אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר מצורע › פרק טו

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר מצורע · פרק טו

פרק יד

ב והכי פירושא יכול זב מ"מ אפי' הזב מחוטמו מפיו ומאזנו יהא טמא ת"ל מבשרו ולא כל בשרו ר"ל שלא מכל מקום שיזוב הוא טמא ועדיין איני יודע איזהו מקום הבשר שזיבתו טמאה זכיתי לדין ללמוד זב מזבה מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה נדה (שא"צ ז' נקיים ולא קרבן) מטמאה טומאה חמורה זיבה (שצריכה ז' נקיים וקרבן) אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאה קלה קרי (שאינו אלא טומאת ערב) מטמאה טומאה חמורה זיבה (שהוא טומאת שבעה וקרבן) הרי מכאן שהזב מפי אמתו הוא טמא:

(ד"ה זובו) ר"ל דהוה ס"ד לומר שאינו טמא אלא הזב בלבד אבל הזוב (והוא הטפה) הנוגע בו טהור ת"ל זובו טמא:

ג נ"ל שכן צ"ל הגירסא ברש"י רר לשון ריר שזב בשרו את זובו כמו ריר שיוצא צלול ע"כ. ומלת את שברש"י שלפנינו וכן שתי נקודות ההפסק שלפני מלות את זובו הכל ט"ס וכוונת רש"י ז"ל שרר כמו זב וההבדל ביניהם שזיבה הצלולה קרויה ריר:

בא"ד ומדרשו כו'. אינו ר"ל שהדרש לו דרך אחר בפירוש הכתוב רק הכוונה שמלבד הפירוש הפשוט יסמיך עליו הדרש עוד רמז בל' הכתוב:

בא"ד הא כיצד כו'. ר"ל בראיה א' ה"ל ראיית קרי ואינו מטמא אלא במגע וגם אין בו אלא טומאת ערב בלבד. ובשני ראיות הוא זב גמור ומטמא גם במשא ועושה משכב ומושב וטעון ספירת ז' נקיים ובג' ראיות הוא זקוק אף לקרבן:

ד ר"ל ממלת משכב מפקינן דבעינן שיהיה ראוי לשכיבה לאפוקי מחצלת קשה לישיבה ושכיבה ואינו עשוי אלא לסכוך או למחיצה אף שייחדו לשכיבה אינו נעשה אב הטומאה כמשכב ומושב והדר מפיק מקרא דאשר ישכב עליו דאף הראוי לשכוב עליו אם אינו מיוחד לשכיבה אינו נעשה משכב ומושב:

ו הכי איתא בת"כ אין לי אלא בזמן שהוא (ר"ל הטהור) יושב או שוכב ונוגע בו (ר"ל במשכב ומושב הזב, ור"ל דה"א דבעינן ישיבה או שכיבה על משכב הזב ממש לטמא אדם ובגדים ואין אמצעי מפסיק בין הטהור היושב ובין מושב הזב) מנין לעשרה מושבות זו ע"ג זו (ר"ל והתחתון הוא מושב הזב) ואפי' ע"ג אבן מסמא (ר"ל לא מיבעיא כשמבדיל בינו ובין מושב הזב מושבות וכלים המקבלין טומאה אלא אפי' אם היתה על מושב הזב אבן מסמא (אבן מושמת וגבוהה) שאינה מקבלת טומאה והיא מפסקת בינו ובין מושב הזב) שיש כאן ב' צדדים להקל. הא' שהאמצעי המפסיק הוא דבר שאינו מקבל טומאה (ובעלמא קיי"ל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה) ב' שהטהור היושב ע"ג האבן אינו מכביד כלל על מושב הזב שתחתיו שהוא טמא מ"מ ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. השוה הכתוב דין טהור היושב לזב היושב מקום שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא מה הזב יושב ומטמא אפי' עשר מושבות זו ע"ג זו (ר"ל והתחתון נעשה אב הטומאה כמושב העליון (ואפי' ע"ג אבן מסמא) שאין כובד הזב מכביד על המושב שתחת האבן) אף הטהור יושב ומיטמא אפי' עשר מושבות על מושב הזב ואפי' ע"ג אבן מיסמא ע"כ הברייתא. ודבר זה שהזב מטמא אפילו עשר מושבות ואפי' ע"ג אבן מסמא נפקא לן בת"כ שם מקראי קצרו של דבר שבין לענין שיעשה הזב משכב ומושב (ר"ל לטמא משום מדרס הזב שהוא אב הטומאה) ובין לענין שיטמא משכב ומושב הזב את הטהור כל שאין הפסק אויר פנוי בין היושב ובין מושב הזב הוא נעשה מדרס ומטמא את הטהור היושב. וכ"ז מבואר מאוד:

ח ר"ל מדלא אמר וכי יגע הטהור ברוק הזב נלמד דרוקו של זב מטמא במשא לכן אמר הכתוב וכי ירוק הזב בטהור שעיקר הקפידא שיגיע הרוק ליד הטהור ואף שנפל הרוק על דבר שביד הטהור שאין כאן מגע מ"מ יש כאן טומאת משא. וזה מבואר:

ט הסרגל הוא האוכף שיושב עליו הזב בעת הרכיבה והוא מטמא מושב והתפוס של הסרגל והוא העץ שלפני הסרגל ושלאחריו אינו עשוי אלא להחזיק את הרוכב שישען עליו בשעת רכיבה כדי שלא יחליק לפניו או לאחריו והוא הנקרא מרכב ולא מושב שאינו עשוי לישיבה כלל ומטמא משום מרכב ולא משום מושב ואף שהמרכב הוא אב הטומאה כמשכב ומושב (שהרי מטמא אדם כמבואר בפסוק י' הסמוך) מ"מ חמורה טומאת משכב ומושב מטומאת מרכב כמו שיתבאר בדבור רש"י ז"ל הסמוך ודע דכל דבר המיוחד למשכב ומושב אינו נעשה מדרס ע"י משכב ומושב דוקא שאף אם עמד או סמך עליו הזב נעשה מדרס ע"י מצב העמידה והסמיכה כמו ע"י מצב השכיבה והישיבה וכן במרכב כל המצבים שווים בו כיון שעשוי להשען עליו בשעת רכיבה בין שרכב או עמד או ישב או שכב עליו שווין בו ומטמא משום מרכב אבל אינו מטמא מושב אפי' ישב או שכב עליו דלגבי משכב ומושב אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו כיון שאינו עשוי לישיבה אלא לרכוב עליו ר"ל להשען עליו. וקצרו של דבר דהן במשכב ומושב והן במרכב כל המעמדות שווין בו דדבר הראוי למשכב ומושב אף אם נשען עליו בלבד נקרא משכב ומושב ודבר הראוי למרכב אף אם ישב עליו נקרא מרכב הזב שהוא קל מן המשכב אף שהוא אב כמוהו [ודבר שאינו ראוי למשכב ומושב ומרכב אינו נעשה משכב ומושב ומרכב אף אם יחדו לכך כנ"ל בפסוק ד' וכן דבר הראוי למשכב ומושב ומרכב אלא שאינו מיוחד לכך דג"כ אינו נעשה משכב ומושב ומרכב לפי שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו כנ"ל ג"כ פסוק ד' מ"מ זה אינו אלא לענין שלא יעשה אב הטומאה כמשכב ומושב ומרכב וכן לענין להתטמאות באבן מסמא דקיי"ל דאפי' שם הזב אצבעו ע"ג אבן מסמא ותחתיו כלים הראויים ומיוחדים למשכב ומושב ומרכב נעשו מדרס הזב. אבל מ"מ יש כאן טומאת מגע או היסט אלא שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכן לא שייך כאן טומאת אבן מסמא לפי שע"י כובד האבן אין כאן היסט] כמו שיתבאר להלן. ובזה יתבאר לך שמ"ש רש"י ז"ל כאן אע"פ שלא ישב עליו אינו ר"ל דאם ישב עליו הוא מטמא מושב דז"א כיון שאינו מיוחד לישיבה אין כאן אלא טומאת מרכב. אבל כוונת רש"י ז"ל דאע"פ שאינו מיוחד לישיבה ואין כאן טומאת משכב ומושב מ"מ יש כאן טומאת מרכב ולמדנו ממקרא זה טומאה חדשה בזב. וזה מה שרצינו לבאר בכאן:

י ר"ל שאין מלת תחתיו שב על המרכב הנזכר בפסוק הקודם ויתפרש לפ"ז שהנוגע בכלים שתחת המרכב טמא דז"א שא"כ יהיה המרכב חמור מן הזב עצמו שהזב עצמו אינו מטמא כלים שאינם ראויים ומיוחדים למשכב ומושב ומרכב לעשותן אב הטומאה לטמא אדם. ומרכב הזב יטמא כלים לטמא אדם. לכן צ"ל שמלת תחתיו שב אל הזב וביאורו שהנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו. ולפי שמצאנו כאן שחלק הכתוב בין הנוגע ובין הנושא שהנוגע אינו מטמא בגדים שעליו והנושא מטמא בגדים שעליו ובאמת שמשכב ומושב הזב מטמא אדם ובגדים שעליו גם במגע כמ"ש בפסוק ה' הילכך צריך לפרש שפסוק שלפנינו מדבר במרכב ואמר שהנוגע במרכב שתחת הזב יטמא. וביאר לנו הכתוב בזה שהמרכב קל ממשכב ומושב שהמרכב חלוק טומאת מגעו מטומאת משאו שהנוגע במרכבו של זב אינו טעון כבוס בגדים ונושא מרכב הזב טעון כבוס בגדים משא"כ במשכב ומושב שוין טומאת מגעו ומשאו ששניהם מטמאין בגדים שעל האדם. וזה מבואר:

יא ר"ל דוידיו אזב קאי ולא אנוגע. וזה פשוט:

בא"ד וזה שהוציא הכתוב וכו'. ר"ל דע"כ אין כוונת הל' לטהר כל גופו בטבילת או שטיפת ידיו בלבד שהרי מקרא מפורש במ"א ורחץ את כל בשרו במים אבל כוונת הכתוב שאין כל חלקי הגוף טעונים ביאת מים והוא בית הסתרים כגון הפה והאוזן והאף והקמטים:

יב ז"ל הבריית' דת"כ בקוצר נמרץ מאחר שאין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו ולא מאחוריו (שהוא מגבו) מה ת"ל אשר יגע בו הזב (כלומר דהא מתוכו א"צ נגיעה ליטמא דאפי' אם הושיט הזב אצבעו בלבד לאויר הכלי טמא) מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו (כלומר שנתנדנד הכלי והוסט כולו מכח הזב שאין היסט למקצתו של כלי אלא לכולו וכגון שאחז הזב קנה בידו והסיט בו איזה דבר וכגון הכרע כף מאזנים שע"י שהכריע הזב כף המשקל עלה הכף הב' עם הכלי) ואפקי' רחמנ' להיסט בל' נגיעה לומר לך מה מגע מאבראי (ר"ל בידו שהוא אבר הנראה והנגלה), אף היסטו מאבראי ע"כ. ור"ל לאפוקי אם היה לו קנה אחוז בקומטו והסיט בו את הטהור אין זה טומאת היסט וטהור. ודע עוד שאין טומאת היסט ר"ל שיהא הטמא המסיט את הטהרה מטמא אע"פ שלא נגע הטהור בטמא וגם לא נשא את הטמא אלא בזב לבדו אבל בשאר הטומאות אין כאן אלא טומאת משא לבדו שיהא הטהור נושא את הטמא או מסיטו וכ"ז מבואר מאוד:

יג ר"ל דאין כאן טהרה מטומאתו שהרי אמר אח"כ וספר וגו' ורחץ וגו' אבל ר"ל שפסק זובו ולכלוכו. ולכך לא אמר הכתוב וכי יטהר הזב סתם. אבל דקדק לומר וכי יטהר הזב מזובו והוא הפסק הזיבה. ופשוט:

(ד"ה שבעת) ר"ל שיש כאן ב' תנאים. א' שיהיו ז' ימי הספירה טהורין מזיבה. ב' שיהיו רצופין ולא מפוזרין דאי חזא במיצעא סתר להני יומי קמאי ובעי למימני ז' ימי נקיים אחרים. וב' התנאים האלה נלמדים ממלת לטהרתו שפשוטו מורה כי צריך לספור ז' ימים לטהרה זו שיהי' בטהרה זו (ר"ל בהפסק זה) משך ז' ימים אבל מדלא אמר טהורים (וספר לו שבעה ימים טהורים) נלמד נמי התנאי הב' שצריך שיהיו הנקיים האלו רצופים ולזה אמר לטהרתו ר"ל שתהא טהרה אחת לכולם ולא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ור"ל שיהיו הז' ימים הנספרים סמוכים לטהרתו הוא הפסק הזיבה בפעם הא' שאמר מקודם וכי יטהר הזב מזובו ומ"מ על הך לחודי' לא אתי קרא דגם לולי מלת לטהרתו הוה ידעינן ממילא דהשבעה ימים שסופר הם סמוכים ליום ההפסק. וע"כ דפירוש לטהרתו ג"כ כאלו אמר טהורים ופירוש לטהרתו להפסק זה שהוא פוסק מזיבתו יספור לו שבעת ימים שיראה אם ימשכו לו שבעת ימים בהפסקו זה. ומה שלא אמר טהורים נשמע נמי הפירוש הראשון שיהיה השבעת ימים רצופין. לכך אמר לטהרתו בכנוי הנסתר המכוון אל הזב ר"ל להפסק זה שזכר בפסוק מקודם. ואם א"צ שיהיו הז' ימי נקיים רצופין א"כ אין מנין ימי הנקיים להפסק הראשון רק קצת המנין להפסק אחר. וע"כ טהרה א' לכולן הרי דממלת לטהרתו לחוד נלמדים ב' התנאים הנ"ל. כנ"ל הביאור בזה:

יח פירוש ומגע בית הסתרים טהור ממ"ש לעיל גבי זב וידיו לא שטף במים וכמו שפירש"י ז"ל שם ואף דהתם בטומאת זיבה והכא בטומאת שכבת זרע כבר יישבו זה רש"י ותוס' ז"ל בנדה. מהי תיתי לן בכל הטומאות דמגע בית הסתרים טהור. והובא ברא"ם ז"ל

יט ר"ל שהיל"ל והיא גלתה את דמיה ומדקאמר מקור דמיה למד שאינו טמא אלא דם הבא מן המקור ולא הבא ממ"א:

(ד"ה דם) ר"ל דוקא דם הבא מן המקור טמא ולא מראה אחר הבא מן המקור:

כג ר"ל דע"כ אין המקרא מדבר במגע משכב ומושב הנדה דא"כ כוני' הך קרא יתירא הוא שהרי כבר מבואר הוא בפסוק כ"א כ"ב. ולזה דרשו שאין הכתוב הזה מדבר אלא בענין שהטהור מלמעלה ומשכב ומושב הנדה מלמטה. לכן אמר ואם על המשכב הוא ר"ל שאם הטהור ממעל על המשכב אע"פ שלא נגע בו רק ישב או רכב או נשען או עמד עליו ואח"כ אמר או על הכלי אשר היא יושבת וגו'. וממ"ש על הכלי ולא אמר על המושב למדו ז"ל שבא לרבות גם טומאת מרכב בנדה (וכבר בא למעלה אצל טומאת הזב ביאור שמות האלו באורך) מלבד טומאת מושב. ולפ"ז הכתוב הזה שב ומחובר לפסוקי כ"א כ"ב הקודמין דלפי שהזכיר שם שהנוגע במשכב ומושב הנדה טעון כבוס בגדים. אמר אח"כ כאן בפסוק שלפנינו וכן הוא הדין אם על המשכב או המושב או המרכב הוא אפי' לא נגע רק ישב או שכב או רכב או עמד עליהם ואף אם מפסיק בין הטהור ובין משכב ומושב ומרכב הנדה כמה משכבות ומושבות אחרים ואפי' אבן גדולה דלאו בת קבולי טומאה היא הדין שוה לנוגע שזכר לפני זה ר"ל שטעון כבוס בגדים. ולפ"ז צ"ל דמה שסיים הכתוב אח"כ בנגעו בו יטמא עד הערב איננו גזרת תחלת הפסוק ואם על המשכב הוא או וגו' שהרי כנ"ל תחלת המאמר הזה אינו מדבר בטומאת מגע ועוד שהרי אינו כתוב כאן רק יטמא ולא כ' דטעון כבוס בגדים. ובאמת שמגע משכב ומושב טעון כבוס בגדים כנזכר בפסוקים הקודמין. לזה צ"ל שכאן הוא התחלת ענין אחר ותחלת המאמר ואם אם על המשכב הוא או וגו' דבוק כנ"ל עם גזרת הפסוקים הקודמין יכבס בגדיו ורחץ וגו' ונלמד מזה שהמשכב מטמא אדם לטמא בגדים שעליו גם אם לא נגע רק הסיטו וכנ"ל ומה שבא כאן בסוף הפסוק בנגעו בו יטמא עד הערב אינו מדבר רק בטומאת מרכב ובא ללמד כנ"ל ג"כ בטומאת הזב שהמרכב חלוק מגעו ממשאו שמשאו טעון כבוס בגדים אבל לא מגעו

כד ר"ל מה היא אב ומטמאה אדם לטמא בגדים מקל וחומר ממשכב ומושב שלה שמטמא אדם לטמא בגדים וכן היא מטמאה כלי חרס בהיסט ממה מצינו בזב שעושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט (אף שהיא שעושה משכב ומושב מטמאה כלי חרס בהיסט) אף הוא [ר"ל הבועל נדה] אב הטומאה ולא וולד ומטמא אדם ואפי' לטמא בגדים שעליו וכן מטמא כלי חרס בהיסט הכל כמו זב. וכבר ביארתי היטב ענין כל זה. אצל טומאת הזב וכן הוא כאן:

כה ר"ל דמיעוט ימים שנים ורבים אתי לרבות יותר על הנשמע מסתם ימים הרי שלשה:

[ד"ה בלא] דהוה ס"ד לומר שאף אם ראתה ג' ימים רצופין בתוך ימי נדתה זבה היא להצריכה ז' נקיים וקרבן. והייתי אומר שההבדל בין זיבה הנזכרת בפ' שלפנינו לזיבה שמדבר ממנה בפ' הקודמת (ואשה כי תהיה זבה וגו') אינו אלא במנין ימי הראיה דלעיל מיירי ברואה יום א' או יומים והכא מיירי בראיית שלשה ימים לכך בא כאן בלא עת נדתה ללמד שהחילוק שבין הפרשיות הוא בזמני הזיבה שבתוך ימי נדתה אפי' ראתה כל שבעה ופסקה ביום הז'. לערב טובלת ומשמשת. ואם ראתה ג' ימים רצופין אחר ז' ימי נדותה היא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים וקרבן. וכן שנינו בברייתא דת"כ יכול הרואה ג' בתחלה תהא זבה. ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה וגו' ברואה יום א' או שנים ת"ל בלא עת נדתה כו' עכ"ל. ודע שכמו כן חמור בצד א' ימי נדות מימי זיבה דבנדה אפילו ראתה יום א' בלבד טמאה שבעה. ואולם בזמן הזיבות אם ראתה יום א' או שנים הוא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ר"ל שאינה טמאה אלא ביום הראיה בלבד וביום המחרת אם לא ראתה טובלת ומשמשת לערב. ודע דכל ימי האשה מיום שתקבע לה ווסת סופרת שבעה מיום הראשון של התחלת הוסת. שוב י"א ימי זיבה ואח"כ שוב שבעת ימי נדה וי"א ימי זיבה אחריהם וכן על הסדר הזה לעולם עד שתמות או שיעקר הווסת ליום אחר ואז מתחיל הסדר הזה מתחלת יום הווסת החדש:

לא ר"ל דהפעל הזה הוא מגזרת חסרי פא נון ששרשו נזר. ובא בהפעיל הנון נבלעת בזין עין הפעל ופעל והזרתם הוא בשקל אחד עם והצלתם והגשתם. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ולא) ר"נ אף דמטמא מקדש הוא בכרת ולא במיתה בידי שמים כמ"ש במ"א כי את משכן ד' טמא ונכרתה וגו' מ"מ כאן כנה הכתוב לכרת מיתה. מדברי הרא"ם ז"ל

לב מפני שחזר וכתב אח"כ בפסוק שאחריו והזב את זובו לכן דרשו ז"ל דכאן מיירי קרא בזב שאינו זב גמור. ומבואר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה