באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר מצורע
פרק יד
א בת"כ שנינו מלמד שטומאתו ביום וטהרתו ביום (שאין רואין את הנגעים לא לטומאה ולא לטהרה אלא ביום) ע"כ. והכי פירושא כמו שטומאתו ביום כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא (ולא כתיב ובהראות בו) כך טהרתו ביום כדכתיב כאן ביום טהרתו (ולא כתיב בטהרתו) כפירש רבינו ישעי' ז"ל אבל ואחרים פירשו. דמקרא דהכא (ביום טהרתו) דריש לתרווייהו דביום אזאת תהי' תורת המצורע דלעיל מיני' קאי ופירושו זאת תהי' תורת המצורע בכלל בין לטומאתו ובין לטהרתו ביום דוקא מדברי הרא"ם ז"ל:
ג מדכתיב גבי מצורע בפרשה דלעיל בדד ישב שלא הן טמאין אחרים יושבין עמו. ומאחר דזבין וטמאי מתים שלוחן חוץ לשני מחנות. ממילא ששלוחו של מצורע חוץ לשלש מחנות:
ד (ד"ה טהורות) ולפ"ז משמע מכאן דצפרים הוא שם כולל לעוף טהור וטמא. וקשה דבש"ס פרק שלוח הקן שנינו דעוף טמא פטור מלשלח. ופריך מנא הני מילי אמר רב יצחק. דאמר קרא כי יקרא קן צפור וגו'. עוף משמע בין טהור ובין טמא צפור לא משמע אלא טהור ופריך עלי' תלמודא מכמה קראי. דמשמע מהנהו דצפור טמא וטהור במשמע ומתרץ להו לכולהו. ולכן צ"ל דהך ברייתא דת"כ פליגא אש"ס דידן מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה עץ) ר"ל שאין פירוש עץ כאן אילן רק מקל הנכרת מן האילן:
ה ר"ל מדכתיב ושחט וגו' על מים חיים. משמע שיהיו המים החיים מוקדמין בכלי לדם השחיטה. ומ"ש רש"י ז"ל אח"כ כדי שיהיו המים ניכרין בהם. הוא כדי לתת טעם. דלכך הצריך קרא שיקדמו המים החיים בכלי כדי שיהי' דם השחיטה מלמעלה על פני המים ולא יתערבו עם המים ואף דלא דרשינן טעמא דקרא רק לרבי שמעון מ"מ כאן נראה מהכתובים שזהו טעמא דקרא ממ"ש בפסוק שאחריו וטבל אותם וגו' בדם הצפור השחוטה על המים החיים הרי שהטבול צריך להיות בדם הצפור גרידא. ולא בדם המתערב עם המים. ומ"ש רש"י ז"ל עוד וכמה הן רביעית ר"ל כמה הם המים שדם הצפור ניכר בהם רביעית. אבל ביותר מרביעית. אף שהוא שוחט על המים מ"מ הדם מתערב עם המים:
ו ר"ל דאותה הוא תיבה יתירה דהי' לו לומר את הצפור החי' יקח ואת עץ וגו' ומדכתב אותה משמע דפלגינהו קרא. והצפור קיחה לעצמה. ושארי המינים קיחה לעצמם. ומזה מוכח ממילא דצריך לאגוד שאר המינים יחד דאל"כ הרי ג"כ לכל אחד משארי המינים קיחה לעצמו וא"כ למאי פלגינהו קרא ואכתי אותה למה לי אלא דקשה דמ"מ גבי טבילה למה פרט הצפור לעצמו וטבל אותם ואת הצפור וגו'. ולא הי' לומר רק וטבל אותם. לכן תירץ רש"י ז"ל יכול כשם כו' ומבואר מאוד:
ח ולפ"ז תיכף אחר תגלחת וכבוס בגדים וטבילה שביום הראשון מותר לבוא במחנה ואינו אסור רק בתשמיש. ומכאן קשה על מה שנמצא בפרק קמא דשבועות דמשני התם הש"ס מצורע כי מייתי קרבן לאשתרויי בקהל הוא תמוה שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ואחר יבוא אל המחנה וא"כ ביום הראשון מותר מיד בקהל ואין לומר שפירוש לאישתרויי בקהל תשמיש דגם הדוחק הזה הוא שבוש שהרי תיכף בליל שמיני מותר בתשמיש. ק"ו מתרומה שמותר אחרי שטבל ביום השביעי והעריב שמשו. כדתנן בהדיא בנגעים וקרבן לא מייתי עד למחר ביום השמיני. לכן צריך להגיה בש"ס כי מייתי קרבן לאישתרויי בקדשים. וכן הוא בש"ס דסוטה וכריתות בהדיא. ובכתב אחד מחכמי ארץ ישראל כתבו לי שגם הרב בעל בית יוסף הגיה כן בהסכמת הישיבה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
ומזה תראה ששלשה מיני טהרה במצורע. להכנס במחנה לתשמיש ותרומה ולקדשים אחרי תגלחת וצפרים וכבוס בגדים וטבילה שביום הראשון הותר לבוא במחנה. ואחרי תגלחת וכבוס בגדים וטבילה שביום השביעי הותר לעת ערב מיד בתרומה ותשמיש. ואחרי הבאת קרבן ביום השמיני הותר לאכילת קדשים וליכנס למקדש ומבואר:
ט ר"ל דכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט (שהוא שער ראשו וזקנו וגבות עיניו) מפורש. מקום כנוס שער ונראה (ששערות הראש והזקן והגבות הם שערות הרבה קבוצות יחד. והם במקום גלוי ונראה (אף כ"מ גלוי ונראה דוקא (כגון אם יש לו שערות הרבה בידיו או בשוקיו או על לבו וכן שער שפמו). לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה שאינו נראה ולמעוטי שערות מפוזרין בידיו או על לבו:
י ר"ל כי הכבש האחד משני הכבשים. פירש בו הכתוב אח"כ שיהי' לאשם אבל בכבש השני וכן בכבשה לא פירש לך הכתוב כלום ומן הסתם אמרינן שהאחד לחטאת והשני לעולה. ולפי שבפרשת ויקרא מבואר שהעולה אינה באה אלא מן הזכרים ע"כ שהכבשה הוא לחטאת מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ושלשה) ר"ל שלא תאמר כיון דקיי"ל כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מאותן שאינו באין בנדר ובנדבה (ר"ל דעולות ושלמים שבאין בנדר ונדבה. טעונין נסכים אף בזמן שבאים חובה בין אם הם של צבור ובין חובת יחיד) והם הבכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם א"כ ע"כ הני תלתא עשרונים דמצורע במנחה הבאה בפני עצמה הם באים ולא במנחת נסכים (ונ"מ דמנחת נסכים כולה כליל. אבל מנחה הבאה בפני עצמה נקמצת ושירי' נאכלין לכהנים) דאל"כ לא הי' צריך אלא עשרון אחד לכבש העולה. לכן הוצרך רש"י ז"ל לבאר שאינו כן אלא שהם באמת מנחת נסכים כדילפינן בברייתא דתורת כהנים מקרא דחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ולוג) ר"ל שאין הלוג הזה לוג שמן של הנסכים שהי' בולל בו את הסולת. דז"א שהנסכים טעונין רביעית ההין לכל עשרון שהן שלשה לוגין לכל עשרון אבל לוג שמן שהזכיר כאן הוא להזי' ומתן בהונות מדברי הרא"ם ז"ל:
יא ר"ל שהי' המצורע עומד בשער נקנור בחללו. ושער נקנור הי' במזרח העזרה וכשעומד בו ופניו למזרחה של העזרה הוא רואה פתחו של היכל והיינו לפני ד' דהכא וכדאמרינן בש"ס דפסחים דחלל שער ניקנור לא נתקדש בקדושת עזרה כדי שיכלו המצורעים לעמוד שם ולהכניס ראשו וידיו ורגליו לעזרה למתן יד ובהונות ותנוך אוזן דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב כרת. אבל בלא"ה לא היו המצורעים יכולין לבוא בשער נקנור. דקיי"ל דחלל השערים מכלל העזרה דמן האסקופה ולפנים כלפנים. וא"ת יעמוד חוץ לשער נקנור ויכניס ידיו לחלל השער ויקדשו השער. י"ל דבעינן לפני ד' וליכא. והנה למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה אתי שפיר כפשוטו מה שהותר למצורע להכניס ראשו וידיו ורגליו לעזרה, ולמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה צ"ל דהכא גזירת הכתוב הוא במצורע משום דלא סגי בלאו הכי דכיון דחלל שער ניקנור לא נתקדש אם היו מזין ונותנין עליו בשער ניקנור היו הדם והשמן נפסלין ביוצא ומשום כך הותרה לו ביאה במקצת ומבואר:
יב (ד"ה והקריב) ר"ל שאין פירוש והקריב אותו לאשם שיקריבנו על המזבח לשם אשם כמו והקריב את העולה שהוא מענין קרבן דזה לא יתכן כאן שהרי אמר אחריו ואת לוג השמן שהוא דבוק ג"כ עם והקריב והוא לא הי' קרב על המזבח. ועוד כי בפסוק שלאחריו אמר ושחט. א"כ פסוק שלפנינו מדבר בפעולה שקודם השחיטה לכן צריך לפרש שהקריב דהכא אינו מענין קרבן רק מענין הקרבה כי אחרי ההעמדה שהזכיר מקודם בפסוק י"א והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם וגו' שהעמיד הכהן את המצורע והבהמות ולוג השמן אצל פתח אוהל מועד מבחוץ (שעדיין לא נתקדש השמן בכלי ליפסל ביוצא שלא הי' עדיין בתוך העזרה כלל) כדי להכניס ידיו לעזרה כנ"ל אמר כאן בפסוק שלפנינו שאחרי ההעמדה הנזכרת שאצל פתח אוהל מועד מבחוץ יקריב הכבש האחד עם לוג השמן לתוך העזרה כדי להניף אותם שהכבש טעון תנופה חי. כי אחרי והניף כתיב ושחט ולא כמו אמורי השלמים והחזה והשוק שטעונין תנופה לאחר שחיטה. וא"כ פירוש והקריב וגו' והניף והקריב כדי להניף אותם. והנה שני נקודות ההפסק שבדבור זה ברש"י קודם תיבת להניף הוא טעות סופר מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור הרבה:
(ד"ה והניף) ר"ל ואין כל השלשת כבשים טעונין תנופה רק כבש האשם:
יג ר"ל כמ"ש בפסוק י"א והעמיד וגו'. וצ"ל דאף שהמצורע הי' עומד בשער ניקנור שלא נתקדש מ"מ הכבשים היו עומדים מצד השער ולפנים אצל הפתח בחלל העזרה. והילכך הוה אמינא ששוחטן שם במקום העמדתן. דאי גם הכבשים היו עומדין בחלל השער איך אפשר למיטעי שישחטם בחוץ ופשוט. ועיקר כוונת רש"י ז"ל דהוה אמינא שתהי' עמידת הכבשים בפנים סמוך לחלל השער ודבוק לו אבל השתא דגלי לן קרא שגם כבש דמצורע טעון צפון ממילא אין צורך לומר שהיתה העמדת הכבשים בפנים רק אצל המצורע ממש בחוץ כן נ"ל בזה:
(ד"ה כי) ר"ל שאין למד לכהן למד הקנין במקום של ופירושו שינתן לכהן כחטאת שא"כ אין לזה חבור עם הענין שלמעלה במקום אשר ישחט וגו'. אבל פירושו בכל העבודות שעל הכהן לעבוד באשם זה משפטן כחטאת:
(בא"ד יכול יהא דמו וכו') הנה ידוע שגובה המזבח עשר אמות ובאמצעות גבהו הי' חוגרו חוט של סיקרא. להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים. והחטאת ניתן דמה למעלה מחוט הסיקרא בחמש אמות העליונות שהן מן החוט ולמעלה. מדכתיב גבי חטאת קרנות (ונתן על קרנות מזבח העולה) אבל האשם דמו ניתן למטה בחמש אמות תחתונות שמן החוט ולמטה. מדכתיב בי' ואת דמו יזרוק על המזבח סביב ולא כתיב בי' קרנות (על קרנות המזבח סביב) ומ"מ באשם מצורע יש להסתפק ולומר שניתן דמו למעלה מאחר שהיקש בפסוק שלפנינו לחטאת תלמוד לומר במקום אחר זאת תורת האשם וכל תורה לרבות. ובא לרבות אשם מצורע ששוה לכל האשמות בנתינת דמיו. הכי אמרינן בברייתא דת"כ:
טו זה פשוט מפני שפני הכהן המזה כנגד הפרוכת:
כ כבר ביאר רש"י ז"ל למעלה בפסוק ט' שאין המנחה דמצורע מנחה הבאה בפני עצמה. רק מנחת נסכים. וזה מוכח מקרא דהכא דכתיב והעלה את המנחה אלמא שכולה כליל. ואלו מנחה הבאה בפני עצמה נקמצת ושירי' נאכלין לכן חזר רש"י ז"ל וביאר זה כאן לרמז דמהכא ילפינן לה:
כא ר"ל דמכאן נמי מוכח דמנחת מצורע הוא מנחת נסכים ולכן בדלות שאינו מביא רק כבש אחד מנחתו עשרון אחד. ובעשירות מביא שלשה עשרונים לשלשה כבשים:
כג ר"ל ושמיני לטהרתו. היינו שמיני להיתרו לבוא במחנה. שזהו ע"י צפרים ותגלחת והזית מים חיים שביום הראשון
כה ר"ל לעיל גבי מצורע עשיר אמר בפסוק י"ז. ומיתר השמן וגו' יתן הכהן וגו' ועל בוהן וגו' על דם האשם לפיכך גלה לנו כאן במצורע עני ואמר על מקום דם האשם ללמדנו שאפילו נתקנח הדם שפיר דמי שאין הדם גורם אלא המקום גורם:
לד ר"ל שהי' לו לומר. נגע צרעת כי תהי' בבית ארץ אחוזתכם כמו שאמר אצל נגעי בשר נגע צרעת כי תהי' באדם מאי ונתתי נגע וגו' בבית וגו'. וגם הראב"ע ז"ל כתב ועמד בשינוי לשון זה וז"ל הדבר תלוי בנתינת ד' עכ"ל. ור"ל שמפני כך אמר ונתתי לפי שאין נגעי בתים טבעיים כנגעי הגוף רק נסיים ובאמת שיפה אמר אבל רז"ל דרשו בשנוי לשון זה כמו שכתוב רש"י ז"ל כאן בשורה הוא לכם וכו' וזה מבואר מאוד:
לה ר"ל לפי שמאמר זה כנגע נראה לי וגו' הוא מאמר בעל הבית המספר לכהן הרואה. והנה אף שההוראה תלוי' בחכם אפילו הוא ישראל מ"מ הגזירה תלוי' בכהן וכנ"ל בתחלת פרשה זו הילכך אפילו בעל הבית הוא חכם צריך לספר בלשון מסופק כנגע נראה לי ולא בלשון החלטה נגע נראה לי בבית מפני כבודו של הכהן הרואה שלא יהא נראה כמורה הוראה לפניו מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
לו (ד"ה ולא) דאף דקיי"ל הנכנס לבית המנוגע אינו מטמא בגדים שעליו עד שישהה בכדי אכילת פרס מ"מ זה אינו אלא לענין בגדים שהוא לבוש בהם דרך מלבוש אבל בגדים המקופלים ומונחים על כתפו או המונחים בבית טמאין מיד בלי שום שהי'. כדאיתא בת"כ ויליף לה התם מקרא דהכא:
לז ומה שאמר אח"כ ומראיהן שפל הוא לתוספת ביאור שאין פירוש מלת שקערורות שוקעות בממשן. אלא שוקעות במראיהן מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:
מ (ד"ה אל) ר"ל דאין פירוש אל מקום טמא שהמקום ממש טמא דלא מצינו טומאה כלל במקום. שאין קרקע עולם מקבל טומאה כלל. אבל כינהו הכתוב אל מקום טמא ע"ש סופו לפי שבהשליך שם האבנים יטמאו מקומן בעודן שם. ובזה ממילא הזהיר הכתוב להשליך האבנים למקום שאין משתמשין טהרות שם והוא מבואר:
בא"ד למדך כו', ר"ל כנ"ל דאחר שניטלו האבנים מן המקום אין המקום בעצמו טמא שאין קרקע עולם מקבל טומאה. אבל כל זמן שעודן בו מטמאין מקום מושבן כדין מצורע. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
מא (ד"ה הקצות) ר"ל לפי שהקצוע בקצות הנגע סביבות הנגע. לכן אמר הקצות מל' קצה:
מג ר"ל יכול אפי' חזר הכהן בו ביום שחלץ וקצה וטח וראה שפרחה הנגע שנית טעון הבית נתיצה. נאמר כאן שיבה בנגע (ואם ישוב הנגע וגו') ונאמר למעלה שיבה בכהן (ושב הכהן ביום השביעי וגו') מה שיבה דלמעלה בסוף שבוע אף כאן אם ישוב הנגע בסוף שבוע דוקא כלומר דוקא אם חזר הכהן בסוף שבוע לחליצתו וקיצתו וטוחו הוא דטעון הבית נתיצה. אבל אם חזר בו ביום שחלץ וקצה וטח או אפילו באמצע השבוע אינו טעון נתיצה דשמא עד סוף השבוע יסור הנגע. וז"ש ז"ל חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. והוא מבואר:
(ד"ה הקצות) ר"ל שפעלי הקצות הטוח הם מקור מבנין נפעל וא"כ הוא שב אל הבית אבל פעל חלץ הוא מבנין פעל הכבד והוא פעל א"כ הוא שב אל האדם הפועל וחסר שין אשרי וכאלו היה כתוב אחר שחלץ. ופשוט:
מד הנה לולי הקבלה הטהורה והנאמנה הוראת פשטות הכתובים במשפטי נגעי הבתים הוא כסדר הזה שבהראות הנגע לכהן בפעם הא' טעון הנגע הסגר שבוע א' (כמבואר בפסוקי ל"ו ל"ז ל"ח) ואם לא פשה בסוף השבוע הוא טהור מיד (וזה נלמד ממ"ש פסוק מ"ח שאפילו בנגע החוזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה אם לא פשה הנגע הרי הוא טהור ומכ"ש בנגע שעמד בעיניו בשבוע ראשון) אבל אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון טעון הבית חליצה וקיצה וטיחה (כמבואר פסוק נ"ט מ' מ"א מ"ב) ואם חזר הנגע אפי' בו ביום אחרי חליצה וקיצה וטיחה אז אם לא פשה הנגע בבית (דהיינו שלא הגדיל הנגע בחזרתו יותר מהיותו קודם חליצה וקיצה וטיחה) טעון צפרים לטהרתו (כמבואר מפסוק מ"ח ואילך עד סוף הפ') אבל אם פשה הנגע בחזרתו טעון הבית נתיצה (כמבואר מפסוק מ"ג עד פסוק מ"ח) ובקצרה שאם עמד הנגע בשיעורו בסוף שבוע ראשון הוא טהור מיד וא"צ שום מעשה לטהרתו לא חליצה וקיצה וטיחה ולא צפרים ואם פשה בסוף שבוע ראשון צריך חליצה וקיצה וטיחה לטהרתו ואם חזר הנגע אחרי חליצה וקיצה וטיחה אם לא פשה מהיותו קודם חליצה וקיצה וטיחה הוא טהור אבל טעון צפרים לטהרתו אבל אם פשה הבית טמא וצריך נתיצה כל זה לפי פשטות לשון הפרשה אבל לקבלת רז"ל נבדלה דרכם מדרך הפשוט בכמה דברים. א' שאין העדר הפשיון סימן טהרה כלל בבתים וכן אין הפשיון סימן טומאה מוחלטת ואין טהרה בבתים אלא בסור הנגע מכל וכל אם שלא חזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה או שסר מעצמו בימי ההסגר) או אפי' הקטין משיעור טומאתו שהוא כגריס ופשוט) וכן אין טומאה מוחלטת בבתים (דהיינו שיצטרך הבית נתיצה) אלא בנגע החוזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה. ובזה טמא אף אם לא פשה ב' צורך הפשיון בבתים אינו אלא בנגע העומד (דבנגע החוזר כבר מבואר לעיל שטמא במוחלט אף שלא פשה) ולא לסימן טומאה רק לענין חליצה וקיצה וטיחה שלא יסגירנו עוד שבוע ב'. אבל אם לא פשה נותן לו שבוע שני להסגרו אבל בסוף שבוע ב' אף אם לא פשה טעון חליצה וקיצה וטיחה. ג' אין נגע החוזר טמא מוחלט אלא בסוף ז' ימים וז"ש ז"ל חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואין הפירוש שמסגירו שבוע דאחר חליצה וקיצה וטיחה א"צ הסגר עוד רק הפירוש שאם חזר באמצע השבוע לחליצתו מ"מ עדיין אינו טמא מוחלט עד שיעמוד החוזר גם ביום השבוע ד' אחרי החליצה וקיצה וטיחה ולא חזר בסוף שבוע טעון הבית עוד צפרים לטהרתו הא למדת שלקבלת חז"ל צורך ההסגר אינו אלא שלא יצטרך חליצה וקיצה וטיחה אולי יסור הנגע מכל וכל או יתקטן משיעורו (ואין טעם ההסגר שאם לא יפשה בסוף שבוע הוא טהור למפרע) אבל אם פשה הנגע לסוף הסגר ראשון הוא סימן שלא יסור הנגע מעצמו לכן צריך חליצה וקיצה וטיחה דוקא כדי לטהרו ואם לא פשה בראשון יש לספק עוד שמא יסור בשבוע ב' הילכך מסגירו עוד שבוע ב' אולי יסור מעצמו בימי ההסגר ולא יהיה לו צורך לחליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע וצפרים לטהרתו אבל אם עמד הנגע בשיעורו גם בשבוע ב' גם בלא פשה הוא סימן שלא יסור הנגע מעצמו וצריך חליצה וקיצה וטיחה ובשביעי מביא צפרים לטהרתו ובנגע החוזר בשביעי לחליצתו בין בסוף הסגר א' ובין בסוף הסגר ב' הבית טמא מוחלט וטעון נתיצה. ואחר שביארתי קבלת חז"ל באר היטב אשוב לביאור דברי רש"י ז"ל בציונים הסמוכים. ודע שכל דבור רש"י ז"ל בכאן עד פסוק מ"ו הכל דבור אחד ונקודות ההפסק הנמצאים בספרים באמצע דבור זה הכל ט"ס שרש"י ז"ל הולך ומבאר בדבור זה סדר כל המקראות האלו לקבלת חז"ל וגם מוצא קבלתם:
בא"ד אלא ונתץ את הבית היל"ל אחר ואם ישוב הנגע וראה והנה פשה הא לא בא ללמד אלא וכו'. ר"ל אחרי שקבלו חז"ל בגז"ש שהחוזר טמא אע"פ שלא פשה צ"ל שאין המקראות כסדרן ותחלת פסוק מ"ד אין כאן מקומו וכן ראוי להיות. ואם ישוב הנגע וגו' (עד סוף כל הפסוק) צרעת ממארת וגו' טמא הוא ונתץ את הבית וגו' עד סוף פסוק מ"ז. אבל תחלת פסוק מ"ד שהוא ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית אין מאמר זה מקומו בפסוק מ"ד אלא בפסוק מ"ח וכצ"ל שם (ואם) ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ואם בא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית וגו' ור"ל דבעומד בעינו בסוף הסגר ראשון טעון הסגר שני אבל בסוף הסגר שני בין עומד בעיניו ובין פשה אין טעון הסגר עוד אלא בין פשה ובין לא פשה צריך חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע וצפרים לטהרתו ומבואר. בא"ד יכול יתצנו וכו' כלומר דאכתי קשה מנ"ל לרז"ל שהמקראות שלא כסדרן ותחלת מקרא זה מקומו בפסוק מ"ח כנ"ל. די"ל לעולם שמקומו כאן לפני פסוק מ"ה ונתץ הבית וגו' ואף שקבלו חז"ל שאין החוזר צריך פשיון מ"מ מקרא זה בא ללמד שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון מסגירו שבוע שני (כמו שהוא באמת לדעת חז"ל) אלא שבזה חלוק הסגר שני מהסגר ראשון שבסוף הסגר ראשון אם פשה צריך חליצה וקיצה וטיחה ומתן שבוע (לראות אם לא יחזור הנגע) וצפרים וכנ"ל ואם לא פשה מסגירו שנית וכנ"ל ג"כ אבל בסוף הסגר שני הדין כך דאם לא פשה צריך חליצה וקיצה וטיחה וצפרים כמ"ש פסוק מ"ח וכנ"ל ג"כ אבל אם פשה הבית טמא מוחלט וצריך נתיצה דלא כנ"ל והשתא המקראות כסדרן שבתחלה אמר ואם ישוב הנגע ופרח וגו' עד סוף פסוק מ"ג ואח"כ אמר בפסוק מ"ד ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. וויו ובא הוא ויו המחלקת והכי פירושא שבפסוק מ"ג מדבר מנגע החוזר אחרי חליצה וקיצה וטיחה שנעשה ע"י הפשיון שבסוף הסגר ראשון ואח"כ בפסוק מדבר או ובא הכהן וגו' ר"ל או אף בלי נגע החוזר אלא שפשה בסוף הסגר שני ואח"כ סיים בפסוק מ"ד צרעת ממארת וגו' טמא הוא ר"ל דבשניהם בין נגע החוזר ובין פשה בסוף הסגר שני. הוא צרעת ממארת וטמא מוחלט. ועל זה אמר בפסוק מ"ה ונתץ את הבית וגו'. ר"ל דבשניהם הבית טעון נתיצה נמצא דאף לדברי חז"ל שפסוק מ"ד בתחלתו וכן פסוק מ"ח מדברים מנגע שבסוף הסגר שני מ"מ המקראות כסדרן. ופשה צריך נתיצה כמ"ש פסוק מ"ד ובעמד בעיניו צריך חליצה וקיצה וטיחה כמ"ש פסוק מ"ח לכן כתב רש"י ז"ל דאינו כן. שע"כ אף בפשה אינו צריך נתיצה מג"ש דשיבה וביאה (שיבה שבסוף הסגר ראשון וביאה שבסוף הסגר שני). וע"כ כנ"ל שאין המקראות כסדרן ותחלת פסוק מ"ד ראוי להיות בפסוק מ"ח וכנ"ל ומבואר:
בא"ד במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשונה וכו' ואם בפושה בשני' וכו'. הנה לשון זה של הברייתא קשה להולמו מאוד דמשמע מלשון זה שנוכל לפרש להברייתא המקרא הזה באחת משני חלוקות הללו אלולי שכבר אמורות וז"א דהא מקרא מלא לפנינו והנה לא פשה. ואיך יתפרש א"כ בפושה ובאמת שהר"ש ז"ל בפירוש המשניות מחק זה מן הברייתא וגריס הכי ומנין כו' תלמוד לומר ואם בוא יבוא וגו' הרי כאן ב' ביאות את שבא בסוף כו' וברא"ם וצדה לדרך ז"ל טרחו לקיים גירסא הישנה. ולא נחה דעתי בדבריהם:
מו ר"ל דהמוסגר בשבוע ראשון או בשבוע שני כל ימי ההסגר ירדה עליו טומאה בעוד שהנגע בו הילכך הנכנס בו טמא. אבל ימי חליצה וקיצה וטיחה כיון שכבר סר הנגע אינו מטמא כלל בביאה אף שנותן לו שבוע יכול אף המוחלט דהיינו בנגע החוזר אם קלף ממנו הנגע אינו מטמא בביאה אף שהוא טמא כיון שאין הנגע בו לע"ע ת"ל כל ימי דלא היל"ל אלא ימי וכתב כל ימי לרבות המוחלט שקלף נגעו דכיון דלנתיצה קאי הוא מטמא בביאה:
(ד"ה יטמא) ר"ל מדלא כתיב בי' וכבס בגדיו כמ"ש אח"כ באוכל ושוכב. ופשוט:
בא"ד יכול וכו'. הרב רא"ם ז"ל נדחק כאן מאוד בלשון הברייתא ואלה דבריו בשינוי לשון. לשון הברייתא ההיא מוקשה מאוד דמעיקרא תני תנא ת"ל והאוכל דמשמע דס"ל דלאו אוכל ממש הוא רק לשיעור שהי' לחודא אתי והדר תנא אין לי אלא אוכל דמשמע דהוה סליק אדעתי' דהאי אוכל אוכל ממש הוא. ועוד דנקיט בתר הכי אין לי וכו'. לא אוכל ולא שוכב מנין וכו' הא אמרת רישא דבשהי' לחוד מטמא בגדים ומפני הערות אלו נדחק הרב ז"ל מאוד בפירושא דלישנא דברייתא. ואולם באמת א"צ לדחוק בכאן שכל הלחץ יצא לו להרב ז"ל מפני שחשב שכאשר אמר התנא ת"ל והאוכל השלים דרושו בבבא זו ולמד דינו מכאן דבשהי' לחודא מטמא ואין הדבר כן אלא דמה דנקט מעיקרא ת"ל והאוכל הוא התחלת הדרוש ואין כאן סיפא ורישא וכולה ברייתא חדא בבא הוא. וה"ק ת"ל והאוכל בבית יכבס בגדיו ור"ל שמשני תיבות הללו והאוכל יכבס מוכרח הך דינא שהשוהה לבד טמא והיינו ממלת יכבס נלמד שהשוהה בלבד טעון כבוס וממלת והאוכל נלמד שיעור השהי' שהיא בכא"פ ואחר שהניח זה התנא בא אח"כ לגמור דרושו ולפרש איך ימשך מב' מלות אלו הלמוד הזה והתחיל כסדר ואמר דאין לפרש והאוכל כפשטי' אוכל ממש ת"ל והשוכב ותו תנא דאין לפרש ג"כ דבעינן דוקא או אוכל ממש או שוכב ממש לא אוכל ולא שוכב רק שוהה לחוד מנין ת"ל יכבס יכבס ב"פ ר"ל דיכבס קמא מיותר ולא היל"ל אלא והשוכב ואוכל בבית יכבס בגדיו ולמה כ' יכבס בכל א' וע"כ לרבות לא אוכל ולא שוכב אלא שוהה לחוד וזהו דרושנו שרצינו למעלה. והדר אמר התנא אם סופנו לרבות הכל מה ת"ל והאוכל ולא הוה קשיא לי' לתנא מה ת"ל והשוכב דהשוכב יתפרש כפשוטו על השהי' לבד ותפש מעמד השכיבה ולא מעמד הישיבה או העמידה משום דהשוכב דרכו לשהות לכן לא קשיא לי' רק מה ת"ל והאוכל. וע"ז תירץ התנא שהוא ליתן שיעור לשוכב ר"ל לשוהה בכדי אכילת פרס. ושיעור הכתוב לפי זה והשוכב בבית ר"ל השוהה (דשכיבה הוא מעמד השהי') אבל לפי שעדיין לא נתברר לנו מזה כמה שיעור שהי' אמר אח"כ והאוכל בבית יכבס בגדיו. ר"ל ומה שהאוכל טמא ע"כ אינו משום פעולת האכילה (כנ"ל מרבוייא דיכבס יכבס ב"פ) רק משום ששהא כדי אכילה ובזה ידענו דשיעור שהי' כדי אכילה דהיינו אכילת מזון סעודה אחת שהוא פרס. ר"ל חצי ככר ששיערו בו מזון ב' סעודות לעירוב. ואע"ג דסתם אכילה בכזית מ"מ שיעורין הלכה למשה מסיני. ובאה ההלכה שפירוש והאוכל היינו שיעור סעודה והוא אכילת פרס וגמרינן מהא דשוהה כדי אכילת פרס טעון כבוס בגדים זהו ביאור דברי הברייתא ההיא ולא ידעתי למה זה נדחק רבינו הרא"ם ז"ל בזה. והנה במה שביארתי יתבאר לך כי דברי הדרש הזה הם פשוטו של מקרא והדרש בא לבד שלא תחשוב לפרש כוונת הכתוב כפי המלות דגזירת הכתוב הוא דמשום פעולת השכיבה או האכילה דוקא בעי כבוס. לזה אמר דמרבוייא דיכבס יכבס ב"פ מוכרע דאין השוכב או האוכל מטמא בגדים שעליו רק משום ששהה כדי אכילה וכ"ז מבואר מאוד וא"צ להאריך עוד בזה:
נז ר"ל ובית ביום טהרתו דריש סדרא אין שמושו אחד עם בית ביום הטמא וביום הטהור דהכא כי בית ביום טהרתו הוא להוראת הזמן אבל בית דביום הטמא וביום הטהור דהכא הוא כבית ובחרושת אבן למלאות שפירושו בענין חרושת אבן וכן הוא ג"כ פירושו בכאן להורות בענין יום הטהור וענין יום הטמא כלומר איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו והיינו שאם חזר הנגע בסוף שביעי לקיצתו וחליצתו וטיחתו הוא טמא ואם לאו טהור וכן בנגעי אדם כדינם וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל. ביום הטמא ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור עכ"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:
פרק טו
ב והכי פירושא יכול זב מ"מ אפי' הזב מחוטמו מפיו ומאזנו יהא טמא ת"ל מבשרו ולא כל בשרו ר"ל שלא מכל מקום שיזוב הוא טמא ועדיין איני יודע איזהו מקום הבשר שזיבתו טמאה זכיתי לדין ללמוד זב מזבה מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה נדה (שא"צ ז' נקיים ולא קרבן) מטמאה טומאה חמורה זיבה (שצריכה ז' נקיים וקרבן) אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאה קלה קרי (שאינו אלא טומאת ערב) מטמאה טומאה חמורה זיבה (שהוא טומאת שבעה וקרבן) הרי מכאן שהזב מפי אמתו הוא טמא:
(ד"ה זובו) ר"ל דהוה ס"ד לומר שאינו טמא אלא הזב בלבד אבל הזוב (והוא הטפה) הנוגע בו טהור ת"ל זובו טמא:
ג נ"ל שכן צ"ל הגירסא ברש"י רר לשון ריר שזב בשרו את זובו כמו ריר שיוצא צלול ע"כ. ומלת את שברש"י שלפנינו וכן שתי נקודות ההפסק שלפני מלות את זובו הכל ט"ס וכוונת רש"י ז"ל שרר כמו זב וההבדל ביניהם שזיבה הצלולה קרויה ריר:
בא"ד ומדרשו כו'. אינו ר"ל שהדרש לו דרך אחר בפירוש הכתוב רק הכוונה שמלבד הפירוש הפשוט יסמיך עליו הדרש עוד רמז בל' הכתוב:
בא"ד הא כיצד כו'. ר"ל בראיה א' ה"ל ראיית קרי ואינו מטמא אלא במגע וגם אין בו אלא טומאת ערב בלבד. ובשני ראיות הוא זב גמור ומטמא גם במשא ועושה משכב ומושב וטעון ספירת ז' נקיים ובג' ראיות הוא זקוק אף לקרבן:
ד ר"ל ממלת משכב מפקינן דבעינן שיהיה ראוי לשכיבה לאפוקי מחצלת קשה לישיבה ושכיבה ואינו עשוי אלא לסכוך או למחיצה אף שייחדו לשכיבה אינו נעשה אב הטומאה כמשכב ומושב והדר מפיק מקרא דאשר ישכב עליו דאף הראוי לשכוב עליו אם אינו מיוחד לשכיבה אינו נעשה משכב ומושב:
ו הכי איתא בת"כ אין לי אלא בזמן שהוא (ר"ל הטהור) יושב או שוכב ונוגע בו (ר"ל במשכב ומושב הזב, ור"ל דה"א דבעינן ישיבה או שכיבה על משכב הזב ממש לטמא אדם ובגדים ואין אמצעי מפסיק בין הטהור היושב ובין מושב הזב) מנין לעשרה מושבות זו ע"ג זו (ר"ל והתחתון הוא מושב הזב) ואפי' ע"ג אבן מסמא (ר"ל לא מיבעיא כשמבדיל בינו ובין מושב הזב מושבות וכלים המקבלין טומאה אלא אפי' אם היתה על מושב הזב אבן מסמא (אבן מושמת וגבוהה) שאינה מקבלת טומאה והיא מפסקת בינו ובין מושב הזב) שיש כאן ב' צדדים להקל. הא' שהאמצעי המפסיק הוא דבר שאינו מקבל טומאה (ובעלמא קיי"ל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה) ב' שהטהור היושב ע"ג האבן אינו מכביד כלל על מושב הזב שתחתיו שהוא טמא מ"מ ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. השוה הכתוב דין טהור היושב לזב היושב מקום שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא מה הזב יושב ומטמא אפי' עשר מושבות זו ע"ג זו (ר"ל והתחתון נעשה אב הטומאה כמושב העליון (ואפי' ע"ג אבן מסמא) שאין כובד הזב מכביד על המושב שתחת האבן) אף הטהור יושב ומיטמא אפי' עשר מושבות על מושב הזב ואפי' ע"ג אבן מיסמא ע"כ הברייתא. ודבר זה שהזב מטמא אפילו עשר מושבות ואפי' ע"ג אבן מסמא נפקא לן בת"כ שם מקראי קצרו של דבר שבין לענין שיעשה הזב משכב ומושב (ר"ל לטמא משום מדרס הזב שהוא אב הטומאה) ובין לענין שיטמא משכב ומושב הזב את הטהור כל שאין הפסק אויר פנוי בין היושב ובין מושב הזב הוא נעשה מדרס ומטמא את הטהור היושב. וכ"ז מבואר מאוד:
ח ר"ל מדלא אמר וכי יגע הטהור ברוק הזב נלמד דרוקו של זב מטמא במשא לכן אמר הכתוב וכי ירוק הזב בטהור שעיקר הקפידא שיגיע הרוק ליד הטהור ואף שנפל הרוק על דבר שביד הטהור שאין כאן מגע מ"מ יש כאן טומאת משא. וזה מבואר:
ט הסרגל הוא האוכף שיושב עליו הזב בעת הרכיבה והוא מטמא מושב והתפוס של הסרגל והוא העץ שלפני הסרגל ושלאחריו אינו עשוי אלא להחזיק את הרוכב שישען עליו בשעת רכיבה כדי שלא יחליק לפניו או לאחריו והוא הנקרא מרכב ולא מושב שאינו עשוי לישיבה כלל ומטמא משום מרכב ולא משום מושב ואף שהמרכב הוא אב הטומאה כמשכב ומושב (שהרי מטמא אדם כמבואר בפסוק י' הסמוך) מ"מ חמורה טומאת משכב ומושב מטומאת מרכב כמו שיתבאר בדבור רש"י ז"ל הסמוך ודע דכל דבר המיוחד למשכב ומושב אינו נעשה מדרס ע"י משכב ומושב דוקא שאף אם עמד או סמך עליו הזב נעשה מדרס ע"י מצב העמידה והסמיכה כמו ע"י מצב השכיבה והישיבה וכן במרכב כל המצבים שווים בו כיון שעשוי להשען עליו בשעת רכיבה בין שרכב או עמד או ישב או שכב עליו שווין בו ומטמא משום מרכב אבל אינו מטמא מושב אפי' ישב או שכב עליו דלגבי משכב ומושב אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו כיון שאינו עשוי לישיבה אלא לרכוב עליו ר"ל להשען עליו. וקצרו של דבר דהן במשכב ומושב והן במרכב כל המעמדות שווין בו דדבר הראוי למשכב ומושב אף אם נשען עליו בלבד נקרא משכב ומושב ודבר הראוי למרכב אף אם ישב עליו נקרא מרכב הזב שהוא קל מן המשכב אף שהוא אב כמוהו [ודבר שאינו ראוי למשכב ומושב ומרכב אינו נעשה משכב ומושב ומרכב אף אם יחדו לכך כנ"ל בפסוק ד' וכן דבר הראוי למשכב ומושב ומרכב אלא שאינו מיוחד לכך דג"כ אינו נעשה משכב ומושב ומרכב לפי שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו כנ"ל ג"כ פסוק ד' מ"מ זה אינו אלא לענין שלא יעשה אב הטומאה כמשכב ומושב ומרכב וכן לענין להתטמאות באבן מסמא דקיי"ל דאפי' שם הזב אצבעו ע"ג אבן מסמא ותחתיו כלים הראויים ומיוחדים למשכב ומושב ומרכב נעשו מדרס הזב. אבל מ"מ יש כאן טומאת מגע או היסט אלא שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכן לא שייך כאן טומאת אבן מסמא לפי שע"י כובד האבן אין כאן היסט] כמו שיתבאר להלן. ובזה יתבאר לך שמ"ש רש"י ז"ל כאן אע"פ שלא ישב עליו אינו ר"ל דאם ישב עליו הוא מטמא מושב דז"א כיון שאינו מיוחד לישיבה אין כאן אלא טומאת מרכב. אבל כוונת רש"י ז"ל דאע"פ שאינו מיוחד לישיבה ואין כאן טומאת משכב ומושב מ"מ יש כאן טומאת מרכב ולמדנו ממקרא זה טומאה חדשה בזב. וזה מה שרצינו לבאר בכאן:
י ר"ל שאין מלת תחתיו שב על המרכב הנזכר בפסוק הקודם ויתפרש לפ"ז שהנוגע בכלים שתחת המרכב טמא דז"א שא"כ יהיה המרכב חמור מן הזב עצמו שהזב עצמו אינו מטמא כלים שאינם ראויים ומיוחדים למשכב ומושב ומרכב לעשותן אב הטומאה לטמא אדם. ומרכב הזב יטמא כלים לטמא אדם. לכן צ"ל שמלת תחתיו שב אל הזב וביאורו שהנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו. ולפי שמצאנו כאן שחלק הכתוב בין הנוגע ובין הנושא שהנוגע אינו מטמא בגדים שעליו והנושא מטמא בגדים שעליו ובאמת שמשכב ומושב הזב מטמא אדם ובגדים שעליו גם במגע כמ"ש בפסוק ה' הילכך צריך לפרש שפסוק שלפנינו מדבר במרכב ואמר שהנוגע במרכב שתחת הזב יטמא. וביאר לנו הכתוב בזה שהמרכב קל ממשכב ומושב שהמרכב חלוק טומאת מגעו מטומאת משאו שהנוגע במרכבו של זב אינו טעון כבוס בגדים ונושא מרכב הזב טעון כבוס בגדים משא"כ במשכב ומושב שוין טומאת מגעו ומשאו ששניהם מטמאין בגדים שעל האדם. וזה מבואר:
יא ר"ל דוידיו אזב קאי ולא אנוגע. וזה פשוט:
בא"ד וזה שהוציא הכתוב וכו'. ר"ל דע"כ אין כוונת הל' לטהר כל גופו בטבילת או שטיפת ידיו בלבד שהרי מקרא מפורש במ"א ורחץ את כל בשרו במים אבל כוונת הכתוב שאין כל חלקי הגוף טעונים ביאת מים והוא בית הסתרים כגון הפה והאוזן והאף והקמטים:
יב ז"ל הבריית' דת"כ בקוצר נמרץ מאחר שאין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו ולא מאחוריו (שהוא מגבו) מה ת"ל אשר יגע בו הזב (כלומר דהא מתוכו א"צ נגיעה ליטמא דאפי' אם הושיט הזב אצבעו בלבד לאויר הכלי טמא) מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו (כלומר שנתנדנד הכלי והוסט כולו מכח הזב שאין היסט למקצתו של כלי אלא לכולו וכגון שאחז הזב קנה בידו והסיט בו איזה דבר וכגון הכרע כף מאזנים שע"י שהכריע הזב כף המשקל עלה הכף הב' עם הכלי) ואפקי' רחמנ' להיסט בל' נגיעה לומר לך מה מגע מאבראי (ר"ל בידו שהוא אבר הנראה והנגלה), אף היסטו מאבראי ע"כ. ור"ל לאפוקי אם היה לו קנה אחוז בקומטו והסיט בו את הטהור אין זה טומאת היסט וטהור. ודע עוד שאין טומאת היסט ר"ל שיהא הטמא המסיט את הטהרה מטמא אע"פ שלא נגע הטהור בטמא וגם לא נשא את הטמא אלא בזב לבדו אבל בשאר הטומאות אין כאן אלא טומאת משא לבדו שיהא הטהור נושא את הטמא או מסיטו וכ"ז מבואר מאוד:
יג ר"ל דאין כאן טהרה מטומאתו שהרי אמר אח"כ וספר וגו' ורחץ וגו' אבל ר"ל שפסק זובו ולכלוכו. ולכך לא אמר הכתוב וכי יטהר הזב סתם. אבל דקדק לומר וכי יטהר הזב מזובו והוא הפסק הזיבה. ופשוט:
(ד"ה שבעת) ר"ל שיש כאן ב' תנאים. א' שיהיו ז' ימי הספירה טהורין מזיבה. ב' שיהיו רצופין ולא מפוזרין דאי חזא במיצעא סתר להני יומי קמאי ובעי למימני ז' ימי נקיים אחרים. וב' התנאים האלה נלמדים ממלת לטהרתו שפשוטו מורה כי צריך לספור ז' ימים לטהרה זו שיהי' בטהרה זו (ר"ל בהפסק זה) משך ז' ימים אבל מדלא אמר טהורים (וספר לו שבעה ימים טהורים) נלמד נמי התנאי הב' שצריך שיהיו הנקיים האלו רצופים ולזה אמר לטהרתו ר"ל שתהא טהרה אחת לכולם ולא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ור"ל שיהיו הז' ימים הנספרים סמוכים לטהרתו הוא הפסק הזיבה בפעם הא' שאמר מקודם וכי יטהר הזב מזובו ומ"מ על הך לחודי' לא אתי קרא דגם לולי מלת לטהרתו הוה ידעינן ממילא דהשבעה ימים שסופר הם סמוכים ליום ההפסק. וע"כ דפירוש לטהרתו ג"כ כאלו אמר טהורים ופירוש לטהרתו להפסק זה שהוא פוסק מזיבתו יספור לו שבעת ימים שיראה אם ימשכו לו שבעת ימים בהפסקו זה. ומה שלא אמר טהורים נשמע נמי הפירוש הראשון שיהיה השבעת ימים רצופין. לכך אמר לטהרתו בכנוי הנסתר המכוון אל הזב ר"ל להפסק זה שזכר בפסוק מקודם. ואם א"צ שיהיו הז' ימי נקיים רצופין א"כ אין מנין ימי הנקיים להפסק הראשון רק קצת המנין להפסק אחר. וע"כ טהרה א' לכולן הרי דממלת לטהרתו לחוד נלמדים ב' התנאים הנ"ל. כנ"ל הביאור בזה:
יח פירוש ומגע בית הסתרים טהור ממ"ש לעיל גבי זב וידיו לא שטף במים וכמו שפירש"י ז"ל שם ואף דהתם בטומאת זיבה והכא בטומאת שכבת זרע כבר יישבו זה רש"י ותוס' ז"ל בנדה. מהי תיתי לן בכל הטומאות דמגע בית הסתרים טהור. והובא ברא"ם ז"ל
יט ר"ל שהיל"ל והיא גלתה את דמיה ומדקאמר מקור דמיה למד שאינו טמא אלא דם הבא מן המקור ולא הבא ממ"א:
(ד"ה דם) ר"ל דוקא דם הבא מן המקור טמא ולא מראה אחר הבא מן המקור:
כג ר"ל דע"כ אין המקרא מדבר במגע משכב ומושב הנדה דא"כ כוני' הך קרא יתירא הוא שהרי כבר מבואר הוא בפסוק כ"א כ"ב. ולזה דרשו שאין הכתוב הזה מדבר אלא בענין שהטהור מלמעלה ומשכב ומושב הנדה מלמטה. לכן אמר ואם על המשכב הוא ר"ל שאם הטהור ממעל על המשכב אע"פ שלא נגע בו רק ישב או רכב או נשען או עמד עליו ואח"כ אמר או על הכלי אשר היא יושבת וגו'. וממ"ש על הכלי ולא אמר על המושב למדו ז"ל שבא לרבות גם טומאת מרכב בנדה (וכבר בא למעלה אצל טומאת הזב ביאור שמות האלו באורך) מלבד טומאת מושב. ולפ"ז הכתוב הזה שב ומחובר לפסוקי כ"א כ"ב הקודמין דלפי שהזכיר שם שהנוגע במשכב ומושב הנדה טעון כבוס בגדים. אמר אח"כ כאן בפסוק שלפנינו וכן הוא הדין אם על המשכב או המושב או המרכב הוא אפי' לא נגע רק ישב או שכב או רכב או עמד עליהם ואף אם מפסיק בין הטהור ובין משכב ומושב ומרכב הנדה כמה משכבות ומושבות אחרים ואפי' אבן גדולה דלאו בת קבולי טומאה היא הדין שוה לנוגע שזכר לפני זה ר"ל שטעון כבוס בגדים. ולפ"ז צ"ל דמה שסיים הכתוב אח"כ בנגעו בו יטמא עד הערב איננו גזרת תחלת הפסוק ואם על המשכב הוא או וגו' שהרי כנ"ל תחלת המאמר הזה אינו מדבר בטומאת מגע ועוד שהרי אינו כתוב כאן רק יטמא ולא כ' דטעון כבוס בגדים. ובאמת שמגע משכב ומושב טעון כבוס בגדים כנזכר בפסוקים הקודמין. לזה צ"ל שכאן הוא התחלת ענין אחר ותחלת המאמר ואם אם על המשכב הוא או וגו' דבוק כנ"ל עם גזרת הפסוקים הקודמין יכבס בגדיו ורחץ וגו' ונלמד מזה שהמשכב מטמא אדם לטמא בגדים שעליו גם אם לא נגע רק הסיטו וכנ"ל ומה שבא כאן בסוף הפסוק בנגעו בו יטמא עד הערב אינו מדבר רק בטומאת מרכב ובא ללמד כנ"ל ג"כ בטומאת הזב שהמרכב חלוק מגעו ממשאו שמשאו טעון כבוס בגדים אבל לא מגעו
כד ר"ל מה היא אב ומטמאה אדם לטמא בגדים מקל וחומר ממשכב ומושב שלה שמטמא אדם לטמא בגדים וכן היא מטמאה כלי חרס בהיסט ממה מצינו בזב שעושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט (אף שהיא שעושה משכב ומושב מטמאה כלי חרס בהיסט) אף הוא [ר"ל הבועל נדה] אב הטומאה ולא וולד ומטמא אדם ואפי' לטמא בגדים שעליו וכן מטמא כלי חרס בהיסט הכל כמו זב. וכבר ביארתי היטב ענין כל זה. אצל טומאת הזב וכן הוא כאן:
כה ר"ל דמיעוט ימים שנים ורבים אתי לרבות יותר על הנשמע מסתם ימים הרי שלשה:
[ד"ה בלא] דהוה ס"ד לומר שאף אם ראתה ג' ימים רצופין בתוך ימי נדתה זבה היא להצריכה ז' נקיים וקרבן. והייתי אומר שההבדל בין זיבה הנזכרת בפ' שלפנינו לזיבה שמדבר ממנה בפ' הקודמת (ואשה כי תהיה זבה וגו') אינו אלא במנין ימי הראיה דלעיל מיירי ברואה יום א' או יומים והכא מיירי בראיית שלשה ימים לכך בא כאן בלא עת נדתה ללמד שהחילוק שבין הפרשיות הוא בזמני הזיבה שבתוך ימי נדתה אפי' ראתה כל שבעה ופסקה ביום הז'. לערב טובלת ומשמשת. ואם ראתה ג' ימים רצופין אחר ז' ימי נדותה היא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים וקרבן. וכן שנינו בברייתא דת"כ יכול הרואה ג' בתחלה תהא זבה. ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה וגו' ברואה יום א' או שנים ת"ל בלא עת נדתה כו' עכ"ל. ודע שכמו כן חמור בצד א' ימי נדות מימי זיבה דבנדה אפילו ראתה יום א' בלבד טמאה שבעה. ואולם בזמן הזיבות אם ראתה יום א' או שנים הוא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ר"ל שאינה טמאה אלא ביום הראיה בלבד וביום המחרת אם לא ראתה טובלת ומשמשת לערב. ודע דכל ימי האשה מיום שתקבע לה ווסת סופרת שבעה מיום הראשון של התחלת הוסת. שוב י"א ימי זיבה ואח"כ שוב שבעת ימי נדה וי"א ימי זיבה אחריהם וכן על הסדר הזה לעולם עד שתמות או שיעקר הווסת ליום אחר ואז מתחיל הסדר הזה מתחלת יום הווסת החדש:
לא ר"ל דהפעל הזה הוא מגזרת חסרי פא נון ששרשו נזר. ובא בהפעיל הנון נבלעת בזין עין הפעל ופעל והזרתם הוא בשקל אחד עם והצלתם והגשתם. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ולא) ר"נ אף דמטמא מקדש הוא בכרת ולא במיתה בידי שמים כמ"ש במ"א כי את משכן ד' טמא ונכרתה וגו' מ"מ כאן כנה הכתוב לכרת מיתה. מדברי הרא"ם ז"ל
לב מפני שחזר וכתב אח"כ בפסוק שאחריו והזב את זובו לכן דרשו ז"ל דכאן מיירי קרא בזב שאינו זב גמור. ומבואר: