יחי' פרעה אם תצאו מזה כמו כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף כי המות יפריד ביני וביניך אצל דוד ויהונתן ומה שלא פירש"י ז"ל באמת דקאי על העתיד הוא לשני טעמים הא' כי משמעות לשון חי פרעה יותר נוטה אל ההוה כי הוא הסמוך מן הנפרד חיים ועוד כי זהו ההבדל בין לשונות השבועה אם השבועה קשורה במלת אם או שקשורה במלת כי. שבאופן הא' ענין השבועה הוא כנ"ל. כשם שענין הזה מאומת בנושא הנורא ההוא כן יאומת הענין הזה שרוצה לאמתו. כי כן הוא ביאור שבועה ההיא אם לדוד אכזב. כמו כן ח"ו אין קדושתי קיימת. וכן אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה לא יקויים ג"כ אמתותי והענין בכלל כמו שזה לא יצוייר כן לא יצוייר גם זה. ומלת אם ידועה היותה תנאי ותפס הלשון בכל מקום התנאי. ולא המותנה המובן מכללו כי ליקרת נושא המותנה. איננו מן הכבוד והמוסר לבטא המותנה ולשאת אותו על שפתיו במה שהענין המותנה הוא נגד כבוד נושאו לבטא אותו בבאור ואולם באופן הב' שענין השבועה בהרעת והטבת עצמו מאת האלקים. אם יעבור על השבועה או יקיימה. ואין ענין השבועה לאמת הדבר אשר נשבע עליו ביקרת הנושא אשר נשבע בו א"כ. התאמתות הענין תלוי בהרעה והטבה דלהבא ולכן בזה בא התנאי במלת כי המורה ההחלט. וכן המותנה בא בבאור כה יעשה לי אלקי' טובה וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך. ולא זולת והנה הארכתי עד כה לבאור הענין. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומה שלא פירש"י ז"ל חי פרעה בחיי פרעה כמו וישבע בחי העולם כי אין הבית שם להוראת השבועה רק להוראת מקום במה נשבע בחי העולם וכן אחת נשבעתי בקדשי. טוב לחסות בד'. בטחו בד' עכ"ל ואוסיף לך ביאור כי הוראת הבית תבוא גם כן. אם יוקדם לה איזה פעולה שלא תובן כי אם בהצטרפות איזה נושא אחר כללי כמו הבטחון שלא יובן כי אם בהצטרפות נושא הזולת. התנועה בהצטרפות המקום השבועה בהצטרף הדבר שבו נשבע אז יבוא הנושא הפרט אחרי פעולה הנ"ל. קשורה באות הבית והוראתה א"כ פרטות הנושא המצטרף ההוא ושמור גדר זה:

בא"ד כשהי' נשבע לשקר כו' מפני שיש לטעון כיון שכבר נשבע בחיי פרעה איך הניחם אח"כ לצאת טרם בוא אחיהם הקטן כנזכר פסוק י"ט ולא חשש לשבועתו מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

טז כוונתו שאין פירושו ואם לא האמת אתכם הרי אתם מרגלים שאין מלת לא דבוקה רק עם הפעל ומלת אין דבוקה בכל מקום רק עם השם וכבר הארכתי בזה לעיל בפסוק יוד די הצורך וא"צ לבאר עוד:

יט יישב הכינוי שאיננה מצד הקנין כמו במשמר בית שר הטבחים רק מצד היותם אסורים שמה ופשוט:

(ד"ה ואתם) ר"ל שאין ענינו הביאו אלי כמו שיובן לכאורה מאמרו הביאו ולא הוליכו. אלא שבערך אל בית אביהם יקרא הובאה ואף שבערך אל בית יוסף יכונה זה הולכה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה שבר) ר"ל כי פירוש שבר פה קנין ולא ממכר ואף שיפול שם זה על שניהם כמ"ש רש"י ז"ל לעיל מ"מ כאן אין פירושו רק קנין שלא יפול לומר ממכר רעבון בתיכם. ומלת רעבון חסר למד התכלית. לרעבון שהקנין בעבור הרעבון ופי' בתיכם אנשי ביתכם כמו איש וביתו באו (שמות א) ופשוט:

כ ר"ל כי פי' ויאמנו אמת וקיום ולא מענין אמונה מאחר שבקש יוסף ראי' על אמתת דבריהם. א"כ אין זה אמונה רק התאמתות. מדברי הרא"ם ז"ל:

כא ר"ל ולא כהוראת מלה זו לרוב. לעורר על ההפך מן הקודם:

(ד"ה באה) אבל ורחל באה עם הצאן שבסדר ויצא שהיא בינוני טעמו באלף ולכן תרגומו אתיא. כמ"ש רש"י ז"ל בסדר ויצא:

כג ר"ל כי פירוש שומע כאן איננה שמיעת האוזן רק הבנת הלב וציור הנשמע. וכן גוי אשר לא תשמע לשונו:

כד ר"ל ולא מענין סבוב והקפה כהוראות שורש זה לרוב:

(ד"ה את) נתנו ז"ל טעם למה בחר דוקא בשמעון ופועל חכם לא יפול במקרה רק בכוונה:

(ד"ה ויאסור) דמלת לעיניהם נראה מותר בספור. ויש לפרש שנתכוון יוסף להכעיסם ולכן אסרו לעיניהם וגם אח"כ נשאר אסור אבל חז"ל דרשו לשבח וכן ראוי ונאות בחוק יוסף הצדיק שהורה לנו הכתוב בזה שלא אסרו רק לעיניהם ולא אח"כ:

כז דהא האחד שהוא הא הידיעה משמעותה המיוחד ואיזהו המיוחד יותר מהאחרים לכן אמרו ז"ל שהוא לוי ועליו נאות שם ותואר אחד יותר מאחיו ששמעון הי' בן זוגו תמיד בפעלי הנקמה והגבורה:

(ד"ה במלון) אמר במלון בפתח תחת הבית. ומורה הידיעה. כאילו הי' כתוב בהמלון ולא בא בשווא כמשפט אותיות בכל"ם, לכן כתב רש"י ז"ל שזהו החילוק אילו הי' נקוד במלון בשווא. הי' משמען באיזה מלון שנזדמן להם אבל עכשיו שנקוד במלון בפתח הבית משמעו א"כ במלון המיוחד ומוגבל. לפי שכבר לנו בלילה שמה והוא ג"כ א"כ בית מלונם בפרט לא מצד היותו בית לינה מיוחד לאורחים בכלל ופשוט:

כח יישב מלת גם ר"ל וגם הוא הנה באמתחתי פי' גם הכסף כמו התבואה:

(ד"ה מה זאת) ר"ל כי ממה שאמר מקודם. ויצא לבם ויחרדו וגו'. מורה שפירוש מה זאת מה זו רעה ולא מה זו טובה ופשוט:

לד באמת לא מצינו שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו ונצטרך לו' מפני זה שהם שנו מפני השלו' או נאמר שבאמת אמר להם יוסף כן אלא שקצר הכתוב בספור אבל יותר טוב לפרש כפירש"י ז"ל. כי פירוש תסחרו מענין סבוב והקף בכלל והוא א"כ בכלל מה שאמר להם יוסף כנים אתם ולא מרגלים כי מניעת הסבוב איננו זולת מצד חשד הרגול והחפירה. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

לו ממה שאמר הכתוב אותי שכלתם משמע שהם הגורמים להיותו שכול ומלת שכול הוא תואר למי שבניו אבודין וע"כ לומר שחשדם שהרגוהו דאין לומר שחשדו ליוסף שהרג את שמעון דא"כ לא הם הגורמים רק יוסף הגורם. וכמ"ש רש"י ז"ל שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף. הקשה הרא"ם ז"ל וז"ל הרי לא ידע יעקב עודנה שהם גמלו ליוסף שמץ רע. והנה אי בעינא אמינא שתיבת כיוסף איננו ממאמר יעקב. רק ממאמר רבותינו ז"ל עצמם וה"פ שחשדן יעקב פן הרגוהו או מכרוהו ועל זה סיימו רז"ל כיוסף ר"ל כמו שבאמת עשו כן ליוסף. אבל באמת פירוש זה דחוק דלאיזה צורך סיימו רז"ל כיוסף לולי שיהי' זה הוכחה לחזק חשד יעקב שאין זה רחוק בחוקם שהרי גם ליוסף עשו כן ולזה חשדן יעקב והדק"ל הרי ע"כ לא ידע יעקב מזה ולכן צ"ל שנתחזק החשד בלב יעקב לפי שחשב בלבו שהמקרה לא יתמיד וכבר קרה לו זה שני פעמים מתחלה יוסף איננו ועכשיו גם שמעון איננו. הלא דבר הוא ועלה ברעיון יעקב אבינו ע"ה שקנאו תמיד אחיו ביוסף ושני הענינים הללו חזקו המחשבה בלבב יעקב ויאמר לו לבו כי גם ליוסף הרגו בשביל קנאתם בו. ולזה עלה ג"כ חשד בלבבו שאולי הי' להם ג"כ תלונה על שמעון והרגוהו גם אותו או מכרוהו לפי שההריגה וגם המכירה שניהם חשובים אבוד נפש. ולכן אמר כיוסף ר"ל עכשיו אני חושדן למפרע על יוסף וגם לשמעון עשו כמו שעשו ליוסף ואף שבעבור מקרה האחד שפט על מקרה אחיו והי' יכולין ז"ל לומר ג"כ שחשדן שעשו ליוסף כמו שעשו לשמעון אבל אמרו ז"ל כמו שעשו ליוסף משום דשורש החשד הי' תלוי ביוסף מסבת קנאתם בו תמיד והתרחקם ממנו ועוד שהרי עכשיו הי' אבלות ישנה על יוסף ועיקר דאגתו על שמעון. ולכן אמרו כיוסף ואולם כל זה לפי הדרש. ועפ"י פשוטו לפי שיעקב הי' לו געגועים יתירים על בניו והי' חביבים אליו מאוד. אמר שכלתם ע"ד ההפלגה והגוזמא ואבוד שעה בעיניו כאבוד עולם. ועוד שמפני שלא יוכל שים עין עליו במשך זמן פרידתו חושש פן יאבד ממנו לגמרי מבלי משגיח עליו לפקח על צרכי בריאתו ולשמרו מכל מכשול. וכטבע דאגת האב שיש לו געגועים יתירים על בניו ואמרו שכלתם דמשמע שם שהם הגורמים הוא ג"כ על צד ההפלגה מרוב היגון והצער לפי שקרה לו ליוסף ולשמעון המקרה בחברתם תלה הסבה בהם והגה שזהו הביאור הפשוט. בכל זאת מדרך הדרש לדרוש שיתקיים הפשוטו כהוראתו ממש לפי הספור ולא לפי טבע המספר והרבה ימצא בדרש כיוצא בו:

לח אף שאין לדרש זה הכרע מהכתוב. כבר הודעתיך שהרבה דרשות יש ע"ד הסברא והדעת נותן לזה שאמר יעקב בלבו בכור שוטה הוא זה וכו' ופשוט:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה