אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר מקץ › פרק מא

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר מקץ · פרק מא

סדר מקץ

א ר"ל שאין פירושו בקצה השתי שנים כמו כרוב אחד מקצה מזה שזה מורה שלא עברו עדיין השתי שנים כי קצה הדבר הוא קרוב לסופו לא סופו ממש, דזה כ' רש"י ז"ר שאינו כן כי כל ל' קץ סוף הוא. ובזה נבדל שם ק משם קצה. ומה שפירש"י ז"ל מלה זו כאן ולא בשאר מקומות שנכתבו מקודם כמו קץ כל בשר בא דמני ויאסרו המים מקצה חמשים ומאת יום מקץ עשר שנים לשבח אברם בארץ כנען אין קושי מזה כי כמוהו רבים כפירושי רש"י ז"ל עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובעל צדה לדרך כתב עליו וז"ל שמה שפירש"י ז"ל מלת מקין בכאן יותר מבשאר מקומות הוא כדי להשלים ביאור מ"ש רש"י ז"ל לעיל בסוף הסדר מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים והוא לקוח מן הב"ר ושם בב"ר לא יליף לי' אלא מהכא משום דכתיב כאן ויהי מקץ שנתים ימים. לכן פירש"י ז"ל כאן דילפותא זו נכונה דאין קץ במו קצה דכל ל' קין ל' סוף הוא אבל אם היה מענין קצה אין זה ראיה שהיה אסור שתי שנים שרוף עכ"ל בתוספת ביאור להבנת דבריו ז"ל:

(ד"ה ער) מלת היאור בהא הדעת מורה שמרמז על הנילוס נחל מצרים המפורסם. ואולם שם יאור יבדל לדעת רש"י ז"ל משם נהר ששם נהר מורה רק על הנהר הטבעי היוצא ממקורות שבבטן האדמה. אבל שם יאור הוראתו הנהר המלאכותי העשוי בחפירה בידי אדם. לכן כ' רש"י ז"ל שבאמת כל שאר נהרות אינן קרויין יאורים אבל נילוס אף שנקרא בשם נהר מ"מ נקרא ג"כ בשם יאור כמ"ש רש"י ז"ל מפני שכל הארץ וכו' ור"ל שעל שם היאורים שבצדדי הנהר בכל ארץ מצרים נק' ג"כ הנילוס יאור להיותו משקה אח כולם:

ב ר"ל מפני שבפתרון יוסף אינו מובן רק פתרון הבריאות והדרות שמרמזין לרעב ושובע. הוצרך רש"י ז"ל לומר שגם טוב ורוע המראה מרמז לענין זה רפי ששניהם ר"ר מצב הבריאות ואיכות המראה נמשכין אחר הרעב ושובע כמו שהסבי' רש"י ז"ר לעיל ופשוט [ד"ה באחי] ר"ל כמ"ש הראב"ע והרשב"ם ז"ל. שמלח אחו שבכאן הוא שם למקום עשבים וצמחים כמו אגם שהוראתו מקום שגדלין בו הקנים. ולכן בא באחו בבית והוא בית משמשת. אמנם נקרא המקום אחו על שם הצמח שגדל בו ששמו אחו ועל זה הביא רש"י ז"ר ראי' ששם אחו עיקר הוראתו על מין צמח ידוע ממה שמצאנו ישגא אחו ולכן פירש"י ז"ל מ"ש כאן באחו באגם ונקרא המקום על שם הצמח שגדל בו

ג ר"ל שאין לתמוה בבוא שם דק על הבשר הכחוש כי ככה גם בלע"ז טינבאש ענינו דקות ומורה גם הכיחוש עכ"ל הרא"ם ז"ל וככה דרך רש"י ז"ל במקומות הרבה מביאורי תנ"ך להראות דוגמת דרך הלשון גם בלע"ז בהמצא בו הסגנון ההוא:

ד הרמב"ן ז"ל פירש כי פתרון ותאכלנה וכן ותבלענה דבסמוך הוא שיאכלו שנות הרעב את שנות השובע ומהתימה ער הרב ז"ל. שא"כ לפי מה שבא כאן ספור החלום אין בו רוע כלל ואדרבה שמה שיחסרון בשנות הרעב ישתלם להם בשני השובע. ובאמת שיוסף אמר להם בפתרונו וקמו שני רעב וגו'. ונשכח כל השבע וגו'. ולא יוודע השבע בארץ מפני הרעב כי כבד הוא מאוד וכן הי' כמ"ש בסוף סדר ויגש שנלאה הארץ מפני הרעב. עם כל אכלם רחם צר ואפס כספם עד שהוכרחו למכור מקניהם. ולבסוף גם עצמם ושדותיהם לעבדים לפרעה. ואולם יאמר הרב ז"ל כי בספור פרעה ליוסף את חלומו כא גם הפרט הזה שאמר ותאכלנה הפרות וגו' ואח"כ הוסיף ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה וגו'. ומזה בא הפתרון הזה ליוסף. אבל בכל זה יקשה לפ"ז כי איך יחסר כאן הכתוב עיקר החלום. כי לפי מה שבא כאן אין בו רק טוב. שנמלטו בהשגחה מצרת הרעב בסבת השובע המופלג הקודם. לכן יותר נכון לע"ד פירש"י ז"ל. כי ותאכלנה הוא סימן לשכחת השובע בימי הרעב שרא יצילם השובע המופלג הקודם. מהרגיש צר הרעבון הבא וכמו שהסביר זה יפה הרא"ם ז"ל כי האכילה מורה הוויית הנזון ע"י השחתת המזון עכ"ל. ולכן בא שם זה כאן על ההשחתה לחוד כמו וחרבי תאכל בשר ודומיהן וכזה הוראתו כאן על השחתת השובע. והנה בכל זה קיצר הכתוב כאן וספר רק מעוצם הרעבון בכלל. ועדין הייתי אומר שעם כל הרגישם צרת הרעבון. מ"מ יצילם השובע המופלג הקודם לו במה שיתהווה על ידו הרעב הבא אחריו רעב טבעי לא רעב מופלג אבל בספור פרעה ליוסף הוסיף ביאור בזה ואמר כי ישאר הרעב מופלג כהויתו לולי השובע ולכן אמר ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה וגו'. ולכן גם בפתרון יוסף אמר מתחלה דרך כלל ונשכח כל השבע וגו' וכתב רש"י ז"ל שם שזהו פתרון הבליעה ואח"כ אמר ולא יוודע השבע וגו' וכתב רש"י ז"ל שם. שזהו פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומ"ש רש"י ז"ל בתחלה שזהו פתרון הבריעה ולא כתב וזהו פתרון האכילה. לפי שהבליעה מורה יותר ער ההשחתה מן האכילה:

ה ר"ל הגבעול יקרא קנה גם בלע"ז מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה בריאות). ר"ל בעיקר הונח על גופות הבע"ח. ואולם הושאל גם על השבלים. כמו שנמצא סגנון הדבור הזה גם בלע"ז מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה קדים) ר"ל אותו רוח מזרחי הנקרא בישא משדפת הצמחים. ולא כל הרוחות של אותה סיאה ופשוט:

ז (ד"ה והנה חלום). רש"י ז"ל הרגיש במה שכתב והנה חלום ביקיצה שני' יותר מבראשונה. לכן פירש והנה חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים וכמ"ש הרא"ם ז"ר וז"ל ביקיצה ראשונה עדיין הי' משתדל לישן אולי ישרים חלומו ועתה ביקיצה שני' שהיתה סמוך לבוקר וכבר נתיאש מהשינה לכן שפט שכבר נישלם החלום והוצרך לפותרים מבעל צדה לדרך ז"ל:

ח ומטרפא רוחי' הוא מלשון בצים טרופות וזה שכתב רש"י ז"ל אח"כ. מקשקשת בתוכו כפעמון ר"ל כי ותפעם הוא פעל נגזר מן השם פעמון ולכן תרגם אונקלוס ע"ה ומטרפא רוחי'. והוא פתרון הענין ולא פירוש המלה מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד. לפי שהיו שם שתי פעימות וכו'. כן מנהג רז"ל לחבר עם כ"א מאותיות הנוספת במלה המלה בכללה כמו שדרשו ז"ל בריש מגלה זמן זמנם זמניהם וכן בכתובות בריש פ' א"נ. נערה נערה הנערה בתולות הבתולות וכן הוא הענין גם כאן דהר"ל ותפעם וכתיב בתיו יתירה ותתפעם דרשו כאילו כתיב ותפעם ותפעם ב' זימני ואתי לשתי פעימיות מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה חרטומי) והיא מלה מורכבת מן חר טימי. וחר הוא מורה על הנחרים וטימי על העצמות. ואמנם פירוש הנחרים בעצמות מלשון חמום כמו ועצמותי כמוקד נחרו שמתחממים בעצמות המתים. ועי"ז הם מגידים עתידות עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות בענין הנחושים שע"י תנועות המשונות שעושין המכשפים בעמל ויגיע האיברים והתפשטות מחשבתם מכל דבר יתגבר עליהם הכה הדמיוני ויגידו הבאות בכוחם זה יע"ש שהאריך בזה:

(ד"ה ואין) וכ"כ הרשב"ם ז"ל וז"ל ואין מותר אותם דברים המתיישבים לפרעה עכ"ל ודקדקו ז"ל הפירוש הזה. מיתורא דמלת לפרעה וכמ"ש רש"י ז"ר:

יא כבר פירשתי זה ביאור יפה בסוף סדר ויגש יע"ש בפסוק ויחלמו חלום שניהם וגו' איש כפתרון חלומו וגו':

יב דרא די' צ"ל רק ושם אתנו איש חכם ונבון יודע לפתור חלומות:

יג (ד"ה מן הבור). ר"ל וקרוי בשני שמות כל אחד בבחינה מיוחדת כי בבחינת היות בו מושב האסורין קרוי בית הסוהר ובבחינת היותו גומא קרוי בור:

(ד"ה ויגלח) ר"ל ולא כמנהג היוצא מבית האסורין כי עודנה לא ידע אם יצא לחלוטין. או יחזרוהו שמה כבתחלה מדברי הדא"ם ז"ל:

יו. וייחס הענין לאלקים להיותו הסבה הראשונה ארי'. וכמו ויבן שלמה:

יט ר"ל ולא מלשון עוני כפי' כל דלית שבמקרא:

[ד"ה ורקות]. ר"ל שזהו ההבדל בין רקות בפתח לרקות בצירי. שהראשון הוא מענין חסרון בשר והוא הכחישות והוא מפעלי הכפל. בראיית דגשות הקוף והשני מענין הריקות ונופל בדבר שיש לו תוך ובית קבול. והוא מערומי העין ופשוט:

כג ר"ל התרגום מפרש צנומות ריקות ואין לו החבר במקרא לפ"ז ופתרונו לפי ענינו אבל רש"י ז"ל פירשו קשות ויבשות ויש לו רפ"ז חבר בארמי מלשון צונמא

כו ר"ל מ"ש ושבע שבלים הטובות שבע שנים הנה אינו ר"ל שבע שנים אחרות רק שבע הראשונות. וזהו אמרו חלום אחד הוא ופשוט

ל כבר ביארתי יפה לעיל בפסוק ד' יע"ש:

לא מבואר ג"כ לעיל פסוק ד' יע"ש:

לב וכמו היו נכונים לשלשת ימים וגו' בסדר יתרו וזהו שתרגם אונקלוס. תקון ולא מכוון כמו והנה אמת נכון הדבר שתרגם אונקלוס כוון מדברי הרא"ם ז"ל:

לד. וענין הזירוז שהוראתו השקידה בפעולה אחת ושים לב עלי' להיותה בשלימות. הוא מה שנזכר בסמוך בספור המעשה ויקבוץ וגו' ויתן וגו' אבל הראב"י ורשב"ם ורד"ק פירשו וחמש שיקח החומש וזה לא נזכר כלל להלן בספור המעשה:

והעיקר חסר מן הספר מדברי הרא"ם ז"ל:

לה דרך רש"י ז"ר לקרוא לסגור פתח קטן. ולציידי הוא קורא קמץ קטן וביאר רש"י ז"ל כאן שההבדל בין אוכל שהוא שם דבר ובין אוכל פועל הבינוני הן מפאת הנקוד והן מפאת מקום הנגינה:

(ד"ה תחת יד) וכמו ויקח את כל ארצו מידו ויליף מיני' בש"ס דב"מ ודב"ק דידו משמע נמי רשותו לענין גט וגניבה דגבי גט כתיב ונתן בידו וגבי גניבה כתיב אם המצא תמצא בידו ומרבינן בשניהם גגו וחצירו וקרפיפו של המתגרשת ושל הגנב

לו הפלא מחכמת רש"י ז"ל שירד לעומק הלשון כי יוכל המדבר לומר ענין אחד באופנים שונים ושינוי האופן צפון בעומק הלשון ואם אין נפקותא בזה לשומע כי בין כך ובין כך לא ישתנה הענין בכל זה החוקר בלשון צריך לעמוד על שינוי זו. וכן הוא הענין בפסוק שלפנינו. שלא אמר יוסף והי' האוכל פקדון לאוין דמשמעו שהאוכל הזה יהי' פקדון לצורך אנשי הארץ אבל אמר והי' האוכל לפקדון בלמד תפס המדבר את הענין בדרך ציור השינוי כי כבר ידוע שפעל הי' בבואו קשור עם למד יורה השינוי כמו והי' לדם ביבשת ויהי (המטה) לתנין בכפו והנה בענין שלפנינו אין השינוי במהות האוכל עצמו כי האוכל ישאר אוכל כמו שהי' מתחלה. ואין השינוי הזו שינוי המהות כמו המים שנשתנו לדם והמטה שנשתנה לתנין רק השינוי בבחינה אחרת. כי מתחלה הי' האוכל ברשות בעליו לכל דבר לאכלו ולמכרו חוץ למדינה. ועתה נשתנה לפקדון לארץ. ולא לקחו הבעלים ממנו זולת כדי הצורך למחייתם ושינוי זו אינה שינוי המהות שנתהווה מדבר דבר אחר כי ישאר האוכל אוכל אף בהיותו פקדון. רק השינוי הוא באיזה בחינה שנתהווה מדבר דבר הדומה לדבר אחר, לא במהות רק ביחס וזה שכתב רש"י ז"ל. כשאר פקדון הגנוז שנתהווה כשאר פקדון ולכן אונקלוס בתרגומו השמים הלמד. ותרגם לפי הכוונה לא לפי המלות כי תרגם ויהי עבורא גגין לעמא דארעא. אבל בעברי בא בדמות השינוי בבחינת היחס שנתהווה כשאר פקדון וגם על שינוי זה מורה פעל הי' בשורו עם למד וכתב עוד רש"י ז"ר אח"כ דקיום הארץ ותיקן בזה עוד ענין אחר כי למד לארץ פירושו לצורך הארץ והוא כמו בשביל או בעבור:

לח ר"ל כי לפי תרגומו שר אונקלוס מלת הנמצא בכאן הוא עתיד לרבים מדברים בעדם כי תרגם הנשכח. ואלו הי' מבינוני נפעל הי' א"כ תרגומו הנשתכח כדין. ואולם מצד המשקל אין הכרע לזה כי שניהם שונין באמונתם בגזרה זו גזרת נחי למד אלף אבל ההכרע לזה מצד הסברא. כי איך יחליט פרעה שאין בנמצא בעולם איש אחד זולתו שיהי' בו ג"כ רוח אלקית ורק הוא יחיד בעולם ברוחו ויעקב ובניו יוכיחו. אבל יתכן להחליט שאיש כמוהו יקר מציאותו ואנחנו לא נמצא כמוהו כמאמר החכם ראיתי בני עלי' והנם מועטים

לט. ר"ל ולא שהי' אומר זה רק דרך שבח ותפארת ליוסף. להסכים היותו יחיד בחכמה אבל אמר זה ג"כ לתשובה על מאמרו ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתיהו וגו'. וההכרע לזה הוא רק מצד הסברא כי כן נוטה משמעות הספור:

מ ר"ל כי פירוש יתזן יתפרנס ובכלל הפרנסה כל הצרכים. ובכלל המזון אינו רק מאכל ומשתה בלבד וז"ש רש"י ז"ר אח"כ. כל צרכי עמי וכו':

מא ר"ל אונקלוס תרגם לפי הכוונה מינוי ופקידות. אבל בעברי, נופל בזה לשון נתינה אף שאינו מענין מינוי כמו ולתתך עליון וגו'. שאיננו שם מענין מינוי רק מענין חשיבות בלבד. ולפי שיש לפרש בדרך רחוקה גם שם מענין מינוי הביא רש"י ז"ר עוד ראי' שגם לשפלות נופל לשון נתינה. ומה מינוי יש בשפלות:

מב [ד"ה דביד] ד"ר גדר שם זה בכלל רפי מה שנמצא במקרא מונח על דברים מתחלפים. דבר הרצוף על שטחו העליון דברים אחרים שונים והוא א"כ לדברים הרצופים עליו יסוד ומוסד:

מג ובא המשנה במקום השני'. כמו את משנה התורה הזאת האמור אצל המלך שפירושו התורה השנית הזאת. ששנים היו לו אחד כשאר כל איש ישראל ואחד להיותו מלך מדברי הרא"ם ז"ל:

מד. הנה קשר רש"י ז"ל מאמר אני פרעה ומאמר ובלעדיך לא ירים וגו'. ואמר שנופלים זה על זה בשני דרכים כמ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחריו הסמוך והכלל שיש בדבור המליצה הרבה ענינים שיתפרשו בבחינות שונות ולא יובן לאיזה בחינה כוון האומר זולת אל השומע מפיו ע"י תנועת האיברים ורושמי הפנים והרמת והשפלת הקול והעמדת המבטא בתיבה זולת תיבה וכיוצא. אבל בכתב יתפרשו שני הבחינות:

מה (ד"ה פוטיפרע) בסוטה סוף פ"ק הובא ברא"ם ויקנהו פוטיפר סריס פרעה. אמר רב שקנאו לעצמו בא גבריאל ופירעו מעיקרא. כתיב פוטיפר ולבסוף פוטיפרע ופירש"י ז"ל פירעו היינו סירוס יתירה:

מז אונקלוס תרגם וכבשו דיירי ארעא עבורא לאוצרין הנה פירוש הארץ אנשי הארץ כמו ארץ כי תחטא והרבה דוגמתו יש במקרא כמפורסם וגם פירוש ותעש מלשון אסיפה. וכתב עליו רש"י ז"ל שתרגם לפי הכוונה ולא לפי הענין ובאמת צ"ע איך יפול בכאן לשון עשי' כפשוטו ועוד הרי מצינו בהרבה מקומות שפירש"י ז"ל עצמו פעל עשה מלשון כניסה. כמו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. בפרשת ויצא ופירש"י ז"ל שם עשה אסף וכנס כמו ויעש חיל. עכ"ר וכן בסדר לך ואת הנפש אשר עשו בחרן ופירש"י ז"ל שם וז"ל ופשוטו שר מקרא עבדים ושפחות שקנו להם כמו עשה את כל הכבוד דזה וישראל עושה חיל. לשון קונה וכונס עכ"ר וצ"ל שכוונת רש"י ז"ל. שאין מן הצורך לפרש כאן כנוסה ואסיפה כי יש לפרש כפשוטו שעשתה הארץ תבואה בשני השבע לקמצים. כלומר שעשתה בלי די שיספיק לבד מאכילת השנים ההם לאצרה באוצרין. כי פירוש קמצים אוצרין. ומ"ש הרא"ם ז"ל בכאן לא הבינותי. הן מ"ש בביאורו והן כדוגמא שהביא לזה מש"ש רש"י ז"ל אות ס"א וכבר ביארתי זה שם על נכון בלי פקפוק:

(ד"ה לקמצים). נתן טעם למה נקראו האוצרות קמצים. לפי שהי' אוצרין יד על יד והוא מלשון מלא קומצו לפי שלא אספו את האוצר פעם אחת רק קבצו בכל שנה משבע שנות השובע:

מח מפני שקשה למה לא הביאו תיכף כל האוכל לעיר הבירה אשר יוסף שם. אחרי שהי' יוסף המשביר לכולם. אבל היו צריכין להוציאו ממקומות הצבורין. ולהביאו אל יוסף. ומתרץ רש"י ז"ל בשם הב"ר מפני שכל ארץ מעמדת פירותי'. עכ"ל הרא"ם ז"ל. אבל במ"ש רש"י ז"ל עוד ונותנין בתבואה מעפר וכו'. לא ביאר הרא"ם ז"ל כלל. ובב"ר גופא איתא וז"ל. אוכל שדה וגו' נתן בתוכה נתן מה שבתחום טבריא בטבריא. ומה שבתחום כפרי בכפרי. מפני שכל ארץ מעמדת פירותיה. ר' נחמי' אומר נתן בהם עפר וקטמיות. דברים שהם מעמידים הפירות. עכ"ל הב"ר. והנה שתי התנאים האלו ר' נתן ור' נחמיא. באו ליישב קושיית רש"י ז"ל הנ"ל. וכל אחד מתרץ כפי שיטתו לת"ק הטעם מפני שכל ארץ מעמדת פירותי'. אבל ר' נחמי' ס"ל. שבאמת היו מביאין תיכף כל התבואות ליוסף והא דכתיב אוכל שדה העיר אשר סביבותי' וגו'. ה"פ אותה שדה שגדל שם האוכל היו נותנים שם מעפרה כדי שתתקיים התבואה באוצר וא"כ הא דפירש"י ז"ל מתחלה שכל ארץ וכו' הם דברי ת"ק, ומ"ש ונותנין בתבואה מעפר כו' הם דברי ר"נ עכ"ל בעל צל"ד. וכמה מהדוחק יש בדבריו ז"ל אלו. הן בפירוש הפסוק לדעת ר"נ והן בכוונת דברי רש"י ז"ל שעירב שני הדעות דב"ר באחד ולא כ' ד"א בנתים כדרכו ומ"ש הרב הנ"ל כי זה מנהגו כמו שפירשתי לעיל בפ' נח בפסוק מהעוף למינהו שפירש"י ז"ל מאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו כו' עכ"ל. אני אומר ממקום שבא כי כבר פירשתי דבור זה היטיב במקומו יע"ש. באופן שא"צ לדוחק זה. ולענין דברי רש"י ז"ל כאן יותר נ"ל לפרש דס"ל לרש"י דר"ג לא פליג את"ק זולתי שמוסיף על דבריו שאמר שאויר כל ארץ וארץ מעמיד פירותי'. ור"ג אמר שמוסיף ג"כ מעפר המקום בתבואה להעמיד הפירות. ותרתי בעי אויר הארץ ועפרה. ולא אמר כן מכח דיוק הכתוב רק מכח הידיעה כנ"ל בזה:

ג וא"ת הרי לוי שימש מטתו בשני רעבון כמו שדרשו רז"ל בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים. לידתה במצרים ואין הורתה במצרים זו יוכבד שנולדה בין החומות וברדתם למצרים כבר עברו שנתים משני הרעב כמ"ש בסדר ויגש כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. ושמא י"ל כיון שא"א לבטל מפ"ו אא"כ יש לו נקבה בכלל בניו. לכן הותר לו ללוי לשמש מטתו מאחר שעדיין לא נולדה לו בת כמו ששנינו בפ"ק דמס' תענית חשוכי בנים מותרין עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכ' עליו הב"י בטא"ח סי' תקע"ד וז"ל. וקשיא לי דלפ"ז גם יוסף הותר לו לשמש מטתו בשני רעבון שהרי גם ליוסף לא היה לו בת ממה. שלא מנה אותה הכתוב בחשבון שבעים נפש עכ"ל. וצ"ל לדברי הרא"ם ז"ל שאין זה קושיא מפני שי"ל שהיה לו ליוסף בת בזמן הזה אלא שמתה לפני בוא יעקב מצרימה. אבל כבר קדמוהו את הרא"ם ז"ר בקושיא זו התוס' פ"ק דתענית והר"ן והחזקוני ז"ל. והנה התוס' תירצו וז"ל די"ל דלכ"ע לא היה אסור ויוסף נהג בחסידות ולא שימש אבל שאר ב"א שימשו עכ"ל. ובס' אמרי שפר כ' בפי' דברי התוס' שנתכוונו לתירץ הב"י דקודם מ"ת לא הי' איסור לשמש מטתו בשני רעבון וקרא דבטרם תבוא שנת הרעב אסמכתא בעלמא הוא ללמד ממנו איסור לאחר מ"ת עכ"ל הב"י ולזה נתכוונו ג"כ התוס' ז"ל רק בדרך אחר קצת שיוסף נהג עצמו בחסידות אף קודם מ"ת. ואין לפרש דס"ל דגם אחר מ"ת אינו אלא מדת חסידות דהא בש"ס פסיק ותני בהדיא אמר ר"ל אסור לשמש מטתו בשני רעבון דמשמע שהוא איסור גמור לכ"ע, וכן כל הפוסקים סתמו וכתבו דאסור ולא חילקו בין חסיד לשאר ב"א. וכה"ג פריך תלמודא פ"ק דב"ק תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן. ובזה מדוקדק מאוד ל' התוס' שכתבו דלכ"ע לא הוה אסור כו' ושאר ב"א שמשו כו'. הכל בל' עבר הוה שמשו. והיה להם לכתוב דלכ"ע שרי ושאר ב"א מותרין לשמש בל' הוה משמע שנתכוונו דוקא להם שהיה קודם מ"ת עכ"ל הרב בעל אמרי שפר ז"ל ודבריו נכונים. אבל יותר נ"ל תירוץ החזקוני והר"ן ז"ל לקושיית התוס' הנ"ל דאיסור תשמיש בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער ולכן יוסף היה לו לפרוש מדינא מתשמיש לפי שאביו ואחיו שרויין בצער. אבל לוי שהיה יודע שאין מחסור לאביו וכר אחיו לא הי' צריך לפרוש ואם בשביל יוסף הלא היו יודעין בו כי הוא שרוי בריווח עכ"ל הר"ן ז"ל. ובאמת מ"ש שהיו יודעין ביוסף היותו שרוי בריווח. שמעתי ולא אבין הרי מפשטי הכתובים נראה שלא ידעו ממנו אם חי אם מת עד שנתוודע להם ואמר אני יוסף אחיכם וגו' ותיכף בהתוודעו להם ירדו אביו ואחיו למצרים ואז נולדה יוכבד ונמצא ששימש תשע או שבעה חדשים קודם לרדתם שמה. ולפ"ז תירץ הר"ן אינו עולה. לכן יותר נ"ל בזה מה שסיים החזקוני ז"ל וז"ל ואם בשביל יוסף לא אסרו הקריבה בשביל יחיד רק בשביל צער העולם עכ"ל. ועדיין צריכין אנו להעתיק מ"ש בזה הגאון מהר"ם יפה ז"ל. וז"ל בפשט הגמרא גופי' קשה היכי דייק לי' מייתורא דבטרם תבוא שנת הרעב דמשמע דה"פ בטרם בוא שנת הרעב נולדו לו מנשה ואפרים הא אילו קרבו כבר שנות הרעב לא היה משמש מטתו שיבוא לכלל לידה. וקשה הדי לא מצינו ליוסף בנים אחרים א"כ היה מותר לו לשמש אף בשני הרעב דקיי"ל חשוכי בנים מותרין. לכן צ"ל שאינו ר"ל בטרם שנות הרעב נולדו ואילו היו באין שנות הרעב לא נולדו מפני איסור תשמיש בזמן דוודאי אף אם לא היו נולדין לפני שנות הרעב היה לידתן בתוך שני הרעב לפי שהיה מותר לו לשמש מפני היותו חשוך בנים. אלא ה"פ דקרא בעדם תבוא שנת הרעב ילדה לו אסנת. ואחרי בוא שנת הרעב לא ילדה לו עוד מפני שפירש ממנה בזמן הרעב עכ"ל. וכ"ז העתקתי מבעל צל"ד ז"ל. ולענין מה שדקדק על הר"ן ז"ל שהרי לא ידעו מיוסף אם חי אם מת י"ל ע"פ המבואר בדרש שבבוא בני יעקב למצרים כשבור בר היו מבקשין אותו בכל שוקי מצרים ובבתי זונות כי נחמו על מעשיהם ורצו להביאו אל אביו. ומזה י"ל שנתייאשו ממנו ושפטו היותו מת. ולכן לא היו אסורין בקריבה גם בשבילו:

נה הנה פירש"י ז"ל שמיד בשנה הראשונה היה רעב במצרים כמו בכל הארצות וזה נשמע מסתימת הכתוב ויקשה לפ"ז מה דסיים לעיל מיני' ובכל ארץ מצרים היה לחם וע"כ צ"ל שהרקיבה כו'. ולא היה לחם כי אם באוצרות יוסף וכ"כ רש"י ז"ל בסוף סדר ויגש על המבואר שם בכתובים. ויתום הכסף וגו' וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא. ותתום השנה ההיא ויבואו אליו בשנה השנית וגו' ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה וגו' ופירש"י ז"ל שם כי פירוש בשנה השנית השנה השנית לשנות הרעב עכ"ל. שמיד בשנה השנית הוצרכו למכור שדותיהם לפי שבשנה הראשונה תם כבר הכסף ומקנה הבהמה אל יוסף. וע"כ צ"ל לפ"ז שהרקיבה תבואתם שאצרו. אבל מפרשי הפשט ז"ל מיאנו בכל זה ואמרו כי פירוש ויהי בשנה השנית וגו' שבסוף סדר ויגש. בשנה השנית להתום הכסף ומקנה הבהמה שלהם והוא השנה השנית לרעבון שלהם אבל לרעבון שאר הארצות עברו יותר משתים או שלשה שנים:

(ד"ה אשר יאמר) דמה זה היה להם לצעוק אל פרעה ולמה לא הלכו מיד אל יוסף לשבור ממנו בכספם. ועוד מה השיג להם פרעה אשר יאמר לכם תעשו מה אמירה ומה עשיה שייך כאן ואין להם בלתי ליתן הכסף ליוסף ויקחו ממנו התבואה ומזה דרשו רז"ל שע"כ לא רצה יוסף למכור להם בכספם זולתי ע"י תנאי שהטיל בדבר ולפי שהם לא נתרצו בתנאי זה צעקו אל פרעה והשיב להם פרעה שעל כרחם צריכין לשמוע אל יוסף בתנאי שהטיל עליהם ודרשו ג"כ רז"ל שהתנאי הזה הוא המירה והוא מדר' שמואל בר' נחמן שהובא ברא"ם דדריש לקמן בסוף סדר ויגש בפסוק ויאמרו החייתנו חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו חיים נתת לנו בעוה"ז ובעוה"ב. ובעוה"ז הוא המזון ובעוה"ב הוא המילה כמו שדרשו רז"ל בפסוק בדמיך חיי:

נו בב"ר אמרו לא היה צ"ל אלא על הארץ מה ת"ל על פני הארץ אמר ר' שמואל ב"ר נחמן אין פנים האמורין כאן אלא עשירים בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחין לראות חבירו וכשהוא עני מתבייש ואין לו פנים לראות חבירו עכ"ל הב"ר הובא ברא"ם:

(ד"ה את) וחסר בד והוא בכח המאמר (ד"ה וישבור) מצינו הרבה פעלים בלה"ק נגזרים מן השם ומורים על פעלים כאלו שנעשים ע"י אותו דבר ששמו כך כמו וידו אבן בי ע"ש שפעל הזריקה נעשית ביד לרגל את הארץ ע"ש ההלוך ברגל. ועפר אותו בעפר. ע"ש הזריקה שנעשית בעפר וכאלה הרבה שיכנה הפעל בשם הדבר שנשתמש בו לפעל ההוא. וכן כאן פעל וישבור נגזר משם שבר שהוא שם כולל לכר מיני' מאכל ומשתה. ונבנה פעל וישבור מן השבר שנעשית בו פעולת הקנין או הממכר ולכן אין תימה אם פעל וישבור משמש ל' מכר ול' קנין ואין כאן סתירה כי שמושו בכלל אינו אלא הפעולה הנעשית בהשבר. ועמדתי על דבר זה ממ"ש הראב"ע ז"ל שכ' בפסוק וישבור למצרים וז"ל פי' נתן שבר למצרים וטעמו קנין עכ"ל. ובפסוק וישברו לנו וגו' כ' וז"ל וקנו לנו שבר עכ"ל וכוון למ"ש:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה