אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר מצורע › פרק יד

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר מצורע · פרק יד

סדר מצורע

א בת"כ שנינו מלמד שטומאתו ביום וטהרתו ביום (שאין רואין את הנגעים לא לטומאה ולא לטהרה אלא ביום) ע"כ. והכי פירושא כמו שטומאתו ביום כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא (ולא כתיב ובהראות בו) כך טהרתו ביום כדכתיב כאן ביום טהרתו (ולא כתיב בטהרתו) כפירש רבינו ישעי' ז"ל אבל ואחרים פירשו. דמקרא דהכא (ביום טהרתו) דריש לתרווייהו דביום אזאת תהי' תורת המצורע דלעיל מיני' קאי ופירושו זאת תהי' תורת המצורע בכלל בין לטומאתו ובין לטהרתו ביום דוקא מדברי הרא"ם ז"ל:

ג מדכתיב גבי מצורע בפרשה דלעיל בדד ישב שלא הן טמאין אחרים יושבין עמו. ומאחר דזבין וטמאי מתים שלוחן חוץ לשני מחנות. ממילא ששלוחו של מצורע חוץ לשלש מחנות:

ד (ד"ה טהורות) ולפ"ז משמע מכאן דצפרים הוא שם כולל לעוף טהור וטמא. וקשה דבש"ס פרק שלוח הקן שנינו דעוף טמא פטור מלשלח. ופריך מנא הני מילי אמר רב יצחק. דאמר קרא כי יקרא קן צפור וגו'. עוף משמע בין טהור ובין טמא צפור לא משמע אלא טהור ופריך עלי' תלמודא מכמה קראי. דמשמע מהנהו דצפור טמא וטהור במשמע ומתרץ להו לכולהו. ולכן צ"ל דהך ברייתא דת"כ פליגא אש"ס דידן מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה עץ) ר"ל שאין פירוש עץ כאן אילן רק מקל הנכרת מן האילן:

ה ר"ל מדכתיב ושחט וגו' על מים חיים. משמע שיהיו המים החיים מוקדמין בכלי לדם השחיטה. ומ"ש רש"י ז"ל אח"כ כדי שיהיו המים ניכרין בהם. הוא כדי לתת טעם. דלכך הצריך קרא שיקדמו המים החיים בכלי כדי שיהי' דם השחיטה מלמעלה על פני המים ולא יתערבו עם המים ואף דלא דרשינן טעמא דקרא רק לרבי שמעון מ"מ כאן נראה מהכתובים שזהו טעמא דקרא ממ"ש בפסוק שאחריו וטבל אותם וגו' בדם הצפור השחוטה על המים החיים הרי שהטבול צריך להיות בדם הצפור גרידא. ולא בדם המתערב עם המים. ומ"ש רש"י ז"ל עוד וכמה הן רביעית ר"ל כמה הם המים שדם הצפור ניכר בהם רביעית. אבל ביותר מרביעית. אף שהוא שוחט על המים מ"מ הדם מתערב עם המים:

ו ר"ל דאותה הוא תיבה יתירה דהי' לו לומר את הצפור החי' יקח ואת עץ וגו' ומדכתב אותה משמע דפלגינהו קרא. והצפור קיחה לעצמה. ושארי המינים קיחה לעצמם. ומזה מוכח ממילא דצריך לאגוד שאר המינים יחד דאל"כ הרי ג"כ לכל אחד משארי המינים קיחה לעצמו וא"כ למאי פלגינהו קרא ואכתי אותה למה לי אלא דקשה דמ"מ גבי טבילה למה פרט הצפור לעצמו וטבל אותם ואת הצפור וגו'. ולא הי' לומר רק וטבל אותם. לכן תירץ רש"י ז"ל יכול כשם כו' ומבואר מאוד:

ח ולפ"ז תיכף אחר תגלחת וכבוס בגדים וטבילה שביום הראשון מותר לבוא במחנה ואינו אסור רק בתשמיש. ומכאן קשה על מה שנמצא בפרק קמא דשבועות דמשני התם הש"ס מצורע כי מייתי קרבן לאשתרויי בקהל הוא תמוה שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ואחר יבוא אל המחנה וא"כ ביום הראשון מותר מיד בקהל ואין לומר שפירוש לאישתרויי בקהל תשמיש דגם הדוחק הזה הוא שבוש שהרי תיכף בליל שמיני מותר בתשמיש. ק"ו מתרומה שמותר אחרי שטבל ביום השביעי והעריב שמשו. כדתנן בהדיא בנגעים וקרבן לא מייתי עד למחר ביום השמיני. לכן צריך להגיה בש"ס כי מייתי קרבן לאישתרויי בקדשים. וכן הוא בש"ס דסוטה וכריתות בהדיא. ובכתב אחד מחכמי ארץ ישראל כתבו לי שגם הרב בעל בית יוסף הגיה כן בהסכמת הישיבה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

ומזה תראה ששלשה מיני טהרה במצורע. להכנס במחנה לתשמיש ותרומה ולקדשים אחרי תגלחת וצפרים וכבוס בגדים וטבילה שביום הראשון הותר לבוא במחנה. ואחרי תגלחת וכבוס בגדים וטבילה שביום השביעי הותר לעת ערב מיד בתרומה ותשמיש. ואחרי הבאת קרבן ביום השמיני הותר לאכילת קדשים וליכנס למקדש ומבואר:

ט ר"ל דכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט (שהוא שער ראשו וזקנו וגבות עיניו) מפורש. מקום כנוס שער ונראה (ששערות הראש והזקן והגבות הם שערות הרבה קבוצות יחד. והם במקום גלוי ונראה (אף כ"מ גלוי ונראה דוקא (כגון אם יש לו שערות הרבה בידיו או בשוקיו או על לבו וכן שער שפמו). לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה שאינו נראה ולמעוטי שערות מפוזרין בידיו או על לבו:

י ר"ל כי הכבש האחד משני הכבשים. פירש בו הכתוב אח"כ שיהי' לאשם אבל בכבש השני וכן בכבשה לא פירש לך הכתוב כלום ומן הסתם אמרינן שהאחד לחטאת והשני לעולה. ולפי שבפרשת ויקרא מבואר שהעולה אינה באה אלא מן הזכרים ע"כ שהכבשה הוא לחטאת מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ושלשה) ר"ל שלא תאמר כיון דקיי"ל כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מאותן שאינו באין בנדר ובנדבה (ר"ל דעולות ושלמים שבאין בנדר ונדבה. טעונין נסכים אף בזמן שבאים חובה בין אם הם של צבור ובין חובת יחיד) והם הבכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם א"כ ע"כ הני תלתא עשרונים דמצורע במנחה הבאה בפני עצמה הם באים ולא במנחת נסכים (ונ"מ דמנחת נסכים כולה כליל. אבל מנחה הבאה בפני עצמה נקמצת ושירי' נאכלין לכהנים) דאל"כ לא הי' צריך אלא עשרון אחד לכבש העולה. לכן הוצרך רש"י ז"ל לבאר שאינו כן אלא שהם באמת מנחת נסכים כדילפינן בברייתא דתורת כהנים מקרא דחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ולוג) ר"ל שאין הלוג הזה לוג שמן של הנסכים שהי' בולל בו את הסולת. דז"א שהנסכים טעונין רביעית ההין לכל עשרון שהן שלשה לוגין לכל עשרון אבל לוג שמן שהזכיר כאן הוא להזי' ומתן בהונות מדברי הרא"ם ז"ל:

יא ר"ל שהי' המצורע עומד בשער נקנור בחללו. ושער נקנור הי' במזרח העזרה וכשעומד בו ופניו למזרחה של העזרה הוא רואה פתחו של היכל והיינו לפני ד' דהכא וכדאמרינן בש"ס דפסחים דחלל שער ניקנור לא נתקדש בקדושת עזרה כדי שיכלו המצורעים לעמוד שם ולהכניס ראשו וידיו ורגליו לעזרה למתן יד ובהונות ותנוך אוזן דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב כרת. אבל בלא"ה לא היו המצורעים יכולין לבוא בשער נקנור. דקיי"ל דחלל השערים מכלל העזרה דמן האסקופה ולפנים כלפנים. וא"ת יעמוד חוץ לשער נקנור ויכניס ידיו לחלל השער ויקדשו השער. י"ל דבעינן לפני ד' וליכא. והנה למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אתי שפיר כפשוטו מה שהותר למצורע להכניס ראשו וידיו ורגליו לעזרה, ולמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה צ"ל דהכא גזירת הכתוב הוא במצורע משום דלא סגי בלאו הכי דכיון דחלל שער ניקנור לא נתקדש אם היו מזין ונותנין עליו בשער ניקנור היו הדם והשמן נפסלין ביוצא ומשום כך הותרה לו ביאה במקצת ומבואר:

יב (ד"ה והקריב) ר"ל שאין פירוש והקריב אותו לאשם שיקריבנו על המזבח לשם אשם כמו והקריב את העולה שהוא מענין קרבן דזה לא יתכן כאן שהרי אמר אחריו ואת לוג השמן שהוא דבוק ג"כ עם והקריב והוא לא הי' קרב על המזבח. ועוד כי בפסוק שלאחריו אמר ושחט. א"כ פסוק שלפנינו מדבר בפעולה שקודם השחיטה לכן צריך לפרש שהקריב דהכא אינו מענין קרבן רק מענין הקרבה כי אחרי ההעמדה שהזכיר מקודם בפסוק י"א והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם וגו' שהעמיד הכהן את המצורע והבהמות ולוג השמן אצל פתח אוהל מועד מבחוץ (שעדיין לא נתקדש השמן בכלי ליפסל ביוצא שלא הי' עדיין בתוך העזרה כלל) כדי להכניס ידיו לעזרה כנ"ל אמר כאן בפסוק שלפנינו שאחרי ההעמדה הנזכרת שאצל פתח אוהל מועד מבחוץ יקריב הכבש האחד עם לוג השמן לתוך העזרה כדי להניף אותם שהכבש טעון תנופה חי. כי אחרי והניף כתיב ושחט ולא כמו אמורי השלמים והחזה והשוק שטעונין תנופה לאחר שחיטה. וא"כ פירוש והקריב וגו' והניף והקריב כדי להניף אותם. והנה שני נקודות ההפסק שבדבור זה ברש"י קודם תיבת להניף הוא טעות סופר מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור הרבה:

(ד"ה והניף) ר"ל ואין כל השלשת כבשים טעונין תנופה רק כבש האשם:

יג ר"ל כמ"ש בפסוק י"א והעמיד וגו'. וצ"ל דאף שהמצורע הי' עומד בשער ניקנור שלא נתקדש מ"מ הכבשים היו עומדים מצד השער ולפנים אצל הפתח בחלל העזרה. והילכך הוה אמינא ששוחטן שם במקום העמדתן. דאי גם הכבשים היו עומדין בחלל השער איך אפשר למיטעי שישחטם בחוץ ופשוט. ועיקר כוונת רש"י ז"ל דהוה אמינא שתהי' עמידת הכבשים בפנים סמוך לחלל השער ודבוק לו אבל השתא דגלי לן קרא שגם כבש דמצורע טעון צפון ממילא אין צורך לומר שהיתה העמדת הכבשים בפנים רק אצל המצורע ממש בחוץ כן נ"ל בזה:

(ד"ה כי) ר"ל שאין למד לכהן למד הקנין במקום של ופירושו שינתן לכהן כחטאת שא"כ אין לזה חבור עם הענין שלמעלה במקום אשר ישחט וגו'. אבל פירושו בכל העבודות שעל הכהן לעבוד באשם זה משפטן כחטאת:

(בא"ד יכול יהא דמו וכו') הנה ידוע שגובה המזבח עשר אמות ובאמצעות גבהו הי' חוגרו חוט של סיקרא. להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים. והחטאת ניתן דמה למעלה מחוט הסיקרא בחמש אמות העליונות שהן מן החוט ולמעלה. מדכתיב גבי חטאת קרנות (ונתן על קרנות מזבח העולה) אבל האשם דמו ניתן למטה בחמש אמות תחתונות שמן החוט ולמטה. מדכתיב בי' ואת דמו יזרוק על המזבח סביב ולא כתיב בי' קרנות (על קרנות המזבח סביב) ומ"מ באשם מצורע יש להסתפק ולומר שניתן דמו למעלה מאחר שהיקש בפסוק שלפנינו לחטאת תלמוד לומר במקום אחר זאת תורת האשם וכל תורה לרבות. ובא לרבות אשם מצורע ששוה לכל האשמות בנתינת דמיו. הכי אמרינן בברייתא דת"כ:

טו זה פשוט מפני שפני הכהן המזה כנגד הפרוכת:

כ כבר ביאר רש"י ז"ל למעלה בפסוק ט' שאין המנחה דמצורע מנחה הבאה בפני עצמה. רק מנחת נסכים. וזה מוכח מקרא דהכא דכתיב והעלה את המנחה אלמא שכולה כליל. ואלו מנחה הבאה בפני עצמה נקמצת ושירי' נאכלין לכן חזר רש"י ז"ל וביאר זה כאן לרמז דמהכא ילפינן לה:

כא ר"ל דמכאן נמי מוכח דמנחת מצורע הוא מנחת נסכים ולכן בדלות שאינו מביא רק כבש אחד מנחתו עשרון אחד. ובעשירות מביא שלשה עשרונים לשלשה כבשים:

כג ר"ל ושמיני לטהרתו. היינו שמיני להיתרו לבוא במחנה. שזהו ע"י צפרים ותגלחת והזית מים חיים שביום הראשון

כה ר"ל לעיל גבי מצורע עשיר אמר בפסוק י"ז. ומיתר השמן וגו' יתן הכהן וגו' ועל בוהן וגו' על דם האשם לפיכך גלה לנו כאן במצורע עני ואמר על מקום דם האשם ללמדנו שאפילו נתקנח הדם שפיר דמי שאין הדם גורם אלא המקום גורם:

לד ר"ל שהי' לו לומר. נגע צרעת כי תהי' בבית ארץ אחוזתכם כמו שאמר אצל נגעי בשר נגע צרעת כי תהי' באדם מאי ונתתי נגע וגו' בבית וגו'. וגם הראב"ע ז"ל כתב ועמד בשינוי לשון זה וז"ל הדבר תלוי בנתינת ד' עכ"ל. ור"ל שמפני כך אמר ונתתי לפי שאין נגעי בתים טבעיים כנגעי הגוף רק נסיים ובאמת שיפה אמר אבל רז"ל דרשו בשנוי לשון זה כמו שכתוב רש"י ז"ל כאן בשורה הוא לכם וכו' וזה מבואר מאוד:

לה ר"ל לפי שמאמר זה כנגע נראה לי וגו' הוא מאמר בעל הבית המספר לכהן הרואה. והנה אף שההוראה תלוי' בחכם אפילו הוא ישראל מ"מ הגזירה תלוי' בכהן וכנ"ל בתחלת פרשה זו הילכך אפילו בעל הבית הוא חכם צריך לספר בלשון מסופק כנגע נראה לי ולא בלשון החלטה נגע נראה לי בבית מפני כבודו של הכהן הרואה שלא יהא נראה כמורה הוראה לפניו מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

לו (ד"ה ולא) דאף דקיי"ל הנכנס לבית המנוגע אינו מטמא בגדים שעליו עד שישהה בכדי אכילת פרס מ"מ זה אינו אלא לענין בגדים שהוא לבוש בהם דרך מלבוש אבל בגדים המקופלים ומונחים על כתפו או המונחים בבית טמאין מיד בלי שום שהי'. כדאיתא בת"כ ויליף לה התם מקרא דהכא:

לז ומה שאמר אח"כ ומראיהן שפל הוא לתוספת ביאור שאין פירוש מלת שקערורות שוקעות בממשן. אלא שוקעות במראיהן מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

מ (ד"ה אל) ר"ל דאין פירוש אל מקום טמא שהמקום ממש טמא דלא מצינו טומאה כלל במקום. שאין קרקע עולם מקבל טומאה כלל. אבל כינהו הכתוב אל מקום טמא ע"ש סופו לפי שבהשליך שם האבנים יטמאו מקומן בעודן שם. ובזה ממילא הזהיר הכתוב להשליך האבנים למקום שאין משתמשין טהרות שם והוא מבואר:

בא"ד למדך כו', ר"ל כנ"ל דאחר שניטלו האבנים מן המקום אין המקום בעצמו טמא שאין קרקע עולם מקבל טומאה. אבל כל זמן שעודן בו מטמאין מקום מושבן כדין מצורע. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

מא (ד"ה הקצות) ר"ל לפי שהקצוע בקצות הנגע סביבות הנגע. לכן אמר הקצות מל' קצה:

מג ר"ל יכול אפי' חזר הכהן בו ביום שחלץ וקצה וטח וראה שפרחה הנגע שנית טעון הבית נתיצה. נאמר כאן שיבה בנגע (ואם ישוב הנגע וגו') ונאמר למעלה שיבה בכהן (ושב הכהן ביום השביעי וגו') מה שיבה דלמעלה בסוף שבוע אף כאן אם ישוב הנגע בסוף שבוע דוקא כלומר דוקא אם חזר הכהן בסוף שבוע לחליצתו וקיצתו וטוחו הוא דטעון הבית נתיצה. אבל אם חזר בו ביום שחלץ וקצה וטח או אפילו באמצע השבוע אינו טעון נתיצה דשמא עד סוף השבוע יסור הנגע. וז"ש ז"ל חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. והוא מבואר:

(ד"ה הקצות) ר"ל שפעלי הקצות הטוח הם מקור מבנין נפעל וא"כ הוא שב אל הבית אבל פעל חלץ הוא מבנין פעל הכבד והוא פעל א"כ הוא שב אל האדם הפועל וחסר שין אשרי וכאלו היה כתוב אחר שחלץ. ופשוט:

מד הנה לולי הקבלה הטהורה והנאמנה הוראת פשטות הכתובים במשפטי נגעי הבתים הוא כסדר הזה שבהראות הנגע לכהן בפעם הא' טעון הנגע הסגר שבוע א' (כמבואר בפסוקי ל"ו ל"ז ל"ח) ואם לא פשה בסוף השבוע הוא טהור מיד (וזה נלמד ממ"ש פסוק מ"ח שאפילו בנגע החוזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה אם לא פשה הנגע הרי הוא טהור ומכ"ש בנגע שעמד בעיניו בשבוע ראשון) אבל אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון טעון הבית חליצה וקיצה וטיחה (כמבואר פסוק נ"ט מ' מ"א מ"ב) ואם חזר הנגע אפי' בו ביום אחרי חליצה וקיצה וטיחה אז אם לא פשה הנגע בבית (דהיינו שלא הגדיל הנגע בחזרתו יותר מהיותו קודם חליצה וקיצה וטיחה) טעון צפרים לטהרתו (כמבואר מפסוק מ"ח ואילך עד סוף הפ') אבל אם פשה הנגע בחזרתו טעון הבית נתיצה (כמבואר מפסוק מ"ג עד פסוק מ"ח) ובקצרה שאם עמד הנגע בשיעורו בסוף שבוע ראשון הוא טהור מיד וא"צ שום מעשה לטהרתו לא חליצה וקיצה וטיחה ולא צפרים ואם פשה בסוף שבוע ראשון צריך חליצה וקיצה וטיחה לטהרתו ואם חזר הנגע אחרי חליצה וקיצה וטיחה אם לא פשה מהיותו קודם חליצה וקיצה וטיחה הוא טהור אבל טעון צפרים לטהרתו אבל אם פשה הבית טמא וצריך נתיצה כל זה לפי פשטות לשון הפרשה אבל לקבלת רז"ל נבדלה דרכם מדרך הפשוט בכמה דברים. א' שאין העדר הפשיון סימן טהרה כלל בבתים וכן אין הפשיון סימן טומאה מוחלטת ואין טהרה בבתים אלא בסור הנגע מכל וכל אם שלא חזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה או שסר מעצמו בימי ההסגר) או אפי' הקטין משיעור טומאתו שהוא כגריס ופשוט) וכן אין טומאה מוחלטת בבתים (דהיינו שיצטרך הבית נתיצה) אלא בנגע החוזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה. ובזה טמא אף אם לא פשה ב' צורך הפשיון בבתים אינו אלא בנגע העומד (דבנגע החוזר כבר מבואר לעיל שטמא במוחלט אף שלא פשה) ולא לסימן טומאה רק לענין חליצה וקיצה וטיחה שלא יסגירנו עוד שבוע ב'. אבל אם לא פשה נותן לו שבוע שני להסגרו אבל בסוף שבוע ב' אף אם לא פשה טעון חליצה וקיצה וטיחה. ג' אין נגע החוזר טמא מוחלט אלא בסוף ז' ימים וז"ש ז"ל חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואין הפירוש שמסגירו שבוע דאחר חליצה וקיצה וטיחה א"צ הסגר עוד רק הפירוש שאם חזר באמצע השבוע לחליצתו מ"מ עדיין אינו טמא מוחלט עד שיעמוד החוזר גם ביום השבוע ד' אחרי החליצה וקיצה וטיחה ולא חזר בסוף שבוע טעון הבית עוד צפרים לטהרתו הא למדת שלקבלת חז"ל צורך ההסגר אינו אלא שלא יצטרך חליצה וקיצה וטיחה אולי יסור הנגע מכל וכל או יתקטן משיעורו (ואין טעם ההסגר שאם לא יפשה בסוף שבוע הוא טהור למפרע) אבל אם פשה הנגע לסוף הסגר ראשון הוא סימן שלא יסור הנגע מעצמו לכן צריך חליצה וקיצה וטיחה דוקא כדי לטהרו ואם לא פשה בראשון יש לספק עוד שמא יסור בשבוע ב' הילכך מסגירו עוד שבוע ב' אולי יסור מעצמו בימי ההסגר ולא יהיה לו צורך לחליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע וצפרים לטהרתו אבל אם עמד הנגע בשיעורו גם בשבוע ב' גם בלא פשה הוא סימן שלא יסור הנגע מעצמו וצריך חליצה וקיצה וטיחה ובשביעי מביא צפרים לטהרתו ובנגע החוזר בשביעי לחליצתו בין בסוף הסגר א' ובין בסוף הסגר ב' הבית טמא מוחלט וטעון נתיצה. ואחר שביארתי קבלת חז"ל באר היטב אשוב לביאור דברי רש"י ז"ל בציונים הסמוכים. ודע שכל דבור רש"י ז"ל בכאן עד פסוק מ"ו הכל דבור אחד ונקודות ההפסק הנמצאים בספרים באמצע דבור זה הכל ט"ס שרש"י ז"ל הולך ומבאר בדבור זה סדר כל המקראות האלו לקבלת חז"ל וגם מוצא קבלתם:

בא"ד אלא ונתץ את הבית היל"ל אחר ואם ישוב הנגע וראה והנה פשה הא לא בא ללמד אלא וכו'. ר"ל אחרי שקבלו חז"ל בגז"ש שהחוזר טמא אע"פ שלא פשה צ"ל שאין המקראות כסדרן ותחלת פסוק מ"ד אין כאן מקומו וכן ראוי להיות. ואם ישוב הנגע וגו' (עד סוף כל הפסוק) צרעת ממארת וגו' טמא הוא ונתץ את הבית וגו' עד סוף פסוק מ"ז. אבל תחלת פסוק מ"ד שהוא ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית אין מאמר זה מקומו בפסוק מ"ד אלא בפסוק מ"ח וכצ"ל שם (ואם) ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ואם בא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית וגו' ור"ל דבעומד בעינו בסוף הסגר ראשון טעון הסגר שני אבל בסוף הסגר שני בין עומד בעיניו ובין פשה אין טעון הסגר עוד אלא בין פשה ובין לא פשה צריך חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע וצפרים לטהרתו ומבואר. בא"ד יכול יתצנו וכו' כלומר דאכתי קשה מנ"ל לרז"ל שהמקראות שלא כסדרן ותחלת מקרא זה מקומו בפסוק מ"ח כנ"ל. די"ל לעולם שמקומו כאן לפני פסוק מ"ה ונתץ הבית וגו' ואף שקבלו חז"ל שאין החוזר צריך פשיון מ"מ מקרא זה בא ללמד שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון מסגירו שבוע שני (כמו שהוא באמת לדעת חז"ל) אלא שבזה חלוק הסגר שני מהסגר ראשון שבסוף הסגר ראשון אם פשה צריך חליצה וקיצה וטיחה ומתן שבוע (לראות אם לא יחזור הנגע) וצפרים וכנ"ל ואם לא פשה מסגירו שנית וכנ"ל ג"כ אבל בסוף הסגר שני הדין כך דאם לא פשה צריך חליצה וקיצה וטיחה וצפרים כמ"ש פסוק מ"ח וכנ"ל ג"כ אבל אם פשה הבית טמא מוחלט וצריך נתיצה דלא כנ"ל והשתא המקראות כסדרן שבתחלה אמר ואם ישוב הנגע ופרח וגו' עד סוף פסוק מ"ג ואח"כ אמר בפסוק מ"ד ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. וויו ובא הוא ויו המחלקת והכי פירושא שבפסוק מ"ג מדבר מנגע החוזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה שנעשה ע"י הפשיון שבסוף הסגר ראשון ואח"כ בפסוק מדבר או ובא הכהן וגו' ר"ל או אף בלי נגע החוזר אלא שפשה בסוף הסגר שני ואח"כ סיים בפסוק מ"ד צרעת ממארת וגו' טמא הוא ר"ל דבשניהם בין נגע החוזר ובין פשה בסוף הסגר שני. הוא צרעת ממארת וטמא מוחלט. ועל זה אמר בפסוק מ"ה ונתץ את הבית וגו'. ר"ל דבשניהם הבית טעון נתיצה נמצא דאף לדברי חז"ל שפסוק מ"ד בתחלתו וכן פסוק מ"ח מדברים מנגע שבסוף הסגר שני מ"מ המקראות כסדרן. ופשה צריך נתיצה כמ"ש פסוק מ"ד ובעמד בעיניו צריך חליצה וקיצה וטיחה כמ"ש פסוק מ"ח לכן כתב רש"י ז"ל דאינו כן. שע"כ אף בפשה אינו צריך נתיצה מג"ש דשיבה וביאה (שיבה שבסוף הסגר ראשון וביאה שבסוף הסגר שני). וע"כ כנ"ל שאין המקראות כסדרן ותחלת פסוק מ"ד ראוי להיות בפסוק מ"ח וכנ"ל ומבואר:

בא"ד במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשונה וכו' ואם בפושה בשני' וכו'. הנה לשון זה של הברייתא קשה להולמו מאוד דמשמע מלשון זה שנוכל לפרש להברייתא המקרא הזה באחת משני חלוקות הללו אלולי שכבר אמורות וז"א דהא מקרא מלא לפנינו והנה לא פשה. ואיך יתפרש א"כ בפושה ובאמת שהר"ש ז"ל בפירוש המשניות מחק זה מן הברייתא וגריס הכי ומנין כו' תלמוד לומר ואם בוא יבוא וגו' הרי כאן ב' ביאות את שבא בסוף כו' וברא"ם וצדה לדרך ז"ל טרחו לקיים גירסא הישנה. ולא נחה דעתי בדבריהם:

מו ר"ל דהמוסגר בשבוע ראשון או בשבוע שני כל ימי ההסגר ירדה עליו טומאה בעוד שהנגע בו הילכך הנכנס בו טמא. אבל ימי חליצה וקיצה וטיחה כיון שכבר סר הנגע אינו מטמא כלל בביאה אף שנותן לו שבוע יכול אף המוחלט דהיינו בנגע החוזר אם קלף ממנו הנגע אינו מטמא בביאה אף שהוא טמא כיון שאין הנגע בו לע"ע ת"ל כל ימי דלא היל"ל אלא ימי וכתב כל ימי לרבות המוחלט שקלף נגעו דכיון דלנתיצה קאי הוא מטמא בביאה:

(ד"ה יטמא) ר"ל מדלא כתיב בי' וכבס בגדיו כמ"ש אח"כ באוכל ושוכב. ופשוט:

בא"ד יכול וכו'. הרב רא"ם ז"ל נדחק כאן מאוד בלשון הברייתא ואלה דבריו בשינוי לשון. לשון הברייתא ההיא מוקשה מאוד דמעיקרא תני תנא ת"ל והאוכל דמשמע דס"ל דלאו אוכל ממש הוא רק לשיעור שהי' לחודא אתי והדר תנא אין לי אלא אוכל דמשמע דהוה סליק אדעתי' דהאי אוכל אוכל ממש הוא. ועוד דנקיט בתר הכי אין לי וכו'. לא אוכל ולא שוכב מנין וכו' הא אמרת רישא דבשהי' לחוד מטמא בגדים ומפני הערות אלו נדחק הרב ז"ל מאוד בפירושא דלישנא דברייתא. ואולם באמת א"צ לדחוק בכאן שכל הלחץ יצא לו להרב ז"ל מפני שחשב שכאשר אמר התנא ת"ל והאוכל השלים דרושו בבבא זו ולמד דינו מכאן דבשהי' לחודא מטמא ואין הדבר כן אלא דמה דנקט מעיקרא ת"ל והאוכל הוא התחלת הדרוש ואין כאן סיפא ורישא וכולה ברייתא חדא בבא הוא. וה"ק ת"ל והאוכל בבית יכבס בגדיו ור"ל שמשני תיבות הללו והאוכל יכבס מוכרח הך דינא שהשוהה לבד טמא והיינו ממלת יכבס נלמד שהשוהה בלבד טעון כבוס וממלת והאוכל נלמד שיעור השהי' שהיא בכא"פ ואחר שהניח זה התנא בא אח"כ לגמור דרושו ולפרש איך ימשך מב' מלות אלו הלמוד הזה והתחיל כסדר ואמר דאין לפרש והאוכל כפשטי' אוכל ממש ת"ל והשוכב ותו תנא דאין לפרש ג"כ דבעינן דוקא או אוכל ממש או שוכב ממש לא אוכל ולא שוכב רק שוהה לחוד מנין ת"ל יכבס יכבס ב"פ ר"ל דיכבס קמא מיותר ולא היל"ל אלא והשוכב ואוכל בבית יכבס בגדיו ולמה כ' יכבס בכל א' וע"כ לרבות לא אוכל ולא שוכב אלא שוהה לחוד וזהו דרושנו שרצינו למעלה. והדר אמר התנא אם סופנו לרבות הכל מה ת"ל והאוכל ולא הוה קשיא לי' לתנא מה ת"ל והשוכב דהשוכב יתפרש כפשוטו על השהי' לבד ותפש מעמד השכיבה ולא מעמד הישיבה או העמידה משום דהשוכב דרכו לשהות לכן לא קשיא לי' רק מה ת"ל והאוכל. וע"ז תירץ התנא שהוא ליתן שיעור לשוכב ר"ל לשוהה בכדי אכילת פרס. ושיעור הכתוב לפי זה והשוכב בבית ר"ל השוהה (דשכיבה הוא מעמד השהי') אבל לפי שעדיין לא נתברר לנו מזה כמה שיעור שהי' אמר אח"כ והאוכל בבית יכבס בגדיו. ר"ל ומה שהאוכל טמא ע"כ אינו משום פעולת האכילה (כנ"ל מרבוייא דיכבס יכבס ב"פ) רק משום ששהא כדי אכילה ובזה ידענו דשיעור שהי' כדי אכילה דהיינו אכילת מזון סעודה אחת שהוא פרס. ר"ל חצי ככר ששיערו בו מזון ב' סעודות לעירוב. ואע"ג דסתם אכילה בכזית מ"מ שיעורין הלכה למשה מסיני. ובאה ההלכה שפירוש והאוכל היינו שיעור סעודה והוא אכילת פרס וגמרינן מהא דשוהה כדי אכילת פרס טעון כבוס בגדים זהו ביאור דברי הברייתא ההיא ולא ידעתי למה זה נדחק רבינו הרא"ם ז"ל בזה. והנה במה שביארתי יתבאר לך כי דברי הדרש הזה הם פשוטו של מקרא והדרש בא לבד שלא תחשוב לפרש כוונת הכתוב כפי המלות דגזירת הכתוב הוא דמשום פעולת השכיבה או האכילה דוקא בעי כבוס. לזה אמר דמרבוייא דיכבס יכבס ב"פ מוכרע דאין השוכב או האוכל מטמא בגדים שעליו רק משום ששהה כדי אכילה וכ"ז מבואר מאוד וא"צ להאריך עוד בזה:

נז ר"ל ובית ביום טהרתו דריש סדרא אין שמושו אחד עם בית ביום הטמא וביום הטהור דהכא כי בית ביום טהרתו הוא להוראת הזמן אבל בית דביום הטמא וביום הטהור דהכא הוא כבית ובחרושת אבן למלאות שפירושו בענין חרושת אבן וכן הוא ג"כ פירושו בכאן להורות בענין יום הטהור וענין יום הטמא כלומר איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו והיינו שאם חזר הנגע בסוף שביעי לקיצתו וחליצתו וטיחתו הוא טמא ואם לאו טהור וכן בנגעי אדם כדינם וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל. ביום הטמא ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור עכ"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה